הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שעבוד האישה
  • שעבוד האישה
    ג'ון סטיוארט מיל | תרגום: שונמית ליפשיץ
    רסלינג | 2009 | עיון | 190 עמ' מודפסים
    "הגברים אינם מסתפקים בצייתנותן של הנשים, הם חפצים ברגשותיהן. כל הגברים, מלבד אלה החייתיים ביותר, מבקשים שהאישה הקרובה להם מכול לא תהיה שפחה מתוך כפייה אלא מתוך רצון; לא סתם שפחה, אלא שפחה חביבה".
     
    מתוך "שעבוד האישה"
     
     
    ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806), מהאבות המייסדים של הליברליזם ומחברם של הטקסטים המכוננים "על החירות" ו"התועלתיות", זיהה את מעמדן החברתי והמשפטי הנחות של הנשים בתקופתו כסתירה חמורה ביחס להסדריה של חברה השואפת לשוויון ולהגנה על זכויות יסוד. 
     
    שעבוד האישה (1869), טקסט פורץ דרך אשר מתורגם כאן לראשונה לעברית, מבטא הומניזם אוניברסלי בלתי מתפשר, רוויי כבוד עמוק לאנושות ולאנושיות, לצד אמונה בכוחו של הטיעון המושכל לשנות דעות קדומות ודוגמות. בסגנון שעודנו עדכני וקולח מציע מיל ניתוח נוקב הן של חוסר הצדק והצביעות שבשלילת זכויות אזרחיות מנשים והן של הדרכים הפתלתלות שבהן פועל הכוח במישור הלא רשמי, דרך התרבות, הנוהגים וההרגלים. מיל מבקש גם להסביר מדוע נשים רבות אינן מתמרדות או מבקרות את מצבן; הוא מיישיר מבט מפוכח אל האינטרסים והמאבקים בין המינים בתוך הבית ובתחום המשפחה, ומראה כיצד טיעונים המשבחים את האישה על רגישותה וטוב לבה אינם אלא תחבולה דכאנית. 
     
    שעבוד האישה מציע ראייה ביקורתית והבנה מעמיקה של מורכבות האפליה ושל פגיעתם העמוקה של סטריאוטיפים מגדריים, ומבקש להביא את קוראיו להעריך מחדש את עמדותיהם בדבר יכולותיהן, רצונותיהן ואנושיותן של נשים. 
     
    לספר מצורפת הקדמה מאת ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי על חשיבותו של שעבוד האישה בימינו, כמאה וחמישים שנה לאחר פרסומו. 
  • ספר דיגיטלי
     
    50 27.5
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק א
     
    מטרתי בחיבור זה היא להסביר בבהירות רבה ככל שאוכל את הבסיס לעמדה שבה אני מחזיק עוד מראשית התקופה שבה גיבשתי עמדות כלשהן בעניינים פוליטיים־חברתיים, עמדה שלא רק שלא נחלשה ולא השתנתה, אלא הלכה והתחזקה ככל שהוספתי להרהר בה וככל שניסיון החיים שלי הלך ורב, והיא שהעיקרון המסדיר את היחסים החברתיים המתקיימים בין שני המינים - השעבוד על פי חוק של מין אחד למין האחר - שגוי מעיקרו, ומהווה עתה את אחד המכשולים העיקריים לשיפור מצבו של האדם, וכי יש להמירו בעיקרון של שוויון מוחלט, שאינו מעניק כוח או זכויות לצד אחד, ואף אינו מטיל מגבלות על הצד האחר.
    המילים הנדרשות כדי לבטא את המשימה שנטלתי על עצמי, די בהן עצמן כדי להראות עד כמה קשה היא. אך תהיה זו טעות להניח שהקושי במקרה זה טמון דווקא בחולשתו או באי־בהירותו של הנימוק שעליו מבוססות אמונותיי. זהו אותו קושי המתקיים בכל המקרים שבהם יש להתמודד עם עוצמה רגשית. כאשר עמדה נטועה עמוק ברגשות, קיומו של טיעון כּבַד משקל נגדה דווקא מוסיף על יציבותה, ואינו גורע ממנה. שכן אם העמדה שהתקבלה נובעת מטיעון, הפרכת הטיעון עשויה לערער את עוצמת הביטחון בעמדה; אך כאשר העמדה נשענת על רגש בלבד, הפרכת הטיעון במסגרת דיון פולמוסי תצליח בכך פחות, שכן התומכים בעמדה יהיו משוכנעים ביתר שאת בכך שרגשותיהם מעוגנים בבסיס עמוק מאוד, שהטיעונים לא יוכלו להגיע עדיו; וכל זמן שהרגש ממשיך להתקיים, הוא מוסיף ומתבצר בטיעונים חדשים, במטרה לתקן כל פרצה שנִבעה בטיעונים הקודמים. גורמים כה רבים נוטים להפוך את הרגשות הקשורים בנושא הזה לעמוקים ולמושרשים ביותר מבין אלה הנאספים להגן על המוסדות והמנהגים הישנים, עד אשר אל לנו לתמוה כשנגלה שהתקדמות התמורה הרוחנית והחברתית הגדולה בעידן המודרני לא החלישה ולא רופפה אותם עד כה יותר משעשתה זאת לכל [הרגשות] האחרים. בל נניח גם שהשיבושים שבהם דבקים הבריות זמן רב יותר פחותים מאלה שקודם לכן הם ניערו מעליהם.*
    [* "השיבושים" - במקור: barbarisms. בדרך כלל הכוונה לשיבושי לשון המעוותים את השפה התקנית, אלא שכאן דומה שמיל מתכוון לשיבושי מחשבה באופן כללי, שאנשים נצמדים אליהם בגלל המסורת, אף כי יש טיעונים שמפריכים אותם (כל ההערות להלן הן של העורך המדעי, אלא אם מצוין אחרת).]
    מכל בחינה שהיא, כבד הוא המשא המונח על כתפיהם של מי שתוקפים עמדה שהיא כמעט אוניברסלית. עליהם להיות גם בני־מזל וגם בעלי כישרון יוצא דופן על מנת לזכות בכלל לשימוע. יקשה עליהם להגיע למשפט יותר משיקשה על מתדיינים אחרים להגיע לפסק דין. אם בכל זאת יצליחו לסחוט שימוע, הם יהיו כפופים לסדרה של דרישות לוגיות* שונות לחלוטין מאלה הנדרשות מאחרים. בכל המקרים האחרים מקובל שחובת ההוכחה היא על הטוען. אם אדם מואשם ברצח, חובת ההוכחה חלה על אלה המאשימים אותו, והוא עצמו אינו נדרש להוכיח את חפותו. אם קיימים חילוקי דעות בדבר התרחשותו של אירוע היסטורי שרגשותיהם של כלל בני האדם אינם מעורבים בו - כמו למשל המצור על טרויה - נהוג לצפות ממי שטוענים שהאירוע אמנם התרחש שימציאו הוכחות, עוד לפני שבעלי הדעה האחרת נדרשים לומר דבר כלשהו; ואלה לעולם אינם נדרשים ליותר מאשר להראות שההוכחות שהומצאו על ידי האחרים הנן חסרות שחר. ושוב, בעניינים מעשיים, חובת ההוכחה אמורה לחול על אלה המתנגדים לחירות, אלה התומכים בהחלת הגבלות או איסורים, בין אם הם מגבילים את החירות הכללית של הפעולה האנושית, ובין אם הם פוסלים אדם אחד או בני אדם מסוג מסוים, או מפלים אותם לרעה בקבלת זכויות. ההנחה האפריורית היא קיומה של חירות והיעדר משוא פנים. מקובל לחשוב שאין להטיל מגבלה שאינה משרתת את טובת הכלל, ושהחוק אינו אמור להוקיר אנשים מסוימים אלא עליו להתייחס אל כולם באותו אופן, למעט מקרים שבהם נדרשת התייחסות שונה בשל סיבות מפורשות, הקשורות בשיקולים של צדק או של מדיניות. אך מי שמחזיקים בעמדה שבה אני נוקט, אינם יכולים ליהנות מדיני ראיות אלה. לא יועיל אם אומר כי מי שטוענים שלגברים יש זכות לצוות ועל הנשים חלה החובה לציית, או שהגברים מתאימים למשול ואילו הנשים אינן מתאימות, הם אלה הנמצאים בצד הטוען, ושעליהם מוטלת החובה להציג ראיות מפורשות לטענותיהם, או להשלים עם דחייתן. באותה מידה לא יועיל אם אומר כי מי שמוֹנעים מנשים כל חירות או זכות המוקנות בצדק לגברים (ושלפיכך אפשר לטעון נגדם שהם גם מתנגדים לחירות וגם מצדדים במשוא פנים), הם אלה שיש להטיל עליהם את החובה להבאת הראיות המחמירות ביותר להוכחת טענתם, ושאם לא יצליחו להסיר כל ספק, יש להכריע בדין נגדם. בכל מקרה אחר היו טיעוניי אלה נחשבים טובים, אך לא כך במקרה זה. לפני שאוכל אפילו לקוות לזכות בתשומת לב, מצפים ממני לא רק להשיב לכל מה שאי־פעם נאמר על ידי אלה המחזיקים בעמדה המנוגדת לשלי, אלא גם לדמיין את כל מה שיכלו לומר - למצוא את ההיגיון שבדבריהם ולהשיב על כל טענה שאגלה. ומלבד הפרכת כל הטיעונים התומכים בעמדתם, אידרש להביא טיעונים מפורשים ומכריעים כדי להוכיח את העמדה המנוגדת. גם לוּ יכולתי לעשות את כל זה ולהשאיר את הצד השני עם שורה של טיעונים שלא יוכל להשיב עליהם, ואף לא טיעון מופרך אחד מצדי, עדיין איחשב כמי שלא עשה מאומה; שכן עניין שנתמך מצדו האחד על ידי נוהג רווח, ומצדו האחר על ידי סנטימנט עממי כה נפוץ, מבוסס כנראה על הנחה מוקדמת לטובתו, וזו גוברת על כל שכנוע שעשוי להיווצר במוחותיהם של אנשים באמצעות פנייה אל התבונה, למעט אצל אלה שהשכלתם גבוהה במיוחד.
    [* "דרישות לוגיות" - במקור: logical requirements. דהיינו, הדרישות שיוצגו לטוענים למען שוויון לנשים יהיו מחמירות יותר מאשר נדרש בדיון משפטי רגיל: יהיה עליהם להקפיד יותר מהרגיל על ההיגיון של טיעוניהם.]
    אינני מציין קשיים אלה מתוך מטרה להלין עליהם. ראשית - הדבר לא יועיל; הם חלק בלתי נפרד מהצורך להיאבק ברגשותיהם העוינים ובנטיותיהם המעשיות של בני אדם באמצעות תבונתם. ואמנם, רוב בני האדם יצטרכו להיות מפותחים יותר מאי־פעם בטרם יידרשו לסמוך על יכולתם שלהם להעריך טיעונים הגיוניים כאשר תגיע מתקפת הטיעונים הראשונה שלא יהיו מסוגלים להתנגד לה בדרך ההיגיון, וגם לא לוותר על עקרונות מעשיים שלתוכם נולדו ועליהם חונכו, ואשר מהווים תשתית לעיקר הסדר העולמי הקיים. אינני נאבק בהם אפוא בגין קטנוּת אמונתם בטיעונים הגיוניים, אלא בשל אמונתם הרבה מדי בנוהג הרווח ובתחושת הכלל. זו אחת ההטיות האופייניות של המאה ה־19 נגד המאה ה־18, לייחס לאלמנטים הלא תבוניים שבטבע האנושי את אותה חסינות משגיאות שהמאה ה־18 ייחסה לכאורה לאלמנטים התבוניים. החלפנו את האלהת התבונה בהאלהת האינסטינקט; ואנו קוראים אינסטינקט למשהו שאנו מוצאים בתוך עצמנו, שאיננו מצליחים לגלות את הבסיס הרציונלי שלו. עבודת אלילים זו, שהיא לאין שיעור בזויה יותר מהאחרת והקטלנית ביותר מבין כל הפולחנים הכוזבים של ימינו (והיא התומכת העיקרית בכולם), בוודאי תמשיך ותתקיים עד אשר פסיכולוגיה שפויה תחשוף את השורש האמיתי של הדבר שמשתחווים אליו כאילו היה תכלית הטבע או ציווי אלוהי. באשר לסוגיה הנוכחית, אקבל על עצמי את התנאים הלא נוחים שהדעה הקדומה מכתיבה לי. מקובל עליי שנוהג מבוסס ותחושות הכלל יכריעו נגדי באופן מוחלט, אלא אם כן אוכל להראות שהנוהג והתחושה הללו חייבים את קיומם ואת העברתם מדור לדור לסיבות אחרות מאשר לתקפותם, ושהם שואבים את כוחם מחלקיו הגרועים של הטבע האנושי, ולא מחלקיו הטובים. אני מוכן לכך שהפסיקה תהיה נגדי, אלא אם כן אוכל להראות שמישהו הטה את דעתו של השופט. הוויתור אינו כה גדול כפי שהוא עשוי להיראות, שכן הוכחת הדבר הזה היא החלק הקל ביותר במשימה שנטלתי על עצמי.
    כאשר נוהג זוכה לתפוצה רחבה, אפשר לעתים להניח שהוא קיים כדי לשרת מטרות ראויות, או לפחות שהיה כך בעבר. דבר זה נכון במקרים שבהם הנוהג, כאשר אומץ לראשונה או נשמר בהמשך, שימש כאמצעי להגשמת מטרות שכאלה, והוא התבסס על ניסיון שהראה שזו הדרך היעילה ביותר להשגתן. אילו מרותם של הגברים על הנשים, כשנקבעה לראשונה, הייתה תוצאה של השוואה הוגנת בין דרכי ממשל שונות בחברה; אילו הוחלט, על סמך הניסיון, לאחר שנוסו דרכים אחרות של ארגון חברתי - [כמו] שלטון נשים על גברים, שוויון בין השניים, או צורות אחרות של ממשל מעורב או מחולק שאפשר לחשוב עליהן - שההסדר התורם לאושר ולרווחה הגדולים ביותר לשני המינים הוא זה שבו הנשים נמצאות תחת שליטתם המלאה של גברים, ואין הן שותפות כלל בענייני הציבור, ושכל אחת מהן לחוד מחויבת בציות לאיש שאליו היא קשרה את גורלה, [אילו כך היה] ניתן היה בצדק לטעון שאימוצו הנרחב של ההסדר הוא הוכחה כלשהי לכך שבעת שאומץ, הוא היה הטוב ביותר. אולם גם אז, ייתכן שהשיקולים שעליהם הסתמכו חדלו להתקיים עם חלוף הזמן, במרוצת הדורות, כפי שקרה לעובדות חברתיות קדומות רבות אחרות שהיו בעלות חשיבות יתרה. אולם בעניין שבו אנו דנים המצב הפוך לחלוטין. ראשית, העמדה המצדדת בשיטה הנוכחית, המשעבדת לגמרי את המין החלש למין החזק, נשענת על תיאוריה בלבד; שהרי מעולם לא נערך ניסוי בשיטה אחרת כלשהי. כך שהניסיון, שבמובן הפשוט של המילה עומד בניגוד לתיאוריה, לא יכול להתיימר לפסוק לכאן או לכאן. ושנית, שיטה זו של אי שוויון לא צמחה כתוצאה מדיון, או ממחשבה תחילה, או מרעיונות חברתיים או מתפיסה כלשהי באשר למה שתורם לרווחתה של האנושות או לסדר הטוב של החברה. היא צמחה פשוט מהעובדה שמשחר קיומה של החברה האנושית, ערכה של האישה נקבע על ידי גברים, ולפיכך (יחד עם נחיתותה בכוח השרירים) היא הייתה מצויה במצב של שעבוד לגבר כלשהו. חוקים ושיטות ממשל מתחילים תמיד בזיהוי היחסים שכבר קיימים בין יחידים. הם הופכים את מה שהיה עובדה פיזית פשוטה לזכות חוקית, נותנים לה אישור חברתי, ומכוונים בעיקרון להחליף את העימות המבוסס על כוח פיזי נטול כללים וחוקים, באמצעים ציבוריים ומאורגנים של קביעת זכויות והגנה עליהן. באופן הזה, אלה שהציות נכפה עליהם מלכתחילה מחויבים מעתה לציית על פי חוק. העבדות, שהייתה עניין פשוט של יחסי כוח בין אדון לעבד, הוסדרה והפכה נושא לברית בין אדונים, שהתאחדו לצורך הגנה משותפת, וכך, בכוחות משותפים, הבטיח כל אחד מהם לעצמו את רכושו הפרטי, ובכללו את עבדיו. בתקופות קדומות, רוב בני המין הגברי היו עבדים, וכך היו גם כל בנות המין הנשי. דורות רבים חלפו, חלקם מתורבתים ביותר, בטרם יימצא הוגה דעות אמיץ דיו שיפקפק בַּצדק ובצורך החברתי המוחלט בעבדותם של אלה או אלה. הוגים כאלה צצו אט־אט; והעבדות של המין הגברי (בעזרת הקִדמה הכללית של החברה) בוטלה ברובה, לפחות במדינות אירופה הנוצרית (אף כי באחת מהן קרה הדבר רק בשנים האחרונות),* וזו של המין הנשי שינתה בהדרגה את פניה והפכה לצורה מתונה יותר של תלות. אך תלות זו, בצורתה הנוכחית, אינה נוהג מקורי שהתחדש משיקולים של צדק ותועלת חברתית; זהו אותו מצב פרימיטיבי של עבדות, שנמשך - תוך הקלות והתאמות שיושמו בהדרגה - כחלק מתהליך העידון של כללי ההתנהגות בכלל, והכפפת יחסי האנוש בכללותם לכללי הצדק והאנושיות. כתם האכזריות שדבק בה מראשיתה לא דהה. אין להסיק אפוא הנחות התומכות בה מתוך עצם קיומה. ההנחה היחידה שניתן אולי להניח חייבת להתבסס על כך שהיא נמשכת עד היום, בשעה שדברים כה רבים אחרים שבאו מאותו מקור נתעב נעלמו מן העולם. ואכן, מה שנשמע מוזר כל כך באוזני האדם הפשוט היא הטענה שמקור אי השוויון בזכויות בין גברים לנשים הוא לא אחר מאשר זכות החזק יותר.**
    [* לא ברור לאיזו מדינה מיל מתייחס כאן. בין ראשית הכתיבה של שעבוד האישה (1861) ועד פרסומו של חיבור זה (1869), שוחררו העבדים במושבות של הולנד (1863) ופורטוגל (1869), אך האירוע החשוב ביותר מבחינה זו היה התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, שביטל את העבדות בארצות הברית בשנת 1865.]
    [** "זכות החזק יותר" - במקור: law of the strongest. מיל, כמו הוגי דעות רבים בתולדות המחשבה המדינית מהמאה ה-16 ואילך, מנסה להבין את השורשים ההיסטוריים של יחסי התלות והכפיפות בחברה (במקרה זה - של נשים לגברים), וגם הוא מדגיש, כמו רבים לפניו, את מרכזיותה של שאלת הרכוש הפרטי. "זכות החזק יותר" (או, לעתים, "זכות התופס ראשונה"), שהוא מתייחס אליה כאן, היא שאלה משפטית מרכזית בהקשר זה. בהמשך הטקסט מכנה מיל את הכלל שלפיו החזק שולט בשם "חוק הכוח" (law of force).]
    במובנים מסוימים, קביעה זו נשמעת כפרדוקס הודות להתקדמות הציוויליזציה ולשיפור שחל בחוש המוסרי של המין האנושי. אנו - כלומר אומה אחת או שתיים מבין האומות המתקדמות ביותר בעולם - חיים כיום במצב שבו נדמה כי העיקרון של זכות החזק יותר, כעיקרון המסדיר את ענייני העולם, נזנח לחלוטין. איש אינו דוגל בו, ובהקשר של רוב מערכות היחסים בין בני אדם - איש אינו מורשה לפעול על פיו. אם מישהו מצליח לפעול כך, הוא עושה זאת בחסות אמתלה כלשהי המעניקה לו מראית עין של היותו משרת אינטרס חברתי כללי. מאחר שלכאורה אלה הם פני הדברים, אנשים טופחים לעצמם על השֶכם בהאמינם שהחוק המתבסס על כוח בלבד עבר מן העולם; שזכות החזק יותר אינה יכולה להיות הסיבה לקיומו של דבר־מה שממשיך ומתקיים במלואו עד עצם היום הזה. תהא אשר תהא ראשיתו של מוסד מן המוסדות הקיימים בימינו, הוא יכול היה, לדעתם, להמשיך להתקיים עד לתקופה הזאת של ציוויליזציה מתקדמת רק בעזרת תחושה מבוססת היטב שלפיה הוא מתאים לטבע האדם, ותורם לטובת הכלל. הם אינם מבינים עד כמה חיוניים ועמידים הם המוסדות המציבים את הצדק לצד הכוח; באיזו עוצמה הם נצמדים אל הכוח; עד כמה נטיותיהם ורגשותיהם - הטובים, כמו גם הרעים - של בעלי הכוח נעשים מזוהים עם שמירה עליו; באיזו איטיות המוסדות הרעים הללו נעלמים, בזה אחר זה, תחילה החלשים ביותר, והראשונים שביניהם - אלה הפחות שזורים בהרגלי היומיום; ועד כמה נדירים המקרים שבהם מי שזכו בכוח חוקי משום שקודם לכן היו בעלי כוח פיזי - איבדו אותו מבלי שהכוח הפיזי עבר לידי אחרים. במקרה של הנשים, העברה מעין זו של כוח פיזי לא התרחשה. משום כך, ובשל כל המאפיינים הייחודיים של המקרה המיוחד הזה, היה ברור מלכתחילה שענף זה של השיטה שלפיה כוח הוא זכות, אף על פי שכמה ממאפייניו האכזריים רוככו עוד לפני אלה של אחדים מהענפים האחרים, יהיה האחרון להיעלם. היה זה בלתי נמנע שהמקרה האחד הזה של יחסים חברתיים מבוססי כוח ישרוד, לצד דורות של מוסדות הבנויים על צדק שוויוני, כמקרה יוצא הדופן היחיד כמעט לעומת האופי הכללי של חוקיהם ומנהגיהם. אך כל עוד הוא עצמו אינו מצהיר על מקורו, וכל עוד לא נערך דיון שיחשוף את אופיו האמיתי, אין הוא נתפס כתופעה שמתנגשת עם הציוויליזציה המודרנית, כפי שגם העבדות ביוון העתיקה לא התנגשה עם תפיסת היוונים את עצמם כעם חופשי.
    האמת היא שמזה שניים־שלושה דורות אנשים אינם חשים עוד באופן מעשי את מצבה הקדמוני של האנושות. ורק המעטים שנוהגים לדקדק בלימוד היסטוריה, או שמרבים לבקר באותם חלקי עולם המאוכלסים בנציגים חיים של עידנים קדומים, מסוגלים לצייר תמונה מנטלית של דמות החברה בימים עברו. אנשים אינם מודעים למידה שבה זכות החזק יותר הייתה הכלל היחיד שלפיו התנהלו החיים בדורות קודמים. הצהירו על כך באופן גלוי ופומבי; אינני אומר שהצהירו על כך באופן ציני או חסר בושה, שכן המילים הללו מרמזות על תחושה שיש דבר־מה להתבייש בו, ולשום תחושה כזאת לא היה מקום בין הסגולות האנושיות של אדם כלשהו בדורות ההם, אלא אם כן היה פילוסוף או קדוש. ההיסטוריה מעידה על אכזריותו של הטבע האנושי, בהראותה כיצד היחס לחיים, לרכוש ולאושר הגשמי כולו של קבוצת אנשים זו או אחרת, נמדד בדיוק על פי הדברים שאותם היה להם הכוח לאכוף; איך כל מי שהביעו התנגדות לרשויות שבידיהן היה נשק, ותהא ההתעמרות מצדן איומה ככל שתהיה, לא רק חוק הכוח היה נגדם, אלא גם כל החוקים האחרים, וכל התפיסות הנוגעות לחובה חברתית; ובעיני אלה שלהם התנגדו, הם היו אשמים לא בפשע גרידא, אלא בחמור שבפשעים, כזה שראוי לענישה החמורה והאכזרית ביותר שבני אדם מסוגלים להטיל. שמץ מהתחושה של בעל שררה שעליו להכיר באיזו שהיא זכות של הנחותים ממנו צץ לראשונה כאשר הוא שוכנע, מטעמי נוחות, שכדאי לו להבטיח להם משהו. אף על פי שבמשך דורות רבים הבטחות כאלה, גם אם קודשו בשבועות החגיגיות ביותר, בוטלו או הופרו עם ההתגרות או הפיתוי הפעוטים ביותר, סביר שלרוב הדבר לא נעשה ללא מידה מסוימת של ייסורי מצפון, למעט בקרב אנשים שמידות המוסר שלהם גרועות מהממוצע. הרפובליקות העתיקות, שמראשיתן התבססו בעיקר על סוג מסוים של אמנה הדדית, או בכל מקרה נוצרו על ידי איחוד בין אנשים שלא היו שונים במיוחד זה מזה בכוחם, היוו, כתוצאה מכך, מקרה ראשון שבו חלק מיחסי האנוש נתחמו והושמו תחת שלטון חוק אחר, שונה מחוק הכוח. ואף שחוק הכוח המקורי הוסיף והתקיים במלואו ביחסים שבינם לבין עבדיהם, וגם (פרט למקרים שבהם הוא הוגבל על ידי אמנה מפורשת) בין קהילייה לנתיניה, או בינה לבין קהיליות עצמאיות אחרות, הוצאתו של החוק הפרימיטיבי הזה אל מחוץ לתחום, גם אם התחום הזה צר מאוד, החלה את התחדשותו של הטבע האנושי בכך שהולידה רגשות שעד מהרה התבררו, על סמך הניסיון, כבעלי ערך עצום אפילו לאינטרסים חומריים, ואשר מאז ואילך נותר רק להרחיבם, ולא ליצור אותם. אף על פי שהעבדים לא היו חלק מהקהילייה, היו אלה המדינות החופשיות שחשו לראשונה שהם ראויים לזכויות כבני אדם. הסטואיקנים, כך אני מאמין, היו הראשונים (מלבד החוק העברי, שהוא יוצא דופן) שעל פי תורת המוסר שלהם חלים על בני האדם חובות מוסריים כלפי עבדיהם.* לאחר צמיחת הנצרות, איש לא יכול היה עוד להתכחש לאמונה הזאת, בתיאוריה; ולאחר עלייתה של הכנסייה הקתולית, היא לא נותרה חסרת תומכים. ובכל זאת אכיפתה הייתה המשימה הקשה ביותר שהיה על הנצרות לבצע אי־פעם. הכנסייה המשיכה במאבק במשך יותר מאלף שנים, כמעט ללא הצלחה נראית לעין. לא היה זה בשל היעדר השפעה על מחשבותיהם של בני האדם. כוחה של הכנסייה היה עצום. היא הצליחה לגרום למלכים ולאצילים להעביר את רכושם הרב לכנסייה וכך להרבות את עושרה. היא הצליחה לגרום לאלפי אנשים באביב ימיהם ובשיא הצלחותיהם החומריות לנעול עצמם במנזרים ולעמול קשה למען גאולתם באמצעות עוני, צום ותפילה. היא הצליחה לשלוח מאות אלפים על פני יבשות וימים, על פני אירופה ואסיה, להקריב את חייהם למען שחרור הקבר הקדוש. היא הצליחה לגרום למלכים לנטוש את נשותיהם, שהיו מושא תשוקותיהם, כשהכריזה שהן קרובות משפחתם בקרבת דם מהדרגה השביעית (לפי החישוב שלנו זו הייתה הדרגה הארבע־עשרה).** את כל זאת היא עשתה. אך היא לא הצליחה לגרום לאנשים שיילחמו פחות אלה באלה, או שישלטו בפחות עריצות ואכזריות בצמיתיהם, וכשהתאפשר להם - גם בתושבי ערים. היא לא הצליחה להביאם לכך שיוותרו על השימוש בכוח, כוח צבאי או כוח מנצח.*** מעולם לא ניתן היה להניע אותם לכך כל עוד הם עצמם לא אולצו לעשות זאת על ידי כוח חזק מהם. רק עם עליית כוחם של המלכים בא קץ למלחמות, למעט המלחמות בין מלכים, או בין המתחרים על המלוכה; רק עם צמיחתם של הבורגנות העשירה והשֹשֹה אלי קרב בערים המבוצרות, ושל חיל רגלים פלבאי שכוחו בשדה הקרב התברר כעדיף על זה של האבירים חסרי המשמעת, רק אז הוגבלה במידת־מה העריצות עזת המצח של האצילים כלפי הבורגנות והאיכרים. היא החזיקה מעמד לא רק עד שהמדוכאים השיגו כוח שאִפשר להם במקרים רבים לנקום את נקמתם בצורה גלויה, אלא גם זמן רב לאחר מכן. באירופה, העריצות הזאת נמשכה ברובה עד תקופת המהפכה הצרפתית, בעוד שבאנגליה ההתארגנות המוקדמת והטובה של המעמדות הדמוקרטיים שמה לה קץ מהר יותר, על ידי כינון חוקים שוויוניים ומוסדות לאומיים חופשיים.****
    [* סטואיקנים - אסכולה פילוסופית שזנון יסד במאה ה-3 לפנה"ס, והייתה נפוצה גם בקרב העלית השלטת באימפריה הרומית עד המאה ה-3 לספירה. בין הסטואיקנים הידועים: סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס. מבחינה חברתית הם נודעו בכך שתמכו ביחס נדיב לעבדים, בהתאמה לסברתם שכל בני האדם דומים במוצאם המשותף.]
    [** מדובר כאן בחישובים שונים של מידת קרבת דם (consanguinity) בין קרובי משפחה, המונעת את הנישואים ביניהם. לפי חוקי הכנסייה הקתולית מאז המאה ה-8, אין לאפשר נישואים בין קרובי משפחה מדרגה שביעית (למשל, בין אדם לבין בני דודיו מדרגה שלישית).]
    [*** "כוח צבאי או כוח מנצח" - במקור: force militant or force triumphant.]
    [**** מיל נותן כאן תמונה אופיינית לתפיסת הקִדמה הליברלית של המאה ה-19, בעיקר באנגליה: האדם (או למצער, האדם האירופי), מצליח בהדרגה להשתלט על האלימות הטבעית, מקים ממלכות שיוצרות סדר פוליטי במקום האנרכיה ששררה בתקופות קדומות. סדר זה מוליך לשוויון בין המעמדות ולחיים ציבוריים שבהם מתקיימים חוקי מוסר נאורים. יש לשים לב לכך שעל פי מיל, בכל התהליכים הללו אנגליה מובילה, שכן היא השכילה לקדם את "המעמדות הדמוקרטיים" ב"מהפכה המהוללת" של 1688, שהוא רומז לה כאן, שנים רבות לפני שצרפת עשתה זאת במהפכה הצרפתית (1789). כמובן שהמציאות ההיסטורית לא התקדמה במהלך כה ליניארי כמו שמיל מתאר. אכן המהפכה המהוללת יצרה ממשל שבו הורחבה השותפות בין המלך לבין הפרלמנט, אך בינו לבין משטר דמוקרטי שבו ישנם חוקים שוויוניים ומוסדות לאומיים חופשיים עוד הייתה דרך ארוכה מאוד, והיא בוודאי לא הושלמה בימיו של מיל עצמו. כמובן שהטענה שהאלימות העולמית (או האירופית) נקטעה באמצעות שלטון נאור של מלכים פשוט אינה נכונה. כידוע, גם אנגליה הייתה שקועה במלחמות רבות מאוד במאות 19-18, שלחלקן הגדול לא היה כל מניע מוסרי אוניברסלי.]
    כשם שרוב האנשים אינם מודעים למידה שבה חוק הכוח היה, במשך רוב תולדותיו של המין האנושי, החוק המוצהר שעל פיו הכול נהגו, וכל חוק אחר לא היה אלא תוצאה ייחודית ויוצאת דופן של קשרים מיוחדים; כשם שאין הם מודעים לכך שרק לפני זמן קצר החלו ענייני החברה בכללותם להתיימר להיות מוסדרים על פי חוק מוסרי כלשהו, כך הם גם כמעט שאינם זוכרים ואינם מתייחסים לשאלה איך מוסדות ומנהגים שמעולם לא היו מבוססים אלא על חוק הכוח ממשיכים ומתקיימים לאורך דורות ובמדינות שבהן דעת הציבור* לא הייתה מאפשרת להקימם מלכתחילה. לפני פחות מארבעים שנה עדיין הורשו האנגלים על פי חוק להחזיק בני אדם במצב של עבדות, כרכוש שניתן למכירה. במהלך המאה הנוכחית הם יכלו לחטוף אותם ולהעבירם לרשותם, ולהעבידם למוות, פשוטו כמשמעו. דוגמה כה קיצונית זו של חוק הכוח, שזוכה לגינוי מצד אלה המגלים סובלנות כלפי כמעט כל צורה אחרת של סמכות שרירותית, ואשר, מבין כל הדוגמאות האחרות היא בעלת המאפיינים המעוררים את שאט הנפש הרב ביותר בקרב כל מי שמתבוננים בה מעמדה חסרת פניות, הייתה החוק הנהוג באנגליה המתורבתת והנוצרית בתקופה שאנשים החיים היום עדיין זוכרים אותה.** ובמחצית מאמריקה האנגלו־סקסית, עד לפני שלוש או ארבע שנים, לא רק שהתקיימה עבדות, אלא שסחר העבדים, ואף גידול עבדים במיוחד למענו, היה נוהג נפוץ בין מדינות העבדים.*** אולם נוהג זה לא רק שעורר את ההתנגדות הרגשית החזקה ביותר, אלא שלפחות באנגליה, גם התמיכה הרגשית או האינטרסנטית בו הייתה פחותה מזו שהוענקה לכל אחד מהנוהגים האחרים שבהם נעשה שימוש לרעה בכוח. שכן המניע לו היה בצע כסף, בלא כחל ושֹרק; ומספר המרוויחים ממנו מתוך כלל אזרחי המדינה היה קטן מאוד, בעוד שהרגש הטבעי שהוא עורר בקרב מי שלא היו בעלי עניין אישי בו היה תיעוב מוחלט. דוגמה כה קיצונית מייתרת כמעט את העיסוק בכל דוגמה אחרת. אך חִשבו על משך הזמן הארוך שבו התקיימה המלוכה האבסולוטית.**** באנגליה כיום רווחת האמונה שרודנות צבאית היא מקרה שנובע מחוק הכוח, וכי אין לה כל מקור אחר ואף לא הצדקה אחרת. אך בקרב כל אומות אירופה האחרות פרט לאנגליה היא עדיין קיימת, או שרק לאחרונה חדלה להתקיים, ואפילו היום היא זוכה לתמיכה חזקה מכל שכבות העם, בייחוד בקרב בעלי מעמד וחשיבות.***** כזה הוא כוחה של שיטה מבוססת, אפילו כאשר היא רחוקה מלהיות אוניברסלית. לא רק שכמעט בכל תקופה בהיסטוריה היו דוגמאות מפוארות ומפורסמות לשיטה הנגדית, אלא שהדוגמאות הללו התקיימו כמעט תמיד בקהילות הדגולות והמשגשגות ביותר. גם בדוגמה זו, מי שמחזיק בכוח מופרז, זה שמעוניין בו באופן ישיר, הוא רק אדם אחד, בעוד שמי שכפופים לו וסובלים ממנו הם כל היתר, פשוטו כמשמעו. השעבוד משפיל באופן טבעי והכרחי את כל בני האדם, למעט את האחד שיושב על כס המלוכה, ולכל היותר גם את זה שמצפה לרשת אותו. מה שונים המקרים הללו מסמכותם של גברים על נשים! כרגע איני פוסק מראש בשאלה אם סמכות זו ניתנת להצדקה. גם אם אין היא ניתנת להצדקה אני מראה עד כמה היא לא יכלה אלא להתמיד, יותר מאשר כל אותן צורות שלטון שלמרות הכול ממשיכות להתקיים עד זמננו אנו. תהא אשר תהא מידת הסיפוק הטמונה בגאווה שהבעלות על כוח מקנה, ויהיה אשר יהיה האינטרס האישי המעורב בשימוש בו, אין הם מוגבלים למעמד מוגדר, אלא הם משותפים לכל המין הגברי. במקום שיהיה (בעבור רוב התומכים בו) דבר ששואפים אליו בעיקר בתיאוריה; במקום שידמה למטרות פוליטיות שבדרך כלל המפלגות הן אלה שנאבקות עליהן, ואילו בעיני רוב האנשים, למעט המנהיגים, הן חסרות חשיבות כמעט - [כאן] הכוח נוגע באישיותו ומגיע אל ביתו של כל ראש משפחה ממין זכר, ושל כל מי שמצפה להיות כזה. האדם הפשוט מפעיל, או אמור להפעיל, את חלקו בכוח במידה שווה לזו שמפעיל האציל מן המעלה הגבוהה ביותר. זהו המקרה שבו התשוקה לכוח היא החזקה ביותר, שכן כל מי שמבקש כוח, רוצה בו בעיקר כלפי הקרובים לו ביותר, שאתם הוא מעביר את חייו, שאתם יש לו העניינים המשותפים הרבים ביותר, ושכל גילוי של עצמאות מצדם כנגד סמכותו כלפיהם עשוי ברוב המקרים לפגוע בהעדפותיו האישיות. אם במקרים האחרים שתוארו לעיל היה כה קשה ונדרש זמן כה רב להיפטר מכוחות שמבוססים בגלוי על כוח הזרוע, ושזוכים לתמיכה פחותה בהרבה, הרי שבמקרה הזה הקושי הוא בוודאי הרבה יותר גדול, גם אם הבסיס שעליו הכוח נשען אינו עולה על זה שעליו נשענים הכוחות במקרים האחרים. עלינו גם לזכור שבמקרה הזה עומדים לרשות בעלי הכוח אמצעים רבים למנוע כל התקוממות נגדם, יותר מאשר בכל המקרים האחרים. כל אחת מהנתינוֹת חיה תחת עינו הפקוחה של אחד האדונים, וכמעט אפשר לומר שהיא נתונה בידיו, ומצויה אתו באינטימיות רבה יותר מאשר עם כל אחת מחברותיה הנתינות; [כל זאת] ללא אמצעים להתאחד נגדו, ללא יכולת להעביר את השליטה אליה אפילו ברמה המקומית, ועם זאת, עם המניעים החזקים ביותר לבקש את אהדתו ולהימנע מלפגוע בו. ידוע לכול כי במאבקי שחרור פוליטי קונים לעתים קרובות את התומכים באמצעות שוחד או הפחדה. אצל הנשים, כל אחת השייכת למעמד הנתינות חשופה באופן תמידי לשוחד ולהפחדה כאחד. בהניפם את נס המרד, רבים מן המנהיגים, ורבים עוד יותר מבין התומכים בהם, מקריבים באופן מוחלט כמעט את הנאותיהם הפרטיות ואת ההקלות שהם נהנים מהן. אם הייתה אי־פעם שיטה של זכויות ושעבוד כפוי שהידקה בחוזקה את הרסן על צווארם של המדוכאים על ידה, הרי זו השיטה הזאת. עדיין לא הראיתי שזו שיטה לא צודקת. אך כל מי שמסוגל לחשוב על הנושא חייב לראות שגם אם היא אינה צודקת, היא ללא ספק האריכה ימים אחרי כל הצורות האחרות של סמכות בלתי צודקת. וכאשר אחדות מהצורות האחרות, הבוטות ביותר, עדיין קיימות במדינות תרבותיות רבות, ובמדינות אחרות נפטרו מהן רק לאחרונה, יהיה זה מוזר אם צורה זו ששורשיה עמוקים ביותר זועזעה במקום כלשהו באופן נראה לעין. הגיוני יותר לתמוה על כך שהמחאות וההצהרות נגדה מרובות וכבדות משקל כפי שהן.
    [* דעת הציבור - במקור: public opinion. אנו משתמשים במושג "דעת הציבור" על מנת להבדילו מ"דעת הקהל" המודרנית, המבוססת על סקרים סטטיסטיים מתוחכמים של עמדות האזרחים. בשפתו של מיל, דעת הציבור היא בדרך כלל אוסף של תפיסות מקובלות בנושאים שונים, שחלקן הגדול אינו מבוסס על ידע של ממש אלא על תחושות ומסורות.]
    [** סחר העבדים בוטל ברחבי האימפריה הבריטית בשנת 1807, וביטול מלא של העבדות באנגליה הושג בחוק משנת 1833.]
    [*** ביטול העבדות במדינות הדרום בארצות הברית הושג רק בשנת 1865, עם תום מלחמת האזרחים.]
    [**** להלכה משטר אבסולוטי הוא צורת שלטון שבה למלך בלבד סמכות בתחום הציבורי. הוא מחזיק במלוא הסמכויות בתחומי החקיקה, הביצוע והשיפוט, ואין הוא חייב כלל להתייחס לרצון הציבור. שיאו של המשטר האבסולוטי באירופה במאות 18-17. בצרפת (אשר הובילה את האידיאולוגיה האבסולוטית) נפל האבסולוטיזם במהפכה של 1789, אך הוא המשיך להתקיים בצורות שונות בארצות אחרות באירופה (למשל בפרוסיה ובאוסטריה) עד מלחמת העולם הראשונה. גם בצרפת היו ניסיונות שונים במהלך המאה ה-19 לכונן מחדש את הדגם הזה של שלטון.]
    [***** הכוונה כאן למשטרו של נפוליאון בונפרטה בצרפת, מעין דיקטטורה צבאית שהתקיימה בשנים 1815-1799. זוהי "הקיסרות הראשונה" של צרפת, שאחריה הייתה רסטורציה של המלוכה - אך על בסיס משטר קונסטיטוציוני, לא אבסולוטי. מיל רומז כאן גם למשטרו של לואי נפוליאון (נפוליאון השלישי), בן אחיו של נפוליאון בונפרטה, שעלה לשלטון בשנת 1851 בעקבות כישלון המהפכות העממיות של 1848, והכריז על עצמו כקיסר צרפת בשנת 1852. שלטונו ("הקיסרות השנייה") נמשך עד 1870, בעת שצרפת נגפה במלחמה נגד פרוסיה, הוא עצמו נפל בשבי, והוקמה "הרפובליקה השלישית" בצרפת.]
    יהיו מי שיתנגדו ויטענו שההשוואה בין שלטון המין הגברי לבין צורות הכוח הבלתי צודק שהבאתי כדי להדגימו אינה הוגנת, משום שצורות השלטון הללו הן שרירותיות, ואינן אלא תוצאה של תפיסת שלטון בכוח, ואילו שלטון הגברים על הנשים הוא טבעי. אך האם היה אי־פעם שלטון שלא נראה טבעי למחזיקים בו? היו זמנים שבהם חלוקת המין האנושי לשני מעמדות, מעמד צר של אדונים ומעמד רחב של עבדים, נראתה, אפילו לאנשי הרוח המתורבתים ביותר, כטבעית, ובעצם כמצב הטבעי היחיד של הגזע האנושי. אריסטו, הוגה דעות חשוב מאין כמותו, שתרם רבות להתקדמות המחשבה האנושית, החזיק בדעה זו ללא פקפוק או הסתייגות, והשעין אותה על אותן הנחות שעליהן נוהגים לבסס את הקביעה המתייחסת לשלטון הגברים על הנשים, דהיינו, שיש סוגים שונים ונבדלים של טבע אנושי: טבע חופשי וטבע של עבדים; שטבעם של היוונים הוא חופשי, ואילו זה של הגזעים הברבריים בני תרקיה ובני אסיה הוא טבע של עבדים.* אך מדוע להרחיק עד אריסטו? האם בעלי העבדים בדרום ארצות הברית לא החזיקו באותה דוקטרינה, בכל הקנאוּת שבה אנשים נוהגים להיצמד לתיאוריות המצדיקות את תשוקותיהם ונותנות תוקף חוקי לאינטרסים האישיים שלהם? האם הם לא העידו בהם את השמים ואת הארץ ששלטונו של האדם הלבן על האדם השחור הוא טבעי, שהגזע השחור מטבעו אינו מסוגל לחופש ונועד לעבדות? חלקם אף מרחיקים לכת ואומרים שחירותם של עובדי כפיים בכל מקום שהוא היא סֵדר לא טבעי של הדברים. יתר על כן, התיאורטיקנים של המלוכה האבסולוטית טענו מאז ומתמיד שזו צורת הממשל הטבעית היחידה; שהיא צמחה מהחברה הפטריארכלית, שהייתה הצורה החברתית הפרימיטיבית והספונטנית, שנבנתה על פי מודל הסמכות האבהית, הקודמת לחברה עצמה, ואשר לטענתם היא הסמכות הטבעית ביותר מכל הסמכויות.** לא זאת אף זאת: לאמיתו של דבר, חוק הכוח עצמו, לגבי דידם של מי שאינם יכולים לטעון לחוק אחר, תמיד נראה כבסיס הטבעי ביותר להפעלת סמכות. גזעים כובשים מאמינים שהטבע עצמו מצווה שהנכבשים יצייתו לכובשים, או כפי שהם מנסחים זאת בצורה עדינה, שהגזעים החלשים שאינם שוחרי מלחמה ייכנעו לגזעים האמיצים והגבריים יותר. היכרות מעטה ביותר עם החיים בימי הביניים מראה עד כמה שלטונה של האצולה הפיאודלית על אנשים ממעמד נמוך נראה לאצילים עצמם טבעי לעילא ולעילא, ועד כמה לא טבעי נראה להם הרעיון שאדם ממעמד נחות ידרוש שוויון או הפעלת סמכות כלפיהם. גם המשועבדים עצמם לא ראו זאת כדבר שאינו טבעי. גם במאבקיהם התקיפים ביותר, הצמיתים המשוחררים ותושבי הערים מעולם לא התיימרו לקחת חלק בסמכות השלטון; הם רק תבעו להגביל במידה זו או אחרת את הכוח לנהוג בעריצות כלפיהם. עד כדי כך נכון הדבר ש"לא טבעי" פירושו בדרך כלל רק "לא נהוג", ושכל מה שנהוג נראה טבעי. והיות ששעבוד הנשים לגברים הוא נוהג אוניברסלי, כל סטייה ממנו נראית באופן טבעי כדבר לא טבעי. אך הניסיון הרחב מראה עד כמה התחושה נשענת לחלוטין על הנוהג, גם במקרה הזה. אין דבר שמעורר את תמיהתם של אנשים במקומות רחוקים כאשר הם לומדים לראשונה על אנגליה, יותר מאשר העובדה שהיא נשלטת על ידי מלכה; הדבר נראה להם כל כך לא טבעי, עד כדי כך שהם כמעט אינם מאמינים לו.*** לאנגלים הדבר כלל לא נראה בלתי טבעי, משום שהם רגילים לו; אך הם כן חשים שנשים חיילות או חברות פרלמנט - זה דבר לא טבעי. בתקופה הפיאודלית, לעומת זאת, השתתפותן של נשים במלחמה ובפוליטיקה לא נראתה בלתי טבעית, משום שהיא לא היתה תופעה בלתי רגילה. טבעי היה שנשים מהמעמדות בעלי הזכויות תהיינה בעלות אופי גברי, ולא תיפולנה בדבר מבעליהן ומאבותיהן, למעט בחוסן הגופני. עצמאותן של הנשים נראתה ליוונים פחות לא טבעית מאשר לעמים העתיקים האחרים, הודות לאמזונות האגדיות (שעל פי אמונתם היו דמויות היסטוריות), ולדוגמה החלקית שמספקות נשות ספרטה, אשר, אף על פי שלא היו פחות משועבדות על פי חוק מאשר במדינות יוון האחרות, היו למעשה חופשיות יותר, ומאחר שהן עברו את אותם אימונים גופניים כמו הגברים, סיפקו הוכחה מספקת לכך שהן אינן נחותות מהגברים באופן טבעי. אין כמעט ספק שהניסיון של ספרטה עורר אצל אפלטון, בין רבות מהדוקטרינות האחרות שלו, גם את זו של שוויון חברתי ופוליטי בין שני המינים.****
    [* אריסטו, פוליטיקה, ספר א, b1252, a1254-a1255, ספר ז, b1327 (ספרים א-ג יצאו בתרגום עברי חדש מאת נורית קרשון בהוצאת רסלינג, 2009).]
    [** אכן האידיאולוגיה האבסולוטית מבוססת בחלקה על התפיסה הפטריארכלית, שלפיה שלטון המלך דומה לסמכות השלטונית שיש לאב על משפחתו ובעיקר על ילדיו טרם הגיעם לבגרות. באנגליה, הפרכת הטיעון הפטריארכלי הייתה חלק מערעור התפיסה האבסולוטית בשלהי המאה ה-17. עיינו ג'ון לוק, המסכת הראשונה על הממשל המדיני, תרגום: שונמית ליפשיץ, תל אביב: רסלינג, 2008.]
    [*** מיל מתייחס כאן, כמובן, למלכה ויקטוריה (Victoria, 1822-1901; מלכת בריטניה משנת 1837). בניגוד למה שאולי נרמז מדבריו, שלטון של נשים לא היה יוצא דופן בתולדות אירופה וישנן דוגמאות רבות של מלכות וקיסריות בעלות עוצמה רבה. צרפת הייתה שונה מבחינה זו, שכן מאז המאה ה-6 היה תקף בה "החוק הסאלי" (Lex Salica) שלפיו נשים מנועות מלרשת שלטון מלוכני.]
    [**** אפלטון, פוליטיאה, ספר ה, 460-451.]
    אולם, כך יאמרו, שלטון הגברים על הנשים שונה מכל האחרים בכך שהוא איננו מבוסס על כוח: הוא מתקבל מתוך רצון; הנשים אינן מתלוננות, והן מקבלות אותו. [ובכן,] קודם כול, נשים רבות אינן מקבלות אותו. מאז שאפשרו לנשים לגלות את רגשותיהן בכתיבה (הדרך הפומבית היחידה שהחברה מאפשרת להן), רבות מהן מחו בכתובים נגד מצבן החברתי העכשווי. ולאחרונה אלפים רבים מהן, מונהגות בידי נשות המעלה המפורסמות ביותר, עתרו לפרלמנט בתביעה לאפשר להן זכות בחירה.* תביעתן של הנשים לזכות בחינוך רציני ובאותם תחומי דעת כמו הגברים מקבלת עתה דחיפה משמעותית, עם סיכויים טובים להצלחה, שעה שהדרישה לאפשר להן להתקבל למקצועות החופשיים ולעיסוקים שעד כה היו סגורים בפניהן נעשית דוחקת יותר ויותר משנה לשנה. אף כי בארצנו, שלא כמו בארצות הברית, אין ועידות תקופתיות ואף לא מפלגה מאורגנת שמתסיסה את הציבור לטובת זכויות הנשים, יש בה אגודות פעילות רבות המאורגנות ומנוהלות בידי נשים, למען המטרה היותר מצומצמת של השגת זכות הצבעה. ארצנו וארצות הברית גם אינן היחידות שבהן הנשים מתחילות למחות, פחות או יותר במשותף, נגד המגבלות החוקיות החלות עליהן. צרפת, איטליה, שווייץ ורוסיה מספקות עתה דוגמאות לאותו הדבר. כמה נשים שותפות בשתיקה לאותן שאיפות - זאת אין לדעת. אך יש שפע של סימנים המצביעים על מספרן הרב של נשים שהיו מוקירות אותן אלמלא התאמצו כל כך ללמד אותן לדכא שאיפות אלה בטענה שהן מנוגדות לתכונות הראויות לבנות מינן. יש גם לזכור שאף מעמד משועבד לא ביקש מעולם חירות מלאה מיד. כשסימון דה מונפורט הזמין נציגים של העם לשבת לראשונה בפרלמנט, האם חלם מי מהם לדרוש שאסיפה, שנבחרה על ידי קהל בוחריהם, תקים משרדים ממשלתיים ותפרקם, ותכתיב למלך בענייני מדינה?** שום מחשבה שכזאת לא עלתה בדמיונם של השאפתנים ביותר שביניהם. לאצולה כבר היו שאיפות כאלה; העם לא שאף לדבר מלבד פטור מהמיסוי השרירותי ומהדיכוי האישי הגס מצד פקידי המלך. חוק טבע פוליטי הוא שמי שנתונים תחת כוח שלטוני שמקורו עתיק לעולם אינם פותחים בתלונה על הכוח עצמו, אלא רק על השימוש המדכא שנעשה בו. לא חסרות נשים המתלוננות על התעללות בידי בעליהן. יכלו להיות רבות לאין ספור אלמלא היוותה התלונה את ההתגרות הגדולה ביותר המביאה להתעללות גוברת, חוזרת ונשנית. זה מה שמסכל את כל הניסיונות לשמר את הכוח, ובו בזמן להגן על האישה מפני ניצולו לרעה. בשום מקרה אחר (פרט למקרה שבו מעורב ילד) אין מחזירים אדם שבית משפט קבע שהוא נפגע בידי אדם אחר אל חסות שלטונו הפיזי של הפוגע. לפיכך נשים, אפילו במקרים הקיצוניים והמתמשכים ביותר של התעללות גופנית, אינן מעֵזות כמעט אף פעם להיעזר בחוקים הקיימים להגנתן. ואם, ברגע של כעס בלתי נשלט, או כתוצאה מהתערבות שכנים, הן משתכנעות לעשות זאת, הן משתדלות ככל יכולתן לחשוף בהמשך מעט ככל האפשר, ולהתחנן להקלה בעונשו הראוי של הרודן.
    [* מיל עצמו הגיש את העתירה (7 ביוני 1866) בתוקף מעמדו כחבר פרלמנט של מחוז ווסטמינסטר. מיל אינו מציין כאן אילו נשים הובילו את התנועה הפמיניסטית באותה עת. האגודה הציבורית הראשונה אשר תבעה זכות בחירה לנשים באנגליה הייתה The Sheffield Female Political Association, אשר נוסדה בשנת 1851 בהנהגת אן נייט (Anne Knight, 1786-1872). משערים שהריאט טיילור מיל (Harriet Taylor Mill, 1807-1858), אשתו של ג'ון סטיוארט מיל, הונעה לכתוב את חיבורה על שחרור הנשים (The Enfranchisement of Women, 1851) עקב פעילותה של אגודה זו. חיבורה זה היווה תשתית חשובה לרעיונות של מיל במסה שלפנינו.]
    [** סימון דה מונפורט, הרוזן השישי מלסטר (Simon de Montfort, Sixth Earl of Leicester, 1208-1265), היה ממובילי האופוזיציה של האצילים למלך הנרי השלישי (Henry III, 1207-1272, מלך אנגליה משנת 1216). לאחר מרד שהתרחש בשנים 1264-1263, דה מונפורט היה השליט למעשה של אנגליה, והוא כינס את הפרלמנט הנבחר הראשון בתולדות אירופה. פרלמנטים שהתכנסו לפני כן היו אסיפות של אנשים ממונים על ידי המלך, אך דה מונפורט עמד על כך שבפעם הזאת ישבו בפרלמנט נציגים נבחרים ועל כן הוא נחשב למייסד של השיטה הדמוקרטית-פרלמנטרית. "העם" (במקור: commons), שאותו מזכיר מיל בפסקה זו, אינו כלל הציבור אלא רק אנשים בעלי רכוש.]
    כל הגורמים החברתיים והטבעיים מצטרפים יחד ומסכלים את האפשרות שנשים תמרודנה במשותף נגד כוחם של הגברים. מעמדן שונה מזה של כל הקבוצות המשועבדות האחרות, בכך שאדוניהן דורשים מהן דבר־מה נוסף מעבר לשירות עצמו. הגברים אינם מסתפקים בצייתנותן של הנשים, הם חפצים ברגשותיהן. כל הגברים, מלבד האכזריים ביותר, מבקשים שהאישה הקרובה להם מכול לא תהיה שפחה מתוך כפייה אלא מתוך רצון; לא סתם שפחה, אלא שפחה חביבה. לפיכך הם עושים כל מה שניתן כדי לשעבד את רוחן. אדוניהם של כל העבדים האחרים סומכים על הפחד - בין אם פחד מפניהם כאדונים ובין אם פחדים דתיים - כאמצעי לקיים את צייתנותם. אדוניהן של הנשים רוצים יותר מצייתנות גרידא, והם מנתבים את כל העוצמה שבחינוך להשגת מטרתם. כבר משנות חייהן הראשונות מחונכות הנשים להאמין שהאידיאל של דמותן מנוגד לחלוטין לזה הגברי. דמותן אינה מתאפיינת ברצון עצמי ובשלטון באמצעות שליטה עצמית, אלא בכניעה ובציות לשלטונו של האחר. כל כללי המוסר מורים להן שזו חובתן, וכל כללי הרגש אומרים להן שזה טבען, לחיות למען אחרים, להקריב את עצמן לחלוטין, ולמקד את חייהן סביב רגשות חיבה בלבד. וב"רגשות חיבה" הכוונה רק לאלה שמותר להן להרגיש כלפי הגברים שאליהם הן קשורות, או כלפי הילדים, המהווים קשר נוסף, שלא ניתן להתירו, ביניהן לבין גבר. כשאנו מצרפים שלושה דברים: האחד - המשיכה הטבעית בין המינים; השני - תלותה המוחלטת של האישה בבעלה, כאשר כל זכות או הנאה היא מתָנה שקיבלה ממנו, או שקיומה תלוי לגמרי ברצונו; ולבסוף - תלותה המוחלטת בו מבחינה חברתית, והעובדה שרק באמצעותו היא יכולה לזכות במעמד חברתי שהוא היעד הנכסף של כל בני האדם - [לנוכח כל אלה] היה זה נס אלמלא הייתה השאיפה להיות מושכת בעיני גברים מהווה את כוכב הצפון שלפיו מחנכים את הנשים ומעצבים את אישיותן. ולאחר שהגברים כבר רכשו לעצמם את כלי ההשפעה הזה על חשיבתן של הנשים, בא דחף של אנוכיות וגרם להם שישתמשו בו במלוא עוצמתו כאמצעי להחזיקן במצב של שעבוד, על ידי כך שהציגו בפניהן את הענווה, הכניעות וההפקדה של כל רצון עצמי בידיו של גבר, כחלק חיוני מן המשיכה המינית. האם יש ספק בכך שכל אחד מהכבלים האחרים שבני אנוש הצליחו להשתחרר ממנו היה ממשיך להתקיים עד היום אילו אותם אמצעים היו קיימים ומנוצלים כך בהתמדה כדי להכניע את חשיבתם? אילו מטרת חייו של כל פלבאי צעיר הייתה לשאת חן בעיניו של איזה פטריקי, או של כל עבד צעיר בעיניו של איזה אדון; אילו מגורים משותפים אתו ושותפות ברגשותיו האישיים היו נחשבים כפרס שיש לשאוף אליו, כאשר המוכשרים והשאפתניים ביותר יכולים לסמוך על כך שיקבלו את הפרסים הנחשקים ביותר; ואילו, כאשר הושג הפרס, היו מעמידים חומת נחושת בצורה* בפני כל האינטרסים שאינם מתמקדים באדון, בפני כל הרגשות והתשוקות למעט אלה שאותם הוא חולק או מטפח - האם אז עבדים ואדונים, פלבאים ופטריקים, לא היו נבדלים אלה מאלה עד עצם היום הזה באופן כה נרחב כפי שנבדלים גברים מנשים? והאם לא היו כולם, למעט הוגה דעות כזה או אחר, מאמינים שההבחנה הזאת היא עובדה בסיסית ובלתי ניתנת לשינוי בטבע האנושי?
    [* "חומת נחושת בצורה" - לפי ירמיהו טו, 20: "ונתתיך לעם הזה לחומת נחושת בצורה ונלחמו אליך ולא יוכלו לך". והשוו ירמיהו א, 18.]
    די בשיקולים שלעיל כדי להראות שנוהג, אוניברסלי ככל שיהיה, אינו מספק במקרה זה כל הוכחה, ואין בו כדי ליצור הטיה כלשהי לטובת ההסדרים המציבים את הנשים במצב של שעבוד חברתי ופוליטי לגברים. אך בכוונתי להרחיק לכת ולטעון שמהלך ההיסטוריה ומגמות התקדמותה של החברה האנושית, לא רק שאינם מצביעים על הנחה מוקדמת התומכת בשיטה זו של אי שוויון זכויות, אלא הם מעמידים הנחה חזקה כנגדה. ואם בכלל מהלך שיפורו של המין האנושי עד כה וזרם המגמות המודרניות כולו מאפשרים להגיע למסקנה כלשהי בנושא, הרי מסקנה זו היא שהשריד הזה מן העבר אינו תואם את העתיד, ובהכרח חייב להיעלם.
    שכן, מהו הדבר שמייחד את העולם המודרני - הדבר העיקרי שמבדיל בין המוסדות המודרניים, הרעיונות המודרניים, והחיים המודרניים עצמם, לבין אלה של ימים עברו? דבר זה הוא העובדה שבני אדם אינם נולדים עוד לתוך מעמדם, אינם כבולים אליו בקשר בל יינתק, והם חופשיים להשתמש בכישוריהם ובהזדמנויות הנקרות על דרכם כדי להשיג את הדבר שבו הם חושקים ביותר.*
    [* המשפט: "הקריירה פתוחה לכישרון" (la carrière est ouverte aux talents), המיוחס לנפוליאון, הוא הביטוי התמציתי של העמדה שמיל מציג כאן. מיל מודע מאוד ל"מודרניות" של העולם שבו הוא חי, וכבר ראינו שהוא מבטא באופן תמים מאוד את רעיון הקִדמה ששלט בתקופתו, ולפיו נפרצו לחלוטין כל המסגרות החברתיות הישנות, וכל אחד יוכל להגיע לאן שהוא רוצה. במציאות ההיסטורית של המאה ה-19 לא רק נשים אלא גם גברים התקשו מאוד להיחלץ ממעמדם החברתי, ודווקא באנגליה הייתה הקפדה יתרה על המוצא המעמדי.]
    החברה האנושית הישנה הייתה בנויה על עיקרון שונה לגמרי. כולם נולדו למעמד חברתי קבוע, ולרוב הוחזקו בו על פי חוק, או שהורחקו מכל אמצעי שבעזרתו יוכלו לצאת ממנו. כשם שאנשים מסוימים נולדים לבנים ואחרים שחורים, כך אנשים מסוימים נולדים עבדים, ואחרים - חופשיים ואזרחים; יש שנולדו פטריקים, ואחרים נולדו פלבאים; יש שנולדו אצילים פיאודליים, ואחרים נולדו פשוטי עם שאינם אצילים. עבד או צמית לעולם לא יוכל להוציא את עצמו לחופשי, וגם לא יוכל להיעשות חופשי, אלא אם אדונו ירצה בכך. ברוב ארצות אירופה, עד שלהי ימי הביניים פשוטי העם לא יכלו לקבל תוארי אצולה, אלא כתוצאה של התעצמות כוח המלוכה. אפילו בקרב האצילים, הבן הבכור היה מרגע היוולדו היורש הבלעדי של רכוש האב, וחלף זמן רב עד שנקבע סופית שהאב יכול לנשלו מהירושה. בקרב המעמדות היצרניים, רק מי שמיום היוולדם היו חברים בגילדה, או שהתקבלו לתוכה על ידי חבריה, יכלו לעסוק במשלח ידם באופן חוקי, בתוך תחומי סמכותה; ואיש לא יכול היה לעסוק במשלח יד שנתפס כחשוב, אלא באופן חוקי - באמצעות תהליכים שנקבעו מתוך סמכות. יצרנים הועמדו אל עמוד הקלון כאשר העזו להמשיך בעיסוקם בשיטות חדשות ומשופרות. באירופה המודרנית, ובעיקר באותם חלקים שבהם התרחשו השיפורים המודרניים הרבים ביותר, שוררות עתה דוקטרינות מנוגדות בתכלית. החוק והממשל אינם אחראים להכתיב מי יבצע פעולה חברתית או תעשייתית כלשהי, או מהן הדרכים החוקיות לבצעה. דברים אלה נתונים לבחירתם החופשית של היחידים. במדינתנו, אפילו החוקים שחייבו את העובדים לעבור תקופת חניכות - בוטלו: יש ביטחון מלא שבכל המקרים שבהם נחוצה תקופת חניכות, די בצורך עצמו כדי לאכוף אותה. התיאוריה הישנה הייתה שיש להשאיר מעט ככל האפשר לבחירתו של היחיד; שכל מה שעליו לעשות צריך להיות מוכתב לו מלמעלה, ככל האפשר. אם ישאירו אותו לבדו הוא בוודאי ישגה. האמונה המודרנית, פרי של אלף שנות ניסיון, היא שדברים שבהם היחיד מעוניין באופן ישיר, לא ייעשו היטב אלא אם כן ישאירו אותם לשיקול דעתו; ושכל רגולציה מטעם הרשויות, למעט הגנה על זכויותיהם של האחרים, יכולה רק לגרום נזק. מסקנה זו שהגיעו אליה לאט, ולא אומצה לפני שכמעט כל יישום אפשרי של התיאוריה המנוגדת הניב תוצאות הרות אסון, שולטת עתה (בתחום התעשייה) באופן אוניברסלי במדינות המתקדמות ביותר, ובאופן כמעט אוניברסלי בכל המדינות המתיימרות להיות מתקדמות בצורה זו או אחרת. אין זה שכל התהליכים אמורים להיות טובים באותה מידה, או שכל בני האדם מוכשרים באופן שווה לכל דבר; אלא שבחירה חופשית של הפרט נחשבת כדבר היחיד שמבטיח את אימוץ התהליכים הטובים ביותר, ומַפנָה כל פעולה לידיהם של בעלי הכישורים המתאימים ביותר לבצעה. איש לא חושב שנחוץ לחוקק חוק שלפיו רק גבר בעל זרועות חזקות יכול להיות נפח. חופש ותחרות די בהם כדי להבטיח שבעלי זרועות חזקות יהיו נפחים, משום שבעלי זרועות חלשות ירוויחו יותר אם יעסקו בעיסוקים שהולמים יותר את כישוריהם. בהתאמה לתפיסה זו, החלטה מראש, על סמך איזו הנחה כללית, שאנשים מסוימים אינם מתאימים לעשות דברים מסוימים, נחשבת להסגת גבול לא נאותה מצד הרשויות. כיום ידוע ומקובל שאם הנחות כאלה קיימות, הן לעולם אינן חסינות מטעויות. גם אם במקרים רבים הנחה כזאת מבוססת היטב - דבר שסיכוייו מועטים ביותר - יהיה מיעוט של מקרים יוצאים מן הכלל שבהם היא אינה תקפה. ובמקרים הללו הצבת מחסומים בדרך שבה היחידים מנצלים את כישוריהם לתועלתם הם ולתועלת אחרים היא גם לא צודקת כלפי היחידים וגם פוגעת בחברה. לעומת זאת, במקרים שבהם חוסר ההתאמה הוא אמיתי, די יהיה במניעים הרגילים של ההתנהגות האנושית כדי למנוע בעד האדם הלא מתאים לנסות [לעסוק בעיסוק שכישוריו אינם הולמים אותו], או להתמיד בו.
    אם העיקרון הכללי הזה של המדעים החברתיים והכלכליים אינו נכון; אם יחידים, בהתייעצות עם אלה שמכירים אותם, אינם מסוגלים לשפוט את כישוריהם ויכולותיהם בצורה טובה יותר משעושים זאת החוק והממשל - או־אז אפשר לזנוח מיד את העיקרון הזה, ולחזור לשיטה הישנה של פיקוח והגבלות. אך אם העיקרון נכון, עלינו לפעול כאילו אנו מאמינים בו, ואל לנו לקבוע שמי שנולד ילדה ולא ילד, כמו גם מי שנולד שחור ולא לבן, או בן העם הפשוט ולא אציל, מעמדו ייקבע לכל החיים ותימנע ממנו גישה לכל העמדות החברתיות הגבוהות, ולכל המקצועות המכובדים, למעט אחדים. גם אילו קיבלנו את הטענה היומרנית שהגברים הם בעלי היכולת הגבוהה ביותר למלא את כל התפקידים השמורים להם, עדיין היה מקום לטעון נגד המגבלה החוקית על היכולת להיבחר לפרלמנט. אם תנאי הקבלה לתפקיד מונעים את כניסתו של אדם מתאים אפילו רק אחת לתריסר שנים, ההפסד הוא אמיתי, בעוד שאין כל רווח במניעת כניסתם של אלפי אנשים בלתי מתאימים; שכן אם הרכבו של הגוף הבוחר מאפשר לבחור אנשים לא מתאימים, תמיד יהיו רבים כאלה שמתוכם ניתן לבחור. גם אם מרחב הבחירה הוא כמעט בלתי מוגבל, מספר האנשים שיכולים לבצע היטב תפקידים קשים וחשובים במידה זו או אחרת קטן תמיד מהנדרש, ו[לפיכך] כל צמצום של מרחב הבחירה מונע בעד החברה הזדמנויות לקבל שירות מהמתאימים, מבלי שמחלצים אותה מידי הלא־מתאימים.
    כיום, בארצות היותר מתוקנות, ההגבלות החלות על נשים הן המקרה היחיד, למעט אחד נוסף, שבו החוקים והמוסדות מסמנים אדם מרגע לידתו ומורים שכל ימי חייו לא יורשה להתחרות על תחומים מסוימים. המקרה האחד היוצא מכלל זה הוא המלוכה. עדיין אנשים נולדים לכס המלוכה; מי שאינו שייך למשפחת המלוכה לא יוכל לעולם לשבת עליו, וגם בתוך משפחת המלוכה, איש לא יוכל לזכות בו אלא דרך שושלת הירושה. כל יתר הכיבודים והיתרונות החברתיים פתוחים לכל בני המין הגברי: רבים מהם אמנם ניתנים להשגה רק בעזרת ממון רב, אך כל אחד יכול לשאוף לעושר, והוא אכן מושג על ידי גברים רבים מהמוצא הצנוע ביותר. בעבור רוב בני האדם אלה הם אכן קשיים שלא ניתן להתגבר עליהם מבלי שהמזל הטוב ייקרה על דרכם; אך על שום בן אנוש ממין זכר לא חל איסור חוקי: אין חוקים ואין חוות דעת שעורמים מכשולים מלאכותיים על אלה הטבעיים. המלוכה, כפי שאמרתי, היא מקרה יוצא דופן. אך הכול חשים שזה מקרה יוצא דופן - אנומליה בעולם המודרני, המנוגדת בבירור למנהגיו ולעקרונותיו, וניתנת להצדקה רק על ידי תועלות מיוחדות ויוצאות דופן, שגם אם יחידים ואומות נבדלים זה מזה בהערכת משקלן, הן ללא ספק קיימות. אך במקרה היוצא מן הכלל הזה, שבו תפקיד חברתי רם מעלה מוענק - מסיבות חשובות - עם הלידה, במקום שיהיה פתוח לתחרות, כל האומות החופשיות מתחכמות ומקיימות מבחינה מהותית את העיקרון שלהלכה הן נוגסות בו, שכן הן מגבילות את התפקיד הרם באמצעות תנאים המכוונים במפורש למנוע בעד האדם שהתפקיד לכאורה שייך לו מלבצע אותו באמת, בעוד שהאדם המבצע את התפקיד - השר האחראי - זוכה בו באמצעות תחרות שאף אזרח בן המין הגברי שהגיע לבגרות מלאה אינו מנוע על פי חוק מלהשתתף בה. לפיכך, ההגבלות שהנשים כפופות להן מעצם עובדת לידתן הן הדוגמאות היחידות לסוג זה של חקיקה מודרנית. בשום מקרה פרט למקרה הזה, שמקיף מחצית מהגזע האנושי, אין התפקידים החברתיים רמי המעלה סגורים בפני מישהו מתוקף גורליות לידתו, גורליות ששום מאמצים ושום שינוי בנסיבות אינם יכולים להתגבר עליה; שהרי אפילו הגבלות דתיות (פרט לעובדה שבאנגליה ובאירופה הן למעשה כמעט חדלו להתקיים) אינן סוגרות קריירה כלשהי בפני אדם שנפסל בשל אמונתו הדתית אם המיר את דתו.
    שעבודן החברתי של הנשים בולט אפוא כעובדה מבודדת בקרב המוסדות החברתיים המודרניים; הוא ההפרה היחידה של מה שהפך לעיקרון העומד בבסיסם; שריד יחיד מעולם עתיק של מחשבה ומעש, עולם שנופץ בכל עניין אחר אך נשמר בדבר היחיד שמעורר עניין אוניברסלי; כאילו דוֹלְמֶן ענק, או מקדש עצום של יופיטר, שוכנים באתר המקודש של סנט פול, והמאמינים באים לעבוד אותם מדי יום, בעוד שבכנסיות הנוצריות הסובבות מבקרים רק בימי תענית וחג.* הסתירה המוחלטת הזאת בין עובדה חברתית אחת לבין כל אלה הנלוות אליה, והניגוד הקיצוני בין טבעה לבין התנועה הפרוגרסיבית שעליה גאוותו של העולם המודרני, תנועה שטיאטאה החוצה בזו אחר זו כל תופעה אחרת בעלת אופי דומה,** מספקת בוודאי חומר למחשבה עמוקה למי שמתבונן בכובד ראש בנטיות האנושיות. על פניו היא מציגה לכאורה הנחה מראש לטובת הצד המקופח, הנחה שמשקלה רב בהרבה ממשקלה של כל הנחה אחרת שהנהגים או השימושים המקובלים עשויים בנסיבות כאלה ליצור לטובת הצד המועדף; ועליה להיות הוכחה מספקת לפחות כדי להפוך את השאלה הזאת, כמו את שאלת הבחירה בין משטר רפובליקני למלוכה, לשאלה מאוזנת.
    [* קתדרלת סנט פול (St. Paul's Cathedral, נבנתה 1673) היא הכנסייה האנגליקנית החשובה ביותר בלונדון, ומקום מושבו של הבישוף של לונדון. מיל מדמיין כאן מצב שבמקומה קמים מחדש פולחנים אליליים עתיקים, אשר דוחקים את הנצרות לשוליים - מצב שנחשב אבסורדי לחלוטין.]
    [** השימוש בביטוי "תנועה פרוגרסיבית" וכן "המדינה הפרוגרסיבית" נפוץ בכתביו של מיל, ובעיקר בספרו עקרונות הכלכלה המדינית (Principles of Political Economy, 1848). עיינו גם בספרו המפורסם ביותר, על החירות (On Liberty, 1859), פרק ג, שם מדובר, כמו בחיבור שלפנינו, על "העיקרון הפרוגרסיבי" כמנוגד להרגלים או למנהגים מקובלים. הכוונה לכלל החידושים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שמאפיינים את החברה המודרנית.]
    המעט שניתן לדרוש הוא שלא יחרצו מראש את דינה של שאלה זו על פי העובדות הקיימות והדעות הקיימות, אלא שהיא תהיה פתוחה לדיון לגופו של עניין, כשאלה של צדק ותועלת. ההחלטה לגביה, כמו לגבי כל הסדר חברתי אחר, כשהיא נשענת על הערכה נאורה של נטיות והשלכות, עשויה לגלות שהיא מביאה את התועלת הרבה ביותר לכלל האנושות, ללא הבחנה בין המינים. והדיון חייב להיות אמיתי, דיון היורד עד ליסודות, ואינו מסתפק בקביעות עמומות וכלליות. אין להסתפק, למשל, בקביעה במונחים כלליים, שהניסיון האנושי מדבר בזכות השיטה הקיימת. הניסיון אינו יכול לפסוק בין שתי דרכים, כל עוד נוסתה אחת בלבד. אם ייאמר שהדוקטרינה של שוויון בין המינים נשענת רק על תיאוריה, יש לזכור שהדוקטרינה המנוגדת נשענת אף היא רק על תיאוריה. התמיכה היחידה שהניסיון הישיר מעניק לה היא העובדה שהאנושות הצליחה להתקיים תחתיה, ולהגיע לשיפור ולשגשוג שאנו עדים להם עתה. אך האם השגשוג הזה יכול היה להיות מושג מוקדם יותר, או שהוא עתה רב יותר מזה שיכול היה להיות תחת שיטה אחרת - את זאת אין הניסיון אומר. לעומת זאת, הניסיון מראה דווקא שכל צעד בתהליך השיפור לווה תמיד בצעד בכיוון העלאת מעמדן של הנשים, עד כדי כך שהיסטוריונים ופילוסופים אימצו לעצמם את מידת העלאתן או השפלתן כמבחן הכולל הוודאי ביותר וכמדד הנכון ביותר לרמתו התרבותית של עם או של עידן. במהלך כל תקופת הקִדמה בהיסטוריה האנושית, מעמדן של הנשים הולך ומתקרב לשוויון עם זה של הגברים. דבר זה כשלעצמו אינו מוכיח שהתהליך חייב להימשך עד שיגיע לשוויון גמור, אך הוא בוודאי מספק הוכחה מסוימת לכך שזה מה שמתרחש.
    גם לא יועיל לומר שטבעם של שני המינים מסגל אותם לתפקידיהם ולמעמדם הנוכחי, ומתאים את התפקידים הללו אליהם. בהתבסס על השכל הישר ועל טיבו של המוח האנושי, אני דוחה את הטענה שיש מי שיודע, או יכול לדעת, את טבעם של שני המינים, כל עוד הם נראו רק בהתייחסותם הנוכחית זה לזה. אילו נמצאו אי־פעם בחברה גברים ללא נשים, או נשים ללא גברים, או אילו הייתה קיימת חברה של גברים ונשים שבה הנשים אינן תחת שליטתם של הגברים, אולי אפשר היה לדעת בוודאות משהו על ההבדלים הנפשיים והמוסריים שאולי טבועים בהם. מה שקרוי היום טבע האישה הוא דבר מלאכותי לחלוטין - תוצאה של דיכוי כפוי בכיוונים מסוימים ושל גירוי לא טבעי בכיוונים אחרים. ללא ספק ניתן לטעון ששום קבוצה משועבדת לא סבלה מצד אדוניה מעיוות כה מוחלט של ממדיה הטבעיים; שהרי אם גזעים כבושים ועבדים דוכאו בהיבטים מסוימים ביתר כוח, עדיין היה בהם דבר־מה שלא נמחץ במגף הברזל, ואם הותירו לאותו דבר־מה מידה מסוימת של חופש להתפתח, הוא התפתח לפי חוקים משלו. אך במקרה של הנשים, מאז ומתמיד דאגו לטפח חלק מיכולותיהן הטבעיות בתוך חממה,* לתועלתם ולהנאתם של אדוניהן. ואז, כאשר תוצרים מסוימים של כוח החיוּת הכללי פורחים ומלבלבים בשפע ומתפתחים היטב באוויר המחומם ותחת הזנה והשקיה פעילה, בעוד שנצרים אחרים היוצאים מאותו שורש, ונשארים להתקיים באוויר החורפי, כשהשלג נערם סביבם במתכוון, סובלים מעיכוב בצמיחה, ואחרים נשרפים באש ונעלמים - גברים, שחשיבתם הלא־אנליטית אינה מאפשרת להם להבחין במעשיהם הם, מאמינים בנרפותם השכלית שהעץ גדל מעצמו באופן שבו הם גרמו לו לגדול, ושהוא ימות אם מחציתו האחת לא תוחזק בתוך אמבטיית אדים ומחציתו האחרת בשלג.
    [* "לטפח בתוך חממה" - במקור: a hot house and stove cultivation. הכוונה שטיפוח חלק מתכונותיהן של הנשים נעשה בתנאים מלאכותיים ומוגנים, ולמען הנאתם של הגברים. חלק מתכונותיהן הטבעיות האמיתיות מעולם לא נחשפו לעולם האמיתי.]
    מבין כל המכשולים העומדים בדרכה של התפתחות המחשבה ומקשים על גיבוש עמדות מבוססות כלפי החיים וההסדרים החברתיים, המכשול הגדול ביותר עתה הוא הבורות הנוראה וחוסר תשומת הלב שמעניקה האנושות לתופעות שמשפיעות על האופי האנושי ומעצבות אותו. יהיה אשר יהיה, או ייראה, אופיו של חלק כלשהו מהמין האנושי, מניחים כי זה האופי שאליו נוטה החלק הזה באופן טבעי, גם כאשר ההיכרות הבסיסית ביותר עם הנסיבות שבהן הוצב מצביעה בבהירות על הסיבות שגרמו לו להיות מה שהוא. משום שאיכר הגר בבקתה ומפגר בתשלומים לבעל הקרקע אינו חרוץ, יש אנשים שחושבים שהאירים עצלנים מטבעם. משום שניתן לבטל חוקות כשהרשויות שהתמנו לבצען מַפנות את נשקן נגדן, יש החושבים שהצרפתים אינם כשירים לממשל חופשי. משום שהיוונים הוֹנוּ את הטורקים, ואילו הטורקים רק בזזו את היוונים, יש מי שחושבים שהטורקים מטבעם אמינים יותר. ומשום שנשים, כפי שנהוג לומר, לא אכפת להן מפוליטיקה אלא רק מהרכילות הנלווית אליה, מניחים שהן מטבען מתעניינות בטובת הכלל פחות מאשר גברים. ההיסטוריה, שכיום מבינים אותה בצורה טובה בהרבה מבעבר, מלמדת לקח אחר, ולוּ רק בהראותה את רגישותו העצומה של הטבע האנושי להשפעות חיצוניות, ואת השונות הקיצונית הקיימת בין ביטויים מסוימים של הטבע האנושי, שאמורים להיות אוניברסליים ואחידים לחלוטין. אך בהיסטוריה, כמו במסעות, אנשים נוטים לראות רק את מה שכבר חשבו עליו קודם לכן; והמעטים שלומדים הרבה מההיסטוריה הם אלה שאינם מביאים עמם הרבה ללימודה.*
    [* "והמעטים שלומדים הרבה מההיסטוריה [...]" - יש לראות משפט זה בהתייחסות לזה שקדם לו. כוונתו של מיל שמי שרוצה ללמוד מן ההיסטוריה אינו יכול לעשות זאת אם יש לו תפיסות מוקדמות על הנושאים שהוא לומד.]
    מכאן יוצא, שבשאלה הקשה מכולן, מהם ההבדלים הטבעיים בין שני המינים - סוגיה שבמצבה הנוכחי של החברה לא ניתן לקבל עליה מידע מלא ומדויק - כל אחד קובע מסמרות, אך כמעט כולם מקלים ראש ומתעלמים מהאמצעי היחיד שבעזרתו אפשר להגיע לתובנה חלקית לגַביה. האמצעי הזה הוא מחקר אנליטי של הענף החשוב ביותר בפסיכולוגיה, העוסק בחוקים שעל פיהם משפיעות הנסיבות על האישיות. שכן, כל כמה שההבדלים המוסריים והאינטלקטואליים בין נשים לגברים עשויים להיות גדולים ולכאורה בלתי ניתנים לביטול, את ההבדלים הטבעיים ביניהם ניתן להוכיח רק על דרך השלילה. המאפיינים שניתן להסיק שהם טבעיים, ולא יכולים להיות מלאכותיים, הם השארית שנותרת לאחר שאצל כל אחד מהמינים מחסירים את כל המאפיינים שמוסכם שניתן להסבירם בחינוך או בנסיבות חיצוניות. יש צורך בהיכרות מעמיקה ביותר עם החוקים הפועלים על עיצוב האישיות כדי לטעון אפילו לעצם קיומו של הבדל כלשהו, קל וחומר כדי לקבוע מהו אותו הבדל בין המינים, כאשר מתייחסים אליהם כאל יצורים מוסריים ורציונליים. ומשום שעד כה אין לאיש הידע הזה (שהרי אין כמעט נושא שנחקר כה מעט יחסית לחשיבותו), אין איש רשאי לעת עתה להשמיע עמדה מפורשת בנושא. כל מה שניתן לעשות כיום הוא להעלות השערות; השערות סבירות פחות או יותר, המקבלות תוקף במידה רבה או מועטה מתוך הידע שיש לנו היום על חוקי הפסיכולוגיה, המתייחסים להסבר התהליך של עיצוב האישיות.
    אפילו הידע הראשוני בשאלה מהם ההבדלים בין שני המינים כיום, בנפרד מהשאלות הנוגעות לאופן שבו הם נעשו למה שהם, הוא עדיין במצב הגולמי והחסר ביותר. רופאים ופיזיולוגים מבררים, במידה מסוימת, את ההבדלים במבנה הגופני, שהוא מרכיב חשוב בעבור הפסיכולוג, אך אין כמעט בנמצא רופא שהוא פסיכולוג. ביחס לתכונותיהן הנפשיות של הנשים, אבחנותיהם אינן עולות בערכן על אלה של הדיוטות. זהו נושא שעליו אין אפשרות לדעת משהו מוחלט, כל עוד היחידות שיכולות לדעת עליו באמת, הנשים עצמן, כמעט שלא העידו, וגם המעט שהעידו היה עדות שקר. קל לזהות נשים טיפשות. הטיפשוּת זהה בכל העולם. ניתן להסיק בביטחון מהן עמדותיו ורגשותיו של אדם טיפש מתוך העמדות והרגשות השוררים במעגל המקיף אותו. אין זה כך עם מי שעמדותיהן ורגשותיהן נובעים מעצם טבען וכישוריהן. רק פה ושם יימצא גבר שיש לו ידע סביר אפילו על דמותן של הנשים שבמשפחתו. אינני מתכוון ליכולותיהן: את אלה איש אינו מכיר, אפילו לא הן עצמן, משום שהן מעולם לא נדרשו לרובן. אני מתכוון למחשבותיהן ולרגשותיהן הקיימים בפועל. גברים רבים חושבים שיש להם הבנה מושלמת של נשים, משום שהיו להם יחסי אהבהבים עם אחדות, ואולי אף עם רבות מהן. מי שיודע להתבונן, וניסיונו מתפרשׂ על איכות ולא רק על כמות, ייתכן שלמד משהו על תחום צר מאוד של טבען - תחום חשוב, ללא ספק. אך לגבי כל יתר התחומים, אין מי שבורותו רבה יותר, שכן אין עוד אנשים שמפניהם כל התחומים הללו מוסתרים בקפידה רבה כל כך. המקרה הטוב ביותר שבאמצעותו יכול גבר לחקור את דמותה של האישה הוא אשתו: יש לכך הזדמנויות רבות, וקִרבה מושלמת אינה נדירה עד כדי כך. ולמעשה, זה המקור שלדעתי ממנו מגיע בדרך כלל כל הידע בעל הערך על הנושא. אך לרוב הגברים יש הזדמנות לחקור בדרך זו את הנושא לגבי מקרה אחד ולא יותר. מכאן, למרבה הגיחוך, אפשר להסיק מהי דמותה של האישה מתוך עמדותיו של בעלה על נשים בכלל. כדי שאפילו המקרה האחד הזה יניב תוצאות כלשהן, על האישה להיות כזאת שכדאי להכירה, ועל הגבר להיות לא רק שופט מוכשר, אלא גם בעל יכולת הזדהות גבוהה, ומותאם אליה עד כדי כך שיוכל לקרוא את מחשבותיה באמצעות הזדהות אינטואיטיבית, או לחילופין שלא יהיה בו דבר שעלול לגרום לה להתבייש לגלותן באוזניו. לדעתי, אין כמעט דבר נדיר יותר מאשר הצירוף הזה. לעתים קרובות קורה שיש אחדות מושלמת של רגשות ואיחוד של אינטרסים לגבי כל הדברים החיצוניים, ועדיין לאחד יש חדירה מועטה ביותר לחייה הפנימיים של השנייה, כאילו היו סתם מכרים. גם אם יש חיבה אמיתית, הרי סמכות מן הצד האחד וכפיפות מן הצד השני מונעים את קיומו של אמון מלא. גם אם אין מסתירים דברים במתכוון, דברים רבים אין מראים כלל. במערכת יחסים דומה, זו שבין הורה לילד, התופעה המקבילה לכך מתרחשת לעיני כול. כמה מקרים יש ביחסים בין אב לבן, שבהם האב, על אף החיבה ההדדית האמיתית והגלויה לעין כול בינו לבין בנו, אינו יודע, ואף אינו מנחש את קיומם של חלקים באישיותו של בנו המוכרים לחבריו ולשווים לו? האמת היא שעמדה של נחיתות כלפי מישהו אחר אינה עולה בקנה אחד עם כנות ופתיחות כלפיו. החשש מפני אובדן דעתו הטובה או רגשותיו הוא כה חזק, עד שאפילו האדם הישר ביותר נוטה, שלא במודע, להראות רק את הצד הטוב, את אותו צד שגם אם אינו הטוב ביותר הוא זה ש[בעל הסמכות] היה רוצה לראות. ואפשר לומר בביטחון שהיכרות עמוקה כמעט שאינה קיימת, למעט בין שני אנשים שמלבד היותם קרובים - הם שווים. הדבר בוודאי נכון פי כמה כאשר האחת אינה רק תחת סמכותו של האחר, אלא שחלה עליה חובה שנטועה עמוק בתוכה להעריך כל דבר אחר בכפוף לנוחותו ולהנאתו, ולא לאפשר לו לראות או להרגיש שום דבר הבא ממנה עצמה, פרט לדברים שנעימים לו. כל הקשיים הללו עומדים בדרכו של הגבר להשיג ידע מעמיק כלשהו, אפילו על האישה האחת שבדרך כלל רק אותה יש לו הזדמנות מספקת לחקור. כשאנו מביאים בחשבון שלהבין אישה אחת אין פירושו בהכרח להבין כל אישה אחרת; שגם אילו יכול היה לחקור נשים רבות מאותו מעמד, או מאותה ארץ, הדבר לא היה מסייע בידו להבין נשים ממעמדות אחרים או מארצות אחרות; וגם אילו יכול היה להבינן, עדיין אלה הן רק נשים מתקופה אחת בהיסטוריה - [כשאנו מביאים בחשבון אל כל אלה] אנו יכולים לקבוע בביטחון שהידע שגברים מסוגלים להשיג על נשים, אפילו מה הן היו ומה הן היום, ללא התייחסות למה שיכלו להיות, הוא עלוב וחלקי ושטחי, ותמיד יהיה כזה, עד לעת שבה הנשים עצמן תאמרנה את דברן במלואו.
    והעת הזאת עוד לא הגיעה; והיא לא תגיע אלא בהדרגה. רק אתמול התאפשר לנשים לומר משהו לציבור הרחב, אם מתוך שנמצאו ראויות לכך בזכות הישגיהן הספרותיים, ואם מתוך שקיבלו רשות לכך מהחברה. לפי שעה רק בודדות מעֵזות לומר דבר־מה שהגברים, שבהם תלויה הצלחתן הספרותית, אינם רוצים לשמוע. הבה נזכור איך התקבל עד לזמן האחרון ממש - ובמידה מסוימת עדיין מתקבל - ביטוי של עמדות לא מקובלות, או של רגשות שנחשבים חריגים, אפילו אם הובעו על ידי סופר ממין זכר, ונוכל לקבל מושג קלוש על המכשולים שבפניהם ניצבת אישה, שחונכה לראות במנהגים ובדעת הציבור את שליטיה העליונים, ומנסה להביע בספרים דבר־מה שנובע ממעמקי טבעה. האישה החשובה ביותר שהשאירה אחריה די כתבים שיעניקו לה מקום של כבוד בספרות ארצה, ראתה לנכון להקדים לספרה הנועז ביותר את המוטו: Un homme peut braver l'opinion; une femme doit s'y soumettre.* חלק הארי של כתיבת נשים על נשים הוא פשוט חנופה לגברים. כשמדובר בנשים לא נשואות, דומה כי הכתיבה מכוונת ברובה להגדיל את סיכוייהן למצוא בעל. נשים רבות, נשואות ולא נשואות כאחד, מרחיקות לכת ומטיפות לכניעוּת אף מעבר למידה שהגברים - מלבד הגסים שביניהם - מבקשים או מתענגים עליה. כיום אמנם לרוב אין זה כך, אך היה כך עד לא מזמן. נשות הספרות מדברות ביתר חופשיות, ומוכנות יותר ויותר להביע את רגשותיהן האמיתיים. לרוע המזל, בייחוד בארצנו, הן עצמן תוצרים כל כך מלאכותיים, עד שרגשותיהן מכילים רכיב קטן של התבוננות והכרה אינדיבידואלית, ורכיב גדול של אסוציאציות נרכשות. התופעה הזאת תלך ותקטן, אך תישאר כך במידה רבה, כל עוד המוסדות החברתיים לא יאפשרו לנשים לפתח את מקוריותן באותה מידה של חופש שהם מאפשרים זאת לגברים. כשזה יקרה, ולא קודם לכן, נראה, ולא רק נשמע, את כל מה שנחוץ לדעת על טבען של הנשים, ואת התאמתם של דברים אחרים אליו.
    [* צרפתית: "גבר יכול לזלזל בדעת הכלל; אישה חייבת להיכנע לה". מיל מציין בהערה כי המוטו הוא מספרה של מדאם דה סטאל, דלפינה (Delphine, 1802). אן-לואיז ז'רמן דה סטאל-הולשטיין (Anne Louise Germaine de Staël-Holstein,  ובקצרה Madame de Staël, 1766-1817) הייתה סופרת צרפתייה ממוצא שווייצרי שהשפיעה רבות על התגבשות הספרות הרומנטית בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. היא הייתה בתו של ז'אק נקר (Necker), שר האוצר בתקופת לואי ה-16, שאהב אותה מאוד וטיפח אותה. היא הושפעה מהנאורות ובעיקר מהפילוסופיה של ז'אן-ז'אק רוסו (המשפט המצוטט כאן הוא למעשה פרפרזה על דבריו של רוסו ביצירתו אמיל [1762] בנוגע להבדלים המהותיים בין נשים לבין גברים), ופעלה בדרכים שונות כדי לקדם רעיונות אלה. הרומן דלפינה, המתאר את קורותיה של נערה צעירה המבקשת אושר ואהבה, זכה להצלחה ספרותית גדולה אך עורר את זעמו של נפוליאון, אשר ראה בו יצירה לא מוסרית המשבחת תפיסות ליברליות, אנטי קתוליות ואנטי צרפתיות. דה סטאל גורשה מפריז ועברה לחיות בגרמניה ואחר כך באיטליה ובשווייץ, כשהיא מוקפת תמיד במאהבים לא מעטים - חלקם גדולי אנשי היצירה של התקופה הרומנטית.]
    התעכבתי באריכות על הקשיים המונעים כיום מגברים להכיר את טבען האמיתי של הנשים, שכן בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, opinio copiæ inter maximas causas inopiæ est;* ואין כמעט סיכוי לחשיבה הגיונית אם אנשים מתפארים בכך שהם מבינים לאשורו נושא שרוב הגברים אינם יודעים עליו דבר, ושבמצב הנוכחי בלתי אפשרי שגבר זה או אחר, ואף לא הגברים ככלל, ידעו עליו דבר־מה שיוכל להסמיכם לחוקק חוקים המורים לנשים במה תוכלנה לעסוק ובמה לא. למרבה השמחה, אין צורך בידע כזה לאיזו שהיא תכלית מעשית הנוגעת למקומן של הנשים בחברה ובחיים. שכן לפי כל עקרונותיה של החברה המודרנית, השאלה נתונה להחלטתן של הנשים עצמן, על פי ניסיונן הן, ובעזרת שימוש בכישוריהן. אין כל אמצעי, מלבד הניסיון, שבעזרתו ניתן לגלות מה יוכל לעשות אדם אחד או מה יוכלו לעשות אנשים רבים, ואין כל אמצעי שבעזרתו מישהו אחר יכול לגלות בעבורם מה מבין הדברים שיעשו, או שלא יעשו, יגרום להם אושר.
    [* לטינית: "הדעה המקובלת היא אחת הסיבות העיקריות למחסור" (במילים אחרות: הדעה שהציבור מחזיק בה לוקה בחסר). על פי פרנסיס בייקון (Bacon), ההתחדשות הגדולה (Instauratio Magna, 1620), הקדמה.]
    בדבר אחד אנו יכולים להיות בטוחים: אי־אפשר לגרום לנשים לעשות דבר שמנוגד לטבען, אם מאפשרים לטבען לפעול באופן חופשי. הצורך של האנושות להתערב בשם הטבע, מתוך חשש שמא הטבע לא יצליח לבצע את תכליתו, הוא חרדה בלתי הכרחית בעליל. מה שנשים מטבען אינן יכולות לעשות, מיותר לגמרי לאסור עליהן לעשותו. מה שהן יכולות לעשות, אך לא די טוב כמו הגברים המתחרים בהן, די בתחרות כדי למנוע מהן לעשותו. שהרי איש אינו דורש הגנות והטבות לנשים; כל מה שנדרש הוא שההגנות וההטבות החלות היום על הגברים - יבוטלו.* אם באופן טבעי נשים נוטות לעשות דברים מסוימים יותר מאשר אחרים, אין כל צורך בחוקים או בהנחלה חברתית כדי לגרום לרובן לעשותם ולהעדיפם על פני האחרים. התחרות החופשית תפעל כך שהשירותים שבעבורם הן מבוקשות במידה הרבה ביותר יעניקו להן את התמריצים החזקים ביותר, והן תבחרנה בהם. וכפי שניתן להבין מהמילים עצמן, הן מבוקשות במיוחד לאותם דברים שהן מתאימות להם במיוחד; ועל ידי הקצאת הדברים הללו להן, אפשר להשתמש בכישורים הקולקטיביים של שני המינים לטובת כולם, והתוצאה תהיה בעלת הערך הכולל הרב ביותר.
    [* "הגנות והטבות" - במקור: protective duties and bounties. מיל משתמש כאן במושגים כלכליים: הטלת מסי מגן או הענקת הטבות מס הן ביטוי להתערבות המדינה בסחר ובכלכלה. כאן ובהמשך החיבור אפשר לראות בבירור שמיל מעתיק את תפיסותיו הכלכליות והפוליטיות אל תחום היחסים בין נשים וגברים: כשם שתמך בדרך כלל במדיניות של סחר חופשי (עם הסתייגויות מועטות), כאן הוא מבקש גם שלא יגנו על נשים וגם שייטלו מהגברים את ההגנה המיוחדת שהם מקבלים. כך עשויה להיווצר חברה שבה תחרות חופשית - ולא דעות קדומות או תקנות חברתיות - קובעת את העיסוק של כל אדם בהתאם לכישוריו.]
    הדעה הרווחת לכאורה בקרב הגברים היא שייעודה הטבעי של האישה הוא להיות אשת איש ואֵם. אני משתמש במילה "לכאורה" משום שאם נשפוט על פי החוקים - על פי מכלול חוקי החברה בימינו - נוכל להסיק שהם מחזיקים בדעה ההפוכה דווקא. אפשר להניח שיחשבו, שמבין כל הדברים, הייעוד הטבעי לכאורה לנשים הוא זה שמנוגד ביותר לטבען; עד כדי כך, שאם הן תהיינה חופשיות לעשות כל דבר אחר - אם ייפתח בפניהן אמצעי מחיה או עיסוק שבו תוכלנה לנצל את זמנן ואת כישוריהן, ואשר יש איזה שהוא סיכוי שיתעורר בהן הרצון לעסוק בו - אזי לא תהיינה די נשים שתסכמנה לקבל את המצב שעליו נאמר שהוא טבעי להן. אם זו דעתם האמיתית של כלל הגברים, מוטב שתישמע בקול רם. הייתי רוצה לשמוע מישהו מבטא בבירור את הדוקטרינה (היא כבר נרמזת במקומות רבים שבהם נכתב על הנושא) שלפיה "נחוץ לחברה שנשים תינשאנה ותלדנה ילדים. הן לא תעשינה זאת אלא אם כן יאלצו אותן. מכאן שיש לאלצן". כך יוגדר בבהירות ערכו של הטיעון. הטיעון יתברר כזהה בדיוק לזה של בעלי העבדים בדרום קרוליינה ובלואיזיאנה. "נחוץ לגדל כותנה וסוכר. גברים לבנים אינם יכולים לעשות זאת. כושים לא יעשו זאת בעד השכר שאנו נהיה מוכנים לשלמו. מכאן שיש לאלצם". דוגמה קרובה אף יותר לעניין זה היא זו של גיוס בכפייה: חייבים להיות מלחים כדי להגן על המדינה. לעתים קרובות הם אינם מתנדבים להתגייס. מכאן שיש צורך לכפות זאת עליהם בכוח. כל כך הרבה פעמים השתמשו בהיגיון הזה! ומלבד פגם אחד שיש בו, אין ספק שהוא יכול היה לזכות להצלחה עד ימינו. אך הוא חשוף לתשובה הניצחת - קודם כול דאג לשלם למלחים תשלום הוגן בעבור עבודתם. לאחר שהבאת לכך שכדאי להם לשרת אותך באותה מידה כמו לעבוד אצל מעבידים אחרים, לא תתקשה יותר מאחרים לקבל את שירותיהם. לכך אין תשובה הגיונית אחרת מאשר "לא אעשה זאת". ומשום שאנשים כיום לא רק מתביישים, אלא גם אינם רוצים לגזול את שכרו של העובד, אין מצדדים עוד בגיוס בכפייה.* מי שמנסים להכריח נשים להינשא על ידי סגירת כל הדלתות האחרות בפניהן, מפקירים עצמם לתגובה דומה. אם הם מתכוונים למה שהם אומרים, ברור שדעתם היא שהגברים אינם מציגים את הנישואים כמצב שהנשים כה משתוקקות אליו בשל הדברים הנפלאים שיש בו. כשמישהו מעמיד בפני האחר ברירת הובסון, בבחינת "זה או לא כלום",** אין זה מעיד על כך שהמציע חושב שמתנתו מושכת במיוחד. וזה, כך אני מאמין, המפתח לתחושותיהם של אותם גברים, הסולדים באמת מהענקת חופש שווה לנשים. אני מאמין שהם פוחדים, לא מכך שנשים לא תרצינה להינשא, שכן אינני סבור שמישהו באמת חושש מכך, אלא מפני זה שהן תעמודנה על כך שהנישואים יהיו בתנאים שווים; מפני זה שכל הנשים המשכילות ובעלות היכולת יעדיפו לעשות כמעט כל דבר אחר שאינו משפיל בעיניהן, מאשר להינשא, כאשר הנישואים מעמידים מעליהן אדון, שהוא גם הבעלים של כל רכושן החומרי. ואמנם, אם זה מה שבהכרח כרוך בנישואים, אני סבור שיש לו לחשש הזה על מה לסמוך. אני מסכים עם ההערכה שנשים שמסוגלות לעשות דברים אחרים לא תסכמנה לבחור בגורל שכזה אם תיפתחנה בפניהן דרכים אחרות להשגת מעמד שנחשב למכובד, אלא אם כן הגיונן ישתבש זמנית בשל משיכה שאי־אפשר לעמוד בפניה. ואם הגברים נחושים בדעתם להביא לכך שחוק הנישואים יהיה חוק של עריצות, הם צודקים - ולו רק מנקודת מבט פוליטית - כאשר הם מאפשרים לנשים ברירת הובסון בלבד. אולם במקרה כזה, כל מה שנעשה בעולם המודרני במטרה להתיר את כבלי רוחן של הנשים הוא טעות. אסור היה לאפשר להן לקבל חינוך ספרותי. נשים שקוראות, ויותר מכך נשים שכותבות, מהוות במצב העניינים הנוכחי יסוד של סתירה וגורם מדאיג. והייתה זו טעות לטפח נשים עם כישורים שונים מאלה הדרושים לפילגש בהרמון או למשרתת ביתית.
    [* "לא אעשה זאת" - על פי ההקשר אפשר לפרש את הפסוק הזה בשתי צורות הפוכות: או שזו תשובתו של המעסיק, שאינו מוכן לקבל את התנאי לשלם לעובד שכר הוגן, או שזו תשובתו הראויה של מי שמנסים לגייס בכפייה, מבלי להבטיח לו תשלום הולם. כך או אחרת גיוס עובדים בכפייה אינו פתרון מתקבל על הדעת לשם מילוי צרכים חברתיים.]
    [** ברירת הובסון (Hobson's choice) - כינוי לבחירה חופשית מדומה, כאשר מוצעת לבוחר ברירה אחת בלבד. הביטוי מיוחס למנהגו של תומס הובסון (Thomas Hobson, 1544-1630), בעל אורוות סוסים להשכרה בקיימברידג', אשר הציע ללקוחותיו לבחור את הסוס הקרוב לשער האורווה או לא לקבל סוס כלל. הניסוח האנגלי העממי של ברירת הובסון הוא: take it or leave it.]
    • ג'ון סטיוארט מיל
    • ג'ון סטיוארט מיל

      ג'ון סטיוארט מיל (באנגלית: John Stuart Mill;‏ 20 במאי 1806 – 8 במאי 1873) היה פילוסוף וכלכלן פוליטי אנגלי, וההוגה הליברלי המשפיע ביותר במאה התשע עשרה. הוא פיתח את תורת התועלתנות בתחום הפילוסופיה של המוסר, עסק בלוגיקה ובפילוסופיה מדינית ותמך בתאוריה האתית שהציג לראשונה מורו וחברו הטוב של אביו, ג'רמי בנת'ם.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות