הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שירת מרים
  • שירת מרים
    ידיעות ספרים | 2011 | ביוגרפיה | 343 עמ' מודפסים
    סגן אוריאל פרץ, מפקד בסיירת גולני, חלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון. אבל אמו מרים ידעה שבנה הבכור לא יֵצא בשלום מלבנון, ומיום שהתגייס הפכה לאישה המחכה לבשורה, בשורה של אסון.
     
    בנובמבר 1998 נפגע אוריאל בהתפוצצות מטעני חבלה שטמנו אנשי חיזבאללה לחיילי צה"ל. הוא היה בן 22 במותו.
     
    את הכאב על מות בנה תרגמה מרים לעשייה חינוכית והתנדבותית, והחלה לנדוד בין בתי ספר ובסיסים צבאיים, מספרת על חזון המנהיגוּת של בנה, אשר כתב: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל, ומי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה."
     
    אך לדאבונה, במרס 2010 נאלצה מרים לעמוד במבחן נוסף: בנה השני, רב-סרן אלירז פרץ, נהרג בתקרית אש קשה ברצועת עזה, כמעט שתים-עשרה שנים אחרי שספד לאחיו הבכור במילים: "על הדרך הנכונה לפעמים משלמים מחיר. את מחיר החיים." אלירז, בן 32 במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, בהם תינוקת שהיתה אז בת חודשיים.
     
    האֵם אשר איבדה את שני בניה וגם את בעלה, שלבו לא עמד בנפילת בנו הבכור, הפכה בן לילה לסמל של שכול ושל עוצמה.
     
    בדצמבר 2010, כשהעניק לה אות הוקרה, אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "יכולתה של מרים להמשיך לבטא את הכאב הגדול, ולנתב אותו לתרומה לאפיקי החינוך והעיצוב של דור העתיד, היא מופת ומודל השראה מרגש לכולנו."
     
    מרים פרץ, ילידת קזבלנקה, גדלה במעברת חצרים בבאר שבע, למדה חינוך באוניברסיטת בן גוריון והלכה אחרי בעלה לשארם-א-שייח', גידלה שישה ילדים והיתה שותפה לגידולם של אלפי ילדים אחרים כמחנכת וכמנהלת נערצת.
     
    סמדר שיר משרטטת את סיפור חייה, שהוא סיפור של אֵם ומולדת, של אהבת הארץ, אהבת העם והמדינה, ושל ניצחון הרוח והאמונה.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה

    בערב שבת, שעות לפני שהשמים נצבעים בכתום, כבר מציבה מרים פרץ את הנרות בפמוטים.
    שמונה פמוטים. כמו בעבר. "שישה ילדים, בעל ואישה."
    שמונה נרות. על אף ששלושה מבני משפחתה כבר לא איתה.
    "ואז אני מושיטה את היד אל דפי הברכות שמונחים על המדף ולא מוצאת שום ברכה שמתאימה למצבי," היא אומרת וצובטת את מפת השולחן. "באחד נכתב 'יהי רצון מלפניך שתחוס ותרחם על בעלי'. איך אני יכולה לומר את זה? הרי הוא לא ריחם ולא חס. אליעזר, בעלי, לא עמד בנפול אוריאל, בננו הבכור, ולבו קרס. מצד שני, אולי אלוקים בכל זאת ריחם וחס? הרי אליעזר לא ראה בנפול אלירז. לפעמים אני משנה ל'תחוס ותרחם עלי', אבל גם זה לא מתאים. מעולם לא ביקשתי ואני לא יודעת מה זה לבקש על עצמי. בסידור אחר מצאתי 'וזכני לגדל בנים ובני בנים, תלמידי חכמים נבונים העוסקים בתורה, ויראי אלוקים', ולבי נחמץ. הרי גידלתי אותם להיות תלמידי חכמים. הרי יראת שמים היתה לחם חוקם. אז למה לא זכיתי לגדל את כל הבנים שלי שהבאתי לעולם?"
    אין דומה ערב שבת אחד למשנהו, למדה מרים פרץ על בשרה. ולכן, כשאין בכתובים ברכה הולמת, לפעמים היא ממציאה. "אני אומרת 'שמור לי על כולם' ומציינת את שמות הילדים ושמות הנכדים, לא אחת מתבלבלת וטועה, נוקבת פעמיים בשמו של נכד מסוים או מדלגת בטעות על נכדה, ואז נמלאת חרדה וחוזרת להתחלה. גם מאוחר יותר, ביושבי לשולחן, אני נבהלת מרוח נושבת שכיבתה שלהבת. מחשבות קשות היא מביאה עִמה. נרו של מי כבה? ולמה? ומה יכולה אני לעשות כדי להצית את האש מחדש? הרי הנר הוא נשמתו של האדם. וכך, כל שבת זה אחרת. כמו בכל ביקור בהר הרצל. יש שאני מגיעה לשם ורואה את שניהם, אוריאל ואלירז, עומדים מולי ובאים לקראתי ונשמתי יוצאת ומפרפרת. יש שהשקט כל כך עמוק וחרישי, עד שאני שומעת את משק כנפי הציפור ואת רשרוש הענף, ומצליחה להרגיש שהצטרפתי אליהם, לגן עדן. ויש שאני עומדת מול האבן והיא רק אבן. קרה ודוממת. יש שאני משקיעה את עצמי בפעולות טכניות שאולי יעזרו להם להתקרב - מדליקה נר, מנקה, משקה ומלטפת, ויש שאני מוציאה את ספרון התהלים שהנחתי לכל אחד מהם מתחת לכרית המצבה, וכל עמוד שאני פותחת מדבר אלי כאילו נכתב עבורי, עבור מרים פרץ. 'גם כי אלך בגיא צלמוות', אני קוראת מהספר ומביטה לרקיע. מה זה 'גם'? בגיא צלמוות אני כבר הולכת. 'לא אירא רע', אני קוראת וחיה את פסוקי תהלים ומתנחמת. אולי זה לא היה מקרי? אולי המחשב של אלוקים לא נתקע, בשוגג, דווקא על משפחת פרץ?"
     
    סגן אוריאל פרץ (22) חלם להיות הרמטכ"ל המרוקאי הראשון, אבל אמו בטוחה שגם הוא ידע כי לא יגשים את החלום. גם היא עצמה ידעה שאוריאל, לוחם בסיירת גולני, לא יֵצא בשלום מלבנון. בשתיים וחצי לפנות בוקר, כששמעה צעדים מחוץ לביתה, היא פתחה את חלון הקומה השנייה, ראתה את "שלושת המלאכים" וקראה אליהם: "אני יודעת!" רק דקות אחדות לאחר מכן, כשפתחה את הדלת, התחננה: "תגידו לי שהוא נפצע."
    כמעט שתים־עשרה שנים לאחר מכן חזרו אליה שלושת המלאכים כדי להודיע לה על נפילת בנה השני, אלירז. "אל אברהם אבינו הם הגיעו כדי לבשר לו שאשתו תלד בן, ואלי הם באו כדי להודיע שאין לי בן," גרונה נחנק. "עוד לפני שראיתי אותם הבנתי. סגרתי את הדלת, נעלתי את הבריח, הגפתי את כל התריסים, טרקתי גם את הדלת האחורית ואמרתי: 'לבית הזה אף אחד לא נכנס!' ואז התייצבתי מול תמונתו של אליעזר שבכניסה. 'מה עשית לאלירז?' צעקתי עליו. 'הרי אתה הלכת כדי לשמור עליו בעוד אני כאן, למטה, שומרת על כל השאר!' כשנכנסו, הם מצאו את הבית נקי לחג הפסח ואת השולחן ערוך לכניסת השבת. אחד מהם ניסה לדבר אלי ואני לא נתתי לו. 'חכה דקה,' ביקשתי, 'עוד רגע, עוד מעט.' והוא נבוך, מתפתל. 'מרים,' אמר לי, 'אני חייב.' ואני התחננתי על נפשי: 'עוד קצת. כל זמן שלא השלמת את המשפט הבן שלי עדיין בין החיים,' עד שהוא גבר עלי ואמר את מה שהיה עליו להגיד."
     
    שמונה נרות. שמונה פמוטים. ומדי בוקר, אחרי שנטלה ידיה ובירכה, היא מתייחדת עם המזוזה, כמנהג אמה המנוחה, אשר גדלה בתוך בית הקברות היהודי בסוּס שבהרי האטלס, והמוות היה תבנית נוף מולדתה.
    "זו תמונת חיי, גם מקזבלנקה וגם מהמעברה בבאר שבע," מצטעף מבטה. "אמא עוטפת את המזוזה בשתי ידיה, מרכינה ראשה ובמשך עשר דקות מתפללת בדממה. כבר בילדותי התבוננתי בפליאה במעמד הזה של התכנסות והתייחדות עם הקדושה. אנחנו, הילדים, לא פצינו פה כשאמא התפללה. אפילו לא העזנו להתקרב. לימים הצלחנו לשמוע משפט בודד שאמא אמרה: 'אל תיתן לי לראות במות ילדַי ונכדַי.' הנשמה של אמא ידעה, שברגע שאוריאל יהפוך למפקד הוא יֵצא בראש חייליו ולא יחיה. והיא לא יכלה לעמוד בזה. חודשים ספורים לפני שהוא נהרג היא הסתלקה. גם אני, כמוה, נצמדת מדי בוקר אל המזוזה, אבל לרוב שותקת. מבקשת ומתפללת למען הנותרים, ולמען נשמותיהם של אהובי שאינם."
     
    באפריל 2009, עשר שנים לאחר שבנה בכורה נפל במארב, הגעתי לראשונה אל הבית בגבעת זאב, שדגל ישראל מתנופף בחזיתו, ושמעתי איך בימי מלחמת לבנון השנייה היא תלתה עליו את השלט "כאן מבשרים רק בשורות טובות" כדי להרחיק ממפתנה את מלאך המוות. ואיך בימי מבצע עופרת יצוקה כמעט נטרפה עליה דעתה מפני ששלושת בניה היו בקו הראשון.
    "אין ביטוי לכאב של אובדן ילד, כל המילים של טובי הסופרים אפילו לא מתקרבות לעוצמת היגון," אמרה לי אז. "אני לא רואה את אוריאל בדלת, מפני שהוא בבית. הוא כאן. אני חיה אותו רגע־רגע ומתה איתו שנייה־שנייה. אני נושמת אותו, מריחה אותו, מדברת בו ואיתו. עם כל נגיסה אני חושבת כמה חבל שהוא לא טועם מהמאכל החדש. אני כבר לא יכולה לגעת בו ולנשק אותו, אבל כל בוקר מבקשת מהקדוש ברוך הוא שייתן לי כוח להמשיך לחיות אותו."
    זיק של שמחה ריצד באישוניה כשסיפרה לי מה גדול היה אושרו של אוריאל, כאשר בתום חודשיים של שירות במטבח יצא לגיבוש של סיירת גולני. "מתוך מאות חיילים בחרו רק עשרים, הטופ שבטופ, והוא היה המאושר באדם. אוריאל לא דיבר הרבה על המסלול, הוא חזר הביתה תשוש ואני ישבתי ליד מיטתו והוצאתי מכפות ידיו את הקוצים, אחד־אחד. וכשתליתי לייבוש את הגרביים שלו התפללתי: 'הקדוש ברוך הוא, תן לי תמיד גרביים עם קוצים,' מפני שכל קוץ מסמל את הדריכה של אוריאל בארץ הזאת." כהוכחה הגישה לי דף ממוסגר. הנה, קרנה אלי, זהו כתב ידו של אוריאל. הוא עצמו כתב: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר, אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל, ומי שחי בארץ הזאת צריך לדעת לקבל באהבה את קוציה."
    משהו בתוכי התקומם. אולי נרתע. גם אני אם לשישה.
    כך גידלתם את ילדיכם? תהיתי, על סיפורי גבורה?
    "מה פתאום," היא מחתה, "גידלנו אותם על אהבת הארץ, על אמונה ואהבה. חינכנו אותם שלהיות לוחם זו זכות וגאווה ומצווה. אבל אני, שהגעתי ממרוקו למעברת חצרים, לא ידעתי דבר על הצבא. הרב של המעברה פסק שבנות לא מתגייסות, ובמשך שנים הלקיתי את עצמי על כך שלא עשיתי מספיק בשביל המדינה. כשגרנו בשארם־א-שייך הכרתי אישה מדור הפלמ"ח, שסיפרה לי סיפורי גבורה, והלב שלי נצבט. בכל פעם ששרתי את 'נלבישך שלמת בטון ומלט' הרגשתי שאני מזייפת, מפני שאני לא נתתי דבר. הרי לא סללתי אף כביש ולא ייבשתי שום ביצה. לאחר שאוריאל נפל היא שלחה לי מכתב. 'נו, מרים', כתבה לי, 'עכשיו את מבינה מה נתת?'"
    אבל אני עדיין לא הבנתי. או שהבנתי ולא הייתי מסוגלת להפנים.
    "זה לא היה מוות סתמי," היא זקפה ראשה. "הילדים שלי מסכנים את חייהם למען הארץ שסבֵי־סבתי חלמו עליה בהרי האטלס ולא זכו להגיע אליה. הארץ שלנו נקנית בייסורים, והבנים שלי לוחמים כדי שנוכל לממש את החלומות ואת הכמיהות. של הדורות הקודמים, ושל הדורות הבאים."
     
    "גולני שלה" - זו היתה כותרת הכתבה על מרים פרץ שפורסמה במוסף יום הזיכרון לחללי צה"ל של "ידיעות אחרונות" באפריל 2009. ילדיה עמדו לצדה בתמונה. אלירז, בנה השני - שחום ובעל עיניים יוקדות - הניח זרוע אחת על כתפה, ובידו השנייה חבק תצלום ממוסגר של אוריאל, אחיו הבכור. בעקבותיו הלך לסיירת גולני. הוא היה בחודש השישי של המסלול כשאוריאל נפל. ומי יכול היה להעלות בדעתו שתמונתו של אלירז, האוחז בתמונת אוריאל אחיו, תהיה האחרונה.
    רב סרן אלירז פרץ (32), נשוי ואב לארבעה, בהם תינוקת שהיתה אז בת חודשיים, נהרג בערב פסח, מרס 2010, בתקרית אש ברצועת עזה. כמעט שתים־עשרה שנים אחרי שספד לאוריאל, אחיו הבכור, באלה המילים: "על הדרך הנכונה לפעמים משלמים מחיר. את מחיר החיים."
    חזרתי אל מרים. אל זרועותיה המושטות. אל החיבוק החם.
    "זה נורמאלי?" היא שוב אימצה אותי לחיקה. "כבר נתתי את אוריאל, ואליעזר הלך בעקבותיו. זה הגיוני לתת שני בנים?"
    לימים גיליתי שאינני היחידה שמבקשת את החיבוק הזה. הניגוד החד בין רצף האסונות הכבד לבין עמידתה הזקופה של מרים הפך אותה למעין גיבורה לאומית. אתר עלייה לרגל של אישה אחת. בדצמבר 2010 הוענק לה, ולשייטת 13, הפרס על שם מנחם בגין "להוקרה על מעשה מיוחד למען עם ישראל ומולדתו", והרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר כי "יכולתה של מרים להמשיך לבטא את הכאב הגדול, ולנתב אותו לתרומה לאפיקי החינוך והעיצוב של דור העתיד, היא מופת ומודל השראה מרגש לכולנו."
    היא עצמה, שכמעט מדי יום ביומו יוצאת להרצאות בבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, וביוזמתה מגיעה אל בתים ומשפחות שהצטרפו למעגל השכול, מתקשה להסתגל לתפקיד שנכפה עליה. "אנשים מבקשים שאבוא לחזק אותם ואני רוצה לשאול אותם 'מה זה לחזק?' למה אני, שעברתי כל כך הרבה טרגדיות, נתפסת כמחזקת?" התקוממה. "תיגעו בי, אני בשר ודם. אני בסך הכול אומרת את מה שאני חושבת ומרגישה ומאמינה. איך אפשר לאבחן נפש חזקה? בזה שאני ממשיכה לחיות? בעל כורחנו אנחנו חיים. בכל בוקר אתה קם, והשאלה היא מה אתה עושה עם החיים שלך, איזו משמעות אתה יוצק לתוכם."
    בהמשך פגישותינו עלתה בה המחשבה שמא החוזק הזה, המיוחס לה, נובע משמה - מרים. "יש בו משהו מר, גם יש בו מרי, סוג של מרד, וגם יש בו פיסה מהים הרגוע וגם משהו שמֵרים כלפי מעלה ובכך אולי נוסך תקווה. ויש גם את מרים של התנ"ך שאני כל כך מזדהה איתה, אחותו של המנהיג, שגוננה עליו. 'ותיקח מרים את התוף.' היא זו שהובילה את העם בשירה. לא שאני מדמה עצמי למרים התנ"כית," מיהרה להצטנע, "אבל מאז ומתמיד התחברתי לדמותה, ובשנים האחרונות ההזדהות הזאת גברה.
    "כי מה יש לי בחיי? שלוש פעמים שבעה. על שני בנַי ועל אליעזר בעלי, ועוד שבעה על אחי שרלי, ועוד שבעה על אבא ואמא. ומה כתוב אצל דוד המלך? 'ויקום'. הפעולה הראשונה שיש לבצע בתום השבעה היא לקום, וכדי לקום מהשבעה מישהו צריך להרים אותך, אתה לא מרים את עצמך לבד. כך נכתב בהלכה. אבל אני, מרים, בכל יום מרימה את עצמי בעצמי למלחמת קיום חדשה."
     
    לשני בניהם הראשונים העניקו מרים ואליעזר שמות של מלאכים. "וזה עזר?" היא מקשה. "אני חושבת שיש גן עדן. אני מאמינה בכך. בדמיוני אני רואה אותם ליד אבא שלהם, ליד הסבתות והסבים שלהם, ומרגישה שהם שמורים היטב ושיש מי שמגונן עליהם. אבל הגשם הראשון מביא עמו בכי גדול וכך גם החמסין. לא קר להם? לא חם? אני מדברת איתם וזועקת אליהם. לאלירז עדיין לא, אבל לאוריאל ולאליעזר.
    "לפעמים אני שומעת את אלירז אומר לי: 'תמשיכי, אמא, זה בסדר.' לפעמים קולו מתנצל באוזני: 'הייתי חייב ללכת, נדרשתי ללכת.' ואני כל כך מקווה שהם נמצאים במקום שכולו טוב, טוב יותר מהמקום שבו אני נמצאת. מפני שאני זו שהולכת בגיא צלמוות, במקום של חיבוטי נפש וייסורים."
     
    את מצטערת שנקראת מרים? שאלתי.
    "חלילה, זה שם בעל משמעות ולא הוא האשם בגורלי. אבל בילדותי בקזבלנקה, וגם בבית הספר בבאר שבע, קראו לי כולם יַאמנה־מַארי. יאמנה על שם סבתא מצד אבא, ומארי עם צליל צרפתי מתנגן. רק כאשר הייתי בת שש־עשרה הודיעה לי המורה: 'יאמנה־מארי זה מסובך מדי, מסורבל, גלותי. מעתה נקרא לך מרים.' והורי, שמעולם לא הצליחו ללמוד עברית, גילו לי במרוקאית: 'אכן, מרים הוא שמך, עוד משם'..."
     

    1

    מרוקו זה לא שלנו

    ילדותי בקזבלנקה

     
    קזבלנקה. סמטה צרה בלבו של המלאח, הגטו היהודי, מובילה אל מבואה. שם המשפחה - אוחיון - אינו מתנוסס על הדלת מפני שהורי, איטו ויעקב, לא ידעו קרוא וכתוב, אך במשקוף קבועה מזוזה. שם נולדתי, הבכורה מבין חמשת ילדי המשפחה, ושם עברו עלי עשר שנות חיי הראשונות והיפות.
    אמא שלי, איטו (בצרפתית זה כוכב), נולדה בכפר סוּס שבהרי האטלס ובגיל שלוש התייתמה מאמה. אביה, מכלוף, תפר מזרנים לפרנסתו עד שהקש והאבק פגעו בעיניו והוא איבד את הראייה. כאלמן המטופל בשלוש יתומות קטנות סידרו לו צריף בתוך בית העלמין היהודי, וגם עבודה סידרו לו שם: שומר הקברים. "בכל יום ראיתי את המתים," סיפרה לי אמא בילדותי, "מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי בצל המוות."
    לא אהבתי לשמוע את הסיפורים האלה. הייתי ילדה ערנית ומלאת חיים, רציתי לבלוע את העולם כולו. אך אמא המשיכה להפליג בזיכרונות מרים. "יאמנה־מארי, יא בינתי, הקשיבי לי," התעקשה לספר לי איך בגיל צעיר נאלצה למלא את מקומו של אביה, ולטפל גם בו וגם באחיותיה. ואני לא ידעתי שיחד עם חלב־האֵם היא מטפטפת אלי עוצמות.
    הכוח של אמא, כך למדתי מסיפור אחר ששמעתי ממנה, התגלה במלוא עוזו כשמלאו לה ארבע־עשרה שנה. הכירו לה גבר, לקחו אותה לביתו והתכוננו לחתונה. אך ביום החופה, כשהיא כבר לובשת את השמלה הלבנה, היא שמעה את אחיותיו של החתן מרננות על הנדוניה הקטנה והצנועה שהביאה עמה והחליטה לא להצטרף למשפחה שפוגעת באביה, אשר צייד אותה ב"פַאקְיַה", סדין שבתוכו אגוזים ותמרים. מבלי להסס היא ברחה מביתם. זה היה צעד נועז ומסוכן. מי שמע על כלה צעירה, במרוקו של אז, שבאישון לילה חוצה ואדיות והרים כדי להימלט מהגבר שנקבע כי עמו היא אמורה להתחתן? אבל אמא לא פחדה. היא צעדה בחושך לבדה, כשכולם - כולל אביה - מחפשים אותה. מפה לאוזן חלפה השמועה שאיטו נעלמה, אולי נחטפה. במשך ימים רבים היא נדדה בין כפרים עד שהגיעה על גב חמור לאגאדיר, ומשם כבר הודיעה לאביה שהיא עדיין בחיים.
    "איך עשית את זה? איך היה לך האומץ?" שאלתי את אמא, שהמשיכה בדרכה עד לקזבלנקה ושם הכירה את אבא שלי, יעקב אוחיון, שנולד במרקש. באוזניים של ילדה הסיפור הזה צלצל כמו אגדה. "יש הרבה דברים שאישה חייבת לקבל," היא השיבה, "אבל אף גבר לא יעליב אותי. זה - לא." ולא העליתי בדעתי שסיפורי האגדה האלה, שמתנגנים באוזני מאז ילדותי, מחשלים אותי לקראת העתיד לבוא.
     
    בצד ימין של המבואה גרו שתי אחיות עריריות כבנות חמישים, שקראנו להן "התופרות". במרחק צעדים ספורים מדירתן, במרכז המבואה, ניצבה באר המים שסיפקה לי שפע של חרדות. היא לא גודרה בשום מחסום והיתה גלויה, ומיום שלמדתי ללכת נצמדתי לקיר, פוחדת ליפול לתוכה. בסוף המבואה נפתח מסדרון דמוי מלבן שבצדו האחד גרנו אנחנו ובצדו האחר התגוררה משפחה מוסלמית, שאיתה ניהלנו יחסי שכנוּת טובים. אב הבית ישב בכלא, וביום שבו יצא לחופשי נערכה חגיגה. הנשים הכינו קוסקוס, וכשהגיע לפתח הסמטה הן הלבישו את הנפה הענקית על ראשו עד שנקרעה. כשעיניו בצבצו מתוך הנפה פרצו כולם במחיאות כפיים ובצהלות שמחה. "הנה, הוא נולד מחדש!" ולידם גר זוג צעיר, ללא ילדים, שאבא קרא להם "עושי הכשפים". מדירתם עלו ריחות שונים ומשונים ועלינו נאסר להתקרב אליהם. גם ללא האיסור של אבא לא הייתי מתקרבת. פחדתי מהם, במיוחד מהגבר, וגם הגשם הטיל עלי מורא. מדי חורף היתה כל הסמטה מוצפת במים, ואני חששתי שהם יגיעו עד לדירה שלנו, הקטנה.
    הדירה שבה גדלתי היתה בסך הכול חדרון אחד, שני מטרים רבועים שטחו, ואליו צמוד עוד חדר מלבני וצר ששימש מטבח. אבא עמד שם עם הרַאבּוֹז - מפוח שנפתח ונסגר כמו אקורדיון, והבעיר אש בגחלים. השירותים היו בחוץ, משותפים לכל הדיירים. בקצה החדר ניצבה מיטה גדולה ולידה עריסה מעץ עם שתי קשתות, שבה נדנדו את הילדים. בעיקר את שרלי, אחי. בחדר עמד ארון בגדים, ובמטבח ניצבו ארון כלים ושולחן קטן, למרות שבדרך כלל ישבנו על הרצפה ואכלנו את מה שאבא בישל: חתיכת ירק עטופה בהרבה לחם, שביום טוב הכילה גם קצת חמאה. וכשהרוכל עבר בסמטה וצעק "אֶל גֶרְבָּה דילמָא לַחלוּ" - נוד של מים מתוקים, אבא יצא אליו, קנה מים קרים, חימם על האש, מילא את גיגית הברזל הגדולה וכך היינו מתקלחים, אחד אחרי השני. גם סבא, אבא של אמא, התקלח איתנו. הוא היה עיוור וגר איתנו. בכל בוקר אבא אחז בידו והוביל אותו לבית הכנסת לתפילה, וסבא העיוור היה גם זה שהשגיח עלינו כשאבא יצא.
     
    ואיפה אמא? את אמא כמעט שלא ראינו. היא עבדה כמשרתת בביתו של בַּאבַּא לַעַזִ'יז, הנין של רבי דוד בן־ברוך, שהיה מגדולי הרבנים של מרוקו. רק בשעות הקטנות של הלילה היא חזרה לביתה שלה.
    ילדה אחרת אולי היתה מתלוננת על כך שאמה נעדרת רוב הזמן, או על מעמדה הנחות כבתה של המשרתת, אבל אני זוכרת בהתרגשות את הביקורים בבית הרב, שניצב בשכונה יוקרתית, בסמוך לכביש הראשי. בכניסה היו עצי דקל ומדשאות ירוקות, וכאשר טיפסתי במדרגות הכניסה נפקחו עיני כמבקשות לבלוע כל פרט: החדר הימני משמש ספרייה, בחדר השמאלי נוהג הרב לקבל קהל. והמטבח ענקי, יש בו כיריים ותנור ומקרר, מכשירי חשמל שלא ראיתי מעולם. שתי משרתות מועסקות בבית הרב: הערבייה מבשלת, והיהודייה - זו אמא שלי - מנקה. המדרגות שמובילות לקומה השנייה מתפתלות לעבר עליית הגג, שבה יש חדרון קטן. זהו החדר שהעמידו לרשות אמי, ובחדר הזה היא מארחת אותי, מפתיעה אותי בפרוסת עוגה ששמרה עבורי.
    אך עד שאני מגיעה לחדרה, עולם ומלואו נחשפים לעיני: הבית שונה מאוד מנוף המלאח. אני מציצה בחדרים, מתפעמת ממדפי הספרים - מאות ואלפים, וכשהרבנית נותנת לאמי בגדים שכבר קטנים על בנותיה, אני מודדת אותם ומרגישה כמו נסיכה. כבוד הוא לי ללבוש את השמלה הוורודה שהיתה על גופה של בת הרב.
    לפעמים, כשכבדו עלי הגעגועים, נשארתי לישון עם אמא בעליית הגג, ובבוקר גיליתי שבחזית הבית עומד רכב שחור, מהודר ונוצץ עם שוֹפֶר. הנהג מסיע את בנות הרב לבית הספר "אליאנס" והרב מורה לו להסיע גם אותי. למה שאקטר על מעמדות ואפליה? הנה אני, מרים הקטנה מהמלאח של קזבלנקה, יושבת במכונית מפוארת וחוצה את שדרת העיר על גלגלים.
    מאז ומתמיד האמנתי שזה עניין של השקפה, של זווית הראייה. אתה הוא זה שמחליט אם להתמקד בחצי הכוס הריקה או המלאה. אמנם אמא עובדת כמשרתת, אבל היא משרתת בבית הרב, וזו זכות גדולה. ובזכות עבודתה אנחנו הופכים לבני בית אצל הרב, שמחבק אותנו כאילו היינו ילדיו.
    יום אחד הזמין הרב אותי ואת אחותי זהבה לנסוע עם ילדיו לסרט קולנוע. גם לשם הוביל אותנו הנהג הפרטי. התענגתי על חוויית הסרט ועל הליברליות של הרב. בספרייתו עמדו ספרי הקודש לצד ספרי חול, ולילדיו הוא קרא בצרפתית את "שלגייה ושבעת הגמדים". הפתיחות הזאת חלחלה לי לוורידים, ולימים היא זו שתנחה אותי לא ללמד בבתי ספר דתיים, אלא דווקא בממלכתיים. בבית הרב הבנתי שאתה יכול להיות יהודי ועם זאת משכיל ומודרני ופתוח לעולם.
    "למה אמא לא משכיבה אותי לישון?" שאלתי את אבא ברגע של געגוע. בבתים של חברותי ראיתי שהאמהות שלהן טיפלו בהן ושרו להן לפני השינה.
    אבא שתק. כשגלגלתי את השאלה לעבר אמא היא הסבירה: "אבא לא מצא עבודה, ומישהו צריך לפרנס. ואת צריכה להגיד תודה שאני עובדת. מהבית של הרב אני מביאה לא רק משכורת, אלא גם בגדים ואוכל, ובעיקר ברכות."
     
    בכל בוקר, אבא ליווה אותי לבית הספר. ארבעים דקות הליכה, אולי יותר. אבא לובש גלבייה שחורה (רק בשבת הוא לובש את הלבנה) ונועל את הנעליים עם השפיץ, ואנחנו יוצאים לדרך בשעה מוקדמת. אני אוחזת בידו של אבא, אחותי זהבה יושבת לו על הכתפיים, וסבא שומר על האחים הקטנים שלנו - שרלי ומכלוף - שנשארו בבית.
    הלכנו בשוק שהתעורר לחיים. לעתים פגשנו מכר במכונית והוא נתן לנו טרמפ, אבל ההליכה נעימה לי. זהו טיול בוקר בריא, ואני שמחה במיוחד בימים שבהם אני מגיעה לכיתה לפני המורה היהודי שעומד על הבמה בחלוק לבן. בבית הספר היו דיסטאנס ומשמעת, ואני לא הייתי תלמידה מצטיינת. התקשיתי בשיעורי העברית, והמורים אמרו שאני "בינונית ומעלה", אבל שיבחו אותי על הרצינות וההתמדה. לא העזתי לבוא לכיתה מבלי להכין שיעורים.
    בין שתים לארבע אחר הצהריים היתה הפסקה, והמורה שלי לקחה אותי במכוניתה לדירתה. בית קומות, סלון עם בלקון, מרפסת קטנה, מטבח גדול ושירותים. לא בחצר, כאן בדירה. עם אמבטיה! המחנכת ביקשה ממני לנקות, בעוד היא מבשלת במטבח עם אחותה, וכשאני מנגבת אבק - העיניים שלי בולעות את הסלון: שתי כורסאות, פסנתר, רדיו, פטפון גדול עם הרמוניקה, שטיח, ואזות, פסלים.
    לא פחדתי לשבור דבר, הייתי מאוד זהירה - עד שהתחתנתי ניקיתי אינספור בתים ורכשתי מומחיות בפינות - וכל פסל דיבר אלי וגירה לי את הדמיון. אני מנגבת אבק מפסל הסוס ונדמה לי שאני דוהרת עליו. לאן? המחשבות שלי גועשות. תוך כדי שטיפה אני משקיפה אל הרחוב - אנשים ומכוניות, גם הם מדברים אלי - והווילון מתנועע ברוח. מה הוא אומר לי? הוא מבקש שאתקרב אליו ואחבוט בו בכל כוחי, או שהוא מציע לי להבריש אותו בעדינות, מרחוק?
    בימינו ודאי היו מותחים ביקורת על הסידור הזה, ומאשימים את המורה בניצול מעמדה. אך אני לא מצאתי בו שום פסול, להיפך: התגאיתי בעובדה שהמורה בחרה דווקא בי לנקות את דירתה. זה סימן שהיא אוהבת אותי, זה סימן שהיא סומכת עלי ומעריכה אותי. את הכסף שהרווחתי מסרתי להורי ונהניתי מאוד. עבורי, לא היו אלה שעתיים של עבודות ניקיון, אלא שעתיים של לראות עולם, לגלות את הרחוב, לחיות.
    בתום העבודה, המורה כיבדה אותי בארוחה. לא אהבתי את מעשה ידיה, אבל אכלתי מפני שהייתי רעבה. רק מאכל אחד סירבתי להכניס לפי - סלט של תפוחי אדמה במיונז. כדי לא להעליב אותה, לקחתי את הצלחת לצד והחבאתי את הגושים התפלים במקום סודי בחדר האמבטיה. למחרת ניקיתי אותם, ואיש לא ידע. המורה גם לא ידעה כמה התרגשתי לגעת במגירות שבחדר השינה שלה, ולא חשדה שפעם נכנעתי לפיתוי ומרחתי על שפתי את האודם שלה.
    בשעה ארבע הסיעה אותי מורתי בחזרה לבית הספר, שבו התייחסה אלי כאל תלמידה רגילה - כאילו מעולם לא שהיתי בדירתה, ובשעה שש אבא היה מגיע לקחת אותי הביתה. בתקופות מסוימות עבד אבא כשרת של בית הספר, ואנחנו - זהבה ואני - עזרנו לו לנקות את הכיתות הריקות. אהבתי להעביר מטלית על הלוח, וכשמצאנו עיפרון שנזנח זו היתה חגיגה.
     
    באחד הימים, כשיצאתי מבית הספר לבדי, עברתי דרך השוק וקניתי אצל הערבים קלח תירס לאחַי - וגם כוס אשל שנמזג מחבית, מתוק וטעים. הם שמחו על התירס, ואני התענגתי על כל לגימה מהאשל, ובעיקר על הידיעה שאת ההפתעה הזו קניתי מכספי. הרגשתי שאני גדולה ועצמאית.
    בעצם, לא תמיד: לפעמים, בסוף יום הלימודים, עמדתי בתור שמול הקיוסק והמוכר הערבי התעלם ממני. נדחקתי לצד, הבטתי לאחור, וחיכיתי עד שכל הילדים הערבים יחלפו על פני. הבנתי שהמוכר מתייחס אלי כמו אל אוויר מפני שאני נחותה, מפני שאני יהודייה. נעלבתי, נשכתי שפתיים, הסבלנות שלי התקצרה, וכבר אז ידעתי שיום אחד אגיע לארץ שבה אהיה שווה בין שווים. ארץ שבה איש לא יעז להפלות אותי לרעה בשל דתי ואמונתי.
    בדוכן אחר, מחוץ לקיוסק, מכרו חרגולים שטוגנו על גחלים. זה היה מעדן מלכים, וכשהילדים התגודדו סביב המתקן מישהו דחף אותי וחטפתי כוויה. אמא החישה אותי לבית החולים שבו אושפזתי עד הבוקר. כאב לי, שרף לי, אבל הייתי מאושרת מפני שאמא עמדה ליד מיטתי. המיטה היתה מוגבהת, ואמא טיפלה בי בעדינות, נזהרת שלא להזיז את ידי השמאלית. ואני, על אף שהייתי קטנה ומפוחדת, עקבתי בהשתאות אחר הרופאים, הערצתי אותם. בדמיון שלי החלפתי מקצועות: פעם ראיתי עצמי כרופאה, פעם כמשפטנית ופעם כמורה. יש מכנה משותף בין המקצועות האלה: כולם מושתתים על טיפול ונתינה.
     
    שבת היה היום החופשי של אמא, וביום הזה היא ניסתה לפצות אותנו על היעדרותה. קמנו מוקדם ויצאנו לטייל בפארק. ארזנו סלים ושמיכות ועד רדת החושך הסתובבנו, התבשמנו מהנוף ואכלנו על הספסל.
    לבאבא לעז'יז היה בית קיץ על שפת הים ומדי שנה, בחופש הגדול, נסענו לשם לשבועיים־שלושה: אמא, אנחנו, הרב וילדיו. אמנם לא ישבנו במכונית של כבוד הרב, הוא דאג לנו לרכב אחר, אך הנסיעה היתה חוויה משכרת. גמעתי את נופיה היפים של מרוקו וצרבתי אותם בזיכרוני, אחד לאחד, עד שהגענו לבית שעמד ממש על קו המים. מסביב רק חול וחול, בכניסה לבית נטוע מקלחון, ומדי בוקר קמים ורצים לחוף, לאסוף צדפים ולשחות.
    כמו תמיד, לכל בילוי שלי נלוותה עבודה. עזרתי לאמא לבשל ולנקות, ובסוף החופשה הרב העניק לי מתנה כפולה - גם בגד מהשמלות של בנותיו וגם כסף. רק קיץ אחד השאיר בפי טעם מר: אמא לא חזרה איתנו - היא נשארה עוד כמה ימים בבית הקיץ, נהג מזדמן הסיע אותנו, וכשנכנסתי הביתה גיליתי ששכחתי את הכסף במכונית. ואיפה הנהג? נעלם כמו בלעה אותו האדמה.
    האכזבה היתה גדולה וצורבת. עד היום אני זוכרת את המושב שמאחוריו נשכחה המעטפה עם הכסף. תכננתי לקנות בו מחברות יפות וכלי כתיבה. רציתי שיהיו לי כאלה שבחרתי בעצמי ועל פי טעמי, לא כאלה שאמא הביאה לי מבית הרב. אבל התאוששתי באמצעות החלומות על הקיץ הבא, שבו שוב ניסע לבית הקיץ שעל הים.
    וכשחזרנו לשם, שוב עזרתי לאמא לבשל, לשטוף בנפט את הזפת מהרגליים שלי ושל בנות הרב, וגם לצחצח את כלי הכסף בתערובת של חול ולימון. מכל חופשה שכזו חזרתי הביתה שזופה, גדושה בחוויות. מעולם לא עלה בדעתי לחשוב או לשאול למה לבנות הרב יש יותר מאשר לי. תהיות מהסוג הזה, גם כשהן טבעיות ומוצדקות, מעידות על כך שהאדם כבר לא שמח בחלקו. ואילו אנחנו - למרות הדלות והריחוק מאמא - חווינו אושר מלא ולא חסר לנו דבר.
    כיום, כשאני חופרת בזיכרונות המתוקים, אני שואלת את עצמי ממה כל כך נהניתי, הרי החיים היו כל כך פשוטים. אך דווקא הפשטות שלהם קסמה לי, למדתי ליהנות מהרגעים הקטנים. וכשם שהתגאיתי בעובדה שדווקא בי בחרה המורה לנקות את דירתה, כך התגאיתי בעובדה שדווקא אנחנו זכינו להתארח בביתו של הרב המכובד.
    ואז הגיעה הבשורה שאנחנו נוסעים לירושלים, לארץ הקודש.
     
    מישהו מהסוכנות הודיע, לחש, והמידע הועבר בשקט, לבל יגיע לאוזני השכנים. לא ידעתי מה זה ארץ ישראל, רק אמרו לי שזאת הארץ שלנו ושיהיה לנו שם כיף וטוב ונעים, אבל אסור לגלות. שוב ושוב הזהירו אותנו שזה סוד, ושאם יתגלה - חס וחלילה - התוכנית תבוטל. שאלתי מתי זה יקרה, ביקשתי להיפרד מהחברות שלי בכיתה, אבל ההוראה היתה חד־משמעית: יד לפה.
    אמא גילתה לרב שהיא מתכננת לעזוב, לא עלה בדעתה לעשות צעד כה גורלי מבלי לקבל את רשותו וברכתו של הצדיק הגדול. בתחילה הוא החמיץ פניו. כיוון שאהב אותה והעריך את עבודתה, הוא לא שש להיפרד ממנה. אך לבסוף פסק באבא לעז'יז שלעלות לארץ ישראל זו מצווה גדולה והעניק לה גם את ברכת הדרך וגם מתנה - גביע קידוש שאותו ממלאים בשמן. מדי יום ביומו, עד יומה האחרון, הציבה אמא את הגביע על אדן החלון, העלתה בו אש, בירכה והתפללה. כל אדם שהגיע לביתנו, מקרוב ומרחוק, הוזמן להדליק את כוסו של הרב.
    לימים, גם אני נהגתי להדליק נר בגביע ולהתפלל לשלומם של אוריאל ואלירז. כשזה חלה, כשזה ניגש למבחן, ידעתי שהנר הזה יגן עליהם מכל רע. ובערב שבת, לפני צאתם לבית הכנסת, הם השתהו על הסף, כופפו את ראשיהם ואני העברתי מעליהם את קופסת הטבק של הבאבא סאלי שניתנה לאביו של אליעזר, בעלי. הבאבא סאלי נהג להריח ממנה ולומר שהריח הזה מחיה מתים. כשאישה כרעה ללדת הוא המליץ להעביר את הקופסה מעל ראשה ולבָרכה, ואני הנעתי את הקופסה מעל הכיפות שלהם כשבלבי תפילה.
    והתפילה עודה בוערת, זו תפילה של אמונה, אך כיום נמהלות בה שאלות נוקבות שלא ירפו ממני עד יום מותי. אם התפללתי ובירכתי, איך זה שלא הצלחתי לגונן על אוריאל ואלירז? הייתכן שלא התפללתי מספיק?
    אוריאל ואלירז הלכו בדרכה של אמי ובדרכי. בערב פסח האחרון, ביום חמישי באחת־עשרה בלילה, הגיע אלירז לנתיבות, לביתה של אחותי אלישבע, לאחל לה חג שמח. הוא הדליק את הגביע והתפלל איתה. היא ביקשה עבורו שיחזור בשלום ואת שביקש אלירז לא נדע.
    האם ידע שביום המחרת ייהרג?
     
    הציפייה למסע היתה ארוכה והרגשתי שבתוך תוכי אני מתנדנדת בין עצב לשמחה. ארץ הקודש הצטיירה בעיני כחלום מעורפל ואילו הפרידה מהבית, מהמולדת שלי, היתה מוחשית. אילו סבלנו מגילויי אנטישמיות אני מניחה שהיה לנו קל יותר להיפרד מקזבלנקה, אך האירועים האלה היו נדירים, ושגרת החיים שלנו היתה פשוטה ונעימה. סבא היה היחיד שדיבר על ירושלים ותמיד אמר "דִיאַלְנֵא". במרוקאית זה "שלנו". מרוקו, אמר סבא, זה לא שלנו. ירושלים זה דיאלנא.
    באחד הימים, כשחזרתי מבית הספר, ראיתי ארגז ענקי שמילא את כל שטח החדר. לא נזקקתי להסברים, הבנתי שהפרידה מתקרבת. אמא מילאה את הארגז בשמיכות ובבגדים, ואני, שביקשתי לקחת דבר אחד שיזכיר לי את הילדות שאני עומדת להשאיר מאחורי, דחפתי לתוכו את הילקוט עם המחברות. ובאמת, כשסוף־סוף הגענו לארץ וקיבלנו את הארגז, שלפתי מתוכו את הילקוט ודפדפתי במחברות וכבר לא הרגשתי תלושה ועקורה. הן היו עדוּת חיה למה שלא יחזור.
    באותו הערב, אחרי רדת החשכה, אבא הכריז: "הלילה נצא." חיכינו עד שהשכנים ישכבו לישון, ואז יצאנו לרחבה שבחזית הבית על קצות הבהונות. אמא פרשה מעלינו שמיכה, אבל לא יכולנו להירדם. "עוד מעט יבואו לקחת אותנו," לחש אבא, "עוד מעט," ואני תליתי עיניים גדולות בסמטה הדוממת. האוזניים שלי היו דרוכות, ממתינות לצעדים.
    החושך היה כבד וההמתנה היתה מתוחה. הרגשתי צביטות בכל הגוף, כמו סכינים, עד ששני גברים נכנסו לסמטה. הם נתנו לנו יד, ובשקט־בשקט הוציאו אותנו למבואה וממנה לעיקול שבסופו חיכה לנו רכב מסחרי עמוס באנשים. פתאום שמעתי שמישהו קורא בשם אמי. זו היתה אחותה, עליה, שנפרדה מכולנו בנשיקות ובחיבוקים. דודה עליה הבטיחה להצטרף אלינו בקרוב, וחודשיים לאחר מכן עמדה בהבטחתה, אך באותו הרגע גם הפרידה ממנה היתה קריעה שצבטה בבשר.
     
    באישון לילה עלינו לאונייה שהובילה אותנו למחנה ג'יברלטר, שנראה כמו מחנה צבאי. צריפים־צריפים שבהם שיכנו אותנו, כ-400 יהודים, וטיפלו בנו במסירות ובדאגה. היתה לי מיטה משלי והאוכל חולק ללא הגבלה. איני זוכרת כמה זמן שהינו שם, הימים התארכו לשבועות וברצף האירועים איבדתי את המניין. האונייה השנייה יצאה להפלגה ארוכה מהראשונה והביאה אותנו לנאפולי. שנים רבות לאחר מכן, כשהגעתי לצילום רנטגן בקופת חולים ברמת אשכול, הטכנאי הרומני הביט בתעודת הזהות שלי ואמר לי: "לפי המספר, אני ירדתי מהאונייה הזו לפנייך." פרטים נוספים גם הוא לא זכר.
    בנאפולי הועברנו לבית מלון, ומכיוון שאחי מכלוף חלה באדמת, הוא נשלח לבידוד. אמא נשארה איתו בחדר מרוחק, במרתף, ועלינו נאסר להיכנס לשם. מדי בוקר עמדתי בתור לארוחה והבאתי להם צלחת שהנחתי מחוץ לחדרם. קיבלנו חמאה שלעולם לא אשכח את טעמה, איזה מעדן! עד היום יש לי חולשה לחמאה.
    במהלך ההפלגה השלישית, שבסיומה הגענו לארץ, לבשתי בגד אדום. כל הנוסעים לבשו אדום. הים סער ורגש, והאמנו שהצבע העז ישקיט את הגלים. התכנסנו על הסיפון, ראיתי אנשים מתפללים ובוכים, בוכים ומתפללים, וגם אני נמלאתי פחד. למה עזבנו את קזבלנקה? כדי למצוא את מותנו בטביעה? "תתפללי," אמר לי אבא, וכך עשיתי עד שהים נרגע מזעפו, ובאופק הרחוק נגלתה לעינינו יבשה - חיפה.
    צהלות השמחה הרעידו את הספינה. קוּלוּלוּ עד בלי סוף. אמא כיסתה את שיערה במטפחת מרוקאית, צבעונית ורקומה, ואבא ירד מן הסיפון עם הג'אלבייה היפה. זקוף הוא ירד, בראש מורם, ופתאום אני רואה אותו נופל. אבא, מה קרה? ופתאום אני רואה שלא רק אבא נשכב על האדמה. כל הגברים משתחווים, מתכופפים ומשתטחים. וגם מנשקים. אבא, את מי אתה מנשק?
    "את אדמת ארץ הקודש!" אמר אבא, "דיאלנא..." וקולו נחנק.
    חלק מהנשים חיקו את מעשה הגברים, והיו ילדים שחיקו את מעשי הוריהם. אני לא השתטחתי ולא נישקתי. עמדתי בצד, קפואה ותוהה. היכן אני? זה יהיה ביתי?
    הכניסו אותנו להאנגר ענק - גברים, נשים וטף - ומישהו נתן לי סוכרייה. מה זה? לועסים אותה? נוגסים בה? מוצצים אותה? אפשר עוד אחת? אני רוצה לטעום את האדומה. לאבא הגישו כיכר לחם שחור והוא נרתע. למה הלחם שחור? ממתי יהודי אוכל לחם שחור? מותר? ואין זמן לשאלות. מעלים אותנו לטנדר. אולי מיניבוס. אנחנו יושבים בשלוש שורות. אמא, איפה את? אמא, איפה אני? ומישהו אומר במרוקאית "אנחנו לוקחים אתכם לבית שלכם." זה נשמע מעודד. אם הוא מדבר מרוקאית, זה סימן שבבית החדש שלי - בארץ החדשה שלי - כולם ידברו מרוקאית? זה סימן שיהיה מישהו שיבין אותי?
    • סמדר שיר
    • סמדר שיר

      סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

      שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
      בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
      בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יפים כמו שהיינו
    • שמיים שאין להם חוף
    • מאפס למאה - סיפורו של צוות ביחידה 669
    • ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים
    • רץ למרחקים ארוכים
    • ידעתי את ארצי
    • מגובה הלב - הקרב שאחרי הקרב
    • ויהי מה - מאיר הר ציון
    • השבוי ואשת השבוי
    • לא נרדם בלילות
    • עלמת השמים
    • תמצית געגוע