הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שמיים שאין להם חוף
  • שמיים שאין להם חוף
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2019 | פרוזה מקור | 264 עמ' מודפסים
    "פרא אדם" קראו לו המפקדים שלו בצבא בחיבה או בכעס וניבאו לו גדולות או עצרו את הקידום שלו. "בניהרקולס" קראו לו החברים שטיילו איתו בדרום אמריקה, אחרי שפיספס מעבורת והשיג אותם רגלית בתחנה הבאה. "בַּבּ" קראה לו גלי ארוסתו. "בְּנָיָקִי" קראו לו אביו ואמו, שלום ומיכל, ששלומם קשור בחוט לשלומו. "בניה" נקראו יותר ממאה תינוקות על שמו.
     
    לכל איש יש שם. לכל איש יש גם סיפור. סיפורו של בניה שראל הוא של גבר צעיר תאב חיים ורב־פנים, שהיטלטל בין חברון לתל אביב, בין חלומות על קריירת משחק לקריירה צבאית, בין תשוקה לחופש לבין כמיהה לבית. ב־1 באוגוסט 2014, שלושה שבועות לפני מועד חתונתו, כשנראה שכל חלקי הפאזל של חייו סופסוף מסתדרים במקומם, נפל בקרב ברצועת עזה בתום מבצע "צוק איתן", בעודו צועד בראש חייליו כמפקד סיירת גבעתי.
     
    שמיים שאין להם חוף הוא רומן ביוגרפי המתאר את מסע חייו של בניה שראל, את ילדותו בקריית ארבע, את התבגרותו בישיבה התיכונית, ואת הדרך הקשה שעבר עד שמצא את מקומו בתוך המסגרת הצבאית. הספר נוגע בכנות ובאומץ בסדק שנוצר בינו לבין הוריו בעקבות התרחקותו מהדת ומספר בגילוי לב, בהומור ובכאב על אהבתו הגדולה לגלי.
     
    סיפורו האישי של בניה נותן ביטוי לפלח נכבד בחברה הישראלית, החי על קו התפר בין עולמות שונים ונע הלוך ושוב בין העולם החילוני לעולם האמוני.
     
    שמיים שאין להם חוף הוא ספרה השלישי של יפעת ארליך, עיתונאית "ידיעות אחרונות". ספרה הראשון "מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", סיפור חייה של דפנה מאיר, נגע בלבבות רבים והיה לרב מכר.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתיחה

    בניה, אני חייבת לספר לך בדיחה. שומע? לפני ימים אחדים ביקש ממני אבא להתקשר לישיבה של יצחק ביפו. לא להאמין, אבל יצחק הקטן שלנו כבר בן שמונה־עשרה, ובישיבת הסדר. יש ילדים שגדלים ולא נשארים כמוך, בן עשרים ושבע לעד.
     
    מה רצה אבא? שאבדוק מדוע לא יורד לנו מחשבון הבנק שכר הלימוד של יצחק. התקשרתי. אמרו שדווקא יש הוראת קבע והכול בסדר. תבדקו בחשבון תחת הסעיף, ‘מה יפו פעמייך’, זה השם של העמותה, הסבירו במזכירות הישיבה. חזרתי לאבא ועידכנתי אותו. מה אבא ענה? אה. דווקא ראיתי את הסעיף הזה, כמה פעמים, אבל חשבתי ש’מה יפו פעמייך’, זה שם של חנות נעליים שאת נוהגת לקנות בה.
     
    אמרתי לו, שלום, תודה על הפרגון, באמת. איזה בעל לארג’ יש לי. אבל גם לאישה בזבזנית כמוני אין הוראת קבע בחנות נעליים בסכום של אלף וחמש מאות שקל בחודש. כמה צחקנו.
     
    מאז הלכת, בן, אבא התרכך. לפעמים הריכוך הזה מדאיג אותי. איפה האיש שלי, ההחלטי, הנחוש?
     
    דיברתי איתך לא פעם על ההבדלים שבין אבא וביני. אני אישה מאמינה מאוד, אבל ייתכן שבנסיבות חיים אחרות הייתי מנהלת אורח חיים דתי רך יותר, כמו בבית הורי.
     
    אבא, לעומתי, צמח בבית הרבה יותר תורני. הוא עצמו תלמיד חכם ואיש הלכה המקפיד על כל תג. לפעמים אני מרגישה שאתה, שחיית את הדיסוננס בין אמך לאביך, הלכת עם זה צעד אחד רחוק יותר, אולי רחוק מדי, ובחרת לך זוגיות מאתגרת מבחינה ערכית־דתית. העולם שממנו באה גלי כה שונה מהעולם שבו צמחת אתה. שלא יהיה לך ספק לרגע: אני מתה על גלי. אהבתיה מהשנייה הראשונה שנפגשנו. מדהים שדווקא אחרי מותך נוצר בין אבא לגלי קשר מיוחד, אחרי כל המתיחות שהיתה. הוא כל כך כואב את הכאב של גלי. אני מודה על החסד שנעשה עמנו, שהספקנו ליישר את ההדורים בין כולם חצי שנה לפני מותך.
     
    בְּנָיָקִי, אתה חסר לי בכל גיד ושריר בגוף. אני נושמת את היעדרותך בכל נשימה, אבל חיה. חיה במלוא העוצמה, כמו שרק אתה ואני יודעים.
     
    מרגע הבשורה ידעתי שכך יהיה. נכנסתי עם אבא לחדר העבודה שלו. סגרנו את הדלת. הסתכלנו זה לזה בעיניים והתחייבנו לבחור בחיים. אני את החלק שלי בהבטחה מקיימת. הבית שלנו לא הפך למוזיאון. אפילו לא החדר שלך. רק את מודעת האבל שלך הדבקתי על דלת הברזל מתחת למודעה של דוד ואחיקם. התמונות שלך לא מככבות בסלון. כששאלו מה אני רוצה מהציוד שלך, ביקשתי רק דבר אחד. את מכונת הקפה. היא על השיש במטבח. מחכה לך. כמוני. היא זיכרון יומיומי חי ופעיל. לא בשבילי כל פסטיבל האבל הזה. אני אוהבת את החיים. ואתה חי עמי בכל רגע ורגע. חי ומת. מת וחי.
     
    אני משתדלת לא רק לחיות, אלא גם להמשיך לחלום, בְּנָיָקִי. מאמצת חלומות חדשים. זוכר מה אמרת לי בפגישה האחרונה שלנו? כשנכנסת הביתה, שאלת אם כבר בישלתי לשבת. אמרתי לך שלא. באותו יום שישי לא התחשק לי לבשל, וישבתי לקרוא ספר. אני זוכרת איך עמדת עם כוס הקפה ביד, נשען על השיש, רגליך משוכלות לפנים. כל כך גדול ויפה היית. אמא, אמרת, את אמורה לטוס לטיול שורשים עם סבא אריה וסבתא תמר בעוד שלושה ימים, אז כל החלומות שלך עומדים להתגשם. את צריכה דחוף חלומות אחרים. ישבתי מולך על השולחן הקטן עם כוס הקפה שלי, מהורהרת. אכן שלושת חלומותי התגשמו.
     
    לא הספקתי ללמוד נהיגה לפני החתונה, ואז הגיעו הלידות. היינו זוג צעיר בלי גרוש על הנשמה. ללמוד נהיגה? לא עלה על דעתי. אחרי שהילדים בגרו, ומשרד התכנון של האבא המוכשר שלך שיגשג, ידעתי שהגיעה העת. עברתי טסט בגיל חמישים. מאז אני לא יורדת מהכביש. ממש זקוקה לחופש הזה, לטייל, לנסוע, להתרוצץ.
     
    אחר כך חלמתי להשתחרר קצת מההוראה ולחפש אפיקים אחרים. רציתי ללמוד ביבליותרפיה. הבנתי שהעסק מסובך, אז בסוף בחרתי בייעוץ אישי וזוגי. הגשמתי חלום, ולצד העבודה באולפנה פתחתי קליניקה לאימון ולייעוץ זוגי.
     
    החלום השלישי היה הקשה ביותר להגשמה — לנסוע לחו’ל. מי כמוך יודע עד כמה חשוב לאבא לחנך את ילדיו לדבוק בארצנו הטובה ולא לצאת ממנה. חשבתי שאמתין עם חו’ל עד שכל ילדינו יתבגרו, אבל לא עמדתי בזה. החלטתי שאסור לסרב לאבא ולאמא שמזמינים את ילדיהם לטיול שורשים, ועבורי זו היתה הזדמנות חד־פעמית להגשים חלום ישן. לא טסנו לסיביר. סבא אריה אמר שבגיל שמונים עם לחץ דם גבוה כמו שלו אסור להסתכן ולהרחיק עד סיביר. שלושה ימים אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותך טסנו לצרפת, אל בית היתומים באקס לה בן שבו גדל סבא אריה אחרי המלחמה. היה מדהים. והיה נורא. ניסינו להתנתק מהחדשות בארץ. לא הצלחנו. העיתוי היה אומלל.
     
    כשעלינו למטוס, הכותרת הראשית בעיתון דיברה על המתיחות בדרום ועל מלחמה בלתי נמנעת נוכח מתקפת הקסאמים של חמאס. הדמעות השתחררו מיד. הבן שלי חייל, מפקד, מפקד סיירת גבעתי, שם. הבן שלי, שאמור להתחתן בעוד כמה שבועות עם אהובת לבו, יוצא למלחמה. והסיפורים של סבא אריה על הילדוּת שלו בשואה התערבבו עם הדאגה לך שהלכה והציפה אותי. כמה דאגה, בן. כמה אהבה. כמה געגוע.
     
    עכשיו יש לי חלום חדש, בן. אני רוצה שייכתב עליך ספר. לא ספר זיכרון. רומן חי. נושם. סדנאות כתיבה רבות הנחיתי. אבל מאז לכתך יבשו המילים. אני רוצה לחיות, לא לשקוע בכאב הזיכרון. אם אכתוב את הספר בעצמי, אטבע בדמעות. קראתי את הספר על דפנה מאיר. היו בו קטעים חשופים מדי לטעמי, אבל אהבתי את הכנות. את הניסיון לא לייפות דברים אחרי המוות. הסופרת הגיעה להרצאה בקריית ארבע. בסוף השיחה חיבקתי אותה והודעתי לה שהיא זו שתכתוב את הספר על הבן שלי. היא לא זיהתה מיד מי אני. טוב שכך. יש משהו מבורך בחזרה לחיים יותר אנונימיים. בשנים שאחרי מותך הרגשתי את המבטים המלווים ברחוב, את הזיהוי המיידי שלי כאמו של בניה שראל. כשאמרתי לה מי אני, נפל לה האסימון. היא הגיבה באיפוק מסוים. טענה שיש לה התחייבויות קודמות. הבהרתי לה שיש לי סבלנות. אחכה. אבל היא זו שתכתוב. נקודה. אחרי חצי שנה היא התקשרה. מאז היא כותבת את המילים שאני מצליחה רק לדבר. הצעתי לה שתפגוש גם את סבא אריה ואת סבא איז’ו של גלי. זה חלק מהסיפור שלך, של המשפחה, של העם הבלתי אפשרי שלנו. מקווה שאתה מסכים איתי ושמח שעוד חלום שלי עומד להתגשם.
     
    אוהבת אותך,
     
    אמא
     
    נ’ב
     
    אפרופו הגשמת חלומות: מגיע לנו מזל טוב. דוִד מתחתן. התותח הזה כבר סיים קורס מ’פ בהצטיינות, ויצחקי עומד להתחיל קורס טיס. אבא בעננים.
    • יפעת ארליך
    • יפעת ארליך
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יפים כמו שהיינו
    • אם יש גן עדן‏
    • עושה כרצונו
    • שטן בירושלים
    • קול הדרך
    • לא נרדם בלילות
    • המורדת
    • אלוף הניצחון - אסף שמחוני
    • סיכומו של דבר
    • דן שומרון - מנהיגות שקטה
    • מה יקרה אם אמות מחר בבוקר
    • לוחם חשאי