הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שריטות של אור - חלק שני
  • שריטות של אור - חלק שני
    דנה לוי אלגרוד  | אוקטובר 2017 | רומן אירוטי | 376 עמ' מודפסים
    הגדולה של אדם לא נמדדת ביכולת שלו להימנע מטעויות, אלא ברצון שלו לכפר עליהן.
    האם לא טעית מעולם? 
     
    שריטות של אור, רומן ארוטי מסחרר ואפל שנקרא בנשימה עצורה, הוא ספר ההמשך של נשיקות של חושך. זהו החלק השני בדואט בין חושך לאור
    ספר זה הוא ספרה התשיעי של דנה לוי אלגרוד. ספריה הקודמים – סדרת התשוקות, סחרור גורלי, התנגשות, התמכרות ונשיקות של חושך – היו כולם לרבי מכר. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    אני צועדת בסמטה החשוכה ורואה הבהוב חלוש של אור לבן. הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות ואני מחישה את צעדיי. האור הזה כל כך קרוב. עוד כמה צעדים ואצליח לגעת בו. ההבהוב נעלם ואני שולחת את ידיי קדימה ומתחילה לרוץ. דלת הבניין בקצה הסמטה נפתחת ועשן סמיך גולש החוצה. אני מנופפת בידיי ומנסה להרחיק אותו. העשן מסתחרר סביבי ואני משתעלת במצוקה.
     
     
    "אני לא מצליחה לנשום," אני לוחשת, "אני לא מצליחה לנשום."
    אני משפשפת את עיניי ומתיישבת במיטה בבהלה.
    כמעט חודשיים עברו מאז שהפלגתי מהאי והשארתי מאחוריי את הסיוט. אני לא שם יותר. השתחררתי. אבל אני כבר לא מצליחה לראות את הבזקי האור.
    הערפל לא רודף אחריי. גרוע יותר, אני מרגישה שהוא חדר לתוכי. אני מרגישה שהוא חלק ממני. יכול להיות שלעולם הוא יסתיר לי את האור?
     
    פרק 1
     
    האישה שיושבת על המושב שמולי משוחחת בטלפון ומשחקת בקווצת שיער על מצחה. שיערה הבהיר אסוף, וכשהיא מחייכת שפתיה נמתחות לשני פסים ישרים. החיוך הזה, שאינו משתקף בעיניה, זורק אותי תוך שבריר שנייה אל מקום אחר, המקום הארור שבו החיוך הזה תמיד בישר רעות.
    האוטובוס נעצר בתחנה שלי ואני בורחת החוצה. אני בוהה בו כשהוא ממשיך בנסיעה עד שהוא פונה שמאלה ונעלם. חמישים ושלושה ימים עברו מאז שזכיתי חזרה בחופש שלי, אבל נדמה לי שהאי הארור רודף אותי.
    הסיוט חוזר בכל לילה, ולא משנה כמה אני מנסה לברוח ממנו במהלך היום, נדמה לי שהדמויות מהגיהינום מחפשות אותי. כל גבר משופם גורם לבטני להתכווץ. כל עובר אורח עם שומה על הלחי גורם לי לדפיקות לב מואצות. כל חיוך מזויף גורם לערפל לחדור לנחיריי ולחסום לי את קנה הנשימה.
    לפני כמעט חודשיים זכיתי שוב בחופש שלי, אך התחושה שאני כלואה בתוך החושך אינה מרפה.
    אני צועדת אל בית הקפה שבו התחלתי לעבוד, ונאנחת בהקלה כשאני רואה שאף לקוח עדיין לא יושב במקום. אני נדה בראשי לעבר מנהל המשמרת וניגשת מייד לעבודה.
    אישה בעלת שיער לבן האסוף בפקעת מרושלת מתיישבת ליד השולחן הפינתי והידיים שלי מתחילות לרעוד. מנהל המשמרת דוחק בי לגשת אליה וזיעה קרה מכסה את גופי. אני צועדת בהיסוס, נוקשת בעט על פנקס ההזמנות ונעצרת ברגע שהיא מסובבת אליי את ראשה. נדמה לי שאנחת ההקלה שלי מהדהדת בכל הרחוב. אני מזייפת חיוך ולוקחת ממנה את ההזמנה. את חייבת להפסיק לדמיין אותם בכל מקום, אני נוזפת בעצמי. הרופאה נשארה על האי ואת יצאת לחופשי. הסוהרים לא מחפשים אותך יותר. אף אחד לא מחפש אותך מאז הלילה שבו התרחשה הפשיטה על מתקן הכליאה.
    אני מוסרת לברמן את הפתק עם ההזמנה ונשענת על הדלפק. אף אחד לא מחפש אותך. אפילו לא הגבר הערמומי שנשא בפנייך נאום פרידה מרגש. הלב שלי צורב כשאני נזכרת ברגע שבו הבנתי שהוא הוליך אותי שולל ואפשר לאפלה לשאוב אותי אל התהום. אני חוזרת אל האישה המבוגרת והמגש בידי, וכשהיא שולחת לעברי חיוך אני מצליחה שוב למתוח את שפתיי בחיוך המזויף.
    השעות חולפות והלקוחות מתחלפים. כשאני מביטה במקרה בשעון קשה לי להאמין שכבר מסתיימת משמרת נוספת של עשר שעות. ההתרוצצות בין השולחנות ונשיאת המגש העמוס לא מפריעה לי לרגע. האפשרות שניתנה לי להעסיק את עצמי בלי לחשוב על ההווה העגמומי שלי או על העתיד הלא ידוע, היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי בימים אלה.
    אני מעדכנת את המלצרית החדשה בנוגע להזמנות הפתוחות ויוצאת אל הרחוב. השמש כבר שקעה ופנסי הרחוב מאירים את השדרה באופן חלקי. אני צועדת אל תחנת האוטובוס ומתיישבת על ספסל ההמתנה. קבוצת נערים יושבת על המדרכה בצד השני של הרחוב. הם שותים, מעשנים וצוחקים בקול. חבורה מטופשת. הלוואי שהיה לי כוח לצעוד לשם עכשיו ולהסביר להם שהדרך מהמדרכה הזאת אל מקום חשוך הרבה יותר היא תלולה ואכזרית, אבל הסיכוי שזה באמת ישפיע על מישהו מהם קלוש. אני נשארת לשבת על הספסל וממשיכה להביט בהם. אחד הנערים זורק בקבוק זכוכית אל הכביש, וזה מתנפץ בדיוק כשחולפת מכונית. הנהג ממשיך לנסוע.
    בשכונת בראונסוויל בברוקלין בשעה הזאת אף אחד לא יעצור אם הוא לא ממש חייב. עד לפני כמה חודשים גם אני הייתי חוששת לשבת כאן לבד, אבל אחרי שגיליתי שהחושך יכול גם לספק נחמה איבדתי את היכולת לפחד ממנו.
    האוטובוס עוצר ואני מתיישבת במושב הקדמי, מניחה את התיק לידי ומקווה שאף אחד לא יעלה ויחליט להתיישב לצידי. הפעם אני נהנית מכמה דקות של שקט עד שהאוטובוס מגיע לתחנה שלי.
    אני נכנסת לבניין בן שבע הקומות שבו אני מתגוררת עכשיו ומדלגת במדרגות לקומה השלישית. מצבו טוב בהרבה ממצבם של הבניינים הסמוכים לו, וכשהציעו לי את האפשרות למגורים חינם למשך שלושה חודשים לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב. אני נכנסת אל הדירה הקטנה ונשכבת על הספה, עוצמת את עיניי ומאזינה לשקט. חמש. ארבע. שלוש. שתיים. אחת. כלום לא קורה, ובכל זאת הלב שלי מתחיל לדפוק בפראות. עם החושך שעוטף אותי הצלחתי להתמודד, אבל השקט, הוא כבר סיפור אחר. כמה שניות של שקט מוחלט והפאניקה מגששת את דרכה פנימה. אני מתיישבת ומדליקה את הטלוויזיה, מגבירה את הווליום ומעסה את החזה. מנסה להרגיע את הלב שחוזר אל ימי הבידוד בבקתה. אני ניגשת אל הדלת, פותחת אותה, יוצאת אל המסדרון וחוזרת חזרה. איש לא מאלץ אותי להישאר בפנים. אני יכולה לעשות ככל העולה על רוחי. אבל מה לעזאזל יש לי לעשות?
    אני חוזרת לשכב על הספה ומזפזפת בין הערוצים.
    דפיקות נשמעות על הדלת ואני קופצת בבהלה על רגליי. אני לא מכירה אף אחד מהשכנים, ומלבד הגברת הנחמדה שקיבלה את פניי בשדה התעופה כשהשתחררתי מהאי, אין אף אדם שמכיר אותי ויודע שזו כתובת המגורים שלי. הדפיקות מתגברות ואני הולכת על קצות האצבעות לעבר הדלת. אני מניחה עליה את כפות ידיי ומציצה דרך העינית.
    "אלוהים אדירים, את מנסה לגרום לי התקף לב?" אני מזדעקת ופותחת את הדלת. דמטר מסתערת עליי בחיבוק חזק ומסרבת לשחרר. "מה את עושה כאן?" אני מביטה בחשש מאחורי גבה. המסדרון ריק מאדם.
    "עד שסוף סוף השתחררתי, אסור לי לבקר את אחותי?" היא מזייפת נימת עלבון ובוחנת את פניי ארוכות. האצבעות שלה עוברות בעדינות על הלחי שלי, וכשהן מגיעות אל הצלקת הדהויה במצחי אני מצטמררת ומתרחקת ממנה.
    "אבל מה את עושה כאן בשעה כזאת?" אני שואלת שוב וסוגרת את הדלת. "את לא אמורה להסתובב בשכונה כזאת לבד בלילה."
    "אני לא לבד." היא מנופפת בידה בביטול ומתיישבת על הספה. "פול מחכה לי ברכב," היא מוסיפה כשאני מביטה בה בשאלה. היא סוקרת בעיניה את חלל הדירה ומקמטת את מצחה. "את לא מעדיפה לגור באזור נעים יותר?"
    "אני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע." אני ניגשת לחלון ומסיטה את הווילון. אני מבחינה בפנסי הרכב הדולקים, ומנסה לדמיין את הרגשת הביטחון שהיא לבטח חשה כעת, כשהיא יודעת שיש מישהו שדואג לה וממתין לה שתשוב.
    "את יודעת שאני יכולה לעזור לך עד שתסתדרי," היא אומרת בקול כעוס. "יש לנו מספיק כסף ואת..."
    "אני לא צריכה את הכסף שלך," אני מרימה את קולי, ומיד מתחרטת כשהמבט שלה נעצב. "תודה, דמי, אבל אני לא צריכה עזרה. הדירה שהקצו לי מספיקה לי בשלב הזה. גם ככה בעוד חודש אצטרך למצוא לעצמי מקום אחר."
    "השכונה הזאת הייתה האפשרות היחידה?" היא טופחת על הספה ומסמנת לי להצטרף אליה.
    "היו עוד כמה אפשרויות, אבל לא בשכונות טובות יותר." אני מתיישבת ומניחה כרית על ברכיי. "אני מניחה שמי שאין לו לאן לחזור ומקבל מנציגי המדינה אפשרות למגורים חינם לשלושה חודשים של התאקלמות, לא יעז להתלונן."
    "מה עם הלימודים ועם העבודה?" היא נצמדת אליי ומניחה את זרועה על המושב מאחוריי.
    "לא אפשרו לי לחזור באמצע הסמסטר. והמשרה אצל הווטרינר כבר נתפסה על ידי מתלמד אחר. אז מצאתי לעצמי בינתיים עבודה במלצרות."
    "חבל שתבזבזי את הזמן שלך בעבודה כזאת. זה כל כך לא משקף את היכולות שלך."
    "ומה היכולות שלי?" אני מסובבת אליה את מבטי. "שיוף קורות? ניסור עצים? אולי ניקוי חדרי שירותים?"
    "אל תדברי שטויות." היא מזדקפת ומגרדת באפה. "זו הייתה תקופה ממש קצרה והיא נגמרה. כל הדברים האיומים האלה מאחורינו. מהרגע שקינן וסמואל הצילו אותנו עם הפשיטה הזאת זכינו לתנאים הוגנים והכול היה סביר יותר. עכשיו הזמן לנתב את החיים שלך למקום הרבה יותר טוב."
    "הצילו אותנו..." אני נוחרת בבוז.
    "אני לא מבינה למה את כל כך עוינת כלפיהם." היא ניגשת למטבחון ומוזגת לעצמה כוס מים. "הפשיטה שלהם באמת הצילה אותנו. המפקד החולני פרש מרצון, והסוהרים שנשארו היו כל כך מפוחדים." היא לוגמת מהמים וממלאת את הכוס שוב. "אני מבינה שעברת שם טראומה. סירבת לדבר על זה באי, אבל עכשיו, כשאנחנו כאן חופשיות, את צריכה לדבר על זה. את חייבת לדבר על זה." היא מגישה לי את הכוס ואני נדה בראשי לשלילה. "ארטמיס, בבקשה תדברי איתי." היא מתיישבת לידי שוב.
    "אין לי מה לומר."
    "ביום שהשתחררת ואני נאלצתי להישאר שם בלעדייך, חטפתי התקף חרדה קשה." היא נאנחת. "התחילו לי סיוטים שאת שוב נעלמת לי. לילה אחרי לילה הייתי חולמת שאני רצה אחרייך אל המבנה הנטוש שגרנו בו כשברחנו מהפנימייה, ובכל פעם שהגעתי לשם פשוט נעלמת." היא מנגבת דמעה מזווית העין. "עברנו שם דברים איומים, ואני כל כך אסירת תודה על כך שחזרת לחיי."
    אני תופסת את כף ידה בידי.
    "והדבר שהכי מפחיד אותי הוא שתיעלמי לי שוב." היא מושכת באפה. "אז אני לא מבינה, איך יכולת לבקש שהכתובת שלך תישאר חסויה?"
    "דמטר, אני באמת מתנצלת." אני מרכינה את ראשי במבוכה. "חשבתי שכדאי שיהיה לי קצת זמן עם עצמי כדי לחשוב איך אני ממשיכה מכאן, בלי הפרעות."
    "ואני מפריעה לך?"
    "ברור שלא." העלבון שלה מצליח לערער אותי, אבל איך לעזאזל אצליח להסביר לה שהערפל עטף אותי כל כך חזק עד שאני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי כעת. "איך בכלל השגת את הכתובת שלי?" אני משנה נושא.
    "קינן התקשר אליי לפני יומיים, כמה שעות אחרי שחזרתי הביתה." היא בורחת מהמבט הנסער שלי. "פרצתי בבכי וביקשתי ממנו שיעזור לי לאתר אותך." היא לוגמת מכוס המים ומסרבת להביט בי. "הוא כבר ידע את הכתובת והרגיע אותי שאת בסדר."
    הלב שלי מאיים לפרוץ לי מהחזה, ותחושות סותרות של התרגשות וזעם מציפות אותי.
    "הוא נמצא עכשיו בטקסס, בחווה שלו, אבל הוא יודע איפה את גרה ואיפה את עובדת ונמצא בקשר עם האחראית עלייך בפרויקט." זו הפעם הראשונה שהיא מעיזה להציץ לעברי, ואני מנענעת את ראשי בחוסר הבנה. הוא יודע איפה אני. הוא הבטיח שלא יניח לי עד שאסלח לו, ולא זכור לי שהוא קיים את ההבטחה שלו.
    "שקרן," אני מסננת בעצבים. "הוא שקרן ותמיד יישאר שקרן. ואני לא רוצה לשמוע יותר את השם שלו."
    "ארטמיס, על מה את מדברת?" היא נעמדת ומשלבת את זרועותיה סביב החזה. "ברור לך שהוא לא יכול היה לספר לך על המבצע החשאי שלהם."
    "ברור לי שהוא שקרן!" אני נעמדת מולה ומאגרפת את כפות ידיי.
    "בסדר, תירגעי." היא מתקרבת אליי בזהירות ומניחה את ידה על הכתף שלי. "לא הגעתי לכאן כדי לדבר עליו, בכלל לא. הגעתי לכאן כדי לבשר לך שאחותך הגדולה מתחתנת ביום ראשון." היא מנופפת מולי בטבעת היהלום שעל אצבעה וחוזרת לשבת על הספה. "אני רוצה שתבלי איתי את הימים הקרובים ותעזרי לי להתכונן לחתונה." עיניה בורקות מאושר ואני נושכת את שפתי ומנסה להרגיע את הסערה המתחוללת בתוכי. "את השושבינה הראשית שלי, ואני צריכה אותך איתי. אני חושבת שזה יעשה לך טוב."
    "אני... אני לא אצליח לקחת כמה ימי חופשה..." אני מתיישבת לידה ומחייכת אליה חיוך עקום. "רק התחלתי לעבוד, ואני צריכה את הכסף כדי שאוכל לשכור דירה."
    "בבקשה תני לי לעזור לך." היא מושכת את כפות ידיי ומצמידה אותן לחזה שלה.
    "לא. אני באמת מעדיפה שלא." אני מושכת אותן חזרה וטומנת אותן בין ברכיי. "אבל אגיע לחתונה ואהיה שם לצידך כל הזמן."
    היא מניחה את כף ידה על פיה ופורצת בבכי. "אני לא אצליח להסביר במילים עד כמה אני מאושרת עכשיו." היא מחבקת אותי ומתייפחת. "חששתי שתיעלמי לי שוב וכל כך ריחמתי על עצמי שלא יהיה לי אפילו קרוב משפחה אחד בחתונה, ועכשיו זכיתי במתנה הכי גדולה."
    "אממ... אולי כדאי שתסבירי לי קצת על החתונה הזאת." אני זעה באי-נוחות. "אני לא כל כך מרגישה נוח באירועים גדולים."
    "אל תהיי מצחיקה." עיניה נדלקות שוב והיא מחייכת בהתרגשות. "זאת חתונה קטנה. יהיה טקס ואחר כך ארוחת צהריים וקצת ריקודים. כמעט כל האורחים מהצד של פול, אני הזמנתי רק כמה חברים קרובים."
    אני מהנהנת ובוחנת במבוכה את הבגדים שלי. אין לי אפילו פריט לבוש אחד הולם ללבוש לאירוע כזה.
    "אל תדאגי לזה." היא צוחקת כאילו קראה את מחשבותיי. "הכלה חייבת לפנק את השושבינה בשמלה. אשלח לך את זו שקניתי לך. את תיראי מושלמת!"
    הפעם אני לא מסרבת למתנה שלה. גם אם ארצה לא אוכל להרשות לעצמי לשלם על מותרות כרגע. היא מציצה בשעון המוזהב שלה ונעמדת. "הלוואי שהייתי יכולה להישאר איתך." היא רוכנת כדי לחבק אותי ואז צועדת אל המטבחון. היא משרבטת משהו על פתק ומניחה אותו על הדלפק. "רשמתי לך את הפרטים של החתונה וגם את מספר הנייד שלי." היא צועדת אל הדלת ומסדרת את כתפיות השמלה שלה. "אני לא אתן לך לעזוב אותי שוב לעולם." היא נאנחת וסוגרת אחריה את הדלת.
    • דנה לוי אלגרוד
      צילום: סלפי
    • דנה לוי אלגרוד

      מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה ובעלת חברה לייעוץ.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • המלצות נוספות
    • התמכרות
    • מארז קרח ואש
    • סלבטורה
    • תשוקה וארס 1
    • מפלצות באפלה 2 - Q תמצית הקיום
    • הרומן האפל 2 - בלייר 2
    • מארז מפלצות באפלה
    • גבר גבר
    • האדון
    • כאילו אין מחר
    • מבט האהבה
    • מארז הרומן האפל