הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שיעור לילי
    ספר מוגן
     
  • שיעור לילי
    לי צ'יילד | תרגום: קטיה בנוביץ'
    בשביל ‬מה? ‬עבור ‬מי? ‬השנה ‬היא ‬1996, ‬והסובייטים ‬עזבו ‬את ‬הזירה ‬מזמן. ‬אבל ‬כעת ‬יש ‬אויב ‬חדש. ‬בדירה ‬בהמבורג, ‬קבוצה ‬של ‬צעירים ‬סעודים ‬בלבוש ‬אלגנטי ‬מתכננים ‬משהו ‬גדול.‬
    ג'‬ק ‬ריצ'‬ר ‬זה ‬אך ‬סיים ‬משימה ‬חשאית ‬בהצלחה ‬יתרה. ‬הצבא ‬העניק ‬לו ‬מדליה. ‬ואז ‬שלח ‬אותו ‬בחזרה ‬לספסל ‬הלימודים. ‬בכיתה ‬יש ‬שלושה ‬תלמידים ‬בלבד: ‬ריצ'‬ר,‬ ‬סוכן ‬אף–בי–איי ‬וסוכן ‬סי–איי–אי.‬
    המשימה ‬שלהם? ‬למצוא ‬אמריקני ‬אחד ‬ולגלות ‬מה ‬הוא ‬מוכר. ‬ולמי. ‬סיפור ‬רציני ‬ביותר ‬מתרחש ‬תחת ‬אפם, ‬סימנים ‬לעולם ‬שהולך ‬ומשתגע.‬
    לי ‬צ'יילד ‬הוא ‬מסופרי ‬המתח ‬המובילים ‬בעולם. ‬בכל ‬עשרים ‬שניות ‬נמכר ‬ברחבי ‬העולם ‬אחד ‬מספריו ‬על ‬הגיבור ‬שלו ‬ג'‬ק ‬ריצ'‬ר. ‬ספריו ‬מככבים ‬בקביעות ‬בראש ‬רשימות ‬רבי–המכר ‬ומתורגמים ‬ליותר ‬מארבעים ‬שפות. ‬זכויות ‬לעיבוד ‬קולנועי ‬נקנו ‬לכולם.‬
     
    "‬סופר ‬המתח ‬מספר ‬1 ‬שלי!"
    ‬קן ‬פולט
     
    "‬אם ‬אתה ‬מת ‬על ‬מותחנים ‬ולא ‬קראת ‬את ‬כל ‬סדרת ‬ג'‬ק ‬ריצ'‬ר, ‬אתה ‬לא ‬באמת ‬מת ‬על ‬מותחנים!"‬
    שיקגו ‬טריביון 
    "‬לי ‬צ'‬יילד ‬הוא ‬נער ‬הזהב ‬של ‬עולם ‬המתח ‬האמריקני." ‬
    לוס ‬אנג'‬לס ‬טיימס
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    בבוקר העניקו לריצ'ר מדליה, ואחר הצהריים שלחו אותו בחזרה ללימודים. זו היתה מדליית "לגיון ההצטיינות", השנייה מסוגה שקיבל. היא היתה נחמדה, מצופה אמייל לבן עם סרט בגוון שבין סגול לאדום. בתקנה הצבאית מס' 600-8-22 נכתב כי היא מוענקת לאות הוקרה על שירות יוצא דופן בעמדת מפתח בכירה. ריצ'ר הרגיש שהוא חצה רף מסוים, ולו טכנית, אבל סבר שהסיבה האמיתית לקבלת המדליה הזאת זהה למדליה הקודמת, דהיינו עסקת חליפין: קח את התכשיט הזה, רק אל תספר למה קיבלת אותו. אם כי ריצ'ר היה שותק ממילא. לא היה לו במה להתגאות. בסך הכול עבודה משטרתית בהרי הבלקן, חיפוש אחר שני מקומיים עם סודות מתקופת המלחמה. הוא איתר אותם בנקל, זיהה אותם וקפץ לביקור שהסתיים בשני כדורים בראש. הכול במסגרת תהליך השלום. כל צד קיבל את מבוקשו, והאזור נרגע במקצת. זה גזל שבועיים מחייו וארבעה כדורים מהאקדח שלו. לא סיפור גדול.
    תקנה 600-8-22 הפתיעה בניסוחה המעורפל לגבי אופן הענקת המדליה. נאמר רק שהעיטורים יחולקו באווירה הולמת, על פי כללי הטקס. פירוש הדבר היה בדרך כלל אולם גדול עם רהיטים מוזהבים וכמה דגלים. קצין בכיר יותר העניק את העיטור. דרגתו של ריצ'ר היתה מייג'ור, עם שתים־עשרה שנות ותק, אבל מדליות נוספות חולקו באותו בוקר לשלושה קולונלים ולשני גנרלים בעלי כוכב אחד. הקודקוד הבכיר היה גנרל עם שלושה כוכבים מהפנטגון, שריצ'ר הכיר שנים קודם לכן, כשהלה שירת כמפקד גדוד של המשטרה הצבאית החוקרת בפורט מַאייר. גבר עם ראש על הכתפיים. או לפחות נבון מספיק להבין מדוע מייג'ור מהמשטרה הצבאית מקבל מדליה. הוא הסתכל לו בעיניים, ספק בזלזול ספק באיום. קח את התכשיט הזה וסתום את הפה. אולי גם הוא עבר את זה פעם. אולי יותר מפעם אחת. היה לו סלט פירות שלם על הדש השמאלי של מדי הטקס, לרבות שתי מדליות "לגיון ההצטיינות".
    האולם שבו נערך הטקס שכן בלב פורט בֶּלווּאָר בווירג'יניה. סמוך לפנטגון, ונוח מבחינת הגנרל. נוח גם לריצ'ר בזכות הקִרבה לרוק קריק, ששם שירת מאז חזר מאירופה. פחות נוח לקצינים האחרים שהגיעו בטיסה מגרמניה.
    אנשים התחככו, ניהלו שיחות חולין ולחצו ידיים, עד שכולם השתתקו והסתדרו בשורה בדום מתוח. הם החליפו הצדעות, נעצו עיטורים וענדו מדליות, ולבסוף שוב ניהלו שיחות חולין ולחצו ידיים. ריצ'ר, שהיה להוט להסתלק, חתך לעבר הדלת, אבל הגנרל תפס אותו בדרך. האיש לחץ את ידו, אחז במרפקו ואמר, "שמעתי שאתה אמור לקבל פקודות חדשות."
    "עוד לא אמרו לי. איפה שמעת את זה?"
    "הסמל הבכיר שלי. הם תמיד מדברים. המש"קים של צבא ארצות הברית מקיימים את רשת הרכילות היעילה ביותר בעולם. זה תמיד מדהים אותי."
    "לאן שולחים אותי?"
    "לא ידוע בדיוק, אבל לא רחוק. במרחק נסיעה. מסתבר שכבר הזמינו רכב."
    "מתי אני אמור לגלות את זה?"
    "בהמשך היום."
    "תודה," אמר ריצ'ר. "טוב לדעת."
    הגנרל הרפה ממרפקו וריצ'ר התקדם לעבר הדלת ויצא למסדרון, שם התייצב מולו סמל ראשון בדום מתוח והצדיע. הוא היה קצר נשימה, כאילו רץ מאזור מרוחק במתקן, ששם נעשית העבודה האמיתית.
    "המפקד," אמר הבחור, "גנרל גארבר שולח את ברכותיו ומבקש שתיכנס למשרד שלו בהקדם האפשרי."
    "לאן שולחים אותי, חייל?"
    "מרחק נסיעה," ענה הבחור. "אבל יש המון אפשרויות באזור הזה."
    משרדו של גארבר שכן בפנטגון, אז ריצ'ר תפס טרמפ עם שני קפטנים מבלוואר שהיו בדרכם למשמרות אחר צהריים במסדרון B של המבנה. גארבר ישב בחדר פרטי, שני מסדרונות פנימה, שתי קומות למעלה, עם שומר מחוץ לדלת. השומר קם, הכניס את ריצ'ר והכריז עליו כמו משרת אנגלי מסרט ישן. כשהבחור פנה לצאת גארבר עצר אותו ואמר, "סמל, אני רוצה שתישאר."
    הבחור קפא בעמידת נוח על הלינוליאום המבריק.
    עד ראייה.
    "שב, ריצ'ר," אמר גארבר.
    ריצ'ר התיישב על כיסא עם רגלי צינור, ששקע תחתיו והיטה אותו אחורה.
    "קיבלת הוראות חדשות," אמר גארבר.
    "מה ואיפה?"
    "אתה חוזר ללימודים."
    ריצ'ר שתק.
    "מאוכזב?" שאל גארבר.
    לכן הוא השאיר כאן עד, הניח ריצ'ר. זאת לא שיחה פרטית. צריך להתנהג יפה. הוא אמר, "כמו תמיד, גנרל, אני שמח ללכת לאן שהצבא שולח אותי."
    "אתה לא נשמע שמח. אבל כדאי שתשמח. התמקצעות זה דבר נפלא."
    "איזו אוניברסיטה?"
    "הפרטים מועברים למשרד שלך ברגעים אלו ממש."
    "כמה זמן אני צפוי להיעדר?"
    "תלוי כמה תשקיע. כמה שיידרש, אפשר לומר."
    ריצ'ר עלה על אוטובוס בחניון הפנטגון ונסע שתי תחנות עד למרגלות הגבעה שבראשה שכן מטה רוק קריק. הוא טיפס במדרון ונכנס היישר למשרדו. תיקייה דקה נחה באמצע שולחנו. שמו היה רשום עליה, וכן כמה מספרים והכותרת: חידושים במדע הזיהוי הפלילי והשפעתם על שיתוף הפעולה בין סוכנויות. בפנים היו דפים חמים ממכונת הצילום, ובהם הודעה רשמית על העברה זמנית לאתר שנראה כמו מבנה חכור בפארק התעשייה במקלין, וירג'יניה. הוא נדרש להתייצב שם לפני חמש אחר הצהריים בלבוש אזרחי. כמו כן הוזכרו מעונות סגל ורכב צמוד, אבל לא נהג.
    ריצ'ר תחב את התיקייה תחת זרועו ויצא מהבניין. איש לא ראה אותו יוצא. הוא לא עניין אף אחד. הוא התאכזב, מש"קי השמועות עצרו את נשימתם, וכל זה בשביל קורס חסר טעם עם כותרת מטופשת. ועכשיו הוא לא קיים. הוצא מחוץ למחזור. רחוק מהעין — רחוק מהלב, כמו כדורסלן על הספסל. בעוד חודש מישהו עשוי להיזכר בו, לתהות מתי הוא חוזר אם בכלל, ולשכוח ממנו מיד.
    הסמל בקבלה העיף בו מבט והסיט אותו בשעמום.
    לריצ'ר היו מעט מאוד בגדים אזרחיים, וגם הם לא באמת היו אזרחיים. המכנסיים שנהג ללבוש מחוץ לתפקיד היו רכוש חיל הנחתים לפני שלושים שנה. הוא הכיר מישהו שהכיר מישהו שעבד באפסנאות, שמצא ערימת בגדים שנשלחה לשם בטעות בתקופת כהונתו של לינדן ג'ונסון, ואיש מעולם לא התעניין בגורלה. מכנסי הנחתים הישנים נראו בדיוק כמו מכנסי ראלף לורן חדשים. לא שריצ'ר התעניין איך נראים המכנסיים שלו, אבל חמישה דולר היו מחיר אטרקטיבי והמכנסיים היו נוחים. חדשים לגמרי, עם קפלים נוקשים, מעט משמימים אבל טובים לעוד שלושים שנה לפחות.
    חולצות הטריקו שלבש מחוץ לתפקיד היו צבאיות לא פחות, והן דהו והתרפטו מרוב כביסות. רק הז'קט היה לא־צבאי במובהק. זה היה ז'קט ג'ינס דק של ליוויי׳ס, אותנטי לגמרי מכל הכיוונים, כולל התווית, אם כי תפרה אותו אִמהּ של חברה לשעבר במרתף בסיאול.
    הוא החליף בגדים וארז את היתר בקיטבג ובמנשא חליפות. אחר כך יצא והניח הכול על שפת המדרכה, ליד שברולט קפריס שחורה שחיכתה לו. היא נראתה כמו ניידת לשעבר של המשטרה הצבאית, שקילפו ממנה את המדבקות ואטמו את החורים שנועדו לכבלי אנטנות ונורות אזהרה. המפתח היה נעוץ במתג ההתנעה. מושב הנהג היה מרופט. אבל המנוע נדלק, ההילוכים פעלו והבלמים נראו תקינים. ריצ'ר סובב את הרכב כאילו היה ספינת קרב ויצא לעבר מקלין, וירג'יניה, בחלונות פתוחים ורדיו רועם.
    פארק התעשייה היה אחד מני רבים וזהים בגוני חום ובז', הומה פרצופים דיסקרטיים, עם מדשאות מוקפדות וכמה עצים ירוקי־עד. מתחמי לימוד נמוכים עם מבנים של שתיים ושלוש קומות השתרעו על פני שטחים ריקים ושירתו חבר'ה שהסתתרו מאחורי שמות צנועים ומשמימים וחלונות משרדים מואפלים. ריצ'ר פנה לרחוב הנכון וחלף על פני שלט בגובה הברך עם הכתובת פתרונות חינוכיים בע"מ, בפונט ילדותי למראה.
    מול הדלת חנו עוד שתי שברולט קפריס, אחת שחורה ואחת כחולה, שתיהן חדשות יותר משל ריצ'ר, ושתיהן אזרחיות, ללא שפצורים. הן היו ללא ספק סדאנים ממשלתיות, עם שתי אנטנות מלבד אלה הנחוצות כדי להאזין למשחקים ברדיו. אבל האנטנות הנוספות לא היו זהות. במכונית השחורה הן נראו כמו מחטים קצרות, ובכחולה כמו שוטים ארוכים אך שונים זה מזה, לאורכי גל שונים. הן בבירור השתייכו לשני ארגונים שונים.
    שיתוף פעולה בין סוכנויות.
    ריצ'ר חנה לידן והשאיר את התיקים במכונית. הוא נכנס למבואה ריקה עם שטיח סינתטי אפור ושרכים ירוקים פזורים פה ושם בעציצים ליד הקירות. ריצ'ר ראה דלת עם השלט משרד ודלת עם השלט כיתה. הוא פתח את השנייה וראה לוח ירוק בחזית ועשרים כיסאות סטודנטים עם לוחות כתיבה ימניים, מסודרים בארבע שורות של חמישה.
    בשניים מהכיסאות ישבו גברים בחליפות. אחד בחליפה שחורה, אחד בחליפה כחולה. הם הביטו היישר לפנים, כאילו נגמרו להם נושאי השיחה. הם היו כבני גילו של ריצ'ר. בעל החליפה השחורה היה בהיר עור עם שיער כהה ארוך מדי למי שנוהג ברכב ממשלתי. בעל החליפה הכחולה היה בהיר עור עם שיער קצוץ דהוי כשל אסטרונאוט. וגזרה של אסטרונאוט, או של מתעמל שפרש זה לא כבר.
    ריצ'ר נכנס והשניים הסתובבו לעברו.
    בעל השיער הכהה אמר, "מי אתה?"
    "תלוי מי אתה," ענה ריצ'ר.
    "הזהות שלך תלויה בשלי?"
    "התשובה שלי תלויה בזה. המכוניות בחוץ שלכם?"
    "זה משמעותי?"
    "יכול להיות."
    "באיזה מובן?"
    "הן שונות."
    "נכון," אמר הבחור. "אלה המכוניות שלנו. ונכון, אתה נמצא בכיתה עם נציגים של שתי סוכנויות ממשלתיות שונות. לימודי שיתוף פעולה. ילמדו אותנו איך להסתדר עם ארגונים אחרים. בבקשה אל תגיד לי שאתה מייצג אחד מהם."
    "משטרה צבאית," אמר ריצ'ר. "אבל אל דאגה. אני בטוח שעד חמש יגיעו הנה הרבה אנשים מתורבתים, אז תשכח ממני ותסתדר איתם."
    הקצוץ הרים את עיניו ואמר, "לא, נראה לי שזהו זה. אין יותר תלמידים. עשיתי סיבוב וראיתי שהכינו רק שלושה חדרים במעונות."
    "באיזה בית ספר ממשלתי לומדים רק שלושה סטודנטים?" תהה ריצ'ר. "בחיים לא נתקלתי בדבר כזה."
    "אולי אנחנו אנשי סגל והתלמידים גרים במקום אחר."
    בעל השיער הכהה אמר, "נכון, זה נשמע הגיוני."
    ריצ'ר נזכר בשיחתו עם גארבר. הוא אמר, "מי ששלח אותי קרא לזה התמקצעות. קיבלתי את הרושם שאני התלמיד, לא המורה. הוא גם רמז שיש לי סיכוי להיפטר מזה מהר אם אעבוד קשה. בקיצור, לא נראה לי שאני איש סגל. אתם קיבלתם הוראות אחרות?"
    הקצוץ אמר, "לא ממש."
    בעל השיער הארוך לא ענה ורק משך בכתפיו בפקפוק, כאילו בן שיחו בעל דמיון פורה ותו לא.
    הקצוץ אמר, "אני קייסי ווטרמן, אף־בי־איי."
    "ג'ק ריצ'ר, צבא ארצות הברית."
    ארוך השיער אמר, "ג'ון וַייט, סי־אַיי־אֵי."
    כולם לחצו ידיים ושקעו בשתיקה דומה לזו שקיבלה את פניו של ריצ'ר כשנכנס. הוא התיישב בחלק האחורי של החדר. ווטרמן ישב לפניו משמאל, וייט לפניו מימין. ווטרמן לא זז אבל נראה דרוך. הוא העביר את הזמן ושמר כוחות להמשך. ניכר עליו שכבר היה במצבים כאלה. הוא היה סוכן מנוסה. וגם וייט, חרף העובדה שהם היו שונים בכל מובן אחר. וייט לא הפסיק לזוז. הוא קיפץ והתפתל ופכר ידיים, מיצמץ או לטש מבט בנקודה מרוחקת, צימצם את עיניו ועיווה את פניו כשהביט שמאלה וימינה, כאילו נלכד בלולאה של מחשבות טורדניות. אנליסט, שיער ריצ'ר, עם ותק של שנים רבות בעולם של נתונים לא אמינים ותכסיסים כפולים, מכופלים ומשולשים. לבחור היתה זכות מלאה להיות לחוץ.
    איש לא פצה פה.
    כעבור חמש דקות קטע ריצ'ר את הדממה כששאל, "יש לנו עבר של חיכוכים? כלומר לאף־בי־איי ולסי־איי־אי עם המשטרה הצבאית? לא זכור לי שום קושי לשתף פעולה. ולכם?"
    ווטרמן אמר, "נדמה לי שאתה מסיק מסקנות חפוזות. זה לא קשור לעבר אלא לעתיד. הם יודעים שאנחנו משתפים פעולה, ולכן יכולים לנצל אותנו. תחשוב על החצי הראשון של כותרת הקורס. הוא עוסק בחידושים בזיהוי הפלילי לא פחות מאשר בשיתוף פעולה. וחידושים פירושם חיסכון בכסף. שיתוף הפעולה בינינו רק יגבר אם נשתמש במעבדות משותפות. אני מהמר שמקימים מעבדה חדשה, וכולנו נשתמש בה. באנו הנה כדי לשמוע איך זה יעבוד."
    "זה טירוף," אמר ריצ'ר. "אין לי שום מושג במעבדות או בלוחות זמנים. אני האדם האחרון שמתאים לזה."
    "גם אני," אמר ווטרמן. "זה לא הצד החזק שלי, למען האמת."
    "זה לא סתם טירוף," אמר וייט. "זה בזבוז זמן משווע. יש כל כך הרבה דברים חשובים יותר מזה כרגע."
    הוא שוב התפתל ופכר ידיים.
    "גררו אותך הנה באמצע העבודה?" שאל ריצ'ר. "לא הספקת להשלים משימה או משהו?"
    "דווקא כן. בדיוק השלמתי משהו בהצלחה ואני אמור לעבור לתפקיד אחר. משום־מה זה הגמול שקיבלתי."
    "תסתכל על הצד החיובי. אתה יכול להירגע, לקחת את הזמן. אתה לא צריך ללמוד להסתדר עם אחרים. הסי־איי־אי ממילא שם פס על מעבדות. אתם בקושי משתמשים בהן."
    "אני אגיע באיחור של שלושה חודשים לתפקיד הבא שלי."
    "שהוא?"
    "אסור לי להגיד."
    "מי ממלא אותו במקומך?"
    "גם את זה אסור לי להגיד."
    "אנליסט טוב?"
    "לא מספיק טוב. הוא יחמיץ דברים שעשויים להיות חיוניים. קשה לחזות את הדברים האלה."
    "איזה דברים?"
    "אני לא יכול להגיד."
    "אבל דברים חשובים, כן?"
    "לא סתם חשובים."
    "איזה משימה השלמת?"
    "לא יכול להגיד."
    "זה יכול להיחשב שירות יוצא דופן בעמדת מפתח בכירה?"
    "מה?"
    "משהו בסגנון הזה?"
    "כן, הייתי אומר."
    "וזה הפרס שקיבלת."
    ווטרמן אמר, "הוא הוציא לי את המילים מהפה. גם אני ציפיתי לקידום, לא לזה."
    "קידום על מה? בעקבות מה?"
    "סגרנו תיק גדול."
    "איזה תיק?"
    "מצוד, למען האמת. סוף־סוף תפסנו מישהו שחיפשנו במשך שנים."
    "שירות יוצא דופן למען האומה?"
    "למה אתה שואל?"
    "אני משווה ביניכם ומוצא דמיון. שניכם סוכנים מצוינים, בכירים למדי, שנחשבים נאמנים ואמינים, אז שלחו אתכם למשימה שהשלמתם בהצלחה, וזה הפרס שקיבלתם. זאת אומרת אחת משתי אפשרויות."
    "איזה?" אמר וייט.
    "אולי מה שעשיתם מביך חוגים מסוימים, והם צריכים להתכחש לו או להסתיר אותו, אז הרחיקו אתכם."
    וייט ניענע בראשו. הוא אמר, "לא, דווקא התייחסו אלי בכבוד. וזה יימשך ככה עוד שנים ארוכות. קיבלתי עיטור סודי ומכתב אישי ממזכיר המדינה. ואין צורך להתכחש לזה ממילא, כי זה היה חשאי. אף אחד לא ידע."
    ריצ'ר הביט על ווטרמן ואמר, "היה משהו מביך במצוד שלכם?"
    ווטרמן ניענע בראשו ושאל, "מה האפשרות השנייה?"
    "שלא מדובר בלימודים."
    "אז במה כן?"
    "זה מקום ששולחים אליו סוכנים טובים כדי להתרענן אחרי הצלחה מסחררת."
    ווטרמן שתק רגע. מחשבה עלתה בראשו. הוא אמר, "אז אני מניח שגם אתה כזה."
    ריצ'ר הינהן. "אני בדיוק כמוכם. כרגע הצלחתי בענק. זה בטוח. הבוקר קיבלתי מדליה. היא תלויה על הצוואר שלי. הכול הלך חלק ואין במה להתבייש."
    "איזו משימה?"
    "זה מסווג. אבל מקורות יודעי דבר מוסרים שזה כלל פריצה לבית וירי בראש של הדייר."
    "איפה?"
    "אחד במצח ואחד מאחורי האוזן. מאה אחוז הצלחה."
    "לא, איפה היה הבית?"
    "גם זה מסווג, אבל מעבר לים. המקורות שלי טוענים שהיו הרבה עיצורים בַּשם של המדינה, ולא מספיק תנועות. והפעולה חזרה על עצמה למחרת בלילה, בבית אחר, ולמטרה טובה. אז הייתי מצפה לקבל משהו יותר טוב מזה בתמורה — הצבה חדשה לפחות, אולי אפילו אפשרות בחירה."
    "בדיוק," אמר וייט. "ולא הייתי בוחר בזה, אלא במה שאני אמור לעשות עכשיו."
    "נשמע מאתגר."
    "מאוד."
    "וטיפוסי. אנחנו מחפשים אתגרים, לא פקודות פשוטות. אנחנו מתגייסים למשימה."
    "בדיוק."
    "אולי זה בדיוק מה שעשינו," אמר ריצ'ר. "תרשו לי לשאול אתכם משהו. תיזכרו בהוראות שקיבלתם: זה נעשה פנים אל פנים או בכתב?"
    "פנים אל פנים. זה מחויב המציאות במצבים כאלה."
    "היה אדם שלישי בחדר?"
    וייט אמר, "למען האמת, כן. זה היה משפיל. עובדת מנהלה חיכתה שם עם ערימת ניירות. הוא אמר לה להישאר, והיא פשוט עמדה ולא זזה."
    ריצ'ר הסיט את מבטו אל ווטרמן שאמר, "גם אצלי. הוא השאיר את המזכירה שלו בחדר. זה חריג. איך ידעת?"
    "כי גם לי זה קרה, עם הסמל שלו. עד ראייה רכלן. זאת בדיוק הנקודה. מש"קים מדברים אחד עם השני. תוך שניות כולם ידעו שאני לא נוסע לשום מקום מעניין. סתם קורס חסר טעם עם כותרת מטומטמת. ירדתי מהמכ"ם. אני בטוח שהשמועה כבר התפשטה, ואני התפוגגתי בערפל הבירוקרטי. אולי גם אתם. אולי לעובדי מנהלה ולמזכירות אף־בי־איי יש רשתות משלהם. ואם כן, אז שלושתנו הפכנו לאנשים הכי בלתי נראים ביקום כרגע. אף אחד לא שואל עלינו, אף אחד לא מתעניין בנו, אף אחד אפילו לא זוכר אותנו. אנחנו נמצאים במקום הכי משעמם בעולם."
    "אתה טוען שהוציאו מהמחזור שלושה סוכנים נפרדים בכושר מבצעי. למה?"
    "הוציאו מהמחזור בלשון המעטה. אנחנו פשוט בלתי נראים."
    "למה? ולמה שלושתנו? מה הקשר?"
    "לא יודע, אבל אני בטוח שזה כרוך באתגר. מסוג הדברים ששלושה סוכנים פעילים עשויים לראות בו גמול הולם לשירות שנתנו."
    "מה המקום הזה?"
    "אין לי מושג," אמר ריצ'ר. "אבל לא לומדים פה. זה בטוח."
    בחמש בדיוק פנו לרחוב שתי מסחריות שחורות, חלפו על פני השלט שבגובה הברך וחנו כמו בריקדה מאחורי שלוש מכוניות הקפריס. שני גברים בחליפות יצאו מכל רכב. אנשי השירות החשאי, או מרשלים. הצמדים סקרו את סביבתם, הנידו בראשיהם ונכנסו חזרה.
    מהמסחרית השנייה יצאה אישה, נושאת תיק מסמכים ביד אחת וערימת ניירות ביד השנייה. היא לבשה שמלה שחורה צמודה שהגיעה עד הברכיים. מסוג הבגדים שיכולים לתפקד בשתי משמרות, בבוקר עם פנינים בבניין משרדים, ובערב עם יהלומים במסיבת קוקטייל או בקבלת פנים. היא היתה מבוגרת מריצ'ר בעשר שנים לפחות. בת ארבעים ומשהו, אבל שמורה היטב. היא נראתה טוב. שיער בלונדיני באורך ממוצע, מסודר בטבעיות ובבירור מסורק באצבעות. היא היתה גבוהה מהממוצע, אבל לא רחבה יותר.
    את הגבר שיצא מהמסחרית הראשונה ריצ'ר זיהה בן־רגע. פניו הופיעו בעיתונים מדי שבוע, ובטלוויזיה אף יותר מזה, כי מלבד הסיקור שזכה לו במסגרת תפקידו, הוא נראה בתצלומי יחסי ציבור של הפנטגון, בפגישות קבינט ובדיונים מתוחים במשרד הסגלגל, בשלב הפשלת השרוולים. חביבו ויד ימינו של הנשיא בכל הנוגע לדברים שסופם מי ישורנו. הכתובת לכל בעיה. השמועה אמרה שהוא כמעט בן שבעים, אבל הוא בהחלט לא נראה ככה. הוא היה ניצול מחלקת המדינה, אהוד ושנוא לסירוגין בהתאם למצב הרוח, אבל נוכֵח די זמן ובעל די עמוד שדרה לזכות יום אחד במשרה הנחשקת מכול.
    האישה הצטרפה אליו, והם צעדו יחד כשארבעת בעלי החליפות מקיפים אותם. הם התקרבו לדלתות המבואה, וריצ'ר שמע אותן נפתחות. אחר כך שמע צעדים מתקרבים על השטיח, עד שכולם נכנסו לכיתה: שתי חליפות במאסף, שתיים בראש, רֶטקליף והאישה בעקבותיהם, עד שלא נותר להם אלא להסתובב אל הכיתה כמו מורים בתחילת שיעור.
    רטקליף הביט על וייט, על ווטרמן ולבסוף על ריצ'ר, הרחק מאחור.
    הוא אמר, "לא באתם הנה כדי ללמוד."
    • לי צ'יילד
      צילום: Mark Coggins
    • לי צ'יילד

      ג'ים גרנט (נולד בשנת 1954), שכותב תחת שם העט לי צ'יילד (אנגלית: Lee Child), הוא מחבר ספרות בלשית בריטי החי בארצות הברית. הפרוטגוניסט הבלעדי בספריו הוא חוקר פרטי וקשוח (Private Eye או Hard Boiled Detective) בשם ג'ק ריצ'ר. ספרו הראשון "כסף קטלני" זכה בפרס אנטוני לספר הראשון הטוב ביותר.

      עד כה פרסם שבעה-עשר ספרים, אשר אחד-עשר מהם הופיעו בתרגום עברי.
     
  • המלצות נוספות
    • עודף זמן
    • הפרשה
    • 61 שעות
    • לב משוריין
    • אישי
    • תכריח אותי
    • מחר תמות
    • מבוקש
    • הנערה מברוקלין
    • סקסי בטירוף
    • אל תגיד כלום
    • מה שאליס שכחה