הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שלך, דליה
  • שלך, דליה
    לוקוס | מאי 2019 | עיון, ביוגרפיה | 97 עמ' מודפסים
    כשהייתה בת תשע־עשרה הכירה דליה רביקוביץ את יוסף בר יוסף, אז עיתונאי בן עשרים ושתיים, ולימים סופר ומחזאי. השניים היו לזוג במשך כמה שנים ואף נישאו, התגרשו במהרה ולאחר מכן נשארו מיודדים. בין מפגשיהם באותן שנים (1955-1960) התקיימה ביניהם חליפת מכתבים. בספר זה מובאים מכתביה של דליה אל יוסי. כאן אנו מתוודעים אל המשוררת הצעירה עת כתבה את שירי ספרה הראשון, אהבת תפוח הזהב (מחברות לספרות, 1959), וכמו בשירתה, גם במכתביה נחשפת הלשון רבת הקסם והיופי הייחודית לה. זהו בעינינו אוצר מרתק המאיר מזווית נוספת את פועלה של מי שהייתה למשוררת גדולה ונערצת בתרבות העברית.
     
    דליה רביקוביץ (1936-2005) נולדה ברמת גן וגדלה כילדת חוץ בקיבוץ גבע. את שיריה החלה לפרסם בשנות החמישים, ובחמשת עשורי חייה לאחר מכן פרסמה ספרי שירה, רשימות וביקורות בעיתונות, קובצי סיפורים, שירים וסיפורים לילדים, ותרגומים אחדים לספרי ילדים ולספרי שירה. רביקוביץ זכתה בין היתר בפרס ישראל, פרס ביאליק, פרס שלונסקי ופרס ראש הממשלה. יצירתה הקאנונית היא מקור השראה לדורות של משוררות ומשוררים.
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    60 48
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לפניכם אסופת מכתבים שכתבה ושלחה דליה רביקוביץ ליוסף בר יוסף, בין השנים 1955-1960. רוב המכתבים מתוארכים ומקצתם לא, וביניהם מופיעים גם ארבעה שירים ששלחה דליה ליוסי בכתב ידה, כמה מהם ראו אור וכמה מעולם לא פורסמו. כל המכתבים מובאים כאן כלשונם, בתעתיק מדויק.

     

    מבוא
     
    יוסף בר יוסף
     
    פגשתי בה לראשונה בערב יום העצמאות במסיבה קטנה באיזו דירה ברחוב דיזנגוף, יפה מאוד, לבושה חצאית עד הברך, ועל הרגל, על השוק, תחבושת לא מהודקת דייה, רפויה, ונדמה שהנה־הנה תיפרם ותנשור והפצע ייחשף. התחלנו לדבר, אולי גם רקדנו קצת, עזבנו והלכנו דרך רחוב פרישמן אל שפת הים. לפני שנפרדנו הצעתי לה להיפגש למחרת, במוצאי החג. היא אמרה שכבר קבעה עם מישהו ללכת לסרט והוא כבר הזמין כרטיסים. להצגה ראשונה, אמרה. טוב מאוד, אמרתי, נוכל להיפגש אחר כך.
    גרתי אז בחדר שכור על גג ברחוב יהודה הלוי, קרוב לפינת שינקין, משהו ששימש בעבר חדר כביסה, והוא קטן, התקרה די נמוכה, הקירות עירומים, יש רק שולחן קטן וכיסא, כוננית קטנה, ומיטה כמו־זוגית ברוחב תשעים סנטימטר. על הגג בחוץ ברז מים של חצרות ליד פתח המרזב, ושם אפשר לשטוף פנים בבוקר, ואם רוצים מאוד וגם צריכים — משתופפים כדי שהמעקה יסתיר, מתרחצים ממש, מתעטפים במגבת ורצים בחזרה אל החדר.
    כך התחילה ה“זוגיות“ שלנו, שנמשכה מעל שנתיים, ובהן נישואים שנגמרו מהר ברוח טובה, ומדי פעם אחר כך שיחות טלפון לא ארוכות. בשנים ההן עבדתי כעיתונאי בתל אביב ודליה התחילה ללמוד באוניברסיטה בירושלים. לרוב גרה לבדה בדירות שכורות קטנות, והיו זמנים שבהם גרה עם אימא שלה, שנשלחה מטעם הקיבוץ שלה, גבע, ללמוד בירושלים, ובימי חמישי הייתה חוזרת לקיבוץ. כך או כך, הייתי מגיע מדי חמישי בערב, וחוזר לתל אביב בראשון בבוקר, ומארבעת הימים והלילות שבין ראשון וחמישי נולדו המכתבים. צריך לזכור שבאותן שנים עוד לא היו טלפונים סלולריים, גם טלפונים רגילים לא היו נפוצים, וכמו שדליה כתבה, “אילו היית כאן הייתי מספרת לך, ועכשיו שאינך כאן — אני כותבת לך“. במשך שנים היו המכתבים מונחים אצלי בחושך באיזו מגירה, ולא מכבר העליתי אותם כדי לסדר את המגירה. אחי, יצחק — צעיר ממני בשבע־עשרה שנים, והכיר את דליה כשהיה ילד — בדיוק ביקר אצלי, הסתקרן, הציץ ואמר, “תשמע, תשמע! זה משהו שצריכים להוציא לאור, חייבים!“
    בצד דברי אהבה וגעגועים יש במכתבים לא מעט אזכורים של כעסים ומריבות. עשרות שנים עברו ואני מנסה לזכור על מה. אני יודע אל נכון שלא היו בינינו שקרים או בגידות, גם לא קנאות משום סוג, הייתה תמיכה והיה פרגון והייתה אהבה. אם כך על מה ולמה? אני זוכר בעיקר שטויות, אבל ברור שאלה היו רק בועות של מה שרחש בעומק, ואת זה אני יכול בעיקר לנחש. הייתי אז בן עשרים ושתיים או שלוש, כולי בוסר ומטבעי מבשיל לאט, גם בכתיבה שלי, גם באהבה. האידיאל שלי — הכמוס אולי גם מעצמי — היה להיות “גבר יעני!“ כמו כוכבי המערבונים, “לא מדבר — יורה!“ היא לעומתי, צעירה בשלוש שנים, במרומי בשלותה, גם בשיריה, שירי “אהבת תפוח הזהב“ שנכתבו רובם בתקופה ההיא, גם באהבתה השופעת, ואולי מן השוני הזה נולדו החיכוכים בינינו.
    ואני לא שוכח איך שבוע לפני החתונה, שהייתה אמורה להציל איכשהו את ה“זוגיות“ שלנו, ישבנו ליד השולחן לתכנן עוד משהו לטקס המתקרב, הסתכלנו זה בזו ופתאום צחקנו ואמרנו ברוח טובה, “מה אנחנו עושים? חתונה פתאום?!“ אז מה לעשות? לבטל? כבר שלחנו את ההזמנות... וגם רב כבר יש... ומה עם השמלה? ומה עם החליפה? ובקיצור הייתה חופה והיה טקס קצר ונחמד במועדון “צוותא“, ואני כמעט לא זוכר אותו. אחר כך הלכנו ברחוב המלך ג’ורג’, שנינו וכמה חברים קרובים איתנו, באמצע הרחוב הלכנו, מכוניות כמעט לא עברו למרות השעה הלא מאוחרת במיוחד, משהו לא מתקבל על הדעת בימינו, ואנחנו יחפים עם הנעליים ביד, ואת זה אני זוכר, את מגע כפות הרגליים באספלט הכבוש החמים, אני זוכר כאילו זה קרה בליל אמש. ואני זוכר גם את השמחה, ללכת ככה יחפים באמצע רחוב המלך ג’ורג’.
     
    מוצאי שבת, 21.5.1955
     
    ליוסי.
    מן הסתם אקדים אני ואבוא לפני מכתבי אך אין זה מעכב בעדי. ואֹמר דברים שמקצתם ידועים ומקצתם אינם ידועים. אני סופרת את הימים והשעות ואני באה בריב עם אנשים על שהם־הם ואינם אתה. אני קוראת את ״האחים קרמזוב״ ומרבה בקריאה מכיון שהתמזל המזל וחליתי (קצת). וכל היתר כמנהגו נוהג ויפה מנהגו. מכיון שחליתי פטורה אני מלראות אנשים זרים ומדרוש בשלומם. ואמא שלי נוחה אלי הפעם.
    למעשה כתבתי עד הנה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים ותבין מה רציתי לכתֹב ולא העזתי לפרש במלים.
    דליה.
    • 'דליה רביקוביץ
    • 'דליה רביקוביץ
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • השירים הגנוזים
    • ממעמקים
    • אוטוביוגרפיה
    • עובר מסך
    • חיובית – סיפורה של נשאית HIV
    • כוכבים יש רק בשמים
    • פרננדו פסואה
    • חיי
    • אופטימי - כרך 1
    • מכתבי אהבה
    • דימויים וימים
    • מכתבים - זיגמונד פרויד