הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שנות העשרים
  • שנות העשרים
    כתר | פברואר 2019 | פרוזה מקור | 105 עמ' מודפסים
    את ניצבת בחוסר זהירות על הסף. הנה העתיד שלך שעוד רגע יתכנס תחת המילה עבר. זמנים הם עניין מבלבל עבורך. יכולת להיות בת תשע מצטיינת. אלה שנות העשרים שאת נכשלת בהן.
     
    כמו בחלום, המספרת הולכת שוב בדרכים שבהן הלכה כאישה צעירה שמחפשת מקום בעולם. היא מפענחת את הסימנים הסותרים שהטביעה באותן דרכים ובתוך כך מטשטשת אותם בעקבות טריים. שנות העשרים מספר על שנים דחוסות ואינטנסיביות, מערב דברים שהיו ודברים שהיו יכולים להיות. התחנות ברורות ולכאורה מוכרות: לשכת גיוס, שנה בקיבוץ, עיר גדולה, עבודות גרועות ומערכות יחסים גרועות עוד יותר, לב שבור ופסקול מרוסק של שנות התשעים ושל תחילת שנות האלפיים. התוצאה הפרדוקסלית היא ממואר בגוף שני, שבחיפושיו אחר הגוף הראשון נעשה לנגד עינינו לרומן מרהיב בעל עומק רגשי של ממש.
     
    זהו ספרה הרביעי של יערה שחורי, כלת פרס ברנשטיין, פרס היצירה לסופרים עבריים ופרס שרת התרבות, וזוכת מלגת פולברייט לסדנת הכתיבה הבינלאומית באיווה. ספרה הקודם, אקווריום, יראה אור בקרוב בארה"ב בהוצאת FSG. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אולי תיסעי לפריז
     
    בשעות הריאיון האישי החלון קבוע מאחורייך, אבל גם בגבך אליו את רואה שהאור אוזל. בעיר התחתית של חיפה, מאחורי לשכת הגיוס, ניצב שלד בניין בהקמה. אולי לעולם לא יסיימו לבנות אותו. כשאת מביטה לאחור, פועלים עומדים על הפיגומים. כולכן רואות אותם מחדרי הראיונות, מחדרי השירותים. אבל אתן עצמכן בלתי נראות, אתן מרכיבות משקפי שמש. יום אחד יגיע לריאיון אישי הבן של הקבלן שבונה את הבניין. הוא יתיישב מול אחת מכן באחד החדרים ויגיד, "אה, אתן החיילות המשתינות." וזה נכון. אלה אתן.
    נבחרתן על ידי ועדת קול והופעה, ובחמישה שבועות למדתן להמתיק קול, ללחוש כמעט. הורו לכן לא לשאול אף פעם למה. זה רק יוצר עוינות. אנשים מסתגרים מול הלמה. נאטמים כמו קיר בלי חלון. אם מישהי מכן אומרת בקול מתפנק, "אבל העיניים הן חלונות לנפש," מישהי אחרת ממלמלת, "לא חלון, ראי. ראי הנפש." צוות ההדרכה מתרצה לרגע ומסביר שהראי הזה (כן, הם מתירים לכן לחשוב בדימויים, אתן בנות איכותיות, חינכו אתכן במטפורות) משקף רק את השואלת והיא, במחילה, לא מעניינת כל כך את הצבא.
    הקורס ארוך ואת לומדת להגדיר את העולם בצירופים פשוטים ויעילים. בזמן הזה אימך נלכדת בדיכאון שקט שמתלפף סביבה כמו צמח טורף. אם מישהו שואל על הבית שלך, את מוותרת על הצמח ונוקטת אחד מאותם צירופים חד־ממדיים שכמו מדבקה אמור להתקלף מהקיר אבל נשאר דבוק לנצח. את אומרת, "יש לי בית בעייתי שמשפיע." אף אחד לא שואל יותר שום דבר.
    את לומדת להיות סרגל אנושי. השנתות מצטיירות עלייך בשנתך ובקומך ואת מגלה שהסרגל מודד בעיקר סרגלים אחרים. הידע העמוק ביותר שאת זוכה בו הוא שהמדדים עצמם ניתנים לשינוי. את לומדת להאיץ את הדופק ולהעלות את מעלות החום בכוח החרדה בלבד. בטירונות, המצח שלך להט ואת היחידה שיצאה שבת. הלכת למסיבה שבה כל בני הכיתה שלך עמדו צמודים לקירות, רק חצי מהם כבר התגייסו. לבשת סוודר שנשמט מהכתפיים ואמרת לכל מי שדיברת איתו, "אתה לא מאמין איך זה שם," כאילו חזרת ממושבת עונשין. נתן, החבר הכי טוב של החבר שלך, נישק לך את הכתף. כמו בחידה שצריך להתאים בה כיסאות ליושבים, הבנת פתאום שלא נותר לך כיסא ושהחבר של החבר שלך הוא לא החבר שלך. ראית את ההפתעה הופכת לכאב בעיניו של החבר שלך שעמד בצידו השני של החדר. והלכת משם לאט מאוד, כמו שהולכים בחלום. הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים. המשי בא במקום הפרפר, את זה אַת הבנת כבר כשכולם גידלו תולעי משי מתחת למיטות בבית הילדים בקיבוץ. אבל התולעים לא הפכו לפרפרים ואתם אף פעם לא ראיתם משי.
    בזמן הקורס שלחו אתכן לשמור על תחנות אוטובוס בירושלים, להגן על הנוסעים השלווים ממחבלים מתאבדים. קו 18 התפוצץ פעמיים בהפרש של שבוע. הופעלו בו מטענים עם מסמרים להגדיל את כוח ההרס. לא מבחירה עליתן לירושלים. הייתן בצבא פחות מחודש, אבל חתמתן על היותכן רכוש צה"ל כפי שתצהירו מאוחר יותר, לא בלי שמץ של סדיזם, באוזניו של כל מועמד לשירות ביטחון: "מעכשיו אתה שייך לצבא." ימים שלמים ישבתן בתחנות. מחכות לאוטובוסים. בולשות בעיניים אחר קלסתרים חשודים, אחר צלליות לא סימטריות, מישהו שהסתיר משהו במעיל. למעשה לא קיבלתן הנחיות ברורות, לא ברורות יותר משהיו נותנים לבובות ראווה במדים ירוקים אם היו מציבים אותן בתחנות להרגעת הרוחות ברחוב. אחת הבנות צולמה לעיתון יושבת ליד חייל מהטכני. העברתן ביניכן את העיתון, קוראות זו לזו את כיתוב התמונה: "חייל וחיילת מדברים על אהבה." היא בכלל לא דיברה איתו, הצטדקה שוב ושוב, אבל זה לא שינה דבר. הרי קראתן על עצמכן בעיתון. היה קר כל כך. הרובים היו ישנים ולא באמת ידעת לירות. אף אחד לא חשב שתירי.
    כשהגשם תפס אתכן, התחממת במייבש הידיים בבית קפה סמוך ורצת בחזרה למשמרת. באור ראשון ירד בחור ערבי צעיר ממשאית חלוקת משקאות והגיש לך ספרינג תות בננה. הוא חייך אלייך ולא הבנת למה אבל היה למשקה בפחית הטעם הכי מתוק בעולם. שתי חברות שלך תפסו אסיר שלא חזר לכלא. כולכן נקרעתן מצחוק על החיילוּת המופרזת שלהן, התעלמת ממי שבכתה בערב, מחבקת את הקיטבג שלה באכסניה וממלמלת שהיא לא רוצה למות. לא הבנת ממה היא מפחדת. אולי הגשם הקהה אצלך את חושי ההישרדות. אולי אפשר להאשים את הגשם. כשתספרי על זה בחו"ל, ישאלו אותך מה ציפו ממך לעשות אם תתפסי מחבל מתאבד. "לחבק אותו," תשיבי ברצינות גמורה. הסיפור יעשה לו כנפיים וכשתשמעי אותו שוב גם את כבר לא תהיי בטוחה מה אמת ומה בדיה ואם מישהו באמת פקד עלייך לחבק פלסטיני עם חגורת נפץ. לעלות חבוקה השמיימה, לשמש מחסום אנושי של אהבה עם רובה שלא יורה. אבל בשבועות שהייתן שם אף אחד לא מת.
    אחרי הטירונות. אחרי הקורס, אחרי תחנות האוטובוס הקפואות בירושלים. אחרי שאוהלים התמוטטו עליכן בסערה, אחרי שלמדת לראיין את העלית של צה"ל ואת אלה שהצבא כבר שפט לכלא, אחרי שמישהו נתן לך קופסת סיגריות כי תפרת לו כפתור בחולצה, כאילו הייתם לרגע גבר ואישה ברומן של המינגווי, הימים דומים זה לזה. השמיים מתוחים נמוך, כל יום את חוזרת לקיבוץ, כל יום אביך אוסף אותך מהקניון שנבנה בקריות, במקום ששכן בו פעם מפעל אתא ונסגר. כשאת מתקשרת אליו תחילה מטלפון ציבורי ואחר כך מטלפון נייד הוא אוסף אותך בטנדר זעיר, משיב אותך דרך השדות לקיבוץ. לעיתים הכלבה השחורה שלכם יושבת בארגז, עיניה נסתרות בסבך התלתלים כעיוורת. בין כך ובין כך היא הולכת אחריו לכל מקום. וכשהיא אינה שם היא שוכבת על הדשא שמול הבית והעורבים מתקבצים סביבה. "היא משוחחת עם העורבים," אומר אביך וצוחק. לפעמים את חושבת שנשמת אישה התגלגלה בה. את חושבת שהיא הייתה נזירה, טהורה ונקייה מתאוות הבשר. באחד החלומות שלך היא מופיעה וכותבת בכפות הכלב שלה בדשא, כמו איו מהמטמורפוזות שזאוס הפך לפרה. שוב ושוב היא כותבת את שמה בדשא כמו היה עפר.
    אתן מבזבזות את כל שעות האור בלשכת גיוס, יוצאות מהמקום רק בחשכה. היות שאתן מרכיבות משקפי שמש, אתן מסיטות אותם לאחור כמו קשתות תומכות לשיער שגזרתן בתספורות משונות. המשקפיים מעל ראשיכן מפטפטים על בטלה ושמש, מצהירים שעוד רגע תצאו החוצה והם יהיו הכרחיים אף ששוב החושך ירד. שעות על גבי שעות אתן מדברות עם בחורים צעירים. משלבות ידיים ומבררות מה ירצו לעשות בצבא, כמה פעמים בשבוע הם מאחרים לבית ספר, כמה חברים יש להם, מתי למדו לקשור שרוכים, ממה הם מפחדים. "הלכת פעם לסרט לבד?" אתן שואלות, "יש לך מחשבות אובדניות?" "חשבת פעם להרוג את עצמך?" אתן ספונות איתם בחדרים קטנים, מעלות אור אדום כדי לסמן שהחדר תפוס, מתעלמות מהקונוטציות שמישהו תמיד מבטא בקול, "מה זה, רחוב החלונות האדומים?" אתן רוכנות לפנים ומחייכות. יש לכן זמן. אתה יכול לבטוח בי, אומרת כל אחת מכן בלי קול, את מחכה ומחייכת.
    מותר לך לשאול הכול. למעשה זה מומלץ. אין יונה ואין מטפחת ובכל זאת הם תמיד עונים. על הכול. זה קסם. הגרפיטי של "למה התגייסתי" עדיין לא קיים בעולם, אבל ראוי שיתקיים. למרות זאת אינך מעזה להשתחרר מהצבא, לצאת משם באמצעים שקטים. אימך שירתה ארבעה חודשים בצה"ל לפני שאימהּ שלה שחררה אותה בדרכים ערמומיות. את מכתיבה למיועדים לשירות ביטחון משפט שנפתח במילים "דרכים עקלקלות ומתפתלות." את באמת לא מבינה איך מישהו יכול לטעות בין ק' לכ'. האופקים שלך עד כדי כך צרים.
    את תזכרי את הנער עם העיניים הבהירות שהטופס שלו הגיע לחדר המראיינות ועל גבו סימני קריאה. הוא הניח על השולחן שביניכם קופסת סיגריות וקופסת גפרורים. אמרת שאי אפשר לעשן שם אבל זה לא מה שהוא ביקש לעשות. די היה לו בשתי קופסאות כדי ליצור תרשים פשוט של חדרי הבית. באיזה חדר ישנה אימו כשאבא שלו הכה אותה. איפה הוא עצמו עמד כשניסה לשחרר את האחיזה של אבא שלו. הרי שאלת. איפה עבר המסדרון שבו עמד כשאבא שלו אחריו. מהיכן רץ החוצה כדי לנשום (הוא עמד בחצר, לזה לא נותרה קופסה) ולחזור פנימה. מתי הבין שהיא מתה. חודשים חולפים ואת מראיינת נערה שמצאה את אימהּ ירויה, המוות באמת שופע סביבכן ואת אף פעם לא מסרבת להקשיב לניגון שבו בני נוער מדברים על המתים. כשהיא מדברת את בוכה. נדמה לך שאת יכולה לראות את האם. לרגע עמדת שם. את שואלת על הפריחה בשולי הדרך, על ריח העשב בחצר. מוטב שהיית שותקת.
    המדיניות הלא רשמית היא שזה קורס טייס לבנות, אף שיש כבר טייסות וההקבלה אינה תופסת עוד, אף שהטיסה שלכן בשמי הארץ אינה אלא הליכה על הגחון. אתן ידו העדינה של הצבא, החומלת, הממיינת. ואת אינך מושיטה יד פנימה אל רקב הפרי ותופסת בתולעת. "מותק," הייתה אומרת התולעת, "רק תסתכלי, אני היא את."
    צילום קבוצתי יטשטש את ההבדלים ביניכן. אתן רבות מאוד אבל אף אחת מכן לא הייתה משתחררת על סעיף "עודף בנות". לעולם לא תסוּוגו כחסרות נתונים לשירות צבאי. ייתכן מאוד שנתונים יתרים זה כל מה שיש לכן. אתן תמיד מוסיפות ושואלות, מלקטות נתונים כלקט ביצים עזובות. כולכן עצובות, כולכן ממשיכות. אף אחת לא שואלת למה הצבא צריך לדעת הכול. אתן עוסקות בדברים חשובים, במהות. את תספרי לעצמך שאת עושה את זה עבור הנערים. שטוב להם שידעו. בארצות הברית כבר מונהגת בצבא מדיניות דוֹנְט אַסְק דוֹנְט טֶל. אבל לא אצלכן. יוּ דוּ אַסְק. אָגֵיין אֵנד אָגֵיין. ככל שתהיי אמיצה יותר, ככל שלא תהססי, כך ייטב. את כלי של הצבא, כמו הזרוע המכנית במכונות המשחק בקניון שתחתיתן רצופה בבובות פרווה, את נשלחת לתפוס. ואת בהחלט תופסת ומצמצמת אנשים לתווים כדי למלא את המשבצות. מסווגת אותם כבעלי רמה נמוכה־רמה גבוהה־חברותי־מניפולטיבי. מניפולטיבי, ככה את קוראת למי שאת תופסת בשקר. כריזמטי, ככה את קוראת למי שמפזר סביבו רסיסי זוהר, שמוצא חן בעינייך בעל כורחך.
    שלוש פעמים בשבוע אתן יוצאות למועדון שבחיפה. המועדון מחליף שמות ומיקומים אבל תמיד נותר המקום היחיד שאת יוצאת לרקוד בו. את רוקדת מתוך ייאוש, כמו בסרט אמריקאי על עיר שהמפעלים נסגרים בה וכל מה שנותר הוא הגוף. המועדון עצמו מזכיר לך את מדורי הגיהינום. נדמה שהוא מצוי במעבה האדמה. ודווקא שם את מחבבת את היעדרו של האור. הכול אפל ואתן אומרות: דארק. דארק אייטיז. דארק אווירה. דארק קירות. דארק אנשים. דארק ז'אן. אולי תיסעי לצרפת. אפילו לפריז. אולי את עדיין מחכה לשמוע את הקדושים מדברים אלייך מן האוויר הריק. אבל זו החברה שלך שמגיעה אלייך משולהבת. היא כורעת לידך על הרצפה המלוכלכת של המועדון, מספרת שהתנשקה עם מישהו שהיא לא יודעת איך קוראים לו. אלה זרי התהילה, אבל הפרחים פזורים ורמוסים ואף אחד לא מנשק אותך. בלילות את פוגשת את החיילים שראית בבוקר בלשכה. את המדים הירוקים מחליפות טי־שירטס שחורות עם הדפסים.
    בלשכה אתם משתייכים למעמדות נפרדים, כמו בעזרת נשים ועזרת גברים כשאף אחד לא סובל את השני, בשמירות משותפות אתם בקושי מדברים. הלשכה אז ריקה ברובה ואת יושבת עם עוזי על הברכיים מאחורי הפלדלת הנעולה, לצד עציצים גדולי עלים, קוראת ספרים. החיילים ממדור התיקייה ישנים כמעט עשרים וארבע שעות על מזרן דק בחדר המשמר. הם תקליטנים ויחצנים והם בטוחים שמעמדם בחיי הלילה מגן עליהם מביקורות פתע. אולי הם צודקים. בחיים לא תפסו אותם שוברים שמירה.
    במועדון הכול אחרת. אתם מכירים זה בזה בהנהון מהיר, מזהים את הפנים האזרחיות שאתם מגלים פתאום. ההבעות האדישות שסיגלתם משמען אחד: עכשיו מוכרחים לחיות, אף ששאלת החיים אינה משהו שאת עונה עליו בכן מוחלט, אף שאת בעצם מעדיפה לרקוד לבד. אולי את יוצאת לשם רק בשביל השעה ההיא לפנות בוקר כשהמחשבות סוף־סוף נפרדות ממך ואת מצליחה לישון.
    • יערה שחורי
      צילום: תומי הרפז
    • יערה שחורי

      יערה שחורי (נולדה ב-28 ביוני 1977) היא סופרת, משוררת, עורכת ודוקטור לספרות עברית.

       
      שחורי נולדה בתל אביב בשנת 1977 וגדלה בקיבוץ אפק. היא בעלת תואר דוקטור מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעבודת הדוקטור התמקדה בפן האימהי ביצירת חיים נחמן ביאליק. עבודת התזה שלה בתואר השני, שאותה כתבה בחוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב עוסקת באינטרטקסטואליות בשירתה של דליה רביקוביץ'.
       
      שחורי נשואה לאמן גיא בן נר ולשניים בת משותפת.
       
      שחורי היא עורכת ספרי מקור בהוצאת כתר ספרים, שם גם החלה את דרכה המקצועית כעורכת תחום הקלאסיקה של ההוצאה בשנת 2007. בסדרת הקלאסיקה והקלאסיקה המודרנית שערכה ראו אור ספרים של טרומן קפוטה, סימון דה בובואר, וירג'יניה וולף, אלפרד דה מיסה, קייט שופן, מרגריט דיראס ועוד. בעבר הייתה גם עורכת הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים השייך למרכז הספר והספריות.
       
      שחורי הייתה בין יוזמי ועורכי "אדומה - אנתולוגיה לשירה מעמדית" ו"לצאת - אסופת שירה נגד המלחמה בעזה". שתי האסופות יצאו במסגרת המגזין הפוליטי "אתגר", שבו שימשה חברת מערכת. שחורי אחראית על גילוי שירים גנוזים של המשוררת יונה וולך, שנמצאו במחברותיה וביומניה. השירים התפרסמו בספר "זאת היונה - השירים, המחברות הגנוזות, הראיון" אשר ערכו הלית ישורון ויאיר קידר ויצא לאור בהוצאת מודן ב-2013. בספר הופיע גם מאמר פרי עטה על אותם שירים אחרונים של וולך.
       
      לאורך השנים התפרסמו שיריה וסיפוריה בכתבי עת כ"הו!", "גרנטה","שבו", "אתגר", "מטעם", "המוסך" ועוד. בנוסף כתבה רשימות רבות של ביקורת ספרות ותרבות, אשר התפרסמו בבמות כעיתון הארץ, וואלה!, nrg ועוד. ב-2010 התפרסם ספרה הראשון, "אצבע, שן, כנף", ספר שירה, בהוצאת עם עובד. ספר הפרוזה "שנות החלב", שבו שלוש נובלות וסיפור קצר אחד, התפרסם בהוצאת כתר ב-2013. הרומן "אקווריום" ראה אור במאי 2016, גם הוא בכתר.
       
     
    שילה נעמן
    |
    ביקורת העורך
    |
    17/02/19
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ימי מעשה
    • עסקי הסרטים שלי
    • החלון והמדרגות
    • רומן
    • טואיצ'י שלי
    • האיש שלא שרף את קפקא
    • סדקים בזהב
    • מאחורי ההר
    • רופא משפחה. יומן
    • השועלים של שמשון
    • היתה פה פעם משפחה
    • דרך אל חזור