הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שליחותו של הממונה על משאבי אנוש
  • שליחותו של הממונה על משאבי אנוש
    הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | 2004 | פרוזה מקור | 238 עמ' מודפסים

    הכל מתחיל בפיגוע. אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעה אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקה במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שכבה אלמונית במדור המדים של בית-החולים, בהמתנה לבירור זהותה. בחיפוש נוסף בסל הקניות שלה התגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ובלי שם. אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך "חוסר אנושיות מזעזע." אבל הבירור במאפייה מגלה שהעובדת - לא-יהודייה מחבר-המדינות, מהנדסת במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון, פוטרה לפני חודש, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת. אברהם ב. יהושע שוב מפתיע אותנו בעוצמת דמיונו, בתפניות הלא-צפויות ככל שמתקמת קריאתנו בספר; ועוד יותר ביכולתו הרעננה להוליך את כתיבתו לטריטוריות חדשות של הנפש ושל המציאות הכי עכשווית, וכל זה בשפע של פרטים דקים ומדויקים. זהו סיפור פותח מחיצות, המחדש את המרופט, תוך שהוא מהבהב בין הפסיכולוגיה האישית לבין האידיאולוגיה הלאומית, בין האינטימי לבין המטפיזי. הסרט שהופק על פי הספר זכה בפרס האוסקר הישראלי ובפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    85 68
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: הממונה

     

    אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה. ולאחר שתורגמה לו והתבהרה בקשתה המדהימה של האשה הזקנה, שעמדה בגלימת נזיר ליד המדורה הגוועת, הפעימה אותו התרוממות־רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו.

    ועדיין מקורה של השליחות המופלאה בתקלה ביורוקרטית פשוטה, שלאחר אזהרתו המוקדמת של עורך המקומון הירושלמי, עוד היה אפשר לפטור אותה בהסבר אמין, אולי מלוּוה בהתנצלות קצרה. אלא שבעל־המפעל, ישיש תקיף בן שמונים־ושבע, נתקף חרדה מוגזמת למוניטין שלו, ואותה התנצלות פשוטה, שיכלה להשכיח את כל הפרשה, לא הספיקה לו, והוא תבע מעצמו ומן הכפופים לו חרטה של ממש, גילוי ברור של כפרה, שהולידו מסע אל אופק רחוק.
    אבל מה הסעיר את הישיש הזה? על מה התעורר בו דחף כמעט דתי? האם זה משום שהימים האפלים, העוברים על הארץ כולה, ועל ירושלים בפרט, לא הפחיתו מהכנסותיו, אלא דווקא להיפך: ומול קשיים, ואפילו קריסות, של מפעלים סביבו, מחייבת אותו הצלחתו להישמר שבעתיים מפני תרעומת ציבורית, שלמרבה האירוניה עוד תודפס על נייר שהוא־עצמו משווק לעיתון? אומנם העיתונאי, דוקטורנט נצחי במדעי־הרוח, רדיקל של מוסר מקומי, שהאינטימיות הירושלמית מסירה ממנו כל רסן, לא שיער תחילה מה מקור הנייר שתתפרסם עליו הכתבה החריפה שלו: וגם לו ידע, האם היה מרכך מלה אחת? אבל העורך, שהוא אף בעל המקומון, קרא את הטיוטה, בחן את התצלום של תלוש־המשכורת הקרוע והמוכתם שנמצא בסלה של האשה ההרוגה - ומיד ראה לנכון להקדים ולבקש תגובה, או התנצלות, מבעל־המפעל עצמו, כדי לא להפתיע ידיד, ועוד בערב־שבת, בסיפור שיקדיר את היחסים.
    האומנם סיפור קשה ומיוחד? ודאי שלא. אלא שבימים איומים כאלה, בעוד התרסקות של עוברי־אורח הפכה אצלנו שגרה פתאומית, פורצת רגישות מוסרית דווקא ממקומות לא־צפויים. ולכן לקראת תום יום־העבודה, כשניסה הממונה על משאבי אנוש להתחמק מקריאתו של בעל־המפעל - כי נשבע בבוקר לאשתו־לשעבר להקדים לחזור מהעבודה, ולעמוד כל־כולו, בערב וגם בלילה, לרשות הבת היחידה - לא איפשרה לו מרַכֶּזֶת־הלשכה הוותיקה לדחות את הפגישה. וכיוון שכבר חשה בזעזוע העובר על בעל־המפעל, הקדימה לייעץ לפקיד הנרגן למצוא לו מחליף לכל חובותיו המשפחתיות הערב.

    בדרך־כלל אומנם שוררים יחסי חיבה ואמון בין הממונה לבין בעל־המפעל, עוד מהתקופה שהממונה היה סוכן־מכירות וגילה שווקים מפתיעים בעולם השלישי בשביל האגף החדש למוצרי נייר וכתיבה. ולפיכך כשהחלו להתערער נישואיו של הממונה, אפשר גם עקב נסיעותיו המרובות, הסכים הישיש, אם כי לא בלב קל, לשחרר אותו מתפקידו ולהציב אותו בינתיים כממונה על ענייני כוח־אדם במפעל כולו, כדי שלפחות יוכל ללון כל לילה בביתו ולנסות לשקם את מה שהתקלקל. אלא שהאיבה שהצטברה בהיעדרו, הזדככה לרעל בנוכחותו, והפירוד בינו לבין אשתו, תחילה נפשי, אחר־כך שכלי, ולבסוף אף מיני, כבר התגלגל מכוח עצמו. אבל גם לאחר הגירושים לא מיהר לשוב לתפקיד הקודם, שאותו אהב - בשל רצונו להחזיר אליו לפחות את האמון של בתו היחידה.
    כבר בפתח חדר־ההנהלה הגדול, שאפלולית רכה ואצילית נשמרת בו דרך־קבע בכל שעות היום ובכל עונות השנה, הוטחה בפניו, ובטון דרמטי, תמצית הסיפור שעומד להתפרסם במקומון של סוף־השבוע.
    - עובדת שלנו? ממאן הממונה לקבל את העובדה, לא ייתכן. הייתי יודע. זאת טעות.
    אבל בעל־המפעל אינו עונה, ורק מושיט הגהות של כתבה, שהפקיד קורא בחיפזון, עדיין בעמידה, חולף במהירות על כתב־שטנה לא ארוך, שכותרתו: חוסר־אנושיות מזעזע אצל יצרני וסַפָּקי הלחם שלנו.
    אשה כבת ארבעים, שלא נשאה עימה שום מסמך מזהה פרט לתלוש־משכורת של המפעל מהחודש האחרון, קרוע ומוכתם ובלי שם, נפצעה אנושות בפיגוע בשוק הירקות בשבוע שעבר, ובמשך יומיים נאבקה על חייה מבלי שמישהו מחבריה לעבודה, או מהממונים עליה, יתעניין בשלומה. וגם אחרי מותה היא שוכבת אלמונית וגלמודה במדור־המתים של בית־החולים, בעוד הנהלת המפעל מוסיפה להתעלם מגורלה, ואפילו לקבורתה אין מי שידאג. וכאן בא תיאור קצר של המפעל - המאפייה הגדולה והמפורסמת, שייסד בתחילת המאה סבו של הישיש, והאגף החדש למוצרי נייר וכתיבה: ומשובצים בכתוב שני תצלומים, המזהים בבירור את האחראים. האחד הוא של בעל־המפעל, תצלום ישן ורשמי מלפני שנים רבות, והאחר הוא של הממונה על כוח־אדם, תצלום חדש, כהה ומטושטש, שצולם בלא ידיעתו, בתוספת הערה מרושעת, שבתפקידו הנוכחי זכה רק בגלל גירושיו.
    - נחש אמיתי, ממלמל הפקיד, כמה ארס אפשר לדחוס בכתבה קצרה...
    אלא שהישיש תובע פעולה ולא רק התמרמרות. אם זה הסגנון הנהוג היום, לא אותו צריך להדוף, אלא את האשמה. וכיוון שהעורך נוהג איתם לפנים־משורת־הדין, ומסכים להדפיס בצמוד לכתבה תגובה או התנצלות, כדי לרכך הוקעה שעלולה להשתרש בלבבות אם ימתינו לעיתון של השבוע הבא - יש להתארגן מיד ולברר מה ומי העובדת שנהרגה, ואיך ולמה נשמטה מן התודעה. ואולי, למה לא, לנסות להיפגש עם ״הנחש״ עצמו, לבדוק מה הוא עוד יודע, העיתונאי הזה. מי יודע איזו מלכודת נוספת טמונה כאן.
    במלים אחרות, עליו לעזוב כל עניין אחר, ולהתמסר אך ורק לסיפור הזה. כי לא רק חופשות ומחלות, לידות או פרישות, הן באחריות כוח־אדם, אלא גם המוות עצמו. והטחה על ״חוסר־אנושיות״, על ניכור מתוך קמצנות, אם תתפרסם בלי הסבר או אפילו התנצלות, עלולה לעורר מחאה, שאולי תתבטא גם במכירות. סוף־סוף אין זו מאפייה אלמונית: ושמה של משפחת המייסדים מודבק על כל כיכר לחם שיוצאת מפיה. אז למה להגיש פיתוי קל למתחרים שמחפשים נקמות...
    - נקמות? מגחך הממונה, הגזמת מאוד. למי אתה חושב שכל זה אכפת, ועוד בימים כאלה...
    - לי זה אכפת, הודף בעל־המפעל את דברי הפקיד שלו ברוגז, ודווקא בימים כאלה...
    הממונה מרכין ראש, מקפל את הכתבה ומעלים אותה בכיסו בתנועה עניינית, שמנסה לנתק מגע לפני שסערת־רוחו של הישיש תהפוך אותו אחראי לא רק למחדל משרדי קטן, אלא אף לפיגוע עצמו. אל תדאג, הוא מרגיע בחיוך קל, אני לוקח את כל האשה הזאת על עצמי. מחר בבוקר. דבר ראשון.
    אז מזדקף הישיש, גבוה, כבד, חיוור מאוד, הדור בלבושו, ובלורית עתיקה מרחפת באפלולית כמו יונה מלכותית. החרָדָה לשמו הטוב מכבידה מאוד על היד הלופתת בכוח את כתפו של הכפוף לו. לא מחר בבוקר - נאמרת ההוראה לאט, ובצלילות רבה - אלא עכשיו. הערב. הלילה. אין זמן. הסיפור השלם צריך להיות ברור עם שחר, כדי שבבוקר יהיה אפשר לשלוח לעיתון תגובה ממשית.
    - הערב? הלילה? נלפת הממונה, לא, סליחה, כבר מאוחר. הוא מוכרח לרוץ הביתה. אשתו, כלומר לשעבר, לא תימצא הלילה בירושלים, והוא נשבע לה שבעצמו יסיע את הבת, כדי שלא תסתכן בתחבורה הציבורית. אבל מה הבהלה? המקומון הארור הזה מופיע ביום שישי, והיום רק שלישי. יש זמן.
    אבל דאגתו של בעל־המפעל לאנושיותו מקשיחה אותו מאוד. לא, אין זמן. מחר בערב הם ״סוגרים״ שם בעיתון, ואם תאחר התגובה לבוא, היא לא תודפס בסוף־השבוע הזה אלא רק בבא אחריו, וכך הם יישארו במשך שבעה ימים חשופים בלי מענה, ולכן אם מסרב הממונה להתגייס מיד לסיפור הזה, ובכל מאודו, שרק יודיע בבקשה, יימצא לו מחליף, אולי לתפקיד בכלל...
    - אבל... רגע... סליחה... מתבלבל הממונה, פגוע מן האיום שנזרק בקלות כזאת, והבת שלי? מי יוכל להחליף אותי כאן? ואמא שלה, הוא מוסיף במרירות, קצת הכרת אותה, היא תהרוג אותי...
    - היא תחליף אותך, קוטע אותו בעל־המפעל ומורה באצבע ישרה על מרַכֶּזֶת־הלשכה, שפניה מאדימות לשֵׁמע התפקיד שהוטל עליה לפתע מבלי לבקש את הסכמתה.
    - תחליף אותי? איך?
    - מה שאתה שומע. היא תסיע את בתך במקומך לכל מקום שתרצה, ותשגיח עליה כאילו היא שלה. כי מרגע זה כולנו מגויסים להוכיח שגם לנו יש אנושיות, לא פחות מאשר לנחש הזה, והיא יקרה לנו. תחשוב, בן־אדם, יש לנו ברירה אחרת? אין.

    • אברהם ב. יהושע
      צילום: מעלה היצירה/ויקפדיה
    • אברהם ב. יהושע
      אברהם ב. יהושע (יליד 1936), סופר ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות שנת תשס"ה (1995). אחד מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית, וממובילי הגל החדש (המכונה גם "דור המדינה") בספרות העברית המודרנית.
       
      יהושע נולד בירושלים, בן לאחת המשפחות הספרדיות הותיקות בעיר, דור חמישי בארץ. כינויו, "בולי", הוא המקור לאות ב' שבשמו. בבגרותו למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. יצירותיו הראשונות הופיעו בעיתונות היומית ובכתבי עת ספרותיים בראשית שנות ה-50. החל משנת 1967 שימש כמרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. ברבות הזמן מונה לפרופסור, ומשמש גם כמרצה אורח באוניברסיטאות פרינסטון ושיקגו.
       
      כתיבתו של יהושע נטתה בראשיתה לכיוונים סוריאליסטיים ומופשטים, אולם בהמשך דרכו החל לכתוב בסגנון ריאליסטי יותר, השואב את השראתו מהפסיכולוגיה וההוויה החברתית של ישראל. לגיבוריו הטיפוסיים אין יכולת החלטה ומעשה, והם תלויים בין הכוונה למימושה. על פי רוב הם מונעים על ידי הרצון לפרוץ את מעגל הבדידות שהם נתונים בו.
       
      לבד מכתיבת פרוזה, מפרסם יהושע מאמרים פוליטיים רבים ומסות בעיתונות ובכתבי עת, בהם הוא דן בענייני השעה של החברה הישראלית, ביחסי ישראל-תפוצות ועוד. בשנת 1995 הוענק לסופר פרס ישראל לספרות. יצירתו זוכה להצלחה רבה גם מחוץ לישראל ורבים מספריו תורגמו לשפות זרות.
       
     
    אריאנה מלמד
    |
    ynet ספרים
    |
    21/03/04
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות