הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שרול
  • שרול
    אוריון הוצאת ספרים | יוני 2019 | פרוזה מקור | 248 עמ' מודפסים
    "שרול" מאת דובי ברק בהוצאת הספרים אוריון, הוא רומן מרתק ומורכב שנע במקביל בצירי זמן שונים ובין מקומות שונים - קיבוץ, מושב דתי ועיירת עולים. 
     
    שרול הוא איש אקדמיה בגמלאות, קיבוצניק לשעבר, שיום אחד מגיחה לחייו סטודנטית צעירה ויפה שמבקשת להכיר אותו. כמובן שזה מחמיא לו, אבל הוא לא יכול להימנע מהשאלות המתבקשות: מדוע פנתה דווקא אליו? מה הן בדיוק כוונותיה?
     
    הקשר המיוחד ההולך ונרקם בין השניים, לצד סיפור חייו ואהבתו הגדולה מן החיים למזי, בת למשפחה דתית מזרחית, אהבה שלא עמדה במבחן הזמן, יוצרים תמונה מעניינת, נוגעת ללב ורבת רבדים הן שלו והן של החברה הישראלית.
     
    זהו סיפור על אהבה בלתי אפשרית, על החמצה, תקווה והשלמה. סיפורי החיים של אשתו ושל הוריו של שרול, לצד סיפור חייה של מזי ושל משפחתה, שזורים היטב זה בזה ובהוויה הישראלית, ויוצרים פסיפס אנושי מעניין וסוחף המתואר בשפה קולחת ועשירה.
     
    המחבר דובי ברק נולד ב-1950 בירושלים, גדל והתחנך בקיבוץ מעוז חיים ובקיבוץ יסעור. למד באוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר שני במחשבת ישראל. עסק שנים רבות בחינוך, בהוראה ובהנחיית מורות, ופרסם ספר בשם "חינוך בשיעור" (2011).
    ספרו החדש "שרול" עוסק בפער בין המציאות לדמיון, בין מה שאפשר למה שאי אפשר כשהגורם שאינו מאפשר הוא האדם עצמו על ידי המגבלות שהוא מטיל על עצמו, או במילותיו של ברק "זהו המאבק הקלאסי של האדם לקבל את עצמו כמו שהוא ללא זיופים וללא אשליות". 
    דובי ברק: "הספר נכתב מתוך התמודדות עם זיכרונות ילדות. זו התמודדות עם ובתוך החברה הסגורה בקיבוץ. בחברה כזו האחר היה רחוק, לא מוגדר ולפעמים אפילו מאיים על השלימות הרעיונית". 
     
    "יש כמה מסרים לספר שכתבתי. המסר העיקרי של הספר ושלי בכלל הוא שאי אפשר להחזיק את האושר בידיים. זה תמיד משהו שאנחנו מבינים בדיעבד. המסר השני של הספר הוא שלפרוץ גבולות זה לא מותרות, זו החובה שלנו כמי שבאים לכדור הארץ לסיבוב אחד קצר ומהיר. אם כל החיים תחיה בתוך הקונכייה שלך לעולם לא תפרוץ גבולות. בעיניי אדם שנולד ומת עם אותה תפיסה ולא מאתגר את המחשבה שלו הוא אדם שבזבז את חייו".
  • ספר דיגיטלי
     
    32
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. פגישה ראשונה

     
    שרול פסע במורד הרחוב. "הלילה יהיה קר מהממוצע," מלמל את הודעת הקריינית בסוף מהדורת החדשות של שמונה, ורכס את מעיל הפליז השחור-כחול תוך כדי צעידה מהירה. היה זה ערב חורף ירושלמי, והגשם פסק זה עתה. מכוניות מעטות חלפו ברחוב, מותירות צבע פנסים אדום מרוח על הכביש הרטוב. שלושה הולכי רגל מיהרו, צנופים במעילים כגמדים ברוח המדמיינים את ביתם החמים. עלוות העצים הסתחררה ברוח כשואלת 'לאן אתם ממהרים?'
    בימים כאלה הוא יוצא לסעוד לבדו במסעדה. שלווה חגיגית נסוכה על אותן ארוחות. הזמן משיל מעצמו את אימונית הריצה ומתכרבל בשמיכת פוך ענוגה. מרוץ הדם מאט כאומר למוח: 'הרף, לכל דבר זמן, ועת לכל חפץ'.
    דמיין עצמו יושב באותה מסעדה ובאותו מקום השמור לו, מבקש אותו תפריט ובכובד ראש מזמין את אותה מנה. תחושה נפלאה של ערב איטי, שבו יוכל לאכול לבד ולהרהר. אושר ברור וקבוע, ללא אימת הבחירה, הוא החופש האמיתי. 'עבד ה' הוא לבד חופשי', ציטט לעצמו באירוניה את ריה"ל. מעת לעת, כשהצלחת תתרוקן, תיגש אליו מלצרית ותשאל בעדינות: "אפשר לפנות?" הוא יתבונן בה רגע, בפליאה, ברוגע, וממרומי שלוותו יענה:
    "כן... נראה לי שכן."
    היא תסיר את הצלחת מהשולחן ותתרחק בחיוך.
    צפירת מכונית ארוכה במיוחד מנסרת את מחשבותיו ומעלה במוחו אוטומטית 'קיינע תרבות'. לא שהוא סנוב, על כל פנים הוא אינו חושב את עצמו לסנוב, אך חוסר שייכותו הבסיסית להוויית האגואיזם הסחבקי-חברמני פורץ ממנו, ובזמן האחרון — לעיתים קרובות. מבעד לענפים הנעים ברוח ככנפי ציפורים עצומות הוא מבחין בשלט הניאון של המסעדה המטיל אור כחלחל למרחוק. עדיין אינו רואה את כולו, אולם באוזניו כבר מצטלצל השם 'אולג — מסעדת דגים'. כבר שכח את הפעם הראשונה שביקר בה. כבר שכח כמה מוזר נראה היה בעיני המלצרית, שעה שלאחר עיון ארוך בתפריט ושאלות הבהרה לגבי מנות אחדות אמר לה: "תבחרי את, אני סומך עלייך."
    כל התחמקויותיה לא הועילו. לבסוף, בעל כורחה, המליצה על מרק שורשים, דג לברק אפוי, אורז פרסי מתובל ושעועית ירוקה מאוּדה. מאז אותו ערב, לפני יותר מחמש שנים, הוא מגיע כל חודשיים-שלושה. אם מסיבות שונות הוא מאחר, אפילו בחודש, הוא מתנצל. מזמין אותה מנה. גם המלצריות שהתחלפו תודרכו כיצד להתייחס אליו. קיץ, חורף, סתיו, אביב. חיים רבים: בנו הצעיר התחתן. אימו נפטרה. הוא יצא לפנסיה. לבתו נולד בן — והוא בתפריטו.
    כשפתח את דלת המסעדה, הייתה השעה בין תשע לתשע ורבע, כפי שהזמין. מלצרית מוּכּרת ניגשה אליו והצביעה על שולחנו הקבוע: "בבקשה."
    הוא הסיר את מעילו והניח אותו על מסעד הכיסא. עוד לפני שהתיישב הרימה המלצרית את מעילו בזריזות ופלטה: "אני אתלה אותו, בסדר?" הוא הנהן כתמיד. כשהתיישב הוסיפה: "מיד תקבל את התפריט." מהרמקולים בקע אותו פס קול של שירי עם ישראליים ואמריקאיים. בעודו מתבונן בתפריט פיזם לעצמו ברומנטיות עם 'ארבעת האחים' "I’ll never know what made you run away…" והפסיק כשהתקרבה המלצרית בחיוך ושאלה: "מה תרצה להזמין?"
    פעם שמע את אחד המלצרים מזמזם את השיר, ובהתרגשות ושאל אותו אם גם הוא אוהב את 'ארבעת האחים'. "אין לי מושג, שומעים בלוּפ, זה נכנס לווריד", ענה לו.
    הוא הרים מבט מהורהר מהתפריט, חכך בדעתו ואמר בפסקנות: "ביום קר אין טוב ממרק שורשים."
    המלצרית רשמה: "עוד משהו?"
    "כן", השיב, "אני חושב על דג. יש לכם לברק?"
    המלצרית הנהנה.
    "אפוי?"
    "בוודאי."
    "וגם," הוסיף, "אורז פרסי מתובל, וגם, נראה לי, שעועית ירוקה."
    "מצוין," אמרה המלצרית, "מה תשתה?"
    הפך את דף התפריט ועיין ברשימת המשקאות:
    "מה נראה לך מתאים?"
    המלצרית ענתה מיד:
    "בירה. בירה מהחבית. היינקן או טובורג, מה אתה מעדיף?"
    "תבחרי מה שאת רוצה," אמר בסיפוק והושיט לה את התפריט בתנועה אלגנטית. המלצרית חייכה, לקחה אותו, הניחה אותו במקום המיועד ונכנסה למטבח. הוא פרש את מפית הבד באלגנטיות על ברכיו, חיכך את כפות ידיו זו בזו, ולאחר שניות מספר שילב את אצבעותיו והשעין עליהן את סנטרו, מבטו מתמקד בזווית הימנית העליונה של תמונה עקומה התלויה על הקיר מולו. כמעט קם ליישר אותה, כמו בפעם קודמת, אולם משהו עצר בו. אולי זֵכֶר המבטים התמוהים שעורר בשעה שנדחק בין הסועדים אל התמונה. באכזבה הסיט מבטו לעבר רביעיית כלי חרסינה לבַָנה — מלח, פלפל, שמן ולימון — שהיו מסודרים בריבוע מדויק על מגש חרסינה תואם. הוא הרהר על הקשר שבין הרמוניה ואיטיות. הרמוניה היא תהליך איטי. החלקים צריכים להתאים בדיוק זה לזה כדי ליצור שלמות.
    המלצרית התקרבה, נושאת מגש שהדיף ניחוחות מרק. הוא החל להרהר בטעם ובמרקם של פנֵי המרק, הנשברים בכף המעלה את השכבה העליונה שהתקררה מעט. בנשימה עמוקה הוא מזדקף, מסיג את ידיו לאחור ומפנה מקום על השולחן במבט מאשר למלצרית. היא מחייכת אליו וחולפת לידו בדרכה לשולחן אחר. לאחר כמה שניות מגיחה מהמטבח עובדת לא מוכרת, מתקרבת אל שולחנו ושואלת:
    "מרק שורשים?"
    "כן, לכאן," הוא מנחה אותה אל שולחנו. הוא בוחש באיטיות את המרק ומניח את הכף. המלצרית מתקרבת ושואלת: "הכול בסדר?"
    עגמומיות קלה, כמעט בלתי נראית, חולפת על פניו: "בסדר."
    הוא לוקח את הכף. לאחר בחישה לאיזון טעמים הוא ממלא אותה בשכבת המרק העליונה שהתקררה ושואב מעדנות לפיו. עונג מתפשט על פניו, והוא חושב: 'מעולה. ממש מעולה.' וכך כמה הרמות כף, לגימה, מילוי, הרמה, לגימה, עד שהוא מניח את הכף לצד הצלחת ומרים את המפית מעל ברכיו על מנת לקנח את שפתיו.
    • דובי ברק
    • דובי ברק
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אתי החיים משחק הרבה
    • נער האופניים
    • בין חברים
    • הציפור של עזרא וולוול זבארושי
    • אישה מעבר לים
    • סיפור על אהבה וחושך
    • הדבר היה ככה
    • כלה על הנייר
    • אנגארד הסייף
    • מר מאני
    • אהבתה של סלטנאת
    • אהבתה של גברת רוטשילד