הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שרי
    ספר מוגן
     
  • שרי
    קולט | תרגום: בבה ינאי
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | פרוזה תרגום | 179 עמ' מודפסים

    הוצאה מחודשת, ערוכה ומעודכנת של הרומן הקלאסי מ-1920.

     

    לאה לונוול, לשעבר נערת שעשועים מושכת, מתמודדת עם אובדן היופי והזוהר של ימי עלומיה. גם פרשת האהבים הלוהטת ביותר שלה – עם פרד פרלו המכונה שרי, פלייבוי מפונק ונהנתן שגילו מחצית מגילה – עומדת להסתיים. אבל שני הנאהבים אינם מבינים עד כמה הם קשורים זה לזה ועל איזה חלק חשוב בחייהם ייאלצו לוותר אם ייפרדו.

     

    הרומן משרטט דיוקן אופייני של גינוני הסלונים הפריזאיים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובד בבד גם מצליח לחשוף אמת נצחית בדבר הקשר בין אהבה, סקס וארעיות החיים.

     

    שרי הוא אחד מסיפורי הדעיכה החושניים והשנונים ביותר שנכתבו אי פעם. מיד עם צאתו לאור התקבל הספר בברכה על ידי מרסל פרוסט ואנדרה ז'יד, שראו בו יצירת מופת על-זמנית.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לאה, תני לי את מחרוזת הפנינים שלך! את שומעת, לאה? תני לי את המחרוזת שלך!"

    כל תשובה לא נשמעה מהמיטה הגדולה, העשויה ברזל מחושל ונחושת מגולפת, שהבהיקה באפלולית כשריון.

    "למה את לא נותנת לי את המחרוזת שלך? היא יפה עלי ממש כמו עלייך, ואפילו יותר!"

    לשמע נקישת הסֶגר זעו סדיני המלמלה, ושתי זרועות חשופות, נהדרות ועדינות פרקים זקרו כפות ידיים יפות ועצלות.

    "עזוב אותה, שֵֶׁרי,* שיחקת כבר די במחרוזת."

    [* בצרפתית: יקירי.]

    "אני משתעשע... את מפחדת שאני אגנוב לך אותה?"

    ליד הווילונות הוורודים חדורי השמש הוא רקד, שחור כולו, כשד מלא חן על רקע כבשן גיהינום. אבל לאחר שנסוג לעבר המיטה חזר והיה כולו לבן, למן פיג'מת המשי ועד לנעלי הבית העשויות זמש.

    "אני לא מפחדת," נשמע מהמיטה הקול הערב והנמוך. "אבל החוט עלול להיפרם. הפנינים כבדות."

    "הן באמת כבדות," אמר שרי מתוך הערכה. "מי שנתן לך את הדבר הזה התייחס אלייך ברצינות."

    הוא עמד לפני מראה מוארכת, קבועה אל הקיר בין שני החלונות, והתבונן בדמותו - דמות של עלם יפה תואר וצעיר מאוד, לא גבוה ולא נמוך, שלשערו בוהַק כחלחל כנוצות השַחרור. הוא פתח את הפיג'מה וחשף חזה שחום ומוצק, קמור כמגן, ואותו ניצוץ ורוד ריצד על שיניו, על לובן עיניו האפלות ועל פניני המחרוזת.

    "תוריד את המחרוזת," אמר בתוקף הקול הנשי. "אתה שומע?"

    העלם עמד בלי תזוזה מול דמותו בראי והצטחק בלחש:

    "כן, כן, אני שומע. אני יודע טוב מאוד שאת מפחדת שאני אקח לך אותה!"

    "לא. אבל אם הייתי נותנת לך אותה, היית מסוגל להסכים לקבל אותה."

    הוא רץ אל המיטה והטיל עצמו לתוכה ככדור.

    "ועוד איך! אני מצפצף על כל המוסכמות האלה. בעיני זה טיפשי שגבר יכול לקבל מאישה פנינה אחת משובצת בסיכה או שתי פנינים לחפתים, אבל אם היא נותנת לו חמישים פנינים זו כבר פגיעה בכבודו..."

    "ארבעים ותשע."

    "ארבעים ותשע. אני יודע את המספר. תגידי שזה לא הולם אותי? תגידי שאני מכוער?"

    הוא שלח אל האישה השוכבת צחוק מגרה שחשף שיניים קטנות ואת צִדן הפנימי הלח של שפתיו. לאה התיישבה במיטה.

    "לא, אני לא אגיד את זה. קודם כול כי אתה לא תאמין. אתה לא יכול לצחוק בלי לכווץ ככה את האף? אתה תהיה מרוצה כשיהיו לך שלושה קמטים בזווית האף, נכון?"

    הוא חדל מיד לצחוק, מתח את עור מצחו ומשך את תחתית הסנטר במיומנות של גנדרנית זקנה. הם הביטו זה בזה בעוינות; היא שעונה על מרפקיה בתוך מלמלותיה ותחרותיה, והוא רכוב על משענת המיטה. הוא חשב: "כמה מתאים לה לדבר איתי על הקמטים שיהיו לי." והיא: "איך זה שהוא מכוער כשהוא צוחק, הרי הוא היופי בהתגלמותו?" היא הרהרה לרגע קל וסיימה את מחשבתה בקול:

    "זה מפני שיש לך פנים מרושעות כל כך כשאתה עליז... אתה צוחק רק מרוע לב או מתוך לעג. זה מכער אותך. הרבה פעמים אתה נראה מכוער."

    "זה לא נכון!" קרא שרי ברוגז.

    מחמת הכעס התחברו גבותיו בשורש האף, שתי עיניו החמושות בריסים, המזדהרות באור חצוף, נפערו לרווחה והקשת היהירה והבתולית של פיו נפשׂקה מעט. לאה חייכה כשראתה אותו כך, כפי שאהבה לראות אותו: מתמרד ואחר כך כנוע, כבול ומשוחרר, ואף על פי כן נטול כל יכולת לצאת לחופשי; היא הניחה את ידה על ראשו הצעיר והוא ניער מעליו את הנטל בקוצר רוח. היא מלמלה כפי שמרגיעים חיה:

    "די... די... מה?... תגיד לי מה?..."

    הוא התרפק על הכתף הגדולה והיפה, הידק אליה את מצחו ואת אפו, התחפר במקומו הקבוע, וכבר עצם את עיניו ותר אחר התנומה הבטוחה והמוגנת של הבקרים הארוכים. אבל לאה הדפה אותו מעליה:

    "מספיק, שרי! אתה אוכל ארוחת צהריים אצל 'המכשפה הגדולה' והשעה כבר עשרים לשתים־עשרה."

    "מה? אני אוכל אצל הבוסית? ומה איתך?"

    "אני לא, לי יש פטוֹר. אני אבוא לשתות קפה בשתיים וחצי - או לשתות תה בשש - או לעשן סיגריה ברבע לשמונה... אל תדאג, תהיה לה הזדמנות לראות אותי... ובכלל, היא לא הזמינה אותי."

    פניו של שרי, שעמד זעוּף כל העת, ניצתו פתאום בזדון:

    "אני יודע, אני יודע למה! כי היא הזמינה אורחים מכובדים! יהיו אצלה מארי־לוֹר היפה והבת האיומה שלה!"

    עיניה הגדולות והכחולות של לאה, שבהו עד עתה בחלל, קיבעו את מבטן:

    "אה! כן! היא חמודה, הקטנה. פחות מאִמה, אבל בהחלט חמודה... אולי תסיר סוף־סוף את המחרוזת?"

    "חבל," נאנח שרי ופתח את הסגר. "היא היתה יכולה להיראות יפה בסלסילה."

    לאה התרוממה ונשענה על מרפקה.

    "אֵיזו סלסילה?"

    "סלסילת המתנות שלי," אמר שרי בחשיבות מבדחת. "המתנות שלי, התכשיטים שלי, כל מה שאקבל לחתונה שלי..."

    הוא ניתר, נחת על רגליו לאחר שביצע דילוג אקרובטי מוצלח, פרץ בנגיחה את הווילון שבפתח ונעלם בצעקה:

    "האמבטיה שלי, רוז! מלאה עד הסוף! אני אוכל ארוחת צהריים אצל הבוסית!"

    "זהו זה," הרהרה לאה. "אגם בחדר האמבטיה, שמונה מגבות צפות ושיירי גילוח בכיור... אילו רק היו לי שני חדרי אמבטיה..."

    אבל היא נזכרה, כבכל הפעמים הקודמות, שלשם כך היה צורך לבטל מלתחה אחת ולהצר את חדר התסרוקות, וסיכמה גם הפעם:

    "אחכה בסבלנות עד ששרי יתחתן."

    היא חזרה ונשכבה על גבה, והבחינה ששרי השליך בלילה הקודם את גרביו על האח, את תחתוניו על שולחן הכתיבה ואת עניבתו על פסל פרוטומה של לאה. היא חייכה בעל כורחה למראה האי־סדר החמים והגברי הזה, ועצמה למחצה את עיניה הגדולות והשלוות, שצבען הכחול עדיין צעיר ונותרו בהן כל ריסיהן הערמוניים. בגיל ארבעים ותשע עמדה לאוני וָאלוֹן, המכונה לאה דה לוֹנְבָל, בסיום קריירה מוצלחת של קורטיזנה אמידה, של בחורה טובה שהחיים מנעו ממנה פורענויות מחמיאות ועוגמות נפש אציליות. היא העלימה את תאריך לידתה, אבל הודתה בחפץ לב, בעודה משפילה מבט מלא תשוקה אל שרי, שהִנה הגיעה לגיל שהיא זכאית בו לכמה תפנוקים קטנים. היא אהבה סדר, לבנים יפים, יינות מבציר טוב ובישול מעודן. את נעוריה, נעורים של בלונדית נערצת, ואחר כך את שנות בגרותה כקורטיזנה עשירה, היא לא ציפתה בברק בלתי־נעים וגם לא ערפלה אותם בכפל משמעות. ידידיה זכרו את היום בדראג, בשנת 1895 בערך, כשענתה לאה למזכיר של כתב העת "ז'יל בְּלאס", שכינה אותה "אמנית יקרה":

    "אמנית? הו! באמת, ידידי היקר, המאהבים שלי מדברים יותר מדי..."

    עינן של בנות דורה היתה צרה בבריאותה האיתנה של לאה, והנשים הצעירות, שאופנת 1912 כבר קימרה את גבן ואת בטנן, לגלגו על חזהּ השופע. אלה אף אלה התקנאו בה בשל שרי.

    "אלוהים אדירים!" אמרה לאה בלבה. "הרי אין שום סיבה לקנא! הן מוזמנות לקחת אותו. אני לא קושרת אותו, והוא חופשי לצאת לבדו."

    זאת היתה רק חצי אמת. היא היתה גאה בקשר הזה (לעתים, מתוך נטייה לכנוּת, אמרה: האימוץ הזה), שנמשך כבר שש שנים.

    "המתנות..." חזרה ואמרה לאה. "להשיא את שרי... זה לא ייתכן - זה לא... אנושי... לתת נערה צעירה לשרי - איך אפשר לזרוק איילה לכלבים? לאנשים אין מושג מה טיבו של שרי."

    היא גלגלה בין אצבעותיה את המחרוזת המוטלת על המיטה כאילו היתה מחרוזת תפילה. עתה נהגה להסיר אותה בלילה, כי שרי, שהיה מאוהב בפנינים היפות ומלטף אותן מדי בוקר, היה עלול להבחין לעתים קרובות מדי שצווארה של לאה התעבה, איבד מלובנו, ומתחת לעורו נגלים שרירים רפויים. היא פרפה את המחרוזת על עורפה בלי לקום ולקחה מראה מהכוננית שליד המיטה.

    "אני נראית כמו איכרה," היא קבעה בלי לחוס על עצמה. "מגדלת ירקות נורמנדית היוצאת לשדה תפוחי האדמה ומחרוזת לצווארה. היא מתאימה לי כמו נזם זהב באף חזיר - וזה עוד בלשון עדינה."

    היא משכה בכתפיה, והחמירה לגבי כל דבר שכבר לא אהבה בעצמה: גון פנים עז, בריא, סמוק מעט, גון פנים של אוויר פתוח, שיש בו כדי להעשיר את צבעם הטהור של האישונים הכחולים, המוקפים בכחול כהה יותר. האף הגאה עוד מצא חן בעיני לאה: "אף של מרי אנטואנט!" נהגה להכריז אמו של שרי, ואף פעם לא שכחה להוסיף: "...ובעוד שנתיים יהיה ללאה החביבה שלנו סַנטר של לואי השישה־עשר." הפה צְפוּף השיניים, שכמעט אף פעם לא פרץ בצחוק, היה מחייך תכופות, בתואם עם העיניים הגדולות שמצמוציהן אטיים ונדירים, חיוך שפעמים כה רבות שיבחו אותו, החמיאו לו, צילמו אותו, חיוך עמוק ושופע אמון, שלעולם אינו מַלְאֶה.

    בנוגע לגוף, "הרי ידוע," היתה לאה אומרת, "שגוף טוב מאריך ימים." עדיין יכלה להציג את גופה לראווה, אותו גוף גדול ולבן, שגונו ורדרד והוא מצויד ברגליים ארוכות ובגב שטוח כגבן של הנימפות במזרקות של איטליה; הישבן בעל הגומה והשדיים הזקופים יכולים להחזיק מעמד, כך נהגה לאה לומר, "גם הרבה אחרי החתונה של שרי."

    היא קמה, התעטפה בחלוק קל ופתחה בעצמה את הווילונות. שמש הצהריים נכנסה לתוך החדר הוורוד, העליז, המקושט יתר על המידה ומפואר בפאר מיוּשן, וילונות תחרה כפולים על החלונות, אריגי שיראין בגון עלי כותרת של ורד על הקירות, ציפויי עץ מוזהבים, אורות חשמל מחופים בוורוד ובלבן, ורהיטים עתיקים מכוסים אריגי משי אופנתיים. לאה לא ויתרה על החדר החמים הזה ואף לא על מיטתה, מלאכת מחשבת מוצקה וגדולת ממדים, עשויה פיתוחים של נחושת ופלדה, חמורת מראה וקשה לשוקיים.

    "לא, לא," נהגה אמו של שרי למחות, "זה לא עד כדי כך מכוער. אני דווקא אוהבת את החדר הזה. החדר הזה הוא תקופה, יש בו הידור משלו. הוא מזכיר את הסגנון של פאיווה."*

    [* המרקיזה דה פאיווה (Païva, ובשמה המקורי: אסתר לחמן; 1884-1819), אחת הקורטיזנות ונשות החברה הנודעות בפריז של המאה התשע־עשרה. ביתה המהודר רוהט בידי אדריכל מפורסם מאותה עת.]

    לאה חייכה כשנזכרה בדברים אלה של "המכשפה הגדולה", ואספה את שערה המפוזר. היא פידרה בחיפזון את פניה ואז שמעה שתי דלתות נטרקות ורגל נעולה נתקלת ברהיט עדין. שרי חזר לבוש מכנסיים וכותונת, ללא צווארון, אוזניו לבנות מטלק והלוך רוחו תוקפני.

    "איפה הסיכה שלי? בית ארור! עכשיו התחילו להעלים כאן את התכשיטים?"

    "מרסל הצמיד אותה לעניבה שלו כשהלך לשוק," אמרה לאה בכובד ראש.

    שרי, שהיה נטול חוש הומור, ניגַף בהלצה הזאת כמו נמלה בגוש פחם. הוא חדל מהילוכו המאיים ולא מצא להשיב אלא זאת:

    "נחמד! והנעליים שלי?"

    "איזה?"

    "נעלי הזמש!"

    לאה, שישבה ליד שולחן התמרוקים, הגביהה עיניים חביבות מדי:

    "אני לא אומרת שום דבר..." רמזה בקול מלטף.

    "ביום שבו תאהב אותי אישה בזכות האינטליגנציה שלי, זה יהיה הסוף," השיב לה שרי. "בינתיים, אני רוצה את הסיכה ואת הנעליים שלי."

    "בשביל מה? הרי לא עונדים סיכה כשלובשים מקטורן, ואתה כבר נעול."

    שרי רקע ברגלו.

    "נמאס לי, לא מטפלים בי כאן! נמאס לי!"

    לאה הניחה את מסרקה.

    "אם כך, אתה יכול ללכת."

    הוא משך בכתפיו והטיח בגסות:

    "את רק מדברת!"

    "לךְ מכאן. תמיד שנאתי אורחים שמשמיצים את האוכל ואוכלים גבינה שמנה עם גלידה. לך אל האמא הקדושה שלך, יֶלֶד, והישאר שם."

    הוא לא עמד בפני מבטה של לאה. הוא השפיל את עיניו ומחה כתלמיד:

    "מה יש, כבר אסור לדבר? לפחות תיתני לי את המכונית כדי לנסוע לנֶיִי?"

    "לא."

    "ולמה לא?"

    "כי אני יוצאת בשעה שתיים ופיליבר אוכל עכשיו."

    "לאן את יוצאת בשעה שתיים?"

    "למלא את חובותי הדתיות. אבל אולי אתה רוצה שלושה פרנקים למונית?... טיפש," הוסיפה ברכּוּת, "אולי אבוא לשתות קפה אצל האם הנכבדה בשעה שתיים. אתה לא מרוצה?"

    הוא טלטל את ראשו כאיל צעיר.

    "מספרים לי מעשיות, מסרבים לכל בקשה שלי, מסתירים ממני את הדברים שלי, לוקחים לי..."

    "אתה כבר לעולם לא תדע להתלבש בעצמך?"

    היא לקחה מידי שרי את הצווארון ורכסה אותו, נטלה את העניבה וקשרה אותה.

    "אהה! העניבה הסגולה הזאת... בעצם, היא מספיק טובה בשביל מארי־לור היפה והמשפחה שלה... ואתה עוד רצית לענוד על זה פנינה? ראוותן שכמוך... ולמה לא עגילים?..."

    הוא הניח לה לעשות בו כרצונה, רגוע, רפה, מתנודד, מתמסר מחדש לעצלות ולעונג שגרמו לו לעצום את עיניו...

    "נוּנוּן* יקרה..." מלמל.

    [* כינוי חיבה שנגזר מהמילה "אומנת" בלשון הילדים.]

    היא מירקה את אוזניו של שרי, סידרה את הפסוקת הדקה והכחלחלה בשערו השחור, נגעה ברקותיו באצבע טבולה בבושם ונשקה במהירות, מכיוון שלא יכלה להניא עצמה מכך, את הפה המפתה הנושם כה קרוב אליה. שרי פקח את עיניו, פישׂק את שפתיו, הושיט את ידיו... אך היא הרחיקה אותו מעליה.

    "לא! כבר רבע לאחת! תסתלק ושאני לא אראה אותך יותר!"

    "לעולם?"

    "לעולם!" הטיחה בפניו וצחקה מתוך התפרצות של חיבה.

    כשנותרה לבדה, חייכה בגאווה, פלטה אנחה מקוטעת של תשוקה כבושה והאזינה לצעדיו של שרי בחצר הבית. היא ראתה אותו פותח וסוגר את השער, מתרחק בצעדיו הקלילים, ומעורר מיד את התלהבותן של שלוש נערות, שוליות של תופרת, שהתהלכו שלובות זרוע.

    "אה! אמא!... לא יכול להיות, זה לא אמיתי!... אפשר לגעת?"

    אבל שרי, המורגל זה מכבר בתגובות כאלה, אפילו לא הפנה את ראשו.

    • קולט
    • קולט

      קולט (מצרפתית: Colette) הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (בצרפתית: Sidonie-Gabrielle Colette;‏ 28 בינואר 1873 - 3 באוגוסט 1954).

      הקריירה שלה התפתחה בעיקר אחרי פרסופ ספרה "שרי" ב-1920. הסיפור מתרכז בפרשת אהבים בין לאה, פרוצה לשעבר, לבין גבר צעיר בשם שרי. שרי העונד את מחרוזת הפנינים של לאה, והלובש פיג'מה עשויה משי, מהווה את מרכז העלילה. לאה עושה שימוש בכל אמצעי ההישרדות שקולט מייחסת למין הנשי. הסיפור נמשך בספר נוסף בשם "שרי - אחרית דבר" 1926 שבו הניגוד בין עוצמתה של לאה לבין שבריריותו של שרי תופס מקום מרכזי.
      קולט נכנסה לעולם השירה והציור המודרניים, ועשתה זאת סביב אישיותו של ז'אן קוקטו. הם כתבו בשיתוף את הספר "הגנים של פלה רויאל" (1930 המתאר את היחסים ביניהם ואת אורח חייהם. הספר זכה להצלחה מרובה ולביקורת אוהדת בכתבי עת לספרות, וקולט נחשבה לסופרת הצרפתייה הגדולה ביותר של תקופתה. היא פרסמה כחמישים נובלות שחלק מהן מהוות את האוטוביוגרפיה שלה. הנושאים עוסקים במאבק הכרוך ביחסים רומנטיים ובאהבה על רקע של יפי הטבע. הנובלה המפורסמת ביותר שלה "ז'יז'י" עובדה למחזה שהוצג בברודוויי ולסרט קולנוע בכיכובו של מוריס שבלייה.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • בגנו של עוג
    • האבוקדו שלא יבשיל
    • וזרח השמש
    • חיבוק-גדול
    • הפונקציה השביעית של השפה
    • חגיגה נודדת
    • הזמן שנמצא- בעקבות הזמן האבוד
    • הבית שאהבתי
    • כל האור שאיננו רואים
    • בל אמי
    • שעות הקטיפה
    • רכבת הבוקר לפריז