הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שפירית בענבר
  • שפירית בענבר
    דיאנה גבלדון | תרגום: ארז אשרוב
    כנרת זמורה-דביר | 2012 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 943 עמ' מודפסים

    נוכריה #2

     

    ברומן "נוכרייה", שכבר הפך לקלאסיקה, הציגה דיאנה גבלדון שתי דמויות בלתי נשכחות - קלייר רנדל וג´יימי פרייזר - ועינגה את הקוראים בסיפור הרפתקה ואהבה שהשתרע על פני שתי מאות. עתה היא חוזרת לאותר תקופה יוצאת דופן ולאותו מקום בספר ההמשך העוצמתי – "שפירית בענבר".
    עשרים שנה שמרה קלייר רנדל את סודותיה וכעת היא מוכנה לגלות את האמת על מעגל אבנים עתיק ועל אהבתה הגדולה לג´יימס  פרייזר, לוחם סקוטי שאבירותו משכה בעבר את קלייר הצעירה מהמאה הבטוחה שלה אל המאה המסוכנת שלו.
    קלייר חוזרת עם בתה היפה, בריאנה, להרים הערפיליים של סקוטלנד ויוצאת למסע גילוי עצמי מהפנט שממשיך בחצר המלוכה רוחשת התככים של המלך לואי בפריז. היא חושפת את בתה למורשת עתיקה של דם ותשוקה ונאבקת להציל אותה ואת אהובה
    דיאנה גבלדון היא בעלת תואר ראשון בזואולוגיה, תואר שני בביולוגיה ימית, ודוקטורט באקולוגיה. בתם שתים-עשרה שנות הוראה באוניברסיטה החליטה להתמסר לכתיבה. היא גרה בסקוטסדייל, אריזונה, עם משפחתה.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    128 102.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    רשימת מצאי
    רוג'ר וֵייקפילד עמד באמצע החדר והרגיש מכותר. הוא חשב שההרגשה מוצדקת בעיקרה, שכן באמת היה מכותר: בשולחנות מכוסים במזכרות ובמשכיות, בריהוט ויקטוריאני כבד שמסעדיו עטויים שפע בדי קטיפה ושמיכות אפגניות, ובשטיחונים קלועים שנפרשו על העץ המלוטש, מחכים בערמומיות להזדמנות להחליק מתחת לכף רגל תמימה. מכותר בתריסר חדרים של רהיטים ובגדים וניירות. והספרים — אלוהים, הספרים!
    הוא עמד בחדר עבודה שלאורך שלושה מקירותיו השתרעו מדפי ספרים עמוסים לעייפה. ספרי מתח בכריכה רכה נחו בערמות מרופטות ועליזות, ומאחוריהן נדחסו אֶפּוסים כרוכים בעור, לצד ספרים מסדרות מנויים, כותרים עתיקים שנגנבו מספריות שנכחדו ואלפי אלפים של עלונים, ביטאונים וכתבים שנתפרו ביד.
    מצב דומה שרר בשאר חלקי הבית. ספרים וניירות גדשו כל משטח אופקי, וכל ארון גנח וחרק תחת המעמסה. אביו המאמץ המנוח חי חיים ארוכים ומלאים, עשר שנים יותר משבעים השנים שמקציב התנ"ך. ובכל שמונים השנים האלה לא זרק הכומר רֵג'ינַלד וייקפילד ולו דבר אחד.
    רוג'ר כבש את הדחף לרוץ החוצה, להיכנס למיני־מיינור שלו ולנסוע בחזרה לאוקספורד, להפקיר את משכן הכומר ואת תכולתו לחסדיהם של מזג האוויר והמזיקים. תהיה רגוע, אמר לעצמו ונשם נשימה עמוקה. אתה מסוגל להתמודד עם זה. הקושי אינו בספרים; בסך הכול צריך למיין אותם ואז לצלצל למישהו שיבוא לקחת אותם. לצורך העניין תידרש אמנם משאית בגודל קרון רכבת, אבל זה אפשרי. הבגדים — אין בעיה. הכול ילך לצדקה.
    לא היה לו מושג מה יעשה ארגון צדקה בכמות נכבדה של חליפות כמורה שחורות שנתפרו בערך בשנת 1948, אבל אולי העניים, אלה הראויים לכך, אינם כה בררנים. נשימתו נרגעה מעט. הוא לקח חופשה של חודש ימים מהמחלקה להיסטוריה באוקספורד כדי לסדר את ענייניו של הכומר. אולי זה יספיק, אחרי הכול. ברגעים המדכדכים יותר חשב שיידרשו לו שנים להשלים את המשימה.
    הוא נע לעבר אחד השולחנות והרים קערת חרסינה קטנה. היא היתה מלאה במשולשי מתכת קטנים; תגי "גַבֶּרְלַנְזִי" שקהילות ניפקו לקבצנים במאה השמונה־עשרה, כמעין רישיון. ליד המנורה עמד אוסף של בקבוקי חרס, ולצדו קופסת טבק הרחה מוכספת מקרן איל. הוא תהה אם עליו לתת את אלה למוזיאון. הבית היה גדוש בחפצים מתקופת היעקובינים; הכומר היה היסטוריון חובב, והמאה השמונה־עשרה היתה התקופה המועדפת עליו.
    אצבעותיו הושטו מבלי משים ללטף את גב קופסת הטבק ומיששו את הפסים השחורים של הכיתובים — השמות והתאריכים של הדיאָקוֹנים והגזברים בהתאחדות החייטים של מחוז קֵנוֹנְגֵייט, אדינבורו, 1726. אולי כדאי שישמור כמה מהרכישות הנאות של הכומר... אבל אז משך את ידו בחזרה והניד את ראשו בהחלטיות. "לא יקום ולא יהיה," אמר בקול, "זה רק מוביל למחוזות הטירוף." או לפחות לתחילת חיים כלַקטן בלתי נלאה. אם יתחיל לשמור דברים, סופו שישמור הכול ויחיה בבית המפלצתי הזה, מוקף בדורות של זבל. "וגם תדבר עם עצמך," מילמל.
    המחשבה על דורות של זבל הזכירה לו את החניה המקורה, וברכיו פָּקוּ מעט. הכומר, דודו של אביו של רוג'ר, אימץ אותו כשהיה בן חמש, אחרי שהוריו נהרגו במלחמת העולם השנייה; אמו בבּליץ, ואביו מעבר למימי התעלה האפלים. בדחף השימור הטבעי שלו שמר הכומר את כל החפצים שהותירו הוריו של רוג'ר, אטומים בארגזים ובתיבות, בחלק האחורי של החניה המקורה. רוג'ר ידע שאיש לא פתח את התיבות האלה יותר מעשרים שנה.
    "אלוהים שבשמים," נאנח כנושא תפילה כשחשב על נבירה במזכרות של הוריו, "רק לא זה."
    הוא לא באמת התכוון להתפלל, אבל אז צילצל פעמון הדלת, כאילו נענה, ורוג'ר נשך את לשונו בבהלה.
    במזג אוויר לח היתה דלת מעונו של הכומר נוטה להיתקע, כלומר רוב הזמן היתה תקועה. רוג'ר שיחרר אותה בחריקה מחרידה ועל המפתן עמדה אישה.
    "אפשר לעזור במשהו?"
    גובהה היה ממוצע, והיא היתה יפה מאוד. הדבר הראשון שהבחין בו היה עצמות נאות ובד פשתן לבן, ומעליהם שפעת שיער חום מתולתל קלוע למחצה במין צמה על קודקודה. באמצע כל אלה היו זוג עיניים בהירות, יוצאות דופן, בדיוק בצבע של שרי מיושן היטב.
    עיניה נעו מנעלי הספורט שלו, מידה 46, אל פניו, שהתנשאו כשלושים סנטימטרים מעליה. החיוך האלכסוני התרחב. "אני שונאת לפתוח בקלישאה," אמרה, "אבל בחיי שגדלת, רוג'ר הצעיר."
    רוג'ר הרגיש שהוא מסמיק. האישה צחקה והושיטה לו יד. "אתה רוג'ר, נכון? שמי קלֵייר רֶנדל; הייתי חברה ותיקה של הכומר. אבל אותך לא ראיתי מאז שהיית בן חמש."
    "אה, אמרת שהיית חברה של אבא שלי? אז את כבר יודעת..."
    החיוך נעלם ובמקומו הופיע מבט נוגה. "כן, הצטערתי מאוד לשמוע. הלב, נכון?"
    "כן, זה היה פתאומי מאוד. רק עכשיו חזרתי מאוקספורד כדי להתחיל לטפל ב... הכול." הוא הניף את זרועו כמקיף את הבית שמאחוריו ואת כל תכולתו.
    "אם אני זוכרת את הספרייה של אבא שלך, המשימה הקטנה הזאת תימשך עד חג המולד הבא," העירה קלייר.
    "אם כן, אולי לא כדאי שנטריד אותך," אמר קול אמריקני רך.
    "אה, שכחתי," אמרה קלייר ונפנתה לעבר הנערה שעמדה בפינת המרפסת, נסתרת מעין. "רוג'ר וייקפילד — הבת שלי, בְּרִיאָנָה."
    בריאנה רנדל צעדה קדימה ועל פניה חיוך מבויש. רוג'ר בהה לרגע, ואז נזכר בנימוסיו. הוא צעד לאחור ופתח את הדלת לרווחה, ולרגע תהה מתי החליף חולצה בפעם האחרונה.
    "אתן לא מטרידות, בכלל לא!" אמר בלבביות. "בדיוק חיפשתי תירוץ לעשות הפסקה. היכנסו בבקשה."
    הוא החווה לכיוון חדר העבודה של הכומר, בהמשך המסדרון, וציין לעצמו שהבת — הנאה למדי — היא אחת הנשים הגבוהות ביותר שהזדמן לו אי־פעם לעמוד בקרבתן. לפחות מטר ושמונים, חשב, כשראה שראשה מגיע לגובה מתלה המעילים בכניסה. כשהלך בעקבותיהן הזדקף שלא מדעת למלוא מאה תשעים ושניים הסנטימטרים שלו. ברגע האחרון התכופף בכניסה לחדר העבודה, כדי שלא לחבוט את ראשו במשקוף.
    ***
    "רציתי לבוא מוקדם יותר," אמרה קלייר, כשהתמקמה עמוק יותר בכורסה העצומה. הקיר הרביעי בחדר העבודה של הכומר היה מורכב כולו מחלונות, ואור השמש ניצנץ מִסיכַּת הפנינה שבשערה הבהיר. כמה תלתלים נשמטו מהסיכה, וכשדיברה הסיטה אחד מהם, בהיסח הדעת, אל מאחורי האוזן שלה.
    "למעשה, התכוונתי לבקר לפני שנה, אבל היה מקרה חירום בבית חולים בבוסטון — אני רופאה," הסבירה, ופיה התעקל מעט לנוכח מבט ההפתעה הקטן שרוג'ר לא הצליח להסתיר. "אבל אני מצטערת שלא באנו; כל כך הייתי רוצה לראות שוב את אביך."
    רוג'ר תהה למה באו עכשיו. הרי ידעו שהכומר מת. אבל הוא חשב שהשאלה אינה מנומסת, ובמקום זה שאל, "אתן אוהבות לטייל?"
    "כן, הגענו בנסיעה מלונדון," ענתה קלייר. היא חייכה אל בתה. "רציתי שבְּרי תראה את הארץ; כששומעים את המבטא שלה, קשה לנחש שהיא אנגלייה בדיוק כמוני, אם כי אף פעם לא גרה כאן."
    "באמת?" רוג'ר העיף מבט בבריאנה. היא לא באמת נראית אנגלייה, חשב; מלבד גובהה, היו לה שיער אדמוני עבות שגלש על כתפיה, ועצמות פנים חדות וחזקות. אפה היה ארוך וישר, אולי מעט ארוך מדי.
    "נולדתי באמריקה," הסבירה בריאנה, "אבל גם אמא וגם אבא שלי הם — היו — אנגלים."
    "היו?"
    "בעלי מת לפני שנתיים," הסבירה קלייר. "אני חושבת שהכרת אותו — פרנק רנדל."
    "פרנק רנדל! ברור!" רוג'ר טפח על מצחו והרגיש שלחייו מתלהטות לשמע הצחקוק של בריאנה. "את תחשבי שאני אידיוט מושלם, אבל רק הרגע הבנתי מי את."
    השם הסביר רבות: פרנק רנדל היה היסטוריון נודע וחבר טוב של הכומר; במשך שנים הם החליפו מידע בנושא היעקובינים, אם כי חלפו לפחות עשר שנים מאז ביקר פרנק בפעם האחרונה במעון הכומר.
    "אז, אתן מבקרות באתרים ההיסטוריים ליד אינוורנס?" ניחש רוג'ר. "כבר ראיתן את קאלוֹדֶן?"
    "עדיין לא," ענתה בריאנה. "חשבנו ללכת בהמשך השבוע." חיוך התשובה שלה היה מנומס ותו־לא.
    "נרשמנו לטיול ליד לוך נֶס היום אחר הצהריים," הסבירה קלייר. "ומחר אולי ניסע לפורט ויליאם, או סתם נשוטט באינוורנס; המקום מאוד התפתח מאז הפעם האחרונה שביקרתי בו."
    "מתי זה היה?" רוג'ר שאל את עצמו אם לנדב את שירותיו כמדריך תיירים. אין לו זמן לזה, אבל בני רנדל היו חברים טובים של הכומר. חוץ מזה, נסיעה במכונית לפורט ויליאם בחברת שתי נשים מושכות נראתה לו מעניינת בהרבה מניקוי החניה המקורה, המשימה הבאה שלו.
    "הו, לפני יותר מעשרים שנה. הרבה זמן עבר." נימת קולה של קלייר היתה משונה, ורוג'ר הביט בה, אבל היא הישירה אליו מבט וחייכה.
    "טוב," העז להציע, "אם יש משהו שאני יכול לעשות למענכן, כל עוד אתן שוהות ברמות סקוטלנד..."
    קלייר עדיין חייכה, אבל משהו בפניה השתנה. הוא כמעט היה משוכנע שהיא ציפתה להזדמנות הזאת הזה. היא הביטה בבריאנה, ואז שוב ברוג'ר.
    "אם כבר הצעת," אמרה וחיוכה התרחב.
    "אוי, אמא!" אמרה בריאנה והזדקפה בכיסאה. "למה לך להטריח את מר וייקפילד? תראי כמה עבודה יש לו!" היא החוותה בידה על חדר העבודה העמוס ארגזים וערמות ספרים אינסופיות.
    "לא, זאת בכלל לא טרחה," מחה רוג'ר. "אה... במה אני יכול לעזור?"
    קלייר העיפה בבתה מבט מרגיע. "לא התכוונתי לחבוט בראשו ולגרור אותו מכאן," אמרה בעוקצנות. "אבל אולי הוא מכיר מישהו שיכול לעזור. זה פרויקט היסטורי קטן," הסבירה לרוג'ר. "אני זקוקה למישהו שבקיא ביעקובינים של המאה השמונה־עשרה — הנסיך היפה צ'רלי וכל החבורה הזאת."
    רוג'ר רכן קדימה בסקרנות. "יעקובינים?" אמר. "התקופה הזאת לא בתחום ההתמחות שלי, אבל אני יודע מעט... קשה שלא, כשגרים קרוב לקאלוֹדן. זה המקום שבו התקיים הקרב האחרון," הוא הסביר לבריאנה. "כשהחבורה של הנסיך היפה נתקלה בדוכס מקַמבֶּרלֶנד, וכולם נטבחו."
    "נכון," אמרה קלייר. "ולמעשה, זה קשור בדבר שאני רוצה לגלות." היא הכניסה יד לתיק שלה ושלפה נייר מקופל.
    רוג'ר פתח אותו וסרק את תוכנו במהירות. זו היתה רשימת שמות — שלושים בערך, כולם של גברים. בראש הדף היתה כותרת: "ההתקוממות היעקובינית, 1745 — קאלודן."
    "אה, ה־45'?" אמר רוג'ר. "האנשים האלה נלחמו בקאלודן, נכון?"
    "נכון," ענתה קלייר. "מה שאני רוצה לגלות זה כמה מהאנשים ברשימה שרדו את הקרב ההוא."
    רוג'ר שיפשף את סנטרו בזמן שעיין ברשימה. "זו שאלה פשוטה," הוא אמר, "אבל את התשובה יהיה קשה למצוא. אנשי השבטים של הרמות שהלכו בעקבות הנסיך צ'רלס ונהרגו בשדה המערכה בקאלודן היו רבים כל כך, עד שהם לא נקברו בנפרד, אלא בקברי אחים. הקברים האלה סומנו באבן אחת בלבד שציינה את שם השבט."
    "אני יודעת," אמרה קלייר. "בריאנה לא היתה שם, אבל אני כן — לפני הרבה זמן." הוא חשב שראה צל חולף בעיניה, אף שהוא נעלם מהר, כששלחה שוב את ידה אל התיק. אין פלא, חשב, אם אכן ראה. שדה המערכה של קאלודן הוא מקום נוגע ללב; גם בעיניו עלו דמעות בכל פעם שהשקיף על מרחבי אדמת הבור ונזכר באבירות ובאומץ של אנשי רמות סקוטלנד, ששכבו טבוחים מתחת לאדמה.
    היא פרשה עוד כמה עמודים מודפסים והושיטה לו אותם. אצבע לבנה ארוכה חלפה על שוליו של אחד הדפים. ידיים יפות, ציין לעצמו רוג'ר; מעוצבות בעדינות, מטופחות, עם טבעת יחידה על כל אחת מהן. הטבעת הכסופה על ידה הימנית היתה יפה במיוחד; טבעת יעקובינית רחבה בדוגמת שזירה של הרמות, מקושטת בפריחת דרדרים.
    "אלה השמות של הרעיות, ככל הידוע לי. חשבתי שזה עשוי לעזור. כי אם הבעלים נהרגו בקאלודן, סביר להניח שהנשים האלה נישאו מחדש או עקרו מבתיהן אחרי כן. הרשומות האלה יימצאו בוודאי ביומן הקהילה, לא? כולם מאותה הקהילה; הכנסייה נמצאה בכפר בְּרוֹךְ מוֹרדְהָא — מרחק לא קטן דרומה מכאן."
    "זה רעיון שבהחלט עשוי להועיל," אמר רוג'ר, מעט מופתע. "מסוג הדברים שהיסטוריון היה חושב עליהם."
    "אני ממש לא היסטוריונית," אמרה קלייר רנדל בענייניות. "מצד שני, כשחיים עם היסטוריון, קולטים פה ושם את הלך המחשבה."
    "ברור." מחשבה עלתה במוחו של רוג'ר, והוא קם מכיסאו. "אני מארח איום ונורא; בבקשה, תרשו לי להביא לכן שתייה, ואז תוכלי לספר לי עוד. אולי אוכל לעזור לכן בעצמי."
    למרות האנדרלמוסיה הוא ידע איפה נמצאים בקבוקי השתייה, ועד מהרה מזג לאורחות שלו ויסקי. בכוס של בריאנה הוסיף לא מעט סודה, אבל הבחין שהיא לוגמת ממנה כאילו הכילה תרסיס נגד חרקים, ולא גְלֶנְפִידִיךְ משובח. נראה שקלייר, שביקשה את הוויסקי שלה נקי, נהנתה ממנו הרבה יותר.
    "טוב." רוג'ר חזר לכיסא שלו ונטל שוב את הדף. "זו בעיה מעניינת, במונחים של מחקר היסטורי. את אומרת שהגברים האלה כולם מאותה הקהילה? אני מניח שהם הגיעו מאותו שבט — אני רואה שלכמה מהם קוראים פרֵייזר."
    קלייר הינהנה. ידיה היו שלובות על ברכיה. "הם הגיעו מאותה נחלה, חווה הררית קטנה בשם בְּרוֹך טוּרָךְ. בני האזור הכירו אותה בשם לָלִיבְּרוֹך. הם השתייכו לשבט פרייזר, אם כי לא נשבעו אמונים באופן רשמי ללורד לאבֶט, ראש השבט. האנשים האלה הצטרפו להתקוממות בשלב מוקדם; הם לחמו בקרב פְּרֶסְטוֹנְפַּנְס, ואילו האנשים של לאבט הגיעו רק מעט לפני קרב קאלודן."
    "באמת? זה מעניין." בתנאים נורמליים של המאה השמונה־עשרה, איכרים ואריסים קטנים היו מתים במקום שחיו בו. הם היו נטמנים באופן מסודר בבית הקברות של הכנסייה, ושמותיהם היו נרשמים בקפידה ביומן הקהילה. אלא שהניסיון של הנסיך צ'רלי להחזיר לעצמו את הכתר הסקוטי ב־1745 שיבש באופן מוחלט את מהלך העניינים הרגיל.
    בעקבות המחסור החמור שנוצר לאחר האסון בקאלודן, רבים מאנשי רמות סקוטלנד היגרו לעולם החדש; אחרים יצאו מהגאיות ומאדמות הביצה והתקרבו לערים בחיפוש אחר מזון ותעסוקה. מעטים נשארו ונאחזו בעקשנות בקרקע ובמסורות שלהם.
    "זה יכול להיות חומר למאמר מרתק," חשב רוג'ר בקול. "לבדוק מה עלה בגורלם של כמה מהאנשים, לראות מה קרה לכולם. זה יהיה פחות מעניין אם כולם אכן נהרגו בקאלודן, אבל בהחלט ייתכן שהיו כמה ששרדו." הוא היה שמח להפסיק את עיסוקיו ולקבל על עצמו משימה כזאת, גם אם קלייר רנדל לא היתה מבקשת.
    "כן, אני חושב שאוכל לעזור לכן בזה," אמר וחש סיפוק למראה החיוך החם שהעניקה לו.
    "באמת? זה נפלא!" אמרה.
    "התענוג כולו שלי," אמר רוג'ר. הוא קיפל את הנייר והניח אותו על השולחן. "אני אתחיל לטפל בזה מיד. אבל ספרו לי, איך היתה הנסיעה מלונדון?"
    עכשיו הרעיפו עליו בנות רנדל סיפורים מהמסע הטרנס־אטלנטי שלהן ומהנסיעה מלונדון, והשיחה פנתה לנושאים כלליים. תשומת הלב של רוג'ר הוסחה מעט כשהחל לתכנן את התחקיר לפרויקט שלו. הוא הרגיש מעט אשמה על שקיבל על עצמו את העניין; באמת שלא היה לו זמן לזה. מצד שני, זו אכן שאלה מעניינת. וייתכן שיצליח לשלב את הפרויקט עם הסדר שעליו לעשות בחפצים של הכומר; הוא ידע היטב שיש ארבעים ושמונה ארגזים בחניה המקורה, מתויגים כולם כ"יעקובינים, שונות". די היה במחשבה הזאת כדי לגרום לו חולשה.
    הוא עקר בכוח את מחשבתו מהחניה המקורה וגילה שחל שינוי חד בנושא השיחה. "דְרוּאידיוֹת?" רוג'ר הרגיש מבולבל. הוא הביט בחשד לתוך הכוס שלו, לבדוק שאכן הוסיף סודה.
    "לא שמעת עליהן?" קלייר נראתה מאוכזבת מעט. "אבא שלך — הכומר — ידע עליהן. אם כי רק באופן לא רשמי. אולי חשב שלא יהיה ראוי לספר לך; הוא חשב שזאת בדיחה."
    רוג'ר גירד בראשו ופרע את שערו השחור השופע. "לא, אני ממש לא זוכר. אבל את צודקת, יכול להיות שהוא לא התייחס לזה ברצינות."
    "טוב, גם אני לא יודעת עד כמה זה רציני." היא הצמידה את ברכיה זו לזו. קרן שמש שהוטלה על הגרבונים שלה באזור השוקיים הבליטה את הברק שלהם והדגישה את עדינותה של העצם הארוכה שמתחתם.
    "כשהייתי פה בפעם האחרונה עם פרנק — אלוהים, זה היה לפני עשרים ושלוש שנים! — הכומר סיפר לו שהיתה פה קבוצה מקומית של, איך נקרא לזה, דרואידיות מודרניות. אין לי מושג עד כמה הן היו אותנטיות; סביר להניח שלא במיוחד." בריאנה רכנה עכשיו קדימה בעניין, וכוס הוויסקי נשכחה בין כפות ידיה.
    "הכומר לא היה יכול להכיר בהן באופן רשמי — פגאניוּת וכל זה, אתה יודע — אבל מנהלת משק הבית, גברת גרייהם, היתה מעורבת, ומפעם לפעם הוא שמע על המעללים שלהן. הוא גם רמז לפרנק שטקס מסוים אמור להתקיים עם עלות השחר, בחג בֶּלְטֵיין — כלומר, באחד במאי."
    רוג'ר הינהן ובתוך כך ניסה להתרגל לרעיון שגברת גרייהם הקשישה, טיפוס מהוגן לחלוטין, עוסקת בטקסים פגאניים ורוקדת סביב מעגלי אבן עם שחר. הדבר היחיד שהצליח לזכור בעצמו מטקסים דרואידיים הוא שבכמה מהם העלו קורבנות חיים בכלובי נצרים — כאמור, התנהגות בלתי סבירה לגברת מבוגרת ממוצא סקוטי פרסביטריאני.
    "יש מעגל אבנים על ראש גבעה, קרוב לכאן. עלינו לשם לפני עלות השחר בִּשביל, אה, להציץ בהן," היא המשיכה ומשכה בכתפיה בהתנצלות. "אתה יודע איך זה עם אקדמאים; אין להם שום מצפון בכל הנוגע לתחום המחקר שלהם, שלא לדבר על רגישות חברתית." רוג'ר החמיץ פנים מעט לשמע ההערה, אבל הינהן בהסכמה מהולה באכזבה.
    "והן היו שם," אמרה. "כולן לבשו סדינים, כולל גברת גרייהם, זימרו מזמורים ורקדו באמצע מעגל האבנים. פרנק היה מרותק," היא הוסיפה בחיוך. "גם בעינַי זה היה מרשים."
    היא עצרה לרגע וסקרה את רוג'ר במבט ספקני.
    "שמעתי שגברת גרייהם מתה לפני כמה שנים. אבל אני תוהה... אתה יודע אם היתה לה משפחה? נדמה לי שחברוּת בקבוצות כאלה עוברת לרוב בירושה; אולי יש בת או נכדה שיוכלו לגלות לי מעט."
    "ובכן," אמר רוג'ר באטיות. "יש נכדה — קוראים לה פיונה, פיונה גרייהם. למעשה, היא באה לעזור כאן אחרי שסבתהּ מתה; הכומר היה קשיש מכדי להישאר לבדו."
    אם יש משהו שיכול להחליף את החיזיון של גברת גרייהם רוקדת עטופה בסדין, זו המחשבה שפיונה בת התשע־עשרה עשויה להיות מופקדת על ידע מיסטי עתיק, אבל רוג'ר התעשת והמשיך.
    "אני חושש שכרגע היא לא פה. אבל אוכל לשאול אותה."
    קלייר נופפה בביטול בידה הענוגה. "אל תטריח את עצמך. אפשר בפעם אחרת. בלאו הכי גזלנו יותר מדי מזמנך."
    למורת רוחו של רוג'ר היא הניחה את הכוס הריקה שלה על השולחן הקטן שבין הכיסאות, ובריאנה צירפה אליה את הכוס המלאה שלה במה שנראה כלהיטות. הוא שם לב שבריאנה רנדל נוהגת לכסוס ציפורניים. העדות הקטנה הזאת לאי־שלמות העניקה לו תעוזה לעשות את הצעד הבא. היא עוררה את סקרנותו, והוא לא רצה שתלך, לא בלי הבטחה שיראה אותה שוב.
    "אם כבר מדברים על מעגלי אבן," אמר במהירות, "נדמה לי שאני מכיר את המעגל שדיברת עליו. המקום די מרהיב, והוא לא רחוק מהעיר." הוא חייך ישירות אל בריאנה רנדל וציין לעצמו שיש לה שלושה נמשים קטנים על הפסגה של אחת מעצמות הלחי. "חשבתי שאולי אתחיל את הפרויקט הזה בטיול לברוך טוּרָך. זה בכיוון של מעגל האבן, כך ש... אאהה!"
    בטלטלה פתאומית של תיק היד העמוס שלה העיפה קלייר רנדל את שתי כוסות הוויסקי מהשולחן והמטירה על חיקו ועל ירכיו של רוג'ר ויסקי סינגל מאלט ולא מעט סודה.
    "אני ממש מצטערת," התנצלה, וניכר בה שהיתה נבוכה. היא התכופפה והחלה להרים את שברי הקריסטל, על אף ניסיונותיו המגומגמים של רוג'ר לעצור בעדה.
    בריאנה, שחשה לעזור עם חופן של מפיות פשתן שנטלה מהמזנון, אמרה, "בחיי, אמא, ממש אין לי מושג איך נותנים לך לנתח. אסור לתת לך ביד משהו קטן יותר מארגז לחם. תראי, הספגת את הנעליים שלו בוויסקי!" היא כרעה על הרצפה והחלה לגרוף בחריצות ויסקי וחתיכות זכוכית. "וגם את המכנסיים שלו."
    היא שלפה מפית מהערֵמה שבידה והספיגה בשקדנות את רגליו של רוג'ר. רעמת השיער האדמונית שלה ריחפה כמו בחלום סביב ברכיו. ראשה התרומם כשהביטה בירכיו. היא ספגה במרץ מקומות לחים על בד הקורדרוי. רוג'ר עצם את עיניו וחשב נואשות על תאונות איומות בכביש הראשי ועל מסמכים של מס הכנסה ועל יצורים מהחלל החיצון — כל דבר שימנע ממנו להשפיל את עצמו לחלוטין בזמן שהבל פיה החם של בריאנה רנדל חדר בעדינות מבעד לבד הרטוב של מכנסיו.
    "אה, אולי את השאר תרצה לעשות בעצמך." הקול הגיע בערך מגובה האף שלו, והוא פקח את עיניו וגילה זוג עיניים כחולות עמוקות נעוצות בו מעל חיוך רחב. הוא התנשם, כאילו רכבת רדפה אחריו, ובברכיים רועדות לקח את המפית שהגישה לו.
    כשהנמיך את ראשו לשפשף את מכנסיו, הוא הבחין שקלייר רנדל מביטה בו בתערובת של שעשוע וסימפתיה. לא היה דבר נוסף בהבעה שלה; שום רמז לאותו ניצוץ שחשב שראה בעיניה שנייה לפני הקטסטרופה. הוא היה נבוך. ודאי רק דמיין זאת, חשב. שהרי למה, לכל הרוחות, תעשה דבר כזה במתכוון?

    "ממתי את מתעניינת בדרואידיות, אמא?" בריאנה נראתה משועשעת בעליל נוכח הרעיון. שמתי לב שהיא נושכת את הלחיים בזמן ששוחחתי עם רוג'ר וייקפילד, והחיוך שהסתירה אז נמרח עכשיו על פניה. "את הולכת להשיג לך סדין משלך ולהצטרף אליהן?"
    "זה בטח מעניין יותר מישיבת צוות בבית החולים בכל יום חמישי," אמרתי. " אם כי קצת חשוף לרוחות". היא פרצה בצחוק והניסה שני ירגזים מהשביל שלפנינו.
    "לא," אמרתי, כעת ברצינות. "העניין העיקרי שלי הוא לא הדרואידיות. הכרתי בסקוטלנד מישהי שאני רוצה למצוא, אם זה אפשרי. אני לא יודעת מה הכתובת שלה — לא הייתי בקשר איתה יותר מעשרים שנה — ויש לה עניין בעיסוקים משונים כמו כישוף, אמונות עתיקות, פולקלור. דברים כאלה. בעבר היא גרה בסביבה; וחשבתי שאם היא עדיין כאן, ייתכן שהיא מעורבת בקבוצה כזאת."
    "איך קוראים לה?"
    הנדתי בראשי ואחזתי בסיכה המשוחררת שהחליקה מתלתלי. היא חמקה מבין אצבעותי ונפלה אל תוך העשב הגבוה לצד השביל.
    "לעזאזל!" אמרתי והתכופפתי להרים אותה. האצבעות שלי לא היו יציבות כשגיששתי בין הגבעולים העבים. התקשיתי להרים את הסיכה. היא נעשתה חלקלקה מהטל שעל העשב הרטוב. המחשבה על גיליס דנקן היתה יכולה לערער אותי, גם עכשיו.
    "אני לא יודעת," אמרתי, והסטתי את התלתלים מפנַי הסמוקים. "זאת אומרת, עבר כל כך הרבה זמן, שאני בטוחה שעכשיו יש לה שם אחר. היא התאלמנה; אולי התחתנה שוב ואולי חזרה לשם הבתולים שלה."
    "אה." בריאנה איבדה עניין בנושא והמשיכה ללכת בדממה זמן־מה. פתאום אמרה, "מה את חושבת על רוג'ר וייקפילד, אמא?"
    הבטתי בה; הלחיים שלה היו ורודות, אבל אולי רק מהרוח האביבית.
    "הוא נראה גבר צעיר ונחמד מאוד," אמרתי בזהירות. "הוא בהחלט אינטליגנט; אחד המרצים הכי צעירים באוקספורד." על האינטליגנציה ידעתי; תהיתי אם הוא ניחן במידה כלשהי של דמיון. לעתים קרובות אקדמאים חסרים את התכונה. אבל דמיון יכול להועיל.
    "יש לו עיניים מדליקות," אמרה בריאנה והתעלמה בחולמניות משאלת מוחו. "נכון שהן הכי ירוקות שראית?"
    "כן, הן בהחלט מרשימות," הסכמתי. "הן תמיד היו כאלה; אני זוכרת ששמתי לב לזה עוד כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, כשהיה ילד."
    בריאנה השפילה אלי מבט זועף.
    "כן, אמא, באמת! היית חייבת להגיד לו 'בחיי שגדלת,', כשהוא פתח את הדלת? כמה מביך!"
    צחקתי.
    "טוב, אם מישהו היה בגובה הטבור שלך בפעם האחרונה שראית אותו, ועכשיו את פתאום מוצאת את עצמך מביטה לו לתוך האף," הגנתי על עצמי, "את לא יכולה שלא לציין את ההבדל."
    "אמא!" קראה, אבל ציחקקה בקול.
    "יש לו גם יופי של ישבן," הערתי, רק כדי שתמשיך לצחוק. "שמתי לב כשהוא התכופף לקחת את הוויסקי."
    "א־־מאאאא! ישמעו אותך!"
    כמעט הגענו לתחנת האוטובוס. שתיים או שלוש נשים ואדון קשיש בטוויד עמדו ליד השלט; הם הסתובבו לעברנו כשהתקרבנו.
    "זו התחנה של אוטובוס התיור לאזור הלוך?" שאלתי, בעודי סורקת את המבחר המבלבל של הודעות ופרסומות שהודבקו על השלט.
    "אוי, כן," אמרה אחת הנשים בנימוס. "האוטובוס יגיע בערך עוד עשר דקות." היא סקרה את בריאנה, שנראתה אמריקנית בעליל בג'ינס הכחולים ובמעיל הרוח הלבן. את התו הפטריוטי הסופי העניקו הפנים הסמוקים, שהאדימו מצחוק מרוסן. "אתן הולכות לראות את לוך נס? פעם ראשונה שלכן?"
    חייכתי אליה. "הפלגתי בלוך עם בעלי לפני עשרים וכמה שנים, אבל זו הפעם הראשונה של הבת שלי בסקוטלנד."
    "אה, באמת?" הדבר משך את תשומת לבן של הגבירות האחרות. הן התקהלו מסביב, ופתאום נעשו ידידותיות, השיאו עצות ושאלו שאלות, עד שהאוטובוס הצהוב הגדול הגיע בטרטור מעבר לפינה.
    בריאנה התמהמהה לפני שעלתה במדרגות. היא התפעלה מהנוף הציורי של פיתולים ירוקים הנעים בעקלתונים דרך אגם כחול שבשוליו אורנים שחורים.
    "זה יהיה כיף," אמרה בצחוק. "חושבת שנראה את המפלצת?"
    "אי אפשר לדעת," אמרתי.

    רוג'ר העביר את שארית היום במצב של פיזור דעת, נודד בחוסר יעילות ממשימה אחת לאחרת. הספרים שהיה אמור לארוז, תרומה לאגודה לשימור עתיקות, איימו לגלוש מהקרטון שלהם. הטנדר הפתוח הישן של הכומר עמד בשביל הגישה, ומכסה המנוע שלו מורם. כוס תה מלאה למחצה, ומעליה קרום חלב שנקרש, ניצבה לצד המרפק שלו, והוא בהה בגשם של בין הערביים.
    הוא ידע שעליו להתחיל לפרק את לב־לבו של חדר העבודה של הכומר. לא את הספרים; במשימה הזאת, גדולה ככל שתהיה, יהיה עליו להחליט רק אילו ספרים ישמור לעצמו ואילו ימסור, ככל הנראה, לספריית המכללה הישנה של הכומר. לא. במוקדם או במאוחר הוא יצטרך להתמודד עם שולחן העבודה הענקי, שניירות גדשו כל אחת ממגירותיו העצומות וביצבצו מעשרות התאים שלו. יהיה עליו גם להסיר מקיר השעם, שמילא אחד מצדי החדר, את כל הפריטים שמקשטים אותו, ולהיפטר מהם; משימה שיש בה להרתיע גם אדם אמיץ במיוחד.
    מלבד ההסתייגות הכללית מלהתחיל בעבודה המפרכת, היה דבר נוסף שהרתיע את רוג'ר. הוא לא רצה לעשות את הדברים האלה, חיוניים ככל שיהיו; הוא רצה לעבוד על הפרויקט של קלייר רנדל. הוא רצה לאתר את אנשי השבט של קאלודן.
    זה פרויקט מעניין למדי, אם כי יצריך עבודת מחקר זעומה. אבל לא בזה היה העניין. אם להיות כן עם עצמו, הפרויקט של קלייר רנדל מעניין אותו מפני שהוא רוצה ללכת לבית האירוח של גברת תומס ולשטוח את התוצאות לרגליה של בריאנה רנדל, כפי שאבירים נהגו להציג ראשי דרקונים. גם אם לא ישיג תוצאות כה מרשימות, הוא חיפש בדחיפות אמתלה כלשהי לראות אותה ולדבר איתה שוב.
    הוא החליט שהיא מזכירה לו ציור של בּרוֹנזינוֹ. היא, וגם אמהּ, יצרו רושם משונה שמישהו כמו שירטט את קווי המתאר שלהן. שהן צוירו במשיכות מכחול עזות ומפורטות כל כך שהן בולטות על הרקע, כאילו נחרתו עליו. לבריאנה יש אותם צבעים נפלאים ואותה נוכחות פיזית מוחלטת כמו הדמויות של ברונזינו, שנראות כאילו הן עוקבות אחריך, כאילו הן עומדות להתחיל בשיחה מתוך המסגרת. הוא מעולם לא ראה ציור של ברונזינו מעווה פרצוף כלפי כוס ויסקי, אבל אם יש ציור כזה, הוא ודאי ייראה כמו בריאנה רנדל.
    "טוב, מה יש לי להפסיד?" אמר בקול. "הרי לא ייקח הרבה זמן לבדוק את הרשומות בבית קאלודן מחר, נכון? ואתה," פנה אל השולחן וכל העול שהיה כרוך בו, "יכול לחכות עוד יום. וגם אתה," אמר לקיר ושלף בהתרסה רומן מתח מהמדף. הוא הביט סביבו בנחישות, כאילו קרא לרהיטים להתנגד, אבל שום צליל לא נשמע, מלבד רחש האח החשמלית. הוא כיבה אותה, כיבה את האור ויצא מחדר העבודה עם ספר מתחת לזרועו.
    כעבור דקה חזר, חצה את החדר בחשֵכה ולקח את רשימת השמות מהשולחן.
    "טוב, שיהיה ככה!" אמר ותחב אותה לכיס החולצה שלו. "שלא נשכח את הנייר הארור בבוקר." הוא טפח על הכיס והרגיש את הפריכות הרכה של הנייר מבעד לחולצתו. אחר עלה לישון.

    חזרנו מלוך נס הצונן והגשום וסחוף הרוחות אל הנעימות החמימה של ארוחת הערב והאח המבוערת בסלון. בריאנה החלה לפהק מעל הביצים המקושקשות, ועד מהרה הלכה לטבול באמבטיה חמה. אני נשארתי למטה ופיטפטתי מעט עם גברת תומס, בעלת הבית. השעה היתה קרובה לעשר כשעליתי אל האמבטיה ואל כתונת הלילה.
    בריאנה מתעוררת מוקדם והולכת לישון מוקדם; נשימתה העדינה קידמה את פני כשפתחתי את דלת חדר השינה. לא זו בלבד שהלכה לישון מוקדם, אלא גם שקעה בשינה עמוקה; התהלכתי בזהירות בחדר, תליתי את הבגדים שלי וסידרתי דברים במקומם. הבית שָקַט בזמן שהמשכתי בעבודתי, כך שרחש תנועותי נשמע לי חזק. אבל הסיכוי להעיר אותה היה קטן מאוד.
    הבאתי איתי כמה מהספרים של פרנק, מתוך כוונה לתרום אותם לספרייה של אינוורנס. הם היו מונחים בקפידה בתחתית המזוודה שלי ויצרו בסיס לחפצים המעיכים יותר שמעליהם. הוצאתי אותם זה אחר זה והנחתי אותם על המיטה. חמישה כותרים בכריכה קשה, מבריקים בעטיפות הנייר שלהם. חפצים נאים ומוצקים; חמש מאות, שש מאות עמודים כל אחד, בלי לספור את האינדקס והאיורים — אסופת עבודותיו של בעלי המנוח, במהדורות מוערות במלואן. ביקורות משבחות כיסו את דשי העטיפה, ציטוטים מפי כל מומחה בתחום ההיסטוריה. לא רע יחסית למפעל חיים, חשבתי. הישג שאפשר להתגאות בו. קומפקטי, כבד, מהימן.
    ערמתי את הספרים בקפידה על השולחן, ליד התיק שלי, כדי שלא אשכח אותם בבוקר. הכותרות על השדרות היו שונות, כמובן, אבל ערמתי אותם זה מעל זה, כך שבכולם יופיע השם "פרנק ו' רנדל" באותו מערך. הם נגהו כתכשיטים בקרן האור הקטנה של מנורת השידה.
    בית האירוח היה שקט; עונת התיירות עדיין לא החלה, והאורחים המעטים הלכו לישון מזמן. בריאנה השמיעה קול נשימה קל והתהפכה בשנתה במיטה הזוגית שלה. קווצות ארוכות של שיער אדמוני היו משוכות על פניה החולמים. רגל אחת ארוכה וחשופה ביצבצה מבין המצעים. משכתי עליה את השמיכה בעדינות.
    הדחף לגעת בילדה ישנה לעולם לא מתפוגג, ולא משנה אם הילדה גדולה בהרבה מאמה ואישה בזכות עצמה, גם אִם צעירה. הסטתי את שערה מפניה וליטפתי את ראשה. היא חייכה בשנתה, רפלקס חולף של שביעות רצון שנעלם באותה מהירות שבה הופיע. החיוך שלי, לעומת זאת, השתהה על פני כשהבטתי בה, וכשלחשתי באוזניה החירשות משינה, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר, "אלוהים, את כל כך דומה לו."
    בלעתי את הגוש שהחל להצטבר בגרוני — זה כבר היה הרגל — ונטלתי את חלוק הלילה שלי ממשענת הכיסא. קור אימים שורר בלילות אפריל ברמות סקוטלנד, אבל עדיין לא הייתי מוכנה לחפש את המקלט החמים שהציעה המיטה הזוגית שלי.
    ביקשתי מבעלת הבית להשאיר את האח בוערת בחדר האורחים, והבטחתי לכבות אותה לפני שאלך לישון. כשסגרתי את הדלת חרש, עדיין ראיתי את האיברים הארוכים פשוטים ואת הכתם הפרוע באדום משיי על המצעים הכחולים.
    "גם זה לא רע כמפעל חיים," לחשתי למסדרון החשוך. "אולי לא הכי קומפקטי בעולם, אבל מהימן בהחלט."
    הסלון הקטן היה חשוך ונעים. האש דעכה לנוגה יציב של להבה שבערה לאורך השדרה של בול העץ המרכזי. משכתי כורסה קטנה אל מול האש והשענתי את רגלי על שבכת המגן. יכולתי לשמוע את כל הרחשים הרגילים הקטנים של החיים המודרניים מסביבי; ההמהום הקלוש של המקרר במרתף, הרחש וההמיה של החימום המרכזי שבזכותו לא היה צורך להשתמש באח אלא כפינוק; אוושת מכונית אקראית שחלפה בחוץ.
    אבל מתחת לכול היתה הדממה העמוקה של לילה ברמות. ישבתי דוממת וביקשתי אותה. עברו עשרים שנים מאז חשתי אותה, אבל הכוח המרגיע של החשכה עדיין נמצא שם, מעורסל בין ההרים.
    שלחתי יד לכיס החלוק שלי והוצאתי את הנייר המקופל — עותק של הרשימה שנתתי לרוג'ר וייקפילד. היה חשוך מכדי לקרוא לאור האש, אבל לא היה לי צורך לראות את השמות. פרשתי את הנייר על ברכי העטויה בד משי, ובהיתי בעיוורון בשורות הדפוס הדהויות. העברתי את אצבעי באטיות על פני כל שורה, ומילמלתי לעצמי כל שם כמו תפילה. הם היו שייכים לליל האביב הקר יותר ממני. אבל המשכתי להביט לתוך הלהבות, והנחתי לחשכה שבחוץ להיכנס ולמלא את החללים הריקים שבתוכי.
    ובעודי קוראת בשמותיהם כמו כדי לזמן אותם, להעלותם באוב, התחלתי בצעדי הראשונים לאחור וחציתי את החשכה הריקה אל המקום שבו חיכו.

    • דיאנה גבלדון
      צילום: Andreas Pavelic
    • דיאנה גבלדון

      דיאנה ג' גבלדון (נולדה ב-11.01.1952) היא סופרת אמריקאית, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה. לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים.

       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • נוכרייה
    • תופי הסתיו, חלק 2
    • הבית שאהבתי
    • שושנים
    • עשבים
    • להשביע את הדרקון
    • הלבד הגדול
    • הציור האחרון של ואן גוך
    • סודה של אלמנת הספירים
    • שבע האחיות
    • אשתו של מגדל התה
    • בית בלגראנד