הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שתיקה פרסית
    ספר מוגן
     
  • שתיקה פרסית
    ידיעות ספרים | מאי 2017 | פרוזה מקור | 211 עמ'
    השנה היא שנת 1978 באיראן, תחילת ימי החושך של הרפובליקה האסלאמית תחת שלטונו של איתוללה ח'ומייני. פָּרִי, נערה יהודייה מקסימה ושובת לב, מאוהבת בבן דודה מוֹרָד ומתארסת לו, וכמו כל נערה היא כמהה ללבוש כבר את שמלת הכלה ולהתייחד עם אהובה.
     
    אך המהפכה האסלאמית דוחה את תוכניותיהם האישיות של בני הזוג יום אחר יום. לאחר שהשניים נישאים לבסוף והמצב בטהרן הולך ומחמיר, גומלת בליבם ההחלטה להימלט מהמקום שהקיצוניות האסלאמית החשיכה אותו באחת. מטופלים בשני ילדים רכים, הם מחליטים בצעד אמיץ לעשות מעשה − לברוח לישראל.
     
    אך מתברר כי מסע הבריחה רב־תלאות, כרוך בקשיים פיזיים ונפשיים ומלווה בסיכונים ובדרמות עוצרי נשימה. יחד עם בנם הפעוט ובתם התינוקת, כשהוריהם נותרים מאחור, הם חוצים שדות וכפרים רדומים ומעפילים עם הסוסים על רכסי ההרים בכורדיסטאן בואכה טורקיה.
     
    מתוך מארג החיים של משפחת לוי עולה תמונת חייהם של יהודי איראן בימי שלטונו של מוחמד רזא שאה פהלווי ובימי הרפובליקה האסלאמית תחת שלטונו של איתוללה ח'ומייני.
     
    שרה אהרוני מיטיבה לתאר את הווי החיים המסורתי בטהרן, הנמהל בהשפעות מערביות מתקדמות − את אופייה של העיר, על פשטותה, עונייה וקשייה, אל מול קסמה ויופייה, לצד כמיהת העם לשינוי, התקוות שתלו בשליט החדש והאכזבה הבלתי־נמנעת. ישראל מתוארת מבעד למכתביהן של שתי אחיותיה של פָּרִי, כקסומה ומופלאה, חופשית ותרבותית, ופרי חולמת לנשק את אדמת הארץ ולגעת באבני הכותל.
     
    זהו הרומן הרביעי של הסופרת עטורת השבחים שרה אהרוני, מחברת רבי־המכר אהבתה של גברת רוטשילד (ידיעות ספרים, 2015), כשהשמים התקרבו לאדמה (ספריית מעריב, 2011) ואהבתה של סלטנאת (ידיעות ספרים, 2008). כמו כן כתבה 16 ספרי מידע על ישראל (בשיתוף עם בעלה מאיר) ו־ 6 ספרי ילדים.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.
     
    פָּרִי התקדמה בצעדים נמרצים לעבר ביתה, מקפצת בקלילות במעלה המדרגות שהוליכו לקומה השנייה. סנדליה, שהסתיימו בעקבים גפרוריים, טופפו עמה במנגינה אחידה, ושערה השחור שהוחלק לפני שעה קלה בידיה האמונות של חברתה מִינוּ, ניתר בחדווה על שכמה.
    היא נעצרה מול דלת ביתם המגולפת, שעל השלט הקבוע בה הוצנעו שתי מילים באותיות קטנות ומבוישות: ״משפחת הָנַאי״. היא פתחה אותה כדי סדק וצותתה. עיניה פלבלו למשמע קולות הבית, ושריקה עמומה נחלצה מפיה. שוב היו הוריה נתונים בוויכוח סביב השאלה שהדריכה את מנוחתם: האם להיכנע ללחציה של לִיָה חָאנוֹם, השכנה? לִיָה חָאנוֹם אחזה גם בתואר ״בעלת הבית״, תואר שנשא כוחות עלומים, ולפיכך עליהם לנשוך שפתיים ולהורות לבתם פָּרִי לקיים את פגישת ההיכרות עם מַסְעוּד, אחיה של בעלת הבית, ולייחל לכישלונו של המפגש. ואולי מוטב כי יפנו עורף להצקותיה של השכנה הכפייתית ויתמקדו בבחירת בן הזוג המתאים לבניית עתידה של בת הזקונים שלהם?
    פָּרִי הדפה את הדלת, התפרצה פנימה, הניפה יד מאוגרפת, חילצה אגודל וכיוונה אצבע כנגדם. ״הרימו ידיים!״ קראה.
    ״הָאסבְּשָלוֹם, חס ושלום, לא עושים צחוק מדברים כאלה,״ הזעיפה אמא מֶהְרִי מבט כנגדה, ובלבה בירכה על משב האוויר הרענן שמחדירה בתה הצעירה לחדר האפוף משבי התנצחות.
    ״מה את דואגת, מָמָאן,״ הזדרזה פָּרִי להפיס את דעתה. ״היריות והבלגן הם באֶסְפָהָאן, בטַבְּרִיז. כאן בטהרן הכול סוכר.״ היא הפריחה לאוויר נשיקה מקצות אצבעותיה, ובתוך כך הציגה לראווה את ציפורניה המשוחות בלק אדום בוהק, עוד תוצאה של הפגישה עם חברתה מִינוּ.
    ״אל תפתחי פה לשטן,״ קראה מֶהְרִי ברתיעה. ״שאלוהים ישמור עלינו ועל טהרן ועל כולם, במיוחד על רזא שאה שלנו. עכשיו ספרי מאיפה את חוזרת כל כך שמחה.״
    פָּרִי חגה בתנועת ריקוד, החליקה בידה על חולצת הסריג האדומה ההדוקה לגופה והקישה בעקביה על השטיח שגדיליו מסודרים באחידות מופתית, תוצר הסדר הכפייתי של אמא מֶהְרִי. ״מה אתם אומרים, מתאים לי? זה מהבוטיק של פָּרְוִיז.״
    ״אין כמו פָּרְוִיז, כל מה שיש לו בבוטיק מתאים וטוב לכולם.״
    ״תודה, אמא. חבל מאוד שהבן הגדול שלך לא נמצא פה כדי לשמוע איך את משבחת רק אותו כל היום. פָּרְוִיז, פָּרְוִיז, אח איזה בן מוצלח. אבל אני לא שאלתי, לא על פָּרְוִיז ולא על כולם, שאלתי אם זה מתאים לי.״ פָּרִי הזדקפה וצעדה לאורך מסלול השטיח בתנועות מופרזות של דוגמנית, זוקפת קומתה, דוחסת את בטנה פנימה, ידיה חובקות את מותניה בהדגשה, ראשה מתנשא מעלה תוך הטיה של מניפת שערה מצד לצד, עיניה הדבשיות ארוכות הריסים מעפעפות, ושפתיה המושלמות המתוחמות בפסי איפור דקים נמתחות לחיוך מאופק, שחשף מקצת מטוּר שיניה המהוקצעות לתפארה. ״נו, אמא, מה את אומרת?״ שאלה קצרת נשימה, והסיטה בחן קבוצת שיער שנתלתה על עינה.
    ״מתאים, מתאים, 'חוֹד דוּס', אנוכית שכמותך,״ שילבה מֶהְרִי מחמאה נכנעת בנימה של נזיפה מדומה. אבל עמוק בתוך עיניה התכמסה התענגות מיופייה המתפרץ של בתה הצעירה, כמו פרח שנפתח פתאום לתפארה, ומהאור שזרח בעיניה.
    פָּרִי נעצרה מול אמה, ואת לחייה הסמוקות עיטר מבט של סיפוק. מאז ומתמיד התקשתה אמה לתת ביטוי מילולי לרגשותיה. אביה יעקוּבּ מחמיר אף ממנה בהתנזרות שגזר על עצמו מביטויי חיבה. המילה ״ג'וּן״, יקיר, נעדרת מאוצר המילים שלו, ולא זו בלבד שמעודו לא הרעיף מילים חמות על ילדיו, הוא אף נמנע מללטפם ולחבקם. ״בָּצֶ'ה פּוֹר רוּ מִישֶה״, הפינוק יוביל את הילד לחוצפנות, לתפיסתו. אבל הילדים לא נצרכו להוכחות עד כמה אהובים הם. די בתחושה הבטוחה הזו שניטעה בהם בביתם. כמו ה״כּוֹרְסִי״1 המפיץ את חומו על סביבותיו ואינו מזמין מגע ישיר עם הגחלים הלוהטות שבקעריתו.
    ״תודה, ממאן,״ חזרה פָּרִי לקלילותה, ״העיקר שזה מתאים לי. וכן, אני אוהבת את עצמי. אבל גם אותך.״ היא הקיפה את אמה בחיבוק חונק והטביעה על לחייה נשיקה מצלצלת. בזו אחר זו עיקלה את בהונותיה סביב הרצועות האחוריות של סנדליה, שחררה את כפות רגליה הכלואות, ובהינף קל הטילה את הסנדלים הרחק אל ירכתי החדר. בתנועת ידיים שהכריזה על סיומה המוצלח של הפעולה, התיישבה על הספה תוך שהיא מצליבה שוקיים שמחות המכירות בערכן האסתטי, ומיטיבה להדק אל ברכיה את שוליה הצרים של חצאית המיני.
    ״מה את עושה, ככה את זורקת נעליים חדשות? נראה לך שזה המקום שלהן?״ מֶהְרִי חילצה אנחה מבוימת והניעה ראשה מצד אל צד. אך פָּרִי ידעה כי אמה אינה מוטרדת לעת זו מהנעליים שלא הוסרו כהלכה ולא הונחו במקומן במבואה, אלא מנושא אחר, כבד משקל הרבה יותר, והוא נוגע במישרין אליה, בת הזקונים בת השבע־עשרה שהגיעה לפרקה ויש לדאוג לה למיועד המתאים.
    פָּרִי התעלמה מההערה, והחיוך רקד על פניה. ״הייתי אצל מִינוּ. אמא שלה מדדה אותי מלמעלה למטה ואמרה, 'אוֹ, צֶ'גָד קַשַׁנְגֶה בּוּלוּזֶט', כמה יפה החולצה שלך.״
    ״את צריכה להיות שחקנית קולנוע,״ קראה אמה, נסחפת לרוח העליצות של בִּתה. ״באמת ככה מדברת שַׁמְסִי חָאנוֹם.״ צחוק קל ליווה את דבריה, כמו מנסה למחות את דאגתה. מִינוּ, חברתה היהודייה של פָּרִי, התגוררה מול ביתם. כשאמה, שַׁמְסִי חָאנוֹם, מתפנה מעיסוקיה כמורטת גבות, היא שמה פעמיה למשעול הכניסה של הבניין, ובין שיחי היסמין והוורד היא מנהלת עם מֶהְרי שיחת חוּלין. וכאילו ניתן אות סמוי, מתקבצת לפתע סביבן עדת נשים, כמו דבורים המזמזמות סביב יסמין מלא צוף.
    פָּרִי פנתה אל אביה. ״מה אתה אומר, אָגָא? גם אתה חושב כמו אמא? אולי כדאי לי לעזוב את ה'אַנִיג'וֹמָן פַרָנְסַוְיָהָ'2 ואת כל הצרפתית וללכת ללמוד משחק?״
    אבא כחכח. פָּרִי יודעת שאין הוא מסכים עם אמא בכל הנוגע להשתדכות שלה. הוא מעוניין שמלכתחילה תשתדך לבן משפחה ולא תכלה את זמנה לריק בניסיון הזיווג שנכפה עליהם, זיווג חסר תוחלת עם מסעוד, האח של השכנה הלוחצת.
    ״פָּרִי, מה אני אגיד לך, כל מה שאת עושה, שתצליחי. שתגמרי בשלום את הלימודים שלך בתיכון, שתלמדי צרפתית ותלמדי מקצוע, העיקר שיהיו לך חיים טובים ושתמיד תהיי שמחה כמו שאת עכשיו.״
    ״איזה נאום, אָגָא, אתה מדבר כאילו שאנחנו הולכים להיפרד. אמנם עוד מעט אגיד שלום לכיתה י״ב ולבית הספר, שלום ולא להתראות, היה נחמד וטוב שזה נגמר. אבל אל תדאג, אָגָא, בחיים אני לא אעזוב אותך.״ היא קרבה אליו ונטעה נשיקה על מצחו, ופניו הנבוכות התכסו בצבע תואם לחולצתה.
    ״חיכינו לך לארוחת הערב, אבל לא הגעת וגם בֶּהְנָם עוד לא חזר, אז אכלנו לבד,״ אמרה מֶהְרִי בטרוניה. ״שיהיה בריא האח הזה שלך, כל לילה חוזר יותר מאוחר. מה יש לעשות בשעות כל כך מאוחרות בחוץ? לכי קחי לך משהו, יש קוּקוּ סַבְּזִי3 ואַבּ דוּג חִיָאר.״4
    פָּרִי ליטפה את בטנה. ״אכלתי אצל מִינוּ. עד שאני הולכת לחברה יהודייה, אני לא מוותרת על אוכל. כמה טוב לקבל כל דבר שמציעים לי, בלי ייסורי מצפון. נמאס לי מהתירוצים שלי אצל החברות המוסלמיות: 'כבר אכלתי בבית,' 'מחכים לי בבית,' 'אני לא רעבה,' ו'כואבת לי הבטן.' לא נעים לי להמשיך ולשקר להן, הן חברות טובות. הן אולי כבר לא כל כך מאמינות לי, שאלוהים יסלח לי.״
    ״אל תדאגי, על שקר כזה אלוהים סולח וגם שמח,״ מיהרה מֶהְרִי לגונן על בתה. ״קצת אי־נעימות לא מזיקה. העיקר שנשמור על עצמנו. זה הגורל שלנו, לצמצם את עצמנו בחוץ, שלא ירגישו, שלא יֵדעו. העיקר שייתנו לנו לחיות את החיים שלנו. אל תיקחי ללב.״
    פָּרִי נתפסה להרהורים. ״לפעמים אני יושבת מול החברות וחושבת מה יקרה אם אספר להן שאני יהודייה.״
    ״הָאסבְּשָלוֹם,״ התבהלה אמה. ״בשביל מה לקחת סיכונים? ככה טוב לך, אז למה לקלקל?״
    ״אבל זה מפריע לי, ממאן. משהו לא מאוזן בקשר שלנו. אני הולכת אליהן הביתה ואף פעם לא מזמינה אותן אלי. כמה זמן עוד אפשר למשוך את זה? הן אולי חושבות שאני מתביישת בבית שלנו במקרה הטוב, או חושבות שאני קמצנית במקרה הרע. אני משתדלת שלא להיגרר אצלן לארוחה, אבל לפעמים הזמן עף בלי להרגיש, ואז האוכל מוגש ואני שולפת את המשפטים הקבועים שלי שחוזרים על עצמם כמו תקליט שרוט. אני במקומן לא הייתי מאמינה לי.״
    ״אל תכניסי דאגות מיותרות לראש שלך,״ קבעה מֶהְרִי בנחישות. ״יש צרות יותר גדולות. אנחנו צריכים להגיד כל יום ברוך השם על מה שיש.״
    פָּרִי התבוננה בהוריה בחיבה. אבא יעקוּבּ הצנום - מצחו גבוה, פניו מוארכות, שפתיו דקות וישיבתו זקופה. שפם קצרצר מצטנע מעל שפתו העליונה. שערו השחור מאפיר ברקותיו. בחור נאה הוא אבא, חשבה פָּרִי בכל פעם שהביטה באביה באהבה. עינו העיוורת לא פגמה ביופיו והוא חי איתה בשלום, כאילו מדרך הטבע נועדה עין אחת לראייה והשנייה נמצאת לעידוד בלבד. ישר דרך ובעל לב גדול ורחום הוא אבא, התרחב כעת לבה של בתו. בשל המחסור שחווה בילדותו הסתכמו לימודיו בשנה אחת בלבד בבית הכנסת בעיר הולדתו קשאן. אולם הוא קורא תנ״ך ומדרשים, ואף אם אינו מקפיד על תפילה בבית הכנסת, אלא בחגים ובמועדים, הוא אדם מאמין ושומר מסורת ודואג להעניק לילדיו חינוך טוב ודרך ארץ. מבחינתו, בחירת החבר היא עניין כבד משקל. ״תבדקו תמיד מיהו החבר שלכם,״ נוהג הוא לומר. ״חבר אמת הוא מצרך יקר המציאות. אם השגתם חצי חבר - דייכם.״ והרגל סיגל לעצמו לשלב סיפור לאמירה, ביודעו עד כמה כרוכים ילדיו אחרי סיפוריו.
    מעשה בבחור שמח בחלקו שהתרברב ללא הרף על היותו מוקף בחברים לרוב. שחצנותו של הבחור הציקה לאביו והוא החליט ללמדו פרק בהלכות חיים.
    ״אתה טוען שיש לך הרבה חברים, בני? לי יש חצי חבר.״
    צחק הבן. ״חצי חבר? חחח... החברים שלי הם כל כך רבים שאני צריך אצבעות של כמה ידיים כדי לספור אותם.״
    ״בוא נבדוק, בני, כמה מחבריך הם חברי אמת,״ הציע האב.
    ״בסדר, נבדוק,״ השיב הבן בשאננות וטפח על חזהו.
    הלך האב עם בנו אל הדיר, שחט כבשה, הטמין אותה בתוך שק, קשר היטב את השק והטילו על השכם היהיר של בנו. ״לך, בני, אל החבר הראשון שלך וספר לו שהותקפת על ידי שודד, נאבקת איתו להגנתך ודקרת אותו למוות. כעת אתה פוחד שיתפסו אותך ומבקש ממנו להלין אותך אצלו לילה אחד.״
    עשה הבן כמצוות אביו, ובאישון לילה הקיש על דלתו של החבר הראשון.
    ״מה קרה?״ שאל החבר המופתע ושפשף את עיניו.
    ״נקלעתי לצרה. הותקפתי על ידי שודד, נאבקנו ודקרתי אותו למוות. הנה הוא בתוך השק. אני פוחד שיתפסו אותי. תן לי לישון אצלך הלילה.״
    ״לך לכל הרוחות,״ השיב לו החבר. ״אני לא צריך צרות אצלי בבית.״ ובאומרו את דבריו טרק את הדלת בפניו המופתעות וחזר לישון.
    הלך הבן לחברו השני וחזר על הסיפור. לאכזבתו, גם החבר השני טרק בפניו את הדלת. וכך גם החבר השלישי והרביעי והבאים אחריהם, עד שלא נותרו עוד חברים.
    שפוף ושמוט כתפיים עמד הבן מול אביו. אמר לו אביו: ״כעת נלך אל החצי חבר שלי.״
    הטיל האב את השק על שכמו, והגיע לבית קטן ורעוע המצטנע בפאתי הרחוב. בשעת לילה מאוחרת נקש על הדלת.
    ״אוי ואבוי, מה קרה לך?״ נבהל האיש, ״בוא תיכנס.״
    נכנס האב ושח בפני חברו את הסיפור כפי שסיפרוֹ בנו.
    ״תניח פה את השק, תישן, ובבוקר נטכס עצה מה לעשות.״
    קרא האב אל בנו שהמתין מעבר לדלת: ״עיניך הרואות, בני, כל חיי חיפשתי חבר - והנה זכיתי. הכי קרוב שהגעתי אליו הוא חצי חבר.״
    פָּרִי העבירה מבט אל אמה. מֶהְרִי, ראשה עטוף תדיר במטפחת ראש, עיניה משלימות את הדאגה השגורה בפניה הטובות. גופה העגלגל כמו התאים עצמו ללידתם של שמונת ילדיה, ארבעה בנים וארבע בנות, שישה מהם פרשו כנפיים ובנו קן לעצמם. סוּרָאיָה, אחותה של פָּרִי, הרחיקה לכת והיא חיה בישראל עם המשפחה שהקימה. גם אחותה שִׁירִין קבעה חייה בישראל, שם נישאה לשלום, ישראלי־ציוני־איראני שאיתו התכתבה, ומבלי לראותו פנים אל פנים התאהבה בו מכוח מילות האהבה ששלח אליה ומצירוף תמונותיו כחייל קרבי. ורק היא, בת הזקונים, ואחיה בֶּהְנָם, הבוגר ממנה בשנתיים, ממלאים עדיין את הבית בחיים.
    אני דומה לאמא, הרהרה. מעניין כמה ילדים אביא לעולם, ומעניין מי יהיה שותפי לחיים. האם יהיה דומה לאבא? הלוואי, כי אז אדע שהוא יכבד ויאהב אותי. בוודאי זה לא יהיה מסעוד, אחיה של בעלת הבית מהקומה הראשונה של הבניין, שחוזרת ורומזת לאמא ברמיזות של פיל וכבר עברה לשלב של הפצרות, כי ״הגיעה השעה לאפשר לשני הצעירים להכיר זה את זה״, ורק מכוח היותה בעלת הבית היהודייה המשכירה את דירת המגורים להוריה, התשובה השלילית שעומדת על שפתיה של אמא ממשיכה לפרפר במקום רבצה. מדי ערב, לאחר שובו של אבא מעבודתו בחנות התבלינים שב״מָהָלֶה״, הרובע העני של היהודים בדרום העיר, ובסיום הארוחה הקלה, הם יושבים ומתחבטים אם להיעתר להפצרותיה של לִיָה חָאנוֹם, בעלת הבית, ולקוות שניסיון הזיווג ייכשל באִבּו, או לדחות את הצעתה ולא לסכן את בתם בניסיון מר שעתידו מי ישורנו. בעיני אמה, השכנוּת מחייבת לטפל בנושא ברגישות. תשובה שלילית עלולה לפגום ביחסי השכנות, ותשובה חיובית עלולה לטעת תקוות. זו גם זו אינן טובות, ואין מוצא ביניים.
    פָּרִי ליטפה בעיניה את הוריה ותהתה מתי יחליטו לשתף אותה בחיבוטי הנפש שלהם. כבר שבועיים הם מוציאים את תסכולם זה על זה בהיותם נתונים בין כותלי הבית, מבלי שיֵדעו כי אוזניים לכותל. בלבה התרעמה על בעלת הבית המטילה על הוריה את הצעת ההשתדכות, כאילו היא עוד סעיף בחוזה השכירות.
    היא ניערה בתרעומת את שערה לאחור ופרשה לחדרה.
    • שרה אהרוני
    • שרה אהרוני

      שרה אהרוני (נולדה בשנת 1953 בישראל) היא סופרת ואשת חינוך. היתה שליחת חינוך מטעם הסוכנות היהודית בבית הספר היהודי בעיר לימה שבפרו, וכן מחנכת ומנהלת בית ספר. כתבה וערכה שישה־עשר ספרי מידע על מדינת ישראל בעברית ובאנגלית במסגרת הפרויקט "ספר ישראל". שימשה כיושבת ראש חוג היוצרים בכפר סבא והשרון. פרסמה שישה ספרי ילדים ושני רומנים מצליחים. ילידת הוד השרון, מתגוררת בכפר סבא. נשואה ואם לשלושה.

     
  • המלצות נוספות