הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שמיכת פרחים
  • שמיכת פרחים
    ידיעות ספרים | מאי 2019 | פרוזה מקור | 304 עמ' מודפסים

    זו היתה אמורה להיות לידה קלה, שלישית במספר, שלאחריה יצטרף למשפחה המאושרת תינוק חדש ומושלם; אבל שום דבר לא הכין את גיבורת הרומן שבידיכם למה שקרה מיד לאחר מכן והפך את חייה על פיהם: התינוק "המושלם", כך מתברר, נולד עם תסמונת נדירה והרופאים צופים לו תוחלת חיים של שנה לכל היותר.

     

    איך ממשיכים מכאן? איך אפשר להיקשר ולאהוב ילד שאת יודעת שיילקח ממך? ובכלל, איך אפשר להמשיך לתפקד כשההצפה הרגשית משתלטת?

     

    איך אפשר להמשיך לרצות לחיות כשהעולם כפי שהכרת אותו קורס באחת? האם תצליח להחזיר לעצמה את חייה?

     

    בספר ביכורים מרתק זה, שבו העבר וההווה נשזרים זה בזה, לוקחת אותנו רותי גאון למסע מטלטל ובלתי־מתפשר אל תוך נבכי נפשה של גיבורה שצוללת לעומק הכאב על רקע עברה הקשה, שהדחיקה היטב, ומבלי לחסוך מהקורא תיאורים ומחשבות שאיש לא היה מעז להודות בהן בגלוי.

     

    רותי גאון, אשר פרצה לתודעה בזכות פוסט מרגש שסחף מדינה שלמה לקמפיין חברתי יוצא דופן, היא יזמת עסקית, מתנדבת בתחומי הקהילה והחינוך ופועלת לקידום המודעות הציבורית לעולמם של ילדים עם צרכים מיוחדים. עשייתה זכתה לכותרות בשנים האחרונות על שום האותנטיות המרגשת של כתיבתה, ההומור השנון והכנות המוחלטת שבה היא משתפת את אלפי עוקביה בקורות משפחתה האהובה.

  • ספר דיגיטלי
     
    38 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.

     
    אם לא אלד בקרוב, אתפוצץ.
    אני מסתכלת על מתן. ישן כמו תינוק. המניאק. הוא זה שהתעקש על התינוק הזה. "חייבים עוד ילד, שניים זה לא מספיק," אמר. יש לו מזל שהוא יפה כמו מלאך. אני מתבוננת בו ומתפללת שהתינוק החדש יהיה דומה לו.
    הלילה היה קשה. אני ושלושים הקילוגרמים הנוספים שלי לא הצלחנו למצוא אף תנוחה נוחה לשינה. וכשאני כבר מוצאת תנוחה שמתקרבת להיות ראויה, אני צריכה פיפי.
    בחיי, אם הרופא היה משתף איתי פעולה עם הבקשה לקתטר. צריך להמציא מוצר כזה. קתטר להריוניות לשימוש ביתי. רעיון ששווה מיליונים.
    "איך ישנת, יפה שלי?"
    מתן, ערני ומלא חיוניות, שואל תוך שהוא קורא את כותרות העיתון ולוגם מקפה הבוקר המסורתי, שעד להיריון חלקנו יחד את טקס השתייה שלו. הוא בכלל לא מעיף מבט לכיוון שלי.
    בא לי לצעוק לו, מי ישן? ואיזה שקרן אתה! אני יפה? אתה עיוור? אתה לא רואה איזה טנק מרכבה עומד מולך?
    "בקושי ישנתי, אבל אני בסדר."
    למזלו, אני חושבת על פני המלאך שאולי אקבל בדמות התינוק החדש שלנו. אני נושכת שפתיים עד שיש לי טעם של דם בפה. מתאמצת להרחיב את הפה לכדי חיוך.
    מתן לבוש וכבר מוכן לצאת לעוד יום של עבודה. מאז שחתם עם רשת הצעצועים הספרדית על הזיכיון, הוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר כמעט למחרת. בזכות ההיריון, שלא חובב שינה, אני זוכה לזמן איכות איתו בשעות הקטנות של הלילה.
    חתיכת טיימינג הוא בחר, להתחיל עסק חדש. אני לוקחת אוויר ומתנחמת בכמויות הצעצועים שהילדים יקבלו.
    הוא נראה טוב, איש העסקים שלי. המכנסיים השחורים עם חולצת התכלת המכופתרת, בשילוב תספורת המרינס שעשה אתמול, היו גורמים לי להתנפל עליו ביום רגיל.
    "היום זה היום!" אני מכריזה.
    הוא מקפל את העיתון ומכניס אותו לתיק השחור שלו, ונפנה לעברי.
    "את אומרת לי את זה בכל יום בשבוע האחרון," הוא מנשק אותי במצח כמו שאני אוהבת ופונה לדלת. אני מביטה בו עד שהוא יוצא ומרגישה זרמים בגוף. חום נעים מציף אותי. אני כל כך אוהבת אותו. אהבה כזאת שיודעים ששום דבר לא קשה מדי, שהכול אפשרי.
    אבל אז אני קולטת שהחום הנעים הזה הוא המים שהרגע ירדו.
    אבל למה יש להם כזה צבע?
    "בסוף יֵרדו לך המים." אני נזכרת בהצהרה של אבי, אבא של מתן, בערב שבת, לפני כמה חודשים, בעודו נשען לאחור על הכורסה הפרטית שלו ומתפנק בעיסוי הרובוטי שלה. היחידים שהורשו להתענג עליה מלבדו היו הנכדים. היה לו אז מצב רוח טוב.
    אני אוהבת את ארוחות השישי אצלם, ובייחוד את אלו שרק אנחנו נוכחים בהן. מתן התברך בחתיכת שבט: אח תאום עם ארבעה ילדים ודודים מכל הצדדים שתמיד מגיעים. במצב רגיל, אין כמעט סיכוי לזכות בתשומת לב.
    באותו ערב, אמא של מתן הכינה לכבודנו את התבשילים שאנחנו הכי אוהבים - מרק עדשים, קציצות פרסה, לוביה, פשטידת תרד, והכי חשוב - קציצות לילדים. מבחינתם, לא היתה תחרות לקציצות של סבתא.
    אני כבר לא זוכרת איך התפתחה השיחה, אבל כן זוכרת שמצאתי את עצמי מתארת לאבי את הרגע הזה, בלידות הקודמות, שידעתי שהגיע הזמן ללדת.
    "ירדו לך פעם המים?" הוא שאל.
    "אף פעם. ומזל שלא. תאר לך שבאמצע מצגת להנהלה יורדים לי המים..."
    אבי היה איש עסקים. היתה לו חברת אחזקות מגוונת שכללה חברות תעשייה כבדה וכן חברות תקשורת. הוא אהב לשמוע אותי מדברת על העבודה.
    "בסוף זה מה שיקרה," הוא צחק. "עכשיו תספרי לי קצת, איך הולך בעבודה? אני שומע שמרוצים ממך."
    "אז אין צורך שאספר," חייכתי. צמרמורת של התרגשות אחזה בי בכל פעם שמזכירת המנכ"ל סיפרה לי שהוא שאל עלי. הוא שמח שנכנסתי לעולם התקשורת וככל שהתקדמתי וניהלתי יותר פרויקטים ואנשים, גברה שביעות הרצון שלו. יכולתי לראות את זה בחיוך שלו. התחשק לי לחבק אותו חזק ולהודות לו על עוד רגע שבו שיחקתי בנדמה לי. לפעמים היה נדמה לי שהוא גם אבא שלי, לא רק של מתן.
     
    •••
     
    "מתן!" אני צועקת. "ירדו לי המים!"
    הוא נכנס חזרה בריצה.
    "אבל תראה את הצבע שלהם."
    "קודם כול תירגעי."
    אגרוף, בחיי שאני רוצה להחטיף לו אגרוף.
    "תתקשר לאמא שלי שתבוא."
    אמא שלו מוכנה לטפל בילדים רק מגיל עשר ומעלה. כתינוקות, מתן והתאום שלו טבעו בה טראומה שהיא לא השתחררה ממנה עד היום. "אסון התאומים" הפך לבדיחה פרטית במשפחה, הרבה לפני שהמגדלים נפלו.
    הוא מתקשר אליה ומעביר לי מיד את הנייד.
    "הילדים ישנים," אני מנחה את אמא שלי בטלפון. "מזל שהתחיל החופש הגדול ואין לחץ להעיר אותם. אבל צריך לשלוח אותם לקייטנות. תבקשי מקרן שתעזור לך."
    מה הייתי עושה בלי השכנה המהממת הזאת, שכעבור כמה רגעים מתייצבת בבית עד שאמא שלי תגיע.
    "אל תספרי להם כלום עד שאדע שהכול בסדר," אני אומרת לה.
    "הכול יהיה בסדר. בהצלחה, ילדה שלי."
    כל הדרך לבית החולים, שיא הפקקים, אני בוכה ללא הפסקה. הצבע השחור של המים לא יוצא לי מהראש. אולי משהו לא בסדר? מתן, שבטוח שזה מההורמונים, נוהג לו ברוגע, עומד בסבלנות בטור הארוך של המכוניות.
    "תיסע בשוליים!" אני צורחת. "וחסר לך שתגיד לי להירגע עכשיו."
    הוא מואיל בטובו לרדת לשוליים. המבט שלו מביע חשש, אפשר לחשוב שאם תתפוס אותו משטרה הוא יישלח למאסר. הורג אותי ממה הוא פוחד, נראה אותו יולד.
    הנשמה שלי יוצאת עד שאנחנו מגיעים למיון יולדות. חבל שהנשמה לא שוקלת כמה קילוגרמים טובים. ככה אולי הייתי מרגישה פחות כבדה.
    בדלפק המיון אני רואה את השכנה המיילדת שלי.
    "יעל!" אני קוראת ומתקדמת לעברה. "ירדו לי המים, אבל תראי את הצבע שלהם. מה זה?" המים ממשיכים לטפטף, כמו ברז שהילדים לא סגרו עד הסוף, אפילו שהם יודעים שזה מוציא אותי מדעתי.
    "מים מקוניאליים. זה שכיח. קחי אוויר ובואי, אני אבדוק אותך. הכול יהיה בסדר."
    מלאך, בחיי מלאך היעל הזאת. כמה רוגע יש באישה הזאת. כמו הרוגע של מתן, אבל שלה מרגיע. שלו מחרפן אותי.
    "הכול בסדר," היא אומרת בזמן הבדיקה, "יש אפילו פתיחה. אפשר להעביר אותך לחדר לידה." אני נרגעת ושולחת מבט מתנצל למתן. הוא מחזיר לי חיוך. סוף־סוף הוא מתרגש.
    מאז שאבא שלו נפטר, נדמה שכלום לא נוגע בו. המוות של אבי הגיע בהפתעה. וזה מצחיק, כי במשך עשר שנים הוא חלה בשלושה סוגים של סרטן. ואף שמעולם לא אכל פירות ים, מטעמי כשרות, הוא טרף את שני הסרטנים הראשונים בלי מלח. אבל אז בא השלישי. כולנו היינו משוכנעים שגם אותו יכניע.
    שבועות אחדים לפני שנפטר הוא עוד נסע לניו יורק, להנפיק בבורסה האמריקאית את החברה שהקים. היינו גאים. אף אחד לא תיאר לעצמו מה מתחולל בתוך הגוף של האדם הכי חזק בחיים שלנו.
    "עוד חודשיים תהיה לנו ברית," ניסיתי לעודד אותו בשיחת הטלפון האחרונה. כל נכד שנולד במשפחה היווה מבחינתו עוד חותמת שלו בעולם הזה.
    "אל תדאגי, אני לא אחמיץ את האירוע הזה."
    האמנתי לו.
    "ולכי לקנות עגלה חדשה. הכי משוכללת. אני משלם." חודשיים אחרי שנפטר, והנה אני בדרך לחדר לידה.
    "זו לידה מרגשת במיוחד," מתן מסביר ליעל, שלא ממש מקשיבה לו. "כל המשפחה מחכה לילד הזה." איך לעזאזל הלידה הפרטית שלי הפכה לאירוע כלל־משפחתי?
     
    בשבעה של אבי כולם סיכמו שיקראו לתינוק אבי או אפילו אֲבִיָּה. זה שם יפה, הסכימו פה אחד. אני חשבתי שזה שם נורא, אבל לא העזתי להתווכח.
    בכניסה לחדר הלידה אני מרגישה את הכבדות, לא של ההיריון אלא של האחריות לשובה של השמחה. יעל מסמנת לי להיכנס לחדר לידה מספר אחת. כמה צפוי. תכף יגיע ילד מספר שלוש שיגזול את הבכורה.
    "את רוצה אפידורל?" היא שואלת.
    "ברור!" יש גבול לכוחות שלי.
    יעל תומכת בי בעלייה למיטה, בעוד מתן עסוק בלהודיע לכולם שאביה בדרך.
    אני סורקת את החדר שנראה כמו ניסיון לשלב בין סוויטה מפוארת במלון חמישה כוכבים לחדר ניתוח בבית חולים. מצד ימין ג'קוזי מרווח, וילונות לבנים עם פרחים ירוקים, כיסא מפנק לגבר, שחלילה לא ירגיש מקופח, ותמונה של תינוק מושלם. מהצד השני - אולטרסאונד, מוניטור, ערכת לידה, משקל וריח של בית מרקחת שצחצחו באקונומיקה.
    "שיחקנו אותה עם החדר," מתן מסיים לדווח לכולם בטלפון הנייד על סטטוס הנרתיק שלי וניגש למערכת הסטריאו להכניס דיסק ששלף מהאוטו בדרך למיון.
    "אנא, אנא בכוח, גדולת ימינך," הפיוט הדרמטי מתחיל להתנגן בקולי־קולות.
    "השתגעת? אתה בתפילת שחרית? מה עובר עליך?"
    זה היה שיר ההמתנה בטלפון הנייד של אבי. הוא אהב את השיר ורצה שכל מי שמתקשר אליו יירגע לפני שהוא מדבר איתו. אני בכוונה לא עונֶה מהר, התבדח. הקִרבה הזאת לאבי לא היתה מובנת מאליה. נדרשו לי כמה שנים טובות כדי לזכות בה. וזה לא היה פשוט.
    מתן, רמת־שרוני טיפוסי, בן למשפחה מכובדת, מביא הביתה באר־שבעית. בת למשפחה הרוסה ללא כל ייחוס. גבר אמיץ המתן הזה. טוב שלא הבנתי על מה המהומה, ושבכלל לא הרשים אותי הייחוס שלו. נוסף על כך, גם הקשיתי עליו והוא נאלץ לחזר אחרַי בעקשנות. אף על פי שהיה חתיך הורס עם עיניים מהפנטות, כאלו שמספיק להביט בהן פעם אחת כדי להבין שיש על מי לסמוך. אני מחפשת עכשיו את העיניים האלה.
    "תכבה את המוזיקה. עכשיו!" אני צורחת.
    הוא מכבה אותה ומתייצב לצדי כמו טירון ממושמע. רק חסר שיצדיע.
     
    אני שמה לב שאני רועדת. לא מצליחה להפסיק.
    "אני לא מרגישה טוב, אין לי אוויר," אני אומרת. שונאת להישמע מסכנה. "למה אני רועדת ככה?"
    "מהאפידורל," יעל עונה. "את צריכה להירגע."
    יופי, גם היא מתחילה לעצבן אותי.
    "אני לא אחת שסתם מתלוננת, אבל..."
    היא מדביקה לי מסֵכת חמצן לפרצוף כאילו מנסה לסתום לי את הפה.
    "עכשיו תרגישי יותר טוב," יעל חצי אומרת, חצי מצווה, אבל הרעד לא מפסיק.
    "אולי משהו לא בסדר?" אני מזיזה את המסֵכה בתקווה שמישהו ישמע אותי.
    "תתאפסי!" מתן פוקד עלי.
    הוא צודק, אני חייבת להתאפס.
    אני עוצמת עיניים, מניחה את הידיים על החזה ומתחילה לנשום עמוק ולהרגיע את הגוף. זה תמיד עובד.
    • רותי גאון
    • רותי גאון
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות