הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שמונה הרים
  • שמונה הרים
    פאולו קונייטי | תרגום: שירלי פינצי לב
    מודן | 2017 | פרוזה תרגום | 203 עמ' מודפסים
    הוריו של פייטרו, שסולדים מהצפיפות וההמולה במילאנו, רוכשים בית קיץ בכפר קטן למרגלות האלפים האיטלקיים. בכפר, בעידודה של אימו, פייטרו מתחבר עם ברונו, ילד מקומי בן גילו שכל חייו עברו עליו בחיק
     
    הטבע, בהרים. ברונו לוקח את פייטרו תחת חסותו להרפתקאותיו היזומות בממלכה האלפינית הפרטית שלו, ואילו הוריו של פייטרו, מצידם, מבקשים לפרוש את חסותם על ברונו ולהעניק לו את מה שלדעתם חסר לו בחייו. אימו של פייטרו דואגת ללימודיו של ברונו ואביו מצרף אותו למסעות טיפוס מאתגרים אל פסגות הקרחונים, אליהם הוא גורר בעל כורחו גם את פייטרו, שסובל ממחלת גבהים. בין הילדים, הנוטים מטבעם להתבודדות, מתפתחת חברות מכוננת שאינה זקוקה ליותר מדי מילים. לאחר שנים של ריחוק, בעקבות מותו של האב, מפגיש הגורל שוב את שני חברי הילדות. פייטרו, שהפך בינתיים ליוצר סרטים דוקומנטריים, לוקח
     
    פסק זמן מכל עיסוקיו על מנת לשקם חורבה בגובה רב שהותיר לו אביו. ברונו מסייע לו במלאכת השיקום, מה שמאפשר לשניהם ממרחק של זמן ומקום לבחון את הבחירות שעשו בחיים, להתפייס עם דמויות מפתח
     
    בעברם ולזכות בנחמה שחברות אמת יכולה להציע. שמונה הרים הוא רומן יפהפה על התבגרות, חברות בין גברים והמסע שאנו עושים כדי למצוא את מקומנו בעולם שמתרחש על רקע הנופים המרהיבים של האלפים האיטלקיים. כתיבתו של פַּאוֹלוֹ קוֹנייטי מצליחה לרומם את הקורא מכורסתו, לא רק אל הפסגות הגיאוגרפיות של אירופה אלא גם לגבהים של רגש ומשמעות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הייתה לאבי דרך הליכה משלו בהרים. הוא לא נטה לשקוע בהרהורים, כל כולו היה נחישות ויוהרה. הוא טיפס בלי לשמור כוחות, תמיד התחרה במישהו או במשהו, ובמקומות שנראה לו שהשביל ארוך – חתך בקו התלול ביותר. בחברתו אסור היה לעצור, אסור היה להשתהות בגלל רעב, עייפות או קור, אבל מותר היה לשיר שיר יפה, בייחוד בעת סערה או ערפל כבד. ולשגר יללות שיצנחו מטה אל שדות השלג.
     
    אימי, שהכירה אותו מנעוריו, אמרה שאפילו אז הוא לא חיכה לאף אחד והיה להוט להשיג את כל מי שראה מעליו: לכן נדרשו רגליים טובות כדי להיות נחשקת בעיניו, ובצחוק רמזה שכך כבשה אותו. בשלבים המתקדמים של המסלולים העדיפה להתיישב על כרי דשא, לטבול את רגליה ביובל שוצף או לזהות את שמות העשבים והפרחים. גם בראשי ההרים היא אהבה יותר מכול לצפות בפסגות המרוחקות, לחשוב על הפסגות של נעוריה ולהיזכר מתי הייתה עליהן ועם מי, בעוד אבי באותו שלב נשטף במעין אכזבה, ורק רצה לחזור הביתה.
     
    אני חושב שתגובות אלו היו מנוגדות לאותם געגועים עצמם. הוריי היגרו אל העיר לקראת גיל שלושים, הם עזבו את מחוז וֶנֶטוֹ הכפרי שבו נולדה אימי, ובו גדל אבי כיתום מלחמה. ההרים הראשונים שלהם, האהבה הראשונה, היו הדולומיטים. לפעמים הזכירו אותם בשיחותיהם, כשהייתי צעיר מכדי לעקוב אחר השיחה, אבל הרגשתי שמילים מסוימות הזדקרו בצליל גבוה יותר, בעל משמעות רבה יותר. הקָטינָצ'וֹ, הסָסוֹלוּנגוֹ, הטוֹפָנָה, המרמוֹלדה. די היה שאבי יבטא אחד מהשמות הללו ועיני אימי הבריקו.
     
    אלה היו המקומות שבהם הם התאהבו, לאחר זמן מה גם אני הבנתי: כומר הביא אותם לשם בנעוריהם, ואותו כומר השיא אותם למרגלות הטְרֶה צִ'ימֶה די לַוַורֶדוֹ, בבוקר סתווי אחד אל מול הכנסייה הקטנה שניצבת שם. החתונה בהרים הייתה המיתוס המכונן של משפחתנו. הורי אימי התנגדו לחתונה מסיבות שלא היו ידועות לי, והיא נחגגה בחברת ארבעה חברים, במעילי רוח כבגדי כלולות ומיטה ברִיפוּג'וֹ2, בקתת המפלט באורוֹנְצוֹ, בלילם הראשון כבעל ואישה. השלג כבר הבהיק על מצוקי צ'ימה גרַנדֶה. היה יום שבת בחודש אוקטובר 1972, סוף עונת הטיפוס של אותה שנה ושל שנים רבות אחריה: ביום המוחרת העמיסו על המכונית את נעלי ההליכה, את האברקיים, את ההיריון שלה, את חוזה העבודה שלו, ועברו למילאנו.
     
    שלווה לא הייתה מהתכונות שאבי העריך, אבל בעיר היא הייתה מועילה לו יותר מאוויר לנשימה. כזה היה הנוף במילאנו: בשנות השבעים גרנו בבניין שהיה צמוד לציר תנועה, אמרו שמתחת לאספלט זורם הנהר אוֹלוֹנָה. אומנם בימים גשומים הוצף הכביש – ואני דמיינתי שהנהר למטה שואג בחושך, גואה וגולש מפתחי הניקוז – אבל היה זה הנהר האחר – הנהר שעשוי ממכוניות, טנדרים, אופנועים, משאיות, אוטובוסים ואמבולנסים – שעלה תמיד על גדותיו. גרנו למעלה, בקומה השביעית: שתי שורות הבניינים התאומים סגרו על הכביש והגבירו את השאון. היו לילות שבהם אבי לא עמד בכך עוד, הוא קם מהמיטה ופתח לרווחה את החלון כאילו רצה להעליב את העיר, לצוות עליה דממה, או למרוח אותה בזפת הרותחת; הוא עמד על מקומו רגע והביט מטה ואז לבש את הז'אקט ויצא להליכה.
     
    מבעד לאותן שמשות ראינו הרבה שמיים. לבנים ואחידים, אדישים לעונות השנה, חרושים רק במעוף הציפורים. אימי התעקשה לגדל פרחים במרפסת הקטנה שהייתה שחורה מעשן ומעופשת ממאות שנות גשם. היא טיפחה במרפסת את השתילים שלה ובינתיים סיפרה לי על הכרמים באוגוסט באזור הכפרי שגדלה בו, על עלי הטבק שהיו תלויים לייבוש על מוטות או על האספרגוסים, שכדי שיישארו דקים ולבנים היה צריך לקטוף אותם לפני שהם מבצבצים, ונדרש כישרון מיוחד לראות אותם כשהם עדיין באדמה.
     
    כעת הועילה לה חדות העין הזו בדרך אחרת. בוֶונֶטוֹ היא הייתה אחות, אבל במילאנו הוצבה בתפקיד אחות בריאות המשפחה בשכונה בשם אולְמי, כלומר עצי האוּלְמוּס, בשיכונים שבשוליה המערביים של העיר. התפקיד הזה בדיוק נוצר אז, כמו המרפאה למשפחה שבה עבדה, מתוך כוונה לעזור לנשים בהיריון ואחר כך ללוות את הרך הנולד בשנה הראשונה לחייו: זו הייתה עבודתה של אימי והיא אהבה אותה. אלא שבמקום שאליו נשלחה לבצע אותה דמתה עבודתה יותר מכול לשליחות מיסיונרית. היו מעט מאוד עצי אולמוס באותם אזורים: כל שמות הרחובות של השכונה, שדרות האלמונים, האשוחים, הארזיות והתרזות נשמעו לעגניים בין הקְסַרקטִינים בני שתים עשרה הקומות ששרצו רעות חולות מכל סוג ומין. אחת ממטלותיה של אימי הייתה פיקוח על סביבת גידולו של התינוק, והיו ביקורים שהותירו אותה המומה למשך ימים תמימים. על המקרים הקשים ביותר הייתה חייבת להגיש תלונה לבית המשפט לנוער. צעד מרחיק לכת כזה גבה ממנה מחיר כבד, מעבר למנה מסוימת של עלבונות ואיומים, ובכל זאת לא פקפקה בנכונות ההחלטה. היא לא הייתה היחידה שחשבה כך: גאוות יחידה עמוקה ליכדה את העובדות הסוציאליות, המחנכות והמורות, מעין תחושת אחריות נשית קולקטיבית כלפי התינוקות הללו.
     
    אבי לעומת זאת היה תמיד זאב בודד. הוא היה כימאי במפעל בן עשרת אלפים עובדים, שהתנודד בקביעות בן שביתות לפיטורים, ומכל מה שהתרחש שם עד הערב הוא היה חוזר טעון בזעם. בארוחת הערב היה מרותק בדממה לחדשות בטלוויזיה, אוחז את הסכו'ם באוויר כמו מצפה שבכל רגע תפרוץ מלחמת עולם נוספת, ומקלל בינו לבין עצמו כל מעשה רצח, כל משבר ממשלתי, כל עלייה במחירי הדלק וכל פצצה עלומה. עם העמיתים המעטים שהזמין הביתה התווכח כמעט רק על פוליטיקה, ותמיד רב עימם בסוף. הוא היה אנטי־קומוניסטי בחברת הקומוניסטים, רדיקלי עם הקתולים, הוגה ליברלי במחיצת כל מי שדרש ממנו להצטרף לכנסייה, להירשם למפלגה; אבל לא הייתה זו העת להשתמט מהתפקדות, ולאחר זמן מה הפסיקו עמיתיו של אבי לבוא אלינו הביתה. והוא לעומת זאת המשיך ללכת למפעל בכל בוקר כמי שנאלץ להתחפר בשוחות. ולא לישון בלילות, לאחוז חפצים בכוח מופרז, להשתמש באטמי אוזניים ובכדורים נגד כאבי ראש, להתפרץ בהתקפות זעם אלימות; כאן נכנסה אימי לפעולה, שכן בין שאר חובות הזוגיות, קיבלה על עצמה גם להרגיע אותו, לרכך את מהלומות הקטטה שבין אבי לבין העולם.
     
    בבית הם המשיכו לדבר בניב של ונטו. באוזניי זו הייתה שפה סודית של שניהם, הד מחיים קודמים ומסתוריים. שריד מהעבר כמו שלושת התצלומים שהציבה אימי על השולחן הקטן בכניסה. לעיתים קרובות נעצרתי להביט בהם: בראשון הופיעו הוריה בוונציה, בנסיעה היחידה שערכו אי פעם, מתנת סבא לסבתא לרגל חתונת הכסף. בתצלום השני ניצבה כל המשפחה בעונת הבציר: הסבים ישובים במרכז הקבוצה, שלוש נערות ונער עומדים סביבם, וסלי הענבים מונחים בחצר החווה. בתצלום השלישי הופיע אותו בן זכר יחיד, הדוד שלי, מחייך לצד אבי סמוך לצלב על פסגת הר, בבגדי טיפוס וחבל כרוך על כתפיו. הדוד מת בצעירותו ולכן אני נקרא על שמו, אף שבמשפחה כינו אותי פּיֶיטרוֹ ואותו פּיֶירוֹ. ובכל זאת לא הכרתי אף אחד מכל אותם אנשים. מעולם לא לקחו אותי לבקר אותם, וגם הם לא באו לביקור במילאנו. פעמים אחדות בשנה הייתה אימי נוסעת ברכבת בשבת בבוקר וחוזרת ביום ראשון אחר הצוהריים מעט יותר עצובה מכפי שהייתה כשעזבה, אחר כך העצבות הייתה חולפת, והחיים נמשכו. היו יותר מדי דברים לעשות, ויותר מדי אנשים לדאוג להם מכדי לטפח עצבות.
     
    אבל אותו עבר צץ בזמנים הכי פחות צפויים. היו בקרים במכונית, בסיבוב הארוך שנועד להביא אותי לבית הספר, את אימי למרפאה לבריאות המשפחה ואת אבי למפעל, שבהם היא זמזמה פזמון ישן. היא נדבקה בבית הראשון בפקק התנועה ואחרי זמן מה הוא הצטרף. שירי הרים ממלחמת העולם הראשונה: רכבת הגייסות, עמק סוּגָנָה, צוואת הקפיטן. גם אני כבר הכרתי בעל פה את הסיפורים: עשרים ושבעה יצאו לחזית והביתה חזרו רק חמישה. שם למעלה בפּיַיבֶה נשאר צלב עבור אֵם שבמוקדם או מאוחר תצא לחפש אותו. אהובה רחוקה מחכה, מתגעגעת ונאנחת, לבסוף היא מתייאשת מההמתנה ונישאת לאחר; זה שמת שולח לה נשיקה ומבקש לעצמו פרח. היו בשירים מילים בניב המקומי, וכך הבנתי שהם החזירו את הוריי לחייהם הקודמים, אבל חשתי גם במשהו שונה ומוזר יותר, כלומר שהשירים, לא ברור איך, דיברו על שניהם. כוונתי לשניהם באופן אישי, אחרת לא היה אפשר להסביר את ההתרגשות שהסגירו קולותיהם בצורה כה גלויה.
     
    בימים סחופי רוח נדירים, בסתיו ובאביב, התגלו ההרים בקצה השדרות של מילאנו. הם התגלו מעבר לעיקול, מעל למחלף, וצדו מייד את מבטם של הוריי, בלי שאחד מהם יצטרך להצביע עליהם לאחר. הפסגות היו לבנות, השמיים כחולים באופן יוצא דופן, תחושת נס. כאן למטה אצלנו טרטרו המפעלים, בתי השיכונים עלו על גדותיהם, היו התנגשויות בכיכרות, ילדים הוזנחו, נערות הפכו לאימהות; שם למעלה היה שלג. אימי שאלה אילו הרים הם, אבי הביט סביבו כאילו כיוון את המצפן בלב הגיאוגרפיה העירונית. זאת שדרת מוֹנצָה, וזאת שדרת זארה? אז זאת פסגת גריניָה, אמר לאחר הרהור קל. כן, אני מניח שזאת היא בכבודה ובעצמה. זכרתי היטב את הסיפור: גריניה הייתה לוחמת יפהפייה ואכזרית, היא הרגה בחיצים את האבירים שהעפילו כדי להצהיר על אהבתם אליה, לכן אלוהים העניש אותה והפך אותה להר. כעת היא הייתה שם, מעבר לשמשת המכונית, מתירה לשלושתנו להתפעל ממנה, כל אחד במחשבה אילמת אחרת. ואז התחלף הרמזור, הולך רגל חצה בריצה, מישהו צפר מאחור, אבי שלח אותו לכל הרוחות ושילב הילוך בזעם, מתרחק בשעטה מרגע החסד.
     
    שנות השבעים הגיעו אל קיצן, ובזמן שמילאנו נעשתה שדה קרב3, נעלו שניהם מחדש את נעלי ההליכה. הם לא שמו פעמיהם מזרחה, למקום שממנו באו, אלא מערבה, כאילו המשיכו את המנוסה: לעבר אוֹסוֹלָה, וַאלסֶסיָה, ואל ד'אוסטָה, ההרים הגבוהים והקשוחים יותר. לימים סיפרה לי אימי שבפעם הראשונה הציפה אותה תחושת מועקה כבדה. לעומת קווי המתאר הענוגים של ונטו ושל טרֶנטינוֹ נראו לה העמקים המערביים צרים, חשוכים וסגורים כמו מעוקים; הסלעים היו לחים ושחורים, יובלים שוצפים ואשדים ניגרו מכל עבר. כמה מים, חשבה. יורד כאן המון גשם. היא לא הבינה שכל המים הללו נבעו ממקור מיוחד, כפי שלא הבינה שהיא ואבי הלכו לקראתו. הם עלו בעמק עד שהיו גבוהים דיים לצאת מחדש לשמש, מלמעלה נפרש לפתע הנוף מול עיניהם, הנוף של מוֹנטֶה רוֹסָה. עולם קפוא, חורף נצחי שחלש על כרי המרעה הקיציים. אימי נתקפה אֵימה. אבי לעומת זאת אמר שזה היה כמו לגלות סדר גודל אחר, להגיע מהרי האנשים ולמצוא את עצמך בהרי הענקים. ברור שהוא התאהב בהם במבט ראשון.
     
    אני לא יודע היכן בדיוק הם היו באותו יום. אולי במָקוּניָיגָה, אָלָנְיָה, גרֶסוֹנֵיי או אָיָיס. בכל שנה עברנו למקום אחר, בעקבות נדודיו חסרי המנוחה של אבי, לאורכו ולרוחבו של ההר שכבש. יותר משאני זוכר את העמקים, אני זוכר את הבתים. אם אפשר לכנות אותם בתים: שכרנו ביתן באתר מחנאות או חדר בפנסיון בכפר ושהינו בו שבועיים. אף פעם לא היה די מרחב להפוך אותם למסבירי פנים, ולא היה די זמן להתקשר לשום דבר, אבל הדברים הללו לא עניינו את אבי והוא אפילו לא הבחין בהם. מייד לאחר שהגענו הוא החליף בגדים: הוא הוציא מהתיק חולצה משובצת, מכנסי קורדרוי, סוודר צמר; בבגדיו הישנים חזר להיות אדם אחר. הוא בילה את החופשה הקצרה בהליכה בשבילים, יצא מוקדם בבוקר וחזר בערב או ביום המוחרת, מאובק, צרוב שמש, עייף ומאושר. בארוחת הערב סיפר על צְפִירִים4 ועל יעלי אלפים, על לילות במחסה לילי כזה או אחר, על שמיים זרועי כוכבים, על השלג שבגבהים יורד גם באוגוסט, וכשהיה מרוצה באמת היה מסכם: ממש רציתי שתהיה איתי שם.
     
    אבל למעשה, אימי סירבה לעלות על הקרחון. הפחד שהטיל עליה היה בלתי הגיוני ובלתי מתפשר: היא אמרה שמבחינתה ההרים נגמרים בגובה שלושת אלפים מטר, בגובה של הדולומיטים. היא העדיפה את האלפַּיים על פני השלושת אלפים – את כרי המרעה, את היובלים השוצפים ואת היערות – היא אהבה מאוד גם את האֶלף, את החיים בכפרי העץ והאבן. כשאבי הלך לדרכו היא אהבה לצאת לשוטט איתי, לשתות קפה בכיכר הכפר, לשבת באחו ולקרוא לי ספר, לפטפט עם עוברי אורח. היא דווקא סבלה מהמעברים הבלתי פוסקים שלנו. היא הייתה רוצה בית שיהיה שלה וכפר שתוכל לחזור אליו, היא ביקשה מאבי לעיתים תכופות: הוא ענה לה שאין להם כסף לשלם עוד שכר דירה נוסף לזה שבמילאנו, היא נקבה בסכום שיספיק, ובסוף הוא הניח לה לחפש.
     
    בערב, לאחר שפונו שאריות הארוחה, פרש אבי על השולחן מפה טופוגרפית והתעמק במסלול של יום המוחרת. היו לצידו ספרון אפור של מועדון האלפיניסטים האיטלקי וחצי כוס גראפה שמדי פעם בפעם לגם ממנה. אימי ישבה על הספה או על המיטה ונהנתה מהחופש שלה כשהיא שקועה ברומן כלשהו: למשך שעה־שעתיים צללה לתוכו כמו הייתה בעולם אחר. אני טיפסתי על ברכי אבי כדי לראות מה מעשיו. הוא היה עליז ודברן, בניגוד גמור לאב העירוני שאליו התרגלתי. הוא שמח להראות לי את המפה וללמד אותי כיצד לקרוא אותה. זה יובל, הראה לי, זה אגם קטן, זו קבוצת בקתות. לפי הצבע אפשר להבחין בין יער, כר מרעה אלפיני רחב ידיים, שדה טרשים וקרחון. הקווים העקלקלים הללו מסמנים את הגובה: ככל שהם צפופים יותר ההר תלול יותר, עד שכבר אי אפשר לטפס, כאן, במקום שהם יותר מרווחים השיפוע מתון ושם עוברים השבילים, אתה רואה? הנקודות שמצוין עליהן הגובה מסמנות את הפסגות. אנחנו הולכים אל הפסגות. אנחנו יורדים רק כשאנחנו מגיעים למקום שאי אפשר לעלות ממנו יותר. אתה מבין?
     
    לא, לא יכולתי להבין. הייתי צריך לראות אותו, את העולם שהעניק לו אושר רב כל כך. שנים אחר כך, כאשר התחלנו ללכת יחד, אבי אמר שהוא זכר באופן מושלם איך הפגנתי את הייעוד שלי. בוקר אחד עמד לצאת בעת שאימי ישנה, כשקשר את הנעליים מצא אותי מולו, לבוש ומוכן ללכת בעקבותיו. כנראה התארגנתי בתוך המיטה. באפלולית נראיתי לו מבוגר משש או שבע שנותיי: על פי הסיפור שלו לבשתי כבר אז את הדמות שאהיה, התגלות של בן בוגר, רוח רפאים מהעתיד.
     
    'אתה לא רוצה לישון עוד קצת?' שאל אותי בקול נמוך, כדי שלא להעיר את אימי.
     
    'אני רוצה לבוא איתך,' עניתי, או שכך הוא טען; ייתכן שזה המשפט היחיד שהוא נהנה לזכור.
     
    2 ריפוג'ו הוא אכסניה ספרטנית לשינה או מחסה חירום למטפסי הרים ומטיילים. מילולית משמעותה מחסה/מפלט/מקלט. הריבוי הוא ריפוג'י (הערת המתרגמת).
     
    3 בשנות השבעים הטיל ארגון הטרור הקומוניסטי 'הבריגדות האדומות' את חיתתו על איטליה, ובעיקר על הצפון העשיר. אנשי עסקים ובני משפחותיהם נחטפו בעבור כופר, ופצצות קטלניות הונחו במבני ממשל ובמקומות ציבוריים.
     
    4 צפיר הוא סוג של עז בר החיה באירופה, דומה ליעל האלפים.
    • פאולו קונייטי
    • פאולו קונייטי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • האי
    • הכל בגלל רוזי
    • אמא של הים
    • תעלול
    • המידות הקטנות
    • הסיפור של הילדה האבודה - החברה הגאונה: כרך רביעי
    • הבת האפלה
    • קרא לי בשמך
    • לדבר לעצמנו
    • הר אדוני
    • מר פלומר
    • לטרוף את השמיים