הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שתי ימי חיי
    ספר מוגן
     
  • שתי ימי חיי
    צבעונים | דצמבר 2016 | פרוזה מקור | 155 עמ'
    מהו ערך המחויבות של בני זוג זה לזה? כיצד ינהגו בני וזג שנשבעו לדאוג זה לזה בבריאות, בצרה ובחולי, כאשר אחד מהם חולה ותלוי באחר? היכן ההבטחות, הנאמנות, האהבה, האנושיות? שתי ימי חיי הוא רומן קסום ומרתק על אהבה וחולי וגם על הכתיבה המביאה מרפא לנפש.
     
    בנגיעות קלות החודרות לנפש האדם אך בלי רגשנות יתרה נפרש סיפור שתי ימי חיי ביד האמן של יוסף כהן אלרן. כתיבתו נוגעת בנפתולי החיים וחודרת למעמקי לבם של גיבוריו.
    עשרת הרומנים המרתקים שכתב זכו לשבחי הקוראים והמבקרים. על ספרו והמלאכים שותקים הוענק לו פרס קוגל לספרות.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 39

  • 1
     
    במפתיע התפתח הסגריר ביום ההוא. כבר הייתי רטוב מן הגשם כאשר התפרצתי לאותו בית קפה קטן שהזדמן לי. זה היה היום החופשי שלי ונסעתי לשוטט בעיר הגדולה. פעם בשבועיים או שלושה הייתי עושה זאת. עולה על אוטובוס ונוסע לתל אביב להריח את ריח הים ואת הרחובות הקרובים. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והיום היה אפלולי. הגשם תקף פתאום. לא אהבתי לשאת מטרייה, ולא פלא שגשם תקף אותי בכל פעם מחדש. ואולי טעיתי כשנסעתי לתל אביב ביום ההוא. אלא שחשתי את אותו דחף שהיה בי לעתים להתרחק מהנוף המוכר כל כך, שלא הייתה בו אלא השגרה היומית שלי כמורה בשני בתי הספר התיכוניים בעיר. כך קרה שהגשם הפתאומי והלא צפוי הפתיע באחת, ואני פלשתי לאותו בית קפה. כך קרה אולי שבאותה הדקה בדיוק נכנסה גם היא לשם. כי מטרייה אסופה אבל רטובה ומעט נוטפת הייתה נתונה בידה כאשר הציצה לעברי.
     
    מבול, אמרתי כמעט לעצמי.
     
    כן, היא אמרה, מביטה בי בחצי מבט.
     
    כנראה חייכתי אליה, כי היא נראתה תוהה עליי. עמדה בי מבוכה מסוימת שמא טעיתי, אבל אחר כך למדתי לדעת כי בפינות שפתיה היה נטוע רבע חיוך תמידי. לא רצוני. נראה שתהיתי אז על רבע החיוך הזה, ואולי משום כך חייכתי. גורלות, יש אומרים. ובעודנו בכך כבר עמד מולנו מי שהיה ככל הנראה הבעלים של המקום.
     
    בערמומיות אבל במין חינניות לא מבוטלת אמר: תניחו את המטריות בפינה ותשבו. אולי תה חם ועוגה? נשמח לשרת אתכם.
     
    הוא הביט בי, משתהה. בחן אותי, ואני הבטתי בה. השתהיתי עליה, והיא הביטה בי באותו רבע חיוך ומשכה קלות בכתפיה. לא אכפת לי, אמרו כתפיה. וכשהרחיבה מעט את חיוכה התחילה להסתמן גומה בלחייה האחת. אחת. ועליי לומר שעד מהרה זאת למדתי: לא לתור אחר גומה בלחייה השנייה.
     
    היא פסעה אל שולחן פנוי, קטן ומעוגל, וכבר התיישבה. עמדתי ולא הייתי בטוח כיצד עליי לנהוג, כשהרחיבה את חיוכה. בתהייה כלשהי הייתי ער לאותה תחושה חזקה שעמדה בי.
     
    עדיין עמדתי, והאיש הבין מה שהבין ושאל: אתם יחד?
     
    לא, רק מקרה. בגלל הגשם.
     
    אבל היא אמרה: אתה יכול לשבת.
     
    תודה, מלמלתי. משכתי בכיסא והתיישבתי. הבטתי לכאן ולכאן: מעט אנשים הסבו לשני שולחנות אחרים, ושני שולחנות עמדו מיותמים. ואז התקרבה אלינו המלצרית היחידה שהייתה שם. לא זכרתי אם קודם לכן הבחנתי בה.
     
    מה להגיש לכם?
     
    אמרתי: הציעו לנו תה ועוגת גבינה. זה יכול להיות טוב. אולי גם בשבילה.
     
    כן, גם לי, אמרה. המלצרית פנתה והתרחקה אל מעבר לדלפק השירות.
     
    והיא הוסיפה: רואה מה עשה הגשם הפתאומי הזה? אבל בלי להסיק מסקנות. בבקשה.
     
    זה סתם תה וסתם עוגה, אמרתי.
     
    היא חזרה אחריי: סתם תה ועוגה.
     
    הייתי בטוח שחייכה. רציתי לחייך אליה ונמנעתי. אולי גם היא רק רצתה, כמוני, וגם היא נמנעה. ראיתי את הגומה שבלחייה וידעתי כי עצרה בעד עצמה. ואחר כך מלמלה בפה כמעט סגור: פתאום הגשם הזה, כך, באיזו רטינה מתוקה.
     
    הבטתי בה ארוכות, ועיניה לא נעו. כך הבטתי, והיא ישבה מעבר לשולחן הקטן ותהתה עליי. בחוץ עדיין זלג הגשם. וכך התחיל הכול.
     
    מעודי לא אהבתי ימי סגריר, אך באותה שעה מצאתי עצמי מברך על הגשם. בחוץ הוא הוסיף לרדת ללא הפסקה, מאפיל על אור אחרון ומעט מחדיר את הקור פנימה. התה החם נעם לכפות ידיי, ואני הקפתי בהן את הכוס. הצעירה שישבה מולי ולא הישירה מבטה אל עיניי נראתה שברירית בשבתה כך. ידיה תחובות היו לכיסי המעיל שלבשה, ובעיניים בצבע הדבש שלה דימיתי לראות איזו נימה ירוקה חבויה.
     
    אמרתי: אני נתי, למעשה נתנאל. זה מה שהוריי נתנו לי.
     
    נתי זה מספיק טוב, מלמלה וחייכה, מביטה בי. גבותיה התרוממו וצנחו חזרה, אחר כך שלפה את ידיה מכיסיה ועשתה כמוני, מניחה אותן סביב הכוס. נראה שנחה דעתה מן החמימות, כי הרימה את הכוס אל פיה כדי ללגום מהתה האדמדם. אך בכל זאת נרתעה.
     
    זה עדיין חם, לחשה לעצמה.
     
    ומי את? חייכתי ושאלתי.
     
    אני חני, אמרה.
     
    קיצור של חניתה?
     
    לא. סתם חנה.
     
    ומה עושה חני, סתם חנה?
     
    משרד פרסום, כאן בתל אביב. אפילו לא רחוק מכאן.
     
    פרסומאית?
     
    אני גרפיקאית.
     
    גרפיקה, פרסום, מקצוע יפה, אמרתי. את נהנית, בוודאי.
     
    כן, למדיי, זאת המילה. ואתה? שאלה ובחנה אותי. ואז ירתה בי: אתה מורה לאיזה מקצוע, לאיזה נושא אולי?
     
    נדהמתי לא מעט ובחנתי אותה. היא חייכה וכמעט נקמט מצחה.
     
    מדוע את חושבת כך?
     
    אמרה: זה הרושם שלי.
     
    חייכתי. אני חושב שכבר הרביתי לחייך אליה. לגמתי מהתה וגם היא לגמה. בצעתי במזלג חתיכה מהעוגה שלי, וכנראה בלעתי כאשר אמרתי: כן, אני מודה, אני מלמד ביולוגיה בשני בתי ספר. אבל לא ייתכן שזה שקוף כל כך.
     
    ניחוש מוצלח, הצטנעה. ואיך זה נדבק, שני בתי ספר?
     
    יומיים באחד ועוד שלושה ימים באחר גדול יותר.
     
    הביטה בי. שתקה וחייכה. הנה, גם היא. היה לה חיוך מיוחד שלא הרחיב את פיה אלא כיווץ אותו. כאילו שפך את שפתיה, ומבעד לזו התחתונה בצבצו קצות שיניה. לא הכרתי חיוך כזה לפני כן, ונראה שהחיוך עשה את שלו. נעשיתי סקרן ומתעניין. מה שראיתי מצדו השני של השולחן הקטן היו עיניים מבריקות שכמו פרושה בהן טיפה של דמע באופן קבוע, צבען דבש ויש בהן ירוק מסתתר, גומה חבויה מעט שנוטה לטבוע בלחייה האחת, ופה שמתכווץ בצורה מיוחדת וקסומה כאשר היא  מחייכת. כל זה הוסיף כמובן את טעמו לעוגת הגבינה שאכלתי. ולתה החם שלגמתי. ולגשם שהוסיף לרדת בחוץ בשעה מוקדמת ומואפלת למדיי של אחר צהריים. זה היה יכול להיות מדכדך, דבר שהייתי נתפס לו בנקל, אך לא הרגשתי כך. אהבתי את עיניה וידעתי שאני מנסה בכל פעם לצוד אותן מחדש כשהיא מביטה לעבר האור. את הירוק המוסתר בהן. הסתקרנתי מעצם היותו של הירוק בלתי בולט ונוטה להסתתר. כאותה נפש המגלה טפח ומכסה טפחיים.
     
    אתה בודק אותי, היא אמרה.
     
    אני מנסה לצוד את זה.
     
    את מה? תהתה וכמעט חייכה.
     
    את הירוק שבעינייך. יש ירוק שמתגלה מדי פעם.
     
    לרגע חשבתי שאתה חושד בי במשהו.
     
    אני רק חושד במקרה שהושיב אותנו כאן יחד.
     
    היה נצנוץ בעיניה על אף זאת. לא הייתי בטוח, אבל הימרתי כי תחושה כזאת אינה זרה לה. עם זאת, האם אהבה את תגובתי? האם אני אהבתי? האם הבנתי את טעם דבריי? אבל כך או כך התה ערב לחכי יותר מהרגיל. טעמה של העוגה הפליא את הלשון. הגשם התנגן ברכות מעבר לזגוגיות, ואני אמרתי כי זמני בידי וכי מוטב לו לרגע שיימשך. ישבנו שם כשעה ושוחחנו על דברים שבדרך כלל לא היו עולים. ידעתי שאני מרותק אליה. אולי כמו שהיא מרותקת אליי. עיניה. עיניה היו מן הסוג שלא יכול להסתיר דבר. כאילו היה עולמה פתוח בהן ואפשר לחדור אליו בנקל דרכן. ידעתי שאני מצוי שם. מה שחלף בי דמה למה שקורה לי כאשר הייתי שוקע בניסיונות כושלים לכתוב. מה שלא עלה בידי בעת ההיא, אך בעבע והתחיל לצמוח מתוכי.
     
     
    אך בשבתי שם מולה, והשולחן הקטן עומד בינינו, ידעתי באופן מוזר שאני יכול לזה. התחושה הייתה מוזרה ומהדהדת, תלויה באוויר שהקיף אותי. כך זה ריחף בי, ותהיתי על מה שזרם בי. לפיכך גם לא יכולתי להניח לה ללכת סתם כך. לא בלי הבטחה שנשוב וניפגש. ובחוץ הוסיף הגשם, לא שש לחדול. כן, כך זה התחיל. הרגשה חזקה עמדה בי כי אמנם כך, כי זו הייתה התחלה.
     
    כשעשתה סימנים של קימה הזמנתי חשבון, והיא הניעה את ראשה מצד לצד.
     
    תרשי לי, טוב? אמרתי. נהניתי לפגוש אותך.
     
    זה מוזר. מה פתאום?
     
    בבקשה, הפצרתי.
     
    שילמתי וקמנו ללכת, וכשיצאנו משם אמרה: תודה לך. אם פעם ניפגש שוב, אני מזמינה. עכשיו אלך לקחת את האוטובוס שלי.
     
    לאן את נוסעת?
     
    הביתה.
     
    ואיפה זה הביתה?
     
    להפתעתי אמרה: לפתח תקווה.
     
    עמדתי וקבעתי בה את עיניי, והיא תמהה.
     
    אבל גם אני, אמרתי.
     
    אתה צוחק עליי, בחנה אותי.
     
    למה אצחק עלייך? אעלה אתך לאוטובוס ותיווכחי.
     
    ולמה אתה כאן?
     
    בלי לחשוב אמרתי: באתי לראות אותך.
     
    לא צחקה. רק עשתה תנועה בגבותיה. הגומה בלחייה האחת לא הייתה בצד שלי, לפיכך לא יכולתי להבחין בה. אך ידעתי כי ברגע ההוא הייתה שם. ובעוד מחשבתי דוהרת היא עשתה עצמה בודקת את מטרייתה המקופלת. אחר כך עלה חיוך קל על פניה.
     
    אז מה, אמרה בקול שקט, אתה לא מאמין במקריות?
     
    אין מקריות בביולוגיה שלנו.
     
    ובמה אתה כן מאמין?
     
    לא יודע אם חשבתי על כך או שמא הדברים נורו ממני: במעגליות.
     
    מעגליות? נראתה תוהה.
     
    אני חושב שהחיים זורמים לפי עיקרון של בומרנג. שהכול פוגש אותנו חזרה בשלב כלשהו בחיינו.
     
    הנידה בראשה בתנועה שנראתה כמו הסכמה. זה שימח אותי.
     
    ואז אמרה: זאת למעשה יהדות, לא?
     
    יהדות?
     
    לא חשבת על זה, המורה? שלח לחמך על פני המים וכולי? לא?
     
    שתקתי. מונית התקרבה, ואני צפיתי מה יקרה. משכתי בה ונסוגונו, וכשזו חלפה על פנינו התיזה מים מן הכביש אל המדרכה. מישהו בקרבתנו נשמע מסנן דברים מבין שפתיו.
     
    היה קר. החשכה התחילה לנחות, פורשת כנפיים אפלות על העולם. תמיד דימיתי אותה ככנפיים שחורות גדולות ומדכדכות. לא אהבתי.
     
    היא הביטה בי ונראתה כמי שלא מאמינה לי.
     
    את צודקת, אמרתי. הדברים חוזרים אלינו.
     
    לקחתָ זמן למחשבה, רטנה במבט שובב.
     
    מלמלתי: חשבתי שאולי גם הפגישה הזאת תחזור אלינו.
     
    היא שתקה והסיטה את עיניה מפניי. אולי חשבה על כך.
     
    כמו בומרנג, אמרה אחר כך, ואולי התכוונה אליי.
     
    בערך, מלמלתי.
     
    הגביהה רגל כדי לטפס אל האוטובוס והוסיפה בהטיית ראשה: אבל אם באמת אתה עולה על האוטובוס שלי, כמו שאמרת, אני משלמת.
    • יוסף כהן אלרן
    • יוסף כהן אלרן

      יוסף כהן נולד בשנת 1943 בעיר חילה שבעיראק. עלה ארצה עם הוריו בשנת 1951 ומאז גדל, התבגר וחי בפתח-תקווה. במשך שנים רבות שימש מנהל משאבי אנוש, במשרד התקשורת/ רשות הדואר/ חברת הדואר. התחיל הכשרתו בבית הספר למינהל של נציבות שירות המדינה בירושלים, וסיים במסלול ללימודים מתקדמים בניהול משאבי אנוש באוניברסיטת תל-אביב. את הרומן הראשון פרסם בגיל עשרים ושש. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת השם יוסף כהן, ולימים הוסיף לשמו את שם העט אלרן, המורכב משמות ילדיו. מתחילת שנת 2000 הוא חבר אגודת הסופרים העבריים. בתחילת 2007 פרש מעבודתו לטובת התמסרותו לכתיבה, ובמהלך השנה מאז פרישתו שקד על סיום כתיבתו של רומן חדש, פרסם ספר שירים ראשון והרחיב שטחי הכתיבה שלו בלימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. יוסף כהן אלרן הוא חתן פרס קוגל לספרות לשנת תשע"ג. נשוי ואב לבת ובן.

     
  • המלצות נוספות