הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שקרים ותקוות
    ספר מוגן
     
  • שקרים ותקוות
    דבש-הוצאה לאור | מאי 2018 | פרוזה מקור, רומן ארוטי | 450 עמ' מודפסים
    רִיאָן טייט מסרבת לחשוב על העתיד. בעיניה, העבר הוא שלוליות של דם, ההווה לא ברור וחלומות - סופם להישרף עד אפר.
    היא רוצה להישאר בטוחה ומוגנת, ולא לטלטל את המציאות השברירית של חייה. הדרך לעשות זאת היא להישמר ולזכור תמיד שהלב שלה יכול לבגוד, לשגות ולהוביל אותה לתהומות.
    מבחינתה, אהבה היא רגש מיותר, כזה שאין לה מה לעשות בו, חוץ מלהניח אותו בצד עד שיישכח.
    אבל מה אם ייכנס לחייה הגבר שישנה את הכול?
     
    "שקרים ותקוות" הוא ספרה השניים־עשר של סופרת רבי המכר אילת סווטיצקי.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 35
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    אני יושבת על רצפת המקלחת. האדים ממלאים את החלל והופכים את הנשימה לכמעט בלתי אפשרית. אני לא קמה, מניחה למים לשטוף אותי. המבט שלי נעוץ ברצפה בשעה שהיא נשטפת בנוזל האדום.
    אני אפילו לא טורחת לבחון את החבורות על הגוף, יודעת היטב שאראה אותן בכל פעם שאביט במראה בימים הקרובים. מודעת לסימני האצבעות סביב הצוואר שלי, במקום שבו היד שלו לפתה אותי, כשהכניע אותי למזרן וחדר אליי בכוח. הלחי שלי כואבת. אני מרגישה את הנפיחות, מבינה שהיא תחמיר ככל שהשעות יעברו. ידיי מחבקות את ברכיי חזק. הגוף מתנדנד כמו מעצמו, קדימה ואחורה. רק עוד נשימה.
    יום אחד הוא לא יעצור. אין לי מושג מתי תבוא המכה הבאה, אבל בטוחה שיום אחד היא תהיה קטלנית, אכזרית מאי פעם. כזאת שתשאיר אותי מחוסרת אוויר.
    אני מתפללת בלילות שהזעם יעבור, קמלה בכל יום שחולף. גוססת לאט, בעינויים. אני מקללת אותו. מקללת אותו בליבי כל כך חזק. מתעבת אותו ואת הגבר שהפך להיות, מתעבת את עצמי.
    אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה, את הלחי הבוערת. הסטירה שלו הפתיעה אותי, אלו שבאו אחריה כבר פחות. הפכתי להיות האישה הזאת שמגיע לה.
    אולי הכול קורה באשמתי. אולי הייתי צריכה להקשיב לאמא שלי ולהישאר בבית במקום לרדוף אחרי החלומות שלי.
    בלי לחשוב פעמיים ארזתי תיק בגיל שמונה־עשרה ושכנעתי את איימי לעבור לגור איתי בדירה ששכרנו יחד בלונדון. שתי נערות שהכירו שנתיים קודם בבית הספר התיכון בקנטברי, בפינה שכולם ברחו אליה כדי לעשן.
    בילינו את כל הערב והלילה יחד. לא ישנו דקה וצפינו בסרט "רדיו חזק" עם כריסטיאן סלייטר, שמאז צפינו בו אולי מיליון פעמים. מצאנו עבודה במלצרות ב"ווליום", הבר עם במת ההופעות החיות הכי מגניבה בלונדון, וקרענו את העיר. היינו בלתי נפרדות. סירבתי לתת למשהו שלא היה באשמתה לחרב את החברות שלנו. סתמתי את הפה, נעלתי את הזיכרונות בפינה חשוכה והמשכתי הלאה.
    ואז בא אלכס. בהתחלה הוא שיחק את הקשה להשגה. אחר כך חיזר, כמו שרק אלכס יודע, ואני נסחפתי כמו שילדה בת עשרים ושלוש יכולה להיסחף. עברתי לגור איתו כי ביקש. רק כי ביקש. הוא כל כך מיהר. לא הבנתי מה הבהילות הזאת להציע לי לעבור לגור איתו אחרי חודש יחד, אבל נסחפתי. מאוהבת ועיוורת.
    עכשיו אני כבר לא עיוורת יותר ובטח לא מאוהבת.
    המילים של אבא שלי מהדהדות בראשי, כשאני ישובה על רצפת המקלחת.
    אהבה היא מותרות.
    לא הבנתי אותו בעבר, אבל היום אני יודעת למה התכוון. היום, כשאני רק רוצה להישאר בחיים.
    המים מתקררים. אני קמה באיטיות מהרצפה. הכול כואב, כל כך כואב. פטישים איומים כמו הולמים בראשי, והנשימה שלי כבדה. אני סוגרת את הברז ועוטפת את עצמי במגבת הסגולה. מזמן נפטרתי מאלו הלבנות. נמאס לי להילחם בכתמים. יש לי מלחמה יותר גדולה מזאת.
    הבית דומם, אלכס יצא בסערה אחרי מה שעולל לי. אין לי מושג מתי יחזור - בעוד שעה או בבוקר.
    אני רוצה למיטה, אבל לפני זה חייבת לנקות, אחרת לא אצליח להירדם. אני חייבת לנקות את הרצפה, להחליף את המצעים ולהפעיל את מכונת הכביסה.
    אני לובשת בקושי רב חולצת טי שירט גדולה וטייץ וממלאת דלי במקלחת. אנקה טוב־טוב, שלא תהיה לו סיבה נוספת לכעוס. ארד על הברכיים ואשפשף את המרצפות הישנות ממש חזק, ואשרוד את הכאבים הנוראיים בצלעות. אני חייבת, אם אני לא רוצה עוד כמה כאלה.
     
    האור החלש חודר בקלות דרך וילון התחרה. לונדון מתעוררת לעוד בוקר קריר של חודש אפריל. אני מרגישה את התנועה בחדר, את הנוכחות שלו. עיניי נפקחות באיטיות מעצמן. הוא יושב על הכיסא, מסובב אותו כך שיפנה אל המיטה ומביט בי. אני מכירה את המבט הזה, המתנצל. ידו שמוטה מהמשענת, מחזיקה בזר של לפחות תריסר ורדים אדומים. אחרי מה שעשה אתמול לא מספיק פרח בודד. לא, אני כבר יודעת לנחש מראש כמה גדול יהיה הזר שמצפה לי.
    "רִיאָן..." קולו לוחש, צרוד, והוא מכחכח בגרון. אני עושה מאמץ להסתובב על צידי למרות הכאב. "רִיאָן... אני..."
    הוא מצטער. אני יודעת. הוא תמיד מצטער.
    "אני צריכה ללכת לשירותים," אני ממלמלת בקושי ומתיישבת במיטה.
    "ריאן, בבקשה..." הוא קם באיטיות, מתקרב למיטה בבגדים שלבש אתמול. מכנסי ג'ינס כהים שנופלים מהמותן וטי שירט שחורה. אני קופאת במקום, גופי משותק. ידיי לופתות את קצה השמיכה מעצמן. הוא מתיישב על המיטה, מעביר את ידו הארורה בשערותיו השחורות.
    "אלכס, אל..." אני רוטנת. אני לא צריכה את הסליחות שלו. הן לא מעלימות את הכאבים או את הזעם.
    "את יודעת שלא התכוונתי. שתיתי יותר מדי, ופול הבן זונה הזה!" הוא מרים את קולו, ואני מתכווצת בבהלה. "היה חייב ללחוץ עליי, רגע לפני שיצאתי מהמשרד. בן זונה," הוא מסנן בין שיניו.
    היום הוא מאשים את הבוס שלו.
    "אלכס, בבקשה, אני באמת..."
    "אני חייב ללכת לעבודה," הוא נאנח, כאילו הוא זה שסובל כאן.
    אני לא עונה. לא בטוחה מה לומר ולא רוצה להדליק אותו שוב. אני לא הולכת לשום מקום, בטח לא במצבי. אני צריכה להתקשר לגברת קורי ולעדכן אותה שלא אגיע היום לטפל בדיוויד, היא תצטרך למצוא לו סידור אחר. הטיפול בפעוט של השכנה הוא הדבר היחיד שאלכס מסכים שאעשה. הוא דרש שאפסיק למלצר, ממש אחרי ששכנע אותי להפסיק לעשן. אלוהים אדירים, מה הוא עשה ממני? מה עשיתי לעצמי?
    "אני חייבת..." אני מורידה את הרגליים לרצפה ונעמדת.
    "אשים את הפרחים במים," הוא לוחש. אני לא מסתובבת להסתכל עליו, נכנסת לחדר האמבטיה וסוגרת אחריי את הדלת. מביטה בבבואה האומללה שמשתקפת אליי במראה. עיניים כהות כבויות, לחי נפוחה, פנים עגולות. השיער הבלונדיני לא פגש את הספר כבר הרבה זמן. הנערה הרזה שהייתי, איננה עוד. אחר כך אני מתפנה לבחון את העדויות המרשיעות, את צלעותיי הסגולות. מחזיקה את המחנק חזק. עכשיו לא הזמן לבכות. עכשיו הזמן לשרוד.
     
    ריח הדג מתפשט בכל הבית, ארוחת הערב בתנור. פילה סלמון, בטטות ושעועית ירוקה, כמו בכל יום רביעי. אף פעם לא אהבתי לבשל, זה עוד דבר שהתרגלתי לעשות עבור אלכס.
    אני מרשה לעצמי לשבת על הספה אחרי שתליתי את הכביסה. השקט בבית הגדול מתעתע - מבורך אך משתק.
    אני עדיין זוכרת את הצעדים הראשונים שלי כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה. יכולה לשמוע את ההד שהשאירו עקביי על המרצפות. הבית הענק השאיר אותי המומה.
    אלכס לא הפסיק לחייך, כולו זורח.
    שלושה חדרי שינה, סלון מואר, חלונות זכוכית ענקיים פונים לפטיו, שולחן אוכל ושמונה כיסאות עץ. מעבר לפטיו חיכתה לי מרפסת קטנה, ובה עציצים באדניות מקרמיקה.
    המרצפות הישנות בגוונים של חום, תכלת וכתום הסגירו את גילו המתקדם של הבית ושיוו לו מראה ספרדי. הארמון הספרדי של אלכס ושלי.
    אלכס התקרב מאחוריי. נעצתי את המבט בפרחי הבוגנוויליה והסטתי את השיער הצידה. הוא שלח שתי ידיים חזקות וחיבק אותי, נישק את צווארי ונשבע לי שיהיה לנו טוב. כל כך טוב.
    אחר כך עשינו אהבה בחדר השינה הגדול והישן עם ציורי המלאכים על התקרה והכרכובים ממאה אחרת. בבוקר אלכס קם ויצא לעבודה, ואילו אני נשארתי בבית הגדול עם ספות העור השחורות המודרניות, שלא התאימו לו בכלל, ועם העציצים במרפסת. עם החיים החדשים שלי.
    שנתיים. שנתיים חלפו מאז שנכנסתי לארמון בלי לדעת שהוא יהיה לי כמו צריח במגדל הגבוה ביותר. בלי לשער שאעמוד כל יום בחלון ואשקיף החוצה על החיים שחולפים נגד עיניי. בלי לדמיין שהנסיך שאהב אותי יהפוך לעריץ, ואני אהפוך לאומללה. שנתיים שבהן לא אגלה דבר לאיש, ורק הסדקים במרצפות הקרמיקה יהפכו עם הזמן לשברים ויעידו במשהו על החלום שהתנפץ.
     
    אני מתקשה לנשום. הכאבים הארורים לא חולפים. לפחות אני יכולה לראות עכשיו משהו בטלוויזיה. הבית מבריק, ויש לי כמה שעות לעצמי. אני פותחת שקית חטיפים ושוקעת לתוך הספה, מקללת את עצמי על חוסר המשמעת העצמית. זה באמת מה שאני צריכה עכשיו, עוד חטיף שיגרום לי להרגיש חרא עם עצמי?
    אולי ככה לא אחשוב על דיוויד ועל גברת קורי. אני לא צריכה להעסיק את עצמי בזה. אני צריכה לנוח ולאגור כוחות למלחמה הבאה.
     
    בשבע וחצי אני שומעת את הדלת הישנה חורקת. הוא בבית. אם הוא חזר עכשיו, יש סיכוי שלא עצר בשום מקום לשתות. אני מוציאה מהארון שתי צלחות ועורכת את השולחן בדממה. מיישרת את אגרטל הפרחים, כך שיעמוד בדיוק במרכז.
    "היי..." קולו עדיין מתנצל. הוא נכנס למטבח בשקט, מניח את התיק, משחרר את העניבה השחורה ומתקרב אליי. הגוף שלי נדרך מעצמו. "האוכל מריח נפלא."
    "הכנתי דג," אני ממלמלת, כאילו שהוא לא יודע. אני מכינה דג בכל יום רביעי. ככה הכי טוב, כשהתפריט קבוע. ככה אלכס יודע למה לצפות, ואין הפתעות. אני יודעת מה הוא אוהב.
    "מה עשית היום?" הוא מסיט את שערי, מעביר את ידו על עורפי, וכל שערותיי סומרות.
    "כלום. נחתי." מה אני כבר יכולה לעשות במצבי?
    "רעבה?" הוא רוכן ומנשק את צווארי, שעליו בקושי אפשר לראות את סימני אצבעותיו.
    אני מהנהנת.
    "בואי נאכל," הוא לוחש, מתרחק ממני ומתיישב לשולחן, ואני יכולה לנשום שוב.
    הוא יודע להעמיד פנים או לחיות בהכחשה. שתי התכונות מופלאות באותה מידה.
    אני מגישה את האוכל, ממלאת את הצלחת של אלכס ואחריה את שלי.
    "את ממש רעבה..." הוא מרים גבה, מסמן בראשו לצלחת העמוסה מולי. אני שותקת. אני יודעת שאני אוכלת הרבה ושהגזרה שהגעתי איתה נעלמה מזמן. הדבר האחרון שבא לי זה לפתוח את הנושא שוב לדיון. אלכס כבר אמר את כל מה שהיה לו לומר על זה יותר מפעם אחת.
    "בתיאבון," אני ממלמלת. רק שיאכל וישתוק, ואחר כך שילך להתקלח, ואני אוכל להיכנס למיטה ולהעמיד פני ישנה. אולי כך יהיה סיכוי שהוא לא ינסה כלום. אולי יהיה לי מזל ולא אצטרך להרגיש אותו מעליי ובתוכי הלילה.
    "אני חושב שעומדים לקדם אותי במשרד." הוא מכניס חתיכת סלמון לפה.
    "יופי," אני משחקת עם האוכל שלי, מזיזה אותו מצד אחד של הצלחת לצד השני.
    "נוכל לצאת לחופשה. אני יודע שאת לא אוהבת ללבוש בגד־ים, ואני לא מאשים אותך, אז אולי פראג? שמעתי שהיא יפה."
    הוא לא מאשים אותי? זה חדש.
    "אולי פראג." אני מושכת בכתפי.
    "את יכולה להראות קצת התלהבות."
    "סליחה," אני ממהרת להתנצל. אגיד מה שצריך רק כדי לא לריב שוב. "פראג נשמעת כמו רעיון נהדר."
    "את מעדיפה את ברלין?" הוא מרים את עיניו מהצלחת ונועץ בי מבט חודר.
    "לא אכפת לי. שתיהן נשמעות נפלא."
    "את בכלל רוצה לצאת לחופשה?" הוא מרשה לעצמו לרטון, מתעלם מהחבורות על פניי, מהכאבים שהוא גרם, כאילו הוא חי ביקום מקביל שבו הכול מושלם.
    "אשמח לנסוע, אני פשוט עייפה."
    "את תמיד עייפה." הוא מניח את המזלג על השולחן בהפגנתיות.
    "אני מצטערת..."
    "את גם תמיד מצטערת," הוא קוטע את דבריי, "למה את לא יכולה להיות שמחה פעם אחת? למה את חייבת להיות כפוית טובה?"
    "אלכס, בבקשה." אני דוחפת את הכיסא שלי לאחור ונעמדת, פניי מתכווצות בכאב. "אני לא כפוית טובה. אמרתי שאשמח לנסוע."
    "אבל לא התכוונת לזה!" הוא מכה על השולחן באגרופו, והחבטה מקפיצה אותי בבהלה.
    "סליחה," אני ממלמלת וצועדת לאחור.
    "את חושבת שאת איזו מציאה גדולה?" הוא נוחר לעברי בבוז, "אני יכול לקחת איתי את מי שארצה! אַת הטעות הכי גדולה שלי, פרה שמנה שיושבת בבית כל היום ובולסת. תסתכלי על עצמך, את חושבת שמישהו ייקח אותך לברלין או לפראג?"
    הווריד מעל הרקה שלו מתנפח. הוא נעמד באיטיות ומתקדם לכיווני. "את צריכה להיות אסירת תודה, ריאן."
    "אני צריכה לנקות את המטבח." אני צועדת שוב לאחור. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד מחליפים תפקידים מול עיניי, ואני לא בטוחה מול מי מהם אני מתמודדת כרגע.
    אני מביטה בו בבהלה, כשהוא פותח את כפתורי החולצה שלו בזה אחר זה ומושך אותה לאחור.
    פעם לא יכולתי להוריד את העיניים מגופו השרירי. גוף של בחור שלא מפסיד ביקור בחדר הכושר. שיער שחור, עיניים כהות חודרות, גבוה, מוצק וחזק. אני יודעת עד כמה. פעם אהבתי את הגוף שלו, ועכשיו אני רק רוצה לברוח ממנו.
    "בואי הנה." הוא מושיט את היד לעברי. הבטן שלי מתהפכת, כשאני ממהרת לחשב מה תהיה התגובה הנכונה, איך לדחות אותו בעדינות. אולי הוא יסתפק בחיבוק?
    אני מתקרבת אליו בצעדים איטיים. הוא מושך אותי אליו ומצמיד אותי לחזהו, מסיט את שערי ומנשק את הצוואר שלי.
    "אני עייפה," אני לוחשת ברעד. הגוף שלי כואב ומתוח. הצלעות שלי עדיין סובלות, אבל אני לא חושבת שאכפת לו. "אולי תתקלח, ואני אחכה לך במיטה?"
    הוא מתעלם מהמילים שלי, מכניס את היד שלו לתוך חולצתי, מושך בחזייה וחופן את השד שלי. "אלכס, בבקשה," אני מגמגמת, כאילו שאני לא מכירה אותו. כאילו שזה יעזור.
    "אני אוהב אותך. את יודעת את זה, נכון?" השפתיים שלו מוצאות את תנוך אוזני, וכשהוא מוצץ אותו, אני מרגישה את הזקפה שלו נצמדת לאגן שלי. אני יודעת שהוא חושב שהוא אוהב אותי. אני פשוט לא יכולה לסבול את הגרסה שלו לאהבה.
    הוא תופס בקצה חולצתי ועושה ניסיון להרים אותה. אני מעיזה לצעוד לאחור, אבל הוא מצמיד אותי לחזהו בחוזקה.
    "את בורחת ממני?" הוא ממלמל ומנשק את הצוואר שלי שוב.
    "כואב לי. אני רק רוצה לישון." אני נאבקת ברעד שצובר תאוצה בגופי.
    "אני אהיה עדין." הוא לא מוכן לוותר.
    "אני לא רוצה..." אני בולעת את הרוק שלי. לסרב לאלכס זה הדבר הכי מטופש בעולם, אבל אני באמת לא רוצה אותו.
    "ששש..." הוא תופס בסנטרי, מרים את ראשי ועינינו נפגשות. הוא מצמיד את שפתיו לפי, לשונו מגששת את הדרך. אני מנסה להדוף אותו בעדינות, אבל זה רק גורם לו לאחוז בי חזק יותר.
    "ששש..." הוא לוחש ומנשק. אני מנסה לדחוף את חזהו, אבל ידו לופתת את הצוואר שלי, ואצבעותיו סוגרות עליו. אני מתקשה לנשום, לא עוד פעם! "למה את חייבת לעשות בעיות, הא, חמודה?" הוא מסנן בעצבנות, כשאני נאבקת לנשום. "מה בסך הכול ביקשתי, להראות לך שאני מצטער? שאני אוהב אותך?"
    אני לא יכולה לענות. עיניי מתרוצצות במבט מבוהל, וידיי מתנופפות בניסיון לשרוט אותו. אני מנסה להשתחרר מאחיזתו, אבל אין לי סיכוי מולו.
    "מה התחלת לומר?" הוא מסנן שוב, ונחיריו מתרחבים.
    "א... לכ..." אני מחרחרת גרסה משובשת של השם שלו.
    "תשתקי!" הוא מנחית אגרוף מדויק לעין שלי. אני לא מספיקה להתאושש, והאגרוף השני לצלעות גומר לי את כל האוויר. "רק בעיות..." הוא לוחש. הדם זולג על הלחי שלי עד פינת פי, טעמו מוכר. הוא מושך בשערי, ואני מתפתלת ונאבקת בו. רק לנשום!
    הוא סוטר לי בחוזקה. ראשי מיטלטל מצד לצד, ובבת אחת הוא משחרר אותי. אני צונחת לרצפה, שוכבת לרגליו ונתונה לחסדיו, יודעת שלאלכס אין חסדים.
    "את־לא־תסרבי־לי!" הבעיטה שלו גורמת לי להתכווץ. "את שומעת אותי?!"
    אסור לי להישאר על הרצפה. אני צריכה לעמוד מולו.
    אני כורעת על ברכיי, מגששת אחרי משהו להיאחז בו, לקול צחוקו המתגלגל.
    "אני אוהב את הלוחמנות שלך." צליל פתיחת אבזם החגורה שלו נשמע.
    אני אוחזת בחוזקה בידית המגירה העליונה, מושכת אותה בכוח ומנסה להתרומם. אבל היא נפתחת, מתרסקת אל הרצפה, והסכו"ם מתפזר סביבי.
    "תראי מה עשית עכשיו, חמודה." הוא מצקצק בלשונו ותופס בעקביי, מושך אותי לכיוונו.
    אני נגררת על הרצפה ומנסה לתפוס במה שרק אפשר, בועטת ומשתוללת, מסרבת להיכנע לו, אבל הוא לא מוותר. גופי מסתובב אליו בבת אחת...
    אני מתעוררת בצרחה.
    • אילת סווטיצקי
    • אילת סווטיצקי

      אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
      באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
      מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

     
  • המלצות נוספות
    • קווים אדומים
    • קצה הסוף
    • התלקחות
    • לב בקופסה
    • פנינה ומשי
    • זהב ודיו
    • תחרה וצבע
    • רסיסים של אושר
    • המנהרה
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • החוב הסופי - ספר שישי בסדרת ירושת החוב