הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שלוש סופרות דרומיות
  • שלוש סופרות דרומיות
    קת'רין אן פורטר , קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור | תרגום: משה רון, דבורה שטיינהרט
    עם עובד | 2018 | פרוזה תרגום | 369 עמ' מודפסים
    מה יש בו, בדרום ארצות הברית, שמוליד שלוש סופרות רבות כוח וכה שונות זו מזו? ספר זה מאגד יצירות סיפורת של קת'רין אן פורטר, של קרסון מק'קלרס ושל פלנרי או'קונור שהוכרו זה כבר כקלאסיקה מודרנית.
     
    עלילת יין צהריים של פורטר מתרחשת בחווה משפחתית כושלת בדרום טקסס. זר תימהוני ושתקן מתקבל שם לעבודה ומביא שגשוג למשק. מקץ שנים מופיע זר אחר ומתיימר לחשוף סוד נורא בעברו של הפועל החרוץ. איך יגיב בעל החווה? ובעקבות מעשהו, האם יוכלו חיי המשפחה לשוב לתקנם?
     
    הבלדה על הקפה העצוב מאת מק'קלרס מספרת על קפה בעיירה שכוחת אל בג'ורג'יה. כינונו, פריחתו ושקיעתו כרוכים ללא הפרד במערכת היחסים בין מיס אָמיליה הגמלונית, העשירה בתושבי העיירה, הדודן ליימון, גיבן עלוב אך תוסס שהיא מכניסה לביתה, ומרווין מייסי, פורע חוק מרושע ויפה תואר – משולש אהבה חריג וצובט לב שמעטים כמוהו בספרות.
     
    האלימים יישאוה, הרומן האחרון של או'קונור, הוא סיפורו של נער שגודל בקרחת יער נידחת בטנסי בידי דודו, קנאי דתי שמאמין שהוא נביא ושעליו להכשיר את הנער למלא שליחות זו אחריו. או'קונור מפליאה לעצב את אופיו המרדני של הנביא המיועד, וכמו בכל סיפוריה ממחישה את הפער בין האמונה הדתית התמימה לבין התנהלותו הממשית של העולם. ומכאן התערובת המיוחדת של אירוניה אכזרית לעיתים ושל חמלה המאפיינת את כתיבתה, שקנתה לה מעריצים רבים. 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37 26
    ספר מודפס
     
    94 75.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • קת'רין אן פורטר 
    יין צוהריים
     
    הזמן: 1896-1905
    המקום: חווה קטנה בדרום טקסס
     
    שני הילדים המזוהמים בעלי השיער בצבע הנעורת שחפרו בין צמחי האמברוסיה בקדמת החצר התיישבו על עקביהם ואמרו "שלום" כשהגבר הגרמי הגבוה בעל השיער בצבע הקש פנה ונכנס בשער ביתם. הוא לא התעכב בפתח; השער נהדף בחזרה ונותר למרבה הנוחות פתוח למחצה, כפי שהיה זה מכבר, שקוע וכה יציב על ציריו השבורים עד שלא עלה עוד על דעתו של איש לנסות לסגור אותו. האיש לא זיכה את הילדים במבט, אף לא החזיר להם ברכה. הוא פסע בנעליו הרבועות הכבדות המכוסות אבק, בטש בהן לפנים בזו אחר זו כאדם ההולך אחר המחרשה, כאילו הוא מכיר את המקום היטב ויודע לאן הוא הולך ומה ימצא שם. לאחר שעקף את פינתו הימנית של הבית תחת שורת עצי האזדרכת, התקדם אל המרפסת הצדדית ששם עמד מר תומפסון וטלטל הלוך ושוב מחבצה גדולה.
    מר תומפסון היה גבר נוקשה צרוב שמש בעל שיער שחור קשיח וזיפים שלא גולחו זה שבוע. הוא היה איש גאה וקולני שהחזיק את צווארו כה זקוף עד שכל פניו היו מיושרות עם פיקת גרגרתו, והפאות נמשכו וירדו על צווארו עד שהתמזגו בפרווה השחורה תחת צווארונו הפתוח. המחבצה טרטרה ואווששה ככרסו של סוס שועט ומר תומפסון נראה איכשהו כמי שנוהג בסוס באחת מידיו, בולם אותו ומדרבן אותו קדימה; ומדי פעם בפעם היה פונה חצי סיבוב ומתיז יריקה עצומה של מיץ טבק על המדרגות. אבני המפתן היו חומות ובהקו ממיץ טבק טרי. מר תומפסון טרח במלאכת החביצה פרק זמן ניכר וכבר התייגע. באותו רגע צבר מלוא הפה מיץ כדי להתיז אותו שוב, ואז הגיח הזר מעבר לפינה ונעצר. מר תומפסון ראה גבר צר חזה, שעיניו הכחולות, הבהירות עד כדי כך שנראו כמעט לבנות, הביטו ולא הביטו בו מתוך פרצוף ארוך וכחוש, מתחת לגבות לבנות. מר תומפסון העריך, על פי שפתו העליונה הארוכה, שהוא עוד אחד מהאירים הללו.
    "שלום לך, אדוני," אמר מר תומפסון בנימוס, וטלטל את המחבצה שלו.
    "אני צריך עבודה," אמר האיש, בהיגוי ברור למדי אבל עם מבטא זר כלשהו, שמר תומפסון לא הצליח לזהות. המבטא לא היה קייג'ן ולא כושי ולא הולנדי, וזה בלבל אותו. "אתה צריך פה עובד?"
    מר תומפסון דחף את המחבצה דחיפה עזה והיא היטלטלה הלוך ושוב פעמים מספר מכוח התנופה. הוא התיישב על המדרגות, ירק את מיץ הטבק שבפיו אל העשב ואמר: "תִּישב. אולי נוכל לעשות פה עסק. אני כאילו התחלתי לחפש מישהו. היו לי שני כושים אבל הם התחילו איזה ריב סכינים שבוע שעבר, אחד מת והשני עצור בקולד ספרינגס. אף אחד מהם לא שווה שיהרגו אותו, אם כבר חושבים על זה. אז עושה רושם שכדאי לי לקחת מישהו. איפה המקום האחרון שעבדת?"
    "צפון דקוטה," אמר האיש, מקפל את גופו כלפי מטה בקצה האחר של המדרגות, אבל לא כמו מעייפות. הוא התקפל והתמקם כאילו בכוונתו להישאר כך זמן רב לפני שיקום שוב. הוא לא הישיר מבט אל מר תומפסון, אך בעיניו גם לא היה שום דבר נכלולי. לא נראה שמבטו פונה בשום כיוון אחר. עיניו היו קבועות בראשו והניחו לדברים לחלוף על פניהן. הן לא נראו כמצפות לראות שום דבר שראוי להביט בו. מר תומפסון המתין זמן רב לשמוע עוד משהו מפי האיש, אך זה שקע בשרעפים נוגים.
    "צפון דקוטה," אמר מר תומפסון וניסה להיזכר איפה זה. "זה חתיכת מרחק רציני מפה, נראה לי."
    "אני יודע לעשות הכול במשק," אמר האיש. "בזול. צריך עבודה."
    מר תומפסון נערך לגשת לעסק עצמו. "השם שלי תומפסון, מר רויאל אֵרְל תומפסון," אמר.
    "אני מר הֶלטוֹן," אמר האיש, "מר אולף הלטון." הוא לא זז.
    "אז טוב," אמר מר תומפסון בקולו הרם ביותר. "אולי כדאי שנדבר לעניין."
    כל אימת שניגש מר תומפסון לעמוד על המקח היה מתמלא חביבות ועליצות. לא היה בו כל דופי פרט לכך ששנא בכל נימי נפשו לשלם שכר. הוא עצמו נהג לומר זאת. "אתה נותן אוכל וגג," אמר, "ואז עוד אתה צריך לשלם להם. זה לא בסדר. בלי לדבר על הבלאי בכלים שלך," אמר, "הם פשוט נותנים לכל דבר להתקלקל ולהיהרס." וכך התחיל לצחוק ולצעוק כדי להגיע לסיכום.
    "אז מה שאני רוצה לדעת זה, כמה אתה מתכונן לחלוב ממני?" נער וטפח על ברכו. לאחר שהתמיד בכך ככל האפשר, נרגעה רוחו והוא חש מבוכה קלה, וחתך לעצמו מנה ללעיסה. מר הלטון המשיך לבהות לאנשהו בין הרפת למטע, ונראה כאילו הוא ישן בעיניים פקוחות.
    "אני עובד טוב," אמר מר הלטון כדובר מתוך הקבר. "אני מקבל דולר ליום."
    מר תומפסון הזדעזע במידה כזו עד ששכח לפרוץ שוב בצחוק במלוא הגרון, ואז כבר לא הייתה בכך כמעט שום תועלת. "חי, חי," צווח. "בעד דולר ליום אני הייתי הולך לעבוד אצל מישהו. איזה מין עבודה זה שמשלמים לך דולר ליום?"
    "שדות חיטה, צפון דקוטה," אמר מר הלטון ואפילו לא חייך.
    מר תומפסון הפסיק לצחוק. "טוב, פה זה בכלל לא דומה לשדה חיטה. פה זה יותר כמו משק חלב," אמר, חש צורך להתנצל. "אשתי, היא הייתה נעולה על מחלבה, נראה שהיא אוהבת לעבוד עם פרות ועגלים, אז הלכתי לקראתה. אבל זאת הייתה טעות," אמר. "כמעט הכול אני צריך לעשות, איך שלא יהיה. אשתי לא כזאת חזקה. היום היא חולה, ממש ככה. מרגישה לא טוב כבר כל הימים האחרונים. אנחנו מגדלים מספוא, וחלקה של תירס, ויש את המטע, וכמה חזירים ותרנגולות, אבל הבסיס העיקרי שלנו זה הפרות. ואם רק נדבר גבר לגבר, אין בזה שום כסף. אז אני לא יכול לתת לך דולר ליום, כי בעצם אני לא מוציא מזה כזה סכום. לא, אדוני, אנחנו מסתדרים על הרבה פחות מדולר ליום, הייתי אומר, אם ניקח הכול בחשבון לטווח הארוך. אז הינה, שילמתי שבעה דולר לחודש לשני הכושים, שלושה וחצי לכל אחד, ואוכל, אבל מה שאני אומר זה, בנאדם לבן אחד פחות או יותר טוב שווה ערימה שלמה של כושים כל יום בשבוע, אז אני אתן לך שבעה דולר ואתה תאכל בשולחן איתנו, ותקבל יחס של בנאדם לבן, כמו שאומר הבחור —"
    "בסדר," אמר מר הלטון. "לקחתי."
    "טוב, אז עשינו עסק, מה?" ומר תומפסון זינק ממקומו כאילו נזכר בעניין חשוב. "אז תתפוס את המחבצה הזאת ותיתן לה כמה דחיפות, אם לא אכפת לך, בזמן שאני אסע העירה לכמה סידורים קטנים. כבר שבוע שלא יכולתי לצאת מפה. אני מניח שאתה יודע מה לעשות עם חמאה כשיהיה לך אותה, נכון?"
    "יודע," אמר מר הלטון בלי לסובב את ראשו. "יודע עניין של חמאה." קולו לָאַט בצורה מוזרה, ואפילו כשהגה רק שתי מילים עלה וירד וההטעמה נפלה במקום הלא נכון. מר תומפסון תהה איזה סוג של זר עשוי מר הלטון להיות.
    "אז איפה אמרת הייתה העבודה האחרונה שלך?" שאל, כאילו ציפה שמר הלטון יסתור את עצמו.
    "צפון דקוטה," אמר מר הלטון.
    "טוב, כל מקום הוא כמו כל מקום אחר אחרי שמתרגלים," אמר מר תומפסון ברוחב לב. "אתה זר, נכון?"
    "אני שוודי," אמר מר הלטון והתחיל לטלטל את המחבצה.
    מר תומפסון פלט צחוק רועם, כאילו מעולם לא נשמעה הלצה מוצלחת יותר. "אוף, שכה אני אחיה," אמר בכל עוצמת קולו. "שוודי: נו, טוב, אני חושש שתרגיש פה די בודד. בחיים לא ראיתי אף שוודי בכל הסביבה הזאת."
    "אין דבר," אמר מר הלטון. הוא המשיך לטלטל את המחבצה כאילו הוא עובד במקום זה שנים.
    "האמת, לא אכפת לי להגיד לך, אתה בעצם השוודי הראשון שיצא לי לראות בכלל."
    "אין דבר," אמר מר הלטון.
     
    מר תומפסון נכנס לחדר הקדמי שבו שכבה לה גברת תומפסון כשהתריסים הירוקים מוגפים. לצידה על השולחן הייתה קערת מים ועל עיניה פיסת בד רטובה. היא הסירה את הבד כששמעה את רקיעת נעליו של מר תומפסון ואמרה: "מה כל הרעש הזה בחוץ? מי זה?"
    "יש פה אחד בחוץ אומר שהוא שוודי, אֶלי," אמר מר תומפסון. "אומר שיודע לעשות חמאה."
    "אני מקווה שיתברר שזה נכון," אמרה גברת תומפסון. "נראה שהראש שלי אף פעם לא יבריא."
    "אל תדאגי," אמר מר תומפסון. "את נלחצת יותר מדי. אז אני אסע העירה ואני אעשה קצת קניות לבית."
    "אבל שלא תתעכב, מר תומפסון," אמרה גברת תומפסון. "אל תלך למלון." היא התכוונה למסבאה; בעליה החזיק גם חדרים להשכרה בקומה העליונה.
    "רק שתי מנות קטנות של טוֹדִי," אמר מר תומפסון וצחק בקול רם, "אף פעם לא הזיק לאף אחד."
    "בחיים לא שתיתי טיפה," אמרה גברת תומפסון, "ולא רק זה, בחיים אני לא אשתה."
    "לא דיברתי על המין הנשי," אמר מר תומפסון.
    צלילי המחבצה המיטלטלת ערסלו את גברת תומפסון תחילה לנמנום קל, אחר כך לתרדמה עמוקה שממנה הקיצה לפתע בידיעה שהטלטול נפסק לפני זמן־מה. היא הזדקפה לישיבה וסוככה על עיניה החלשות מפני אלומות האור הצרות של שמש שלהי הקיץ שהסתננו בין התריסים המוגפים לאדן החלון. ובכן היא עדיין בחיים, תודה לאל, כשעליה לבשל את ארוחת הערב אך היא פטורה ממלאכת החביצה, וראשה עדיין שרוי בבלבול, אבל לא טרוד. אט־אט גמלה בה ההכרה ששמעה צליל חדש אפילו בשנתה. מישהו ניגן במפוחית, לא סתם צרם את האוזן ברעש מחליא, אלא באמת השמיע נעימה נאה, עליזה ועצובה.
    היא יצאה דרך המטבח, ירדה מהמרפסת ועמדה בפניה מזרחה, מאהילה על עיניה. כשהצטללה ראייתה והתייצבה, ראתה גבר ארוך בהיר שיער במכנסי ג'ינס כחולים יושב בפתח הצריף המיועד לעובד השכיר ונושף במפוחית בעיניים עצומות. ליבה של גברת תומפסון פרפר וצנח בקרבה. אל אלוהים, הוא נראה עצלן וחסר ערך, ממש כך. קודם חבורה של עצלנים שחורים לא שווים ועכשיו איש לבן לא שווה. בדיוק מתאים למר תומפסון לקחת לעבודה אחד כזה. הלוואי שהיה יותר שקול ומוכן לטרוח קצת יותר בעסקיו. היא רצתה להאמין בבעלה, והיו רגעים רבים מדי שבהם לא יכלה לעשות כן. היא רצתה להאמין שמחר, או לכל היותר מוחרתיים, החיים — קושי מתמשך במקרה הטוב — יהיו טובים יותר.
    היא עברה על פני הצריף בלי להעיף מבט הצידה, פוסעת בזהירות, כפופה במותניה מחמת הכאב המציק בצלעותיה, והלכה אל מחסן הפלג,1 מתאמצת להקשות את ליבה כדי לומר לפועל השכיר החדש הזה דברים כדורבנות אם לא עשה את עבודתו.
    מחסן החלב היה סתם צריף עשוי קרשים מוכי רוחות שמוסמרו זה לזה בחופזה שנים קודם לכן מפני שהיה צורך במחסן חלב; המבנה נועד להיות ארעי וכזה היה; חסר צורה ונוטה על צידו מעל זרזיף צונן של מים שנבע מתוך מערה קטנה, כמעט סתומה בשרכים חיוורים. לשום אדם באזור כולו לא היה פלג מים שכזה על אדמתו. בני הזוג תומפסון סברו שהפלג הזה שלהם שווה הון, אם רק יתפנו אי־פעם לעשות בו משהו.
    מדפי עץ רעועים נצמדו פה ושם לריבוע המקיף את הבריכה הקטנה שבתוכה טבלו דליי החלב והחמאה הגדולים, טריים ומתוקים, במים הצוננים. כשידה האחת תומכת בצד גופה השטוח, הכאוב, והאחרת מסוככת על עיניה, רכנה גברת תומפסון והציצה אל תוך הדליים. השומן קופה והופרד, הייתה שם כיכר חמאה דשנה, תבניות העץ והקלחות הרדודות קורצפו והודחו לראשונה זה מי יודע מתי, החבית הייתה מלאה חובצה מוכנה לחזירים ולעגלים הנגמלים, רצפת העפר הכבוש טואטאה והוחלקה. גברת תומפסון חזרה והזדקפה, מחייכת בעדינות. היא כבר הייתה מוכנה לגעור בו, באיש המסכן שהיה זקוק לעבודה, שרק עכשיו הגיע לשם ואולי לא היה צפוי לעשות את הדברים כשורה בתחילה. לא היה דבר שבכוחה לעשות כדי לפצות אותו על העוול שעשתה לו במחשבותיה אלא לומר לו כמה היא מעריכה את עבודתו הטובה והנקייה שכבר הושלמה במהירות הבזק. היא התקרבה אל דלת הצריף בפסיעות זהירות; מר הלטון פקח את עיניו, הפסיק לנגן והוריד את כיסאו על ארבע רגליו, אבל לא הביט בה ולא קם. היא הייתה אישה נמוכה ושברירית בעלת שיער חום סמיך, פה מאופק ידוע סבל ועיניים חולניות נוטות לבכי. היא ארגה את אצבעותיה לסוכך על עיניה, אגודליה על רקותיה, מצמצה בעפעפיה הדומעים ואמרה בקול קטן ואדיב: "שלום לך, אדוני. אני גיברת תומפסון, ואני רציתי להגיד לך שלפי דעתי הצלחת מאוד במחסן החלב. תמיד היה קשה להחזיק אותו."
    הוא אמר: "זה בסדר," בקול איטי, בלי לזוז.
    גברת תומפסון חיכתה רגע. "יפה המנגינה שאתה מנגן. רוב האנשים לא מוציאים הרבה מוזיקה ממפוחית."
    מר הלטון ישב בגב קמור, רגליו הארוכות פשוטות לצדדים, עמוד שדרתו מקושת, והחליק את אגודלו על פתחי הנשיפה הרבועים של הכלי; אלמלא ידו הנעה אפשר היה לחשוב שהוא ישן. המפוחית הייתה גדולה, חדשה ונוצצת, וגברת תומפסון השיטה את מבטה סביב וספרה עוד חמש מפוחיות, כולן טובות ויקרות, מסודרות בשורה על המדף שליד מיטתו המתקפלת. "הוא בטח סוחב אותן בכיס של הסרבל שלו," חשבה, וציינה לעצמה שאין זכר לשום חפץ אחר שלו במקום. "אני רואה שאתה נורא חובב מוזיקה," אמרה. "פעם היה לנו אקורדיון ישן, ומר תומפסון ידע לנגן עליו די יפה, אבל הילדים הקטנים שברו אותו."
    מר הלטון נעמד בתנועה פתאומית למדי, הכיסא חרק תחתיו, ברכיו התיישרו אך לא כתפיו, והוא לטש עיניים ברצפה כמטה אוזן בדריכות. "אתה יודע איך זה עם ילדים קטנים," אמרה גברת תומפסון. "כדאי לך לשים את המפוחיות האלו על מדף גבוה, אחרת הם ימצאו אותן. הם מומחים גדולים בלמצוא דברים. אני מנסה לחנך אותם, אבל זה לא כל כך עוזר."
    מר הלטון, בתנועה רחבה אחת של זרועותיו הארוכות, גרף את המפוחיות שלו אל חזהו, ומשם העביר אותן בשורה אל הכרכוב שבו נפגש הקיר עם הגג. הוא דחף אותן לאחור עד שכמעט לא נראו.
    "זה יספיק, אולי," אמרה גברת תומפסון. "עכשיו אני שואלת את עצמי," אמרה, פנתה ועצמה את עיניה בחוסר אונים כנגד האור העז מן המערב. "אני שואלת את עצמי מה קרה עם הפַספוסים האלו. אני לא מצליחה להשתלט עליהם." היא דיברה על ילדיה כאילו הם אחיינים בעייתיים למדי שבאו לביקור ממושך.
    "למטה על יד הנחל," אמר מר הלטון בקולו החלול. גברת תומפסון השתהתה רגע מתוך בלבול, והחליטה שבכך הוא השיב על שאלתה. הוא עמד בסבלנות ושתק, אולי לא בדיוק מחכה שהיא תלך אבל בבירור גם לא מחכה לשום דבר אחר. גברת תומפסון הייתה רגילה לחלוטין לכל מיני גברים בעלי כל מיני מנהגים רגזניים. העיקר היה לברר איך בעצם רגזנותו של מר הלטון שונה מזו של כל גבר אחר, ואז להתרגל אליה ולאפשר לו להרגיש בבית. אביה היה רגזן, אחֶיה ודודיה היו מקובעים בדרכי התנהגות משלהם ואיש מהם לא דמה לרעהו; וכל פועל שכיר שראתה מימיה היו לו מוזרויות וגחמות משל עצמו. והינה עכשיו לפניה מר הלטון, שהוא שוודי, מסרב לדבר, ונוסף לכול מנגן במפוחית.
    "הם בטח יצטרכו משהו לאכול," אמרה גברת תומפסון בעמימות ידידותית, "עוד מעט. אז אני שואלת את עצמי על מה אני צריכה לחשוב בשביל ארוחת ערב? אז מה אתה אוהב לאכול, מר הלטון? תמיד יש לנו חמאה טובה וחלב ושמנת בשפע, וזאת ברכה. מר תומפסון אומר שכדאי לנו למכור הכול, אבל אני אומרת שהמשפחה שלי קודמת." פניה הקטנות התעוותו לגמרי בחיוך כאוב ועיוור.
    "אני אוכל הכול," אמר מר הלטון, מילותיו תועות בין הגבוה לנמוך.
    הוא לא מסוגל לדבר, קודם כול, חשבה גברת תומפסון; חבל להחזיק אותו אם הוא לא יודע טוב את השפה. היא פסעה פסיעה איטית אחת מהצריף, מביטה לאחור מעבר לכתפה. "בדרך כלל אנחנו אוכלים לחם תירס חוץ מבימי ראשון," אמרה לו. "נראה לי באזור שלך אין לכם הרבה לחם תירס טוב."
    אף מילה ממר הלטון. היא ראתה בזווית עינה שהוא חזר והתיישב, מביט במפוחית שלו, כיסאו מוטה לאחור. היא קיוותה שהוא זוכר ששעת החליבה מתקרבת. בעוד היא מתרחקת הוא התחיל לנגן שוב, אותה מנגינה.
    • קת'רין אן פורטר
    • קת'רין אן פורטר

      קת'רין אן פורטר נולדה ב-1890 בשם קלי רסל פורטר (Callie Russell Porter) באינדיאן קריק, יישוב כפרי קטן במרכז טקסס, ומתה בסילבר ספרינג, מרילנד, פרוור של וושינגטון הבירה, ב-1980.

     
    • קרסון מק'קלרס
    • קרסון מק'קלרס

      קרסון מק'קלרס נולדה ב-1917 בשם לוּלה קרסון סמית' (Lula Carson Smith) בעיר קולומבוס שבמדינת ג'ורג'יה, ומתה ב-1967 בנַיאק, ניו יורק.

     
    • פלנרי או'קונור
    • פלנרי או'קונור

      פלנרי או'קונור (Flannery O'Connor) נולדה ב-1925 בעיר סוואנה, ג'ורג'יה, ומתה ב-1962 במילֶדְגְ'וויל, ג'ורג'יה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות