הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שיווק מפתה
  • שיווק מפתה
    מיה בלייק | תרגום: טל קרן
    אלחנדרו אגילר לא מערבב עסקים והנאה אבל אליס ג'יימסון היא שינוי מרענן.
     
    כשהם עובדים יחד על מיזוג קריטי בשווי מיליארדי דולרים עם חברה יפנית, הכל מרגיש נפלא, אבל הספרדי עדיין נאבק בשדים מעברו, ורואה בגידה בכל מקום. אז הוא מסיים את העניין, ומונע את העסקה ואת התקרבותם. אלא שרק לאחר מכן הוא מבין את טעותו…
     
    מסתבר שאליס היא המפתח לעסקת המיזוג וגם לליבו…
  • ספר דיגיטלי
     
    39
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    אָלֶחָנדרוֹ אָגילֶר פסע מחוץ למקלחת הקפואה והמעוררת לצליל הטלפון המצלצל. בארבע לפנות בוקר, צלצול כזה היה מרתיע את רוב האנשים, אבל אלחנדרו כבר ניחש מה הטריד את שגרת הבוקר שלו. הוא חצה את חדר השינה רחב הידיים של הפנטהאוז שלו בשיקגו, משליך את המגבת על כתפיו, והרים את הטלפון. 
    "זה נעשה?"
    הוא נענה באנחה שקטה מהאסטרטג הראשי שלו, וֵונדֶל גרָנט. "אני מצטער, אדוני, הם סירבו לשנות את דעתם. הצענו להם הכל, כולל את הבן הבכור שלי."
    הניסיון הכושל להומור גרם לקול העייף לכחכח בחוסר נוחות. ידו של אלחנדרו נקמצה סביב מכשיר הטלפון כשהתחושה העמומה שהטרידה אותו במשך השבועות האחרונים התקשחה לכדי ודאות קודרת. היו יותר מדי סימנים מכדי להמשיך להתעלם מהחשש. 
    "בכנות, אני לא מצליח להבין למה הם פתאום הפכו לכל כך עקשנים," המשיך וונדל. "הצוות של האחים אישִיקָאווָה מסרב אפילו להגיד מה הבעיה, רק להגיד שהם צריכים עוד זמן."
    אלחנדרו ידע מה הבעיה. המנהלים של קבוצת המסחר האינטרנטי היפנית גררו את העסקה, שהיתה אמורה להיחתם לפני חודשים, כדי לתת יותר זמן לצד שלישי כלשהו.
    "איך זה הסתיים?"
    "הם ביקשו עוד כמה ימים. קבענו שיחת ועידת ליום שישי."
    "בשום פנים ואופן לא. אני לא ממתין עוד חמישה ימים. תתקשר אליהם ותגיד להם שאני רוצה שיחת ועידה עם האחים אישיקאווה מחר."
    "כן, אדוני."
    אלחנדרו עמד לנתק, אבל חש את ההיסוס של וונדל. "יש משהו נוסף?"
    "אז... קיבלתי את התחושה שהם חושבים שידם על העליונה. משהו בדינמיקה בהחלט השתנה."
    בטנו של אלחנדרו התכווצה בזעם כששמע את חששותיו מבוטאים בקול אחר. אם המנהלים שלו הגיעו לאותה המסקנה, הגיע הזמן לקחת את ההגה לידיים. 
    "אדוני? יש משהו שאנחנו צריכים לדעת?"
    אלחנדרו כבש את כעסו. "אני אשתלט על הדברים מכאן. תודה בשמי לשאר הצוות ותגיד לכולם לקחת יום חופש. הרווחתם את זה."
    "אתה עדיין רוצה שאעשה את השיחה ההיא?"
    "לא. אני אטפל בזה." עכשיו, כשידע מול מי הוא מתמודד, הגיע הזמן להסיר את הכפפות.
    "אם אתה בטוח, כדאי שאחזור הביתה לאשתי לפני שהיא תבקש גט." עוד צחקוק עייף, שגווע כמעט מיד כשוונדל חש את המתח בשתיקה של אלחנדרו. "אה, דבר אחרון – ביקשתי מהעוזרת שלי שתרכיב רשימה נבחרת של חברות יחסי ציבור. לג'יימסון יחצנות יש את הניסיון הרחב ביותר בעבודה מול אסיה. אני חושב שבשלב הזה אנחנו זקוקים לכל העזרה שנצליח להשיג."
    אלחנדרו סיים את השיחה וניתק. הוא חטף את המגבת ממקומה על כתפיו ופסע עירום לחדר ההלבשה שלו. בגדיו האופייניים – חליפות אפורות, חולצות שחורות ועניבות מפוספסות בהזמנה אישית – היו מסודרים בהישג ידו. הוא בחר חליפה בגוון אפור פחם והתלבש ביעילות צבאית. רבע שעה לאחר מכן כבר היה מחוץ לדלת. 
    הנסיעה ל"לולאה", ליבה העסקי של שיקגו, ארכה פחות מעשר דקות, הודות לשעה המוקדמת ונטולת הפקקים, ואלחנדרו שאב מידה מסוימת של הנאה מהשאגה של מנוע הבוּגָאטי וַיירוֹן שלו לאורך הרחובות הדוממים. 
    אבל שום דבר לא יכול היה להרגיע את אגרוף הברזל של החשד בבטנו, או את הזעם שנלווה אליו והתגבר בכל דקה שחלפה. 
    הוא עבר לקליפורניה מספרד, ארץ מולדתו, כשהיה בן עשרים ואחת; שנה לאחר מכן עבר לשיקגו משום שלא רצה שום קשר למשפחתו. המעבר מספרד נעשה במטרה להתרחק, ברגע שהיה מבוגר מספיק כדי שזה יהיה חוקי, מפצצת הזמן שהיתה ה"נישואין" כביכול של הוריו. אלחנדרו הציב כמה אלפי קילומטרים בינו לבין שני האנשים שהביולוגיה ניצלה כדי להביא ללידתו, ומעולם לא הביט לאחור. אם רק היה יודע שהציב את עצמו במרחק נגיעה מחבית חומר נפץ אחרת בדמות אחיו-למחצה.
    גָאֵל אגילר. 
    הוא היה חצי מהמשוואה שהחריפה את הרעל בחייו של אלחנדרו, עשרים שנה לפני כן. גאל ואמו היו פרצופיהן של המפלצות – האנונימיות, עד לנקודה זו – שהיו טעויותיו של אביו, והמפלצות האלו גדלו עד שלאלחנדרו לא היתה ברירה אלא לעזוב את הבית היחידי שהכיר. 
    אבל הסיוט עדיין לא הסכים לוותר עליו. 
    גאל הגיע לקליפורניה זמן קצר אחריו, ועמק הסיליקון לא היה גדול מספיק בכדי להכיל את שניהם – בייחוד כשאחיו-למחצה הצעיר החל להפוך את עצמו למטרד ולהתעניין באותן העסקאות שאלחנדרו התעניין בהן. אלחנדרו יכול היה בקלות למחוק מעל המפה את עסק המסחר האינטרנטי הטרי של גאל, אבל זה היה עשוי להתפרש כהבעת שמץ עניין בחיים שהותיר מאחוריו. זה היה מרמז על כך שאינספור הבגידות, האיבה והשקרים שליוו את ילדותו יכלו עדיין להשפיע עליו.
    אז הוא עזב. 
    ייתכן שהיה בן למשפחת אגילר, אך העדות לזה היתה בשמו בלבד. לא היה בקרבה הזו שום דבר שניתן להתגאות בו. הוא ניתק כל קשר. מבחינתו, הוא היה לבד בעולם הזה. 
    אבל נראה שאחיו-למחצה לא הבין את הרמז. עשור לאחר הפעם האחרונה שהתראו – והסופית, כך קיווה – נראה שגאל החליט להחדיר את עצמו לחייו של אלחנדרו פעם נוספת. או לכל הפחות, לחמוק עם העסקה שאלחנדרו עבד ללא הרף כדי לחתום. 
    הוא כיבה את המנוע, זינק מהרכב וחצה במהירות את החניון התת-קרקעי של הבניין של החברה שלו. כשנכנס למעלית שתיקח אותו לקומה העליונה, אל משרדי ההנהלה של חברת ס.נ.ב בינ"ל, הוא נזכר בשיחה האחרונה שלו עם גאל, כשגילה שהוא מתכנן לעזוב את קליפורניה. 
    "שמעתי שאתה מעביר את המשרדים שלך. למה? פוחד שאני אשפיל אותך אם תישאר?" חיוכו של גאל – מבהיק בלובנו, בטוח ושחצני – הזכיר לו יותר מדי את חיוכו של אביו, ואלחנדרו לא חש אליו דבר מלבד אדישות קרה.
    "אל תעבוד על עצמך. החברה שלי מצליחה מספיק כדי לשגשג בכל מקום בעולם. אבל אתה כן צריך להיות אסיר תודה על כך שאני עוזב ומתרחק מהפיתוי לרסק אותך לרסיסים. ככה יש לך לפחות איזשהו סיכוי לעשות משהו עם החיים שלך."
    חיוכו של אחיו התפוגג כמו ערפל באור שמש. מבט נחוש והחלטי – מבט שאלחנדרו, באופן מוזר, הכיר מעצמו – חלף על פניו של גאל.
    "אני מצפה בקוצר רוח ליום שבו תתחרט על המילים האלה, הֵרמַנוֹ."
    אלחנדרו משך בכתפיו והלך משם. הוא לא טרח להסביר לגאל שלעולם לא יהיו אחים אמיתיים משום שלעולם לא ייפגשו שוב. העיסוק עמו בעבר, כשהיו נערים, היה די והותר – לפגוש אותו פעם נוספת, בשנות העשרים שלהם, היה הרבה יותר מדי. 
    הוא היה משוכנע שלא תהיה פעם שלישית.
    אבל העזיבה לא הספיקה. נדמה שגאל, בטיפשותו, נעלב ממה שאמר לו בפעם ההיא. וכמו וירוס ארור הוא התעקש לחבל בכמה שרק יכול היה מעסקאותיו של אלחנדרו.
    הוא פסע לתוך משרדו כששמש אפריל זרחה מעל אגם מִישִיגֵן. לרוב היה עוצר להתפעל מהנוף בזמן ששתה את האספרסו הראשון של הבוקר. בבוקר זה, השליך את המפתחות של הרכב על השולחן שלו, הוריד את הז'קט שלו והתיישב לעבוד. 
    בתשע בבוקר כבר וידא באופן ברור שזה אכן גאל שמנסה לחבל בעסקה היפנית. הוא נשען לאחור בכיסאו, קצות אצבעותיו צמודות זו לזו כשניסה לבלוע את הטעם המר של התיעוב שעלה בו. החברה של גאל, טורפדו בע"מ, הפכה לשם-דבר בתעשיית המסחר האינטרנטי – הצלחתה היתה שנייה רק לזו של חברתו של אלחנדרו. העובדה הזו לא הטרידה אותו אפילו לרגע. החברה שלו היתה שווה מיליארדים, ובהחלט יכלה לדאוג לעצמה. לעתים, כשהרגיש נדיב במיוחד, אפילו שמח על התחרות מול טורפדו. 
    אבל לא הפעם. העסקה הזו עמדה להזניק את ס.נ.ב למדרגה משל עצמה – היא היתה אמורה להיות השיא של ההצלחה ששאף אליה מאז שעזב את השברים המנופצים של מה שאנשים רגילים כינו "משפחה". אנשים אחרים אולי יסכימו לקבל כישלון כזה. לא הוא. הוא עזב את ספרד משום שלא היתה שום דרך לתקן את מה שנשבר מעבר לכל תקנה. במקום זה הוא התמקד במה שהצליח בו. הוא עשה את המיליון הראשון שלו בגיל עשרים וארבע, לפני שעזב את קליפורניה. בעשר השנים שעברו מאז, רק הלך והשתפר. 
    העסקה עם אישיקאווה תהיה גולת הכותרת של ההצלחה הזו. הוא עבד קשה מדי בשביל לראות את גאל הורס הכל.
    הצוות האסטרטגי שלו הציע לשכור חברת יחסי ציבור שהתמחתה בעבודה מול חברות יפניות, כדי לעבוד בשיתוף עם מחלקת יחסי הציבור הפנימית שלהם. אלחנדרו המתין עם ההחלטה עד שהמשא-ומתן נתקע. למרות שעדיין היו לו ספקות בנוגע ליעילות של עבודה עם חברה חיצונית, הוא פתח את התיק הראשון. 
    התמונה תפסה מיד את תשומת ליבו, אף שכשבחן אותה לעומק לא הצליח להבין למה. פיה היה רחב ומלא מדי, אפה מעט חד מדי. עיניה השקדיות, חומות-זהובות, הכילו צללים רבים מדי, ולטעמו היא היתה מאופרת יתר על המידה; הוא העדיף את המראה הטבעי. הצללים והאיפור עוררו בו מחשבות שהעדיף לא להשתהות עליהן. כמו הזיכרונות שלו מאחיו, הם הזכירו לו עבר שעבד קשה בכדי לשכוח.
    ועדיין, לא הצליח להסיר את מבטו מתמונתה של אֶליס גֵ'יימסוֹן. הוא נתפס ברעיון האבסורדי שהתמונה תתעורר לחיים אם יביט בה בזמן רב מספיק. מבטו צנח אל הלסת שלה, ואז אל הצוואר שלה, והוא חווה דקירה קטנטנה של צער על כך שלא היה ניתן לראות יותר. 
    הוא חרק שיניים והמשיך לסקור את ההישגים האקדמיים שלה, שהיו מרשימים מספיק כדי לגרום לו להמשיך לקרוא. העובדה שג'יימסון יחצנות היתה חברה משפחתית גרמה לשפתיו להתעקל בחיוך מריר, אך הוא הכניע את פרץ הרגש המיותר. לא כל משפחה היתה שבורה כמו זו שהותיר מאחור. 
    סוּפִיצִיאֵנטֵה!
    הוא היה צריך להתרכז בעתיד, בהצלחה של המיזוג הזה, לא לשקוע בעבר. הוא סקר שני תיקים נוספים. בתוך דקות הבין שהמועמדים האחרים אינם עונים על דרישותיו. 
    כשמצא את עצמו בוהה פעם נוספת בתמונה, שלח ידו אל הטלפון. 
    "מַרגוֹ, תוכלי בבקשה לקבוע פגישה לאחר הצהריים עם האנשים מג'יימסון יחצנות?"
    "אממ, מנהלת אחת שלהם כבר נמצאת פה. שאשלח אותה פנימה? היומן שלך פנוי מאחר שכבר הזזת את שאר הפגישות שלך להיום."
    הוא קימט את מצחו. "הם הגיעו לכאן בשביל הסיכוי שארצה לראות אותם?" אלחנדרו לא ידע אם לשבח את התעוזה שבכך או לשפוט אותם על שבזבזו שעות עבודה יקרות בשביל הסיכוי שס.נ.ב תחליט לעבוד איתם. 
    "וונדל חשב שייקח משנה זהירות למקרה שלא תרצה להתעכב בעניין יחסי הציבור."
    אלחנדרו רשם לעצמו להעלות את בונוס השכר של ראש הצוות שלו. מבטו סקר את התמונה שבתיק. "איזה נציג ג'יימסון שלחו?"
    "מנהלת זוטרה בשם אליס ג'יימסון. אני יכולה לארגן פגישה עם מנהל בכיר , אם תרצה – "
    "לא, הכל בסדר. שלחי אותה פנימה."
    הוא יוכל להבין ממנה כל מה שיוכל להבין מהוריה, ולא היה לו זמן לבזבז. "אשמח גם לקפה נוסף. גרָסיאָס."
    הוא הרים את ראשו למשמע דפיקה מהירה על הדלת כמה דקות לאחר מכן. מרגו נכנסה ראשונה, דוחפת לפניה עגלת קפה קטנה על גלגלים. מבטו חלף עליה ונצמד כמעט בעל כורחו לאשה כהת-השיער שנכנסה אחריה. חלק ממנו הוטרד על ידי הדחף לעשות זאת כמעט במידה שבה ציפה להצצה הראשונה בה. 
    אמנם, העיסוק המתמיד שלו במיזוג גזל ממנו את כל זמנו בשנה האחרונה, ולא הותיר לו פנאי לפרשיות אהבים. במקרים שבהם התפתה לפנות לכך זמן, מצא כי המרדף איבד מקסמו – דבר זה גרם לו לנטוש את הדייטים שלו בשלב הקפה יותר מפעם אחת. למרות כל זה, הוא היה גבר בשר ודם, כפי שהזכירה לו ההתהדקות הרגעית בחלציו ברגע שבו אליס ג'יימסון נכנסה למשרדו. 
    שמש הבוקר האירה את פניה כשעצרה על סף הדלת, מביאה לחיים כל פרט בתמונתה. היא היתה מאופרת ללא רבב, בדיוק כמו בתמונתה, אבל בעוד שהתמונה תפסה את תשומת ליבו, המציאות ריתקה אותו עד כדי שיתוק. 
    היא פסעה לתוך החדר. צעדיה היו בטוחים, אך מוגבלים על ידי חצאית העיפרון הכחולה הכהה שלה. ז'קט תואם נסגר בכפתור יחיד מתחת לחזה שופע. הגזרה של בגדיה הסבה את תשומת ליבו לגופה עתיר החמוקיים ולרגליה החטובות. יפה, מושכת. אבל לא בצורה יוצאת דופן. 
    ואז היא חייכה כשמרגו עזבה את החדר, וההבנה הפציעה בו. אליס דמתה באופן מטריד לציור שראה פעם תלוי בחדר העבודה של אביו כשהיה בן ארבע עשרה. האישה עמדה מול חלון והשמש נגעה על פניה הנאות. שערה השחור היה אסוף מאחורי ראשה, עיניה עצומות ופניה מורמים בתפילה שקטה לשמש. האמן צייר אותה מנקודת מבטו של מאהב שמביט מטה אל פני אהובתו.
    אפילו הבדלי הגבהים ביניהם, שניכרו כשאליס נעמדה מול שולחנו, היו זהים לתמונה. 
    אולם האישה ההיא היתה עירומה. 
    הציור גם גרם לשרשרת מריבות בין אביו ואמו, האחת נשבעת לשרוף את הציור, והשני לועג להתקף הקנאה. הציור שרד למשך שישה ימים לפני שנעלם. ואפילו שהיה מתגנב לחדר העבודה כדי להביט בו, אלחנדרו שמח על היעלמותו.
    כל מה שעניין אותו היה שהצעקות הפסיקו. לפחות לזמן מה. 
    הוא מצמץ כדי להיפטר מהזיכרון, רגוז על המעידה המתמשכת שלו בשבילי הזיכרון, ומצא מולו יד בעלת ציפורניים מטופחות, מושטת ללחיצה. 
    "תודה שהסכמת להיפגש איתי, מר אגילר. אני אליס ג'יימסון."
    הוא נטל את ידה, מבחין בלחיצה הרכה אך התקיפה שלה, בעורה החלק, בניצוץ שהבליח במעלה זרועו, ושחרר אותה. 
    "אני יודע שאחד העובדים שלי חשב שאולי נתעניין בשירותיכם, אבל את לא חושבת שהיה מעט מטופש לבוא לכאן ללא תיאום פגישה? היית יכולה לבזבז את כל היום שלך." הוא אמר בקול שידע שהיה קצר רוח. 
    עיניה, שהיו מלוכסנות וחיות יותר בעולם האמיתי, התרחבו מעט לפני שהתעשתה. "מה שאתה קורא לו מטופש, אני קוראת לו תזמון מושלם," היא השיבה בקרירות.
    הוא הרים גבה. "רק הכרנו, וכבר אנחנו לא מסכימים? את חושבת שזה מבשר טובות לעבודה המשותפת שלנו?"
    כתפיה התקשחו במידה כמעט בלתי ניתנת להבחנה. "סלח לי על הבוטות, אבל אם אתה מחפש אומרי-הן – או אומרות-הן – שתסכים לכל הצעה שלך, ייתכן שג'יימסון יחצנות אינה מתאימה לך. חנפנות אינה כלולה בחבילה שאנו מציעים."
    הוא הבחין בכך שלמרות שהמבטא שלה היה אמריקאי, היה בתווי פניה רמז למוצא אסייתי, שרק הדגיש את יופייה. הוא הבחין גם בשעשוע הקל שלו למשמע הרוגז שלה. הוא עקף את השולחן שלו וניגש אל העגלה הקטנה העמוסה בייגלים וקפה, ומזג לעצמו את האספרסו החמישי של אותו היום. "קפה?"
    "לא, תודה. הגעתי למכסה היומית שלי. עוד כוס אחת ותצטרך לגרד אותי מהתקרה." פינה אחת של פיה הארגמני התרוממה, והוא מצא את עצמו בוחן את הקימור המלא של שפתיה. 
    הוא פסע בחזרה מאחורי שולחן העבודה ולגם מחצית מהקפה שבכוס. "אם ככה, גברת ג'יימסון, בבקשה שבי וספרי לי מה כן כלול בחבילה שלכם."
    היא לקחה את הזמן כשהורידה את הז'קט, מעניקה לו הצצה בחולצת משי לבנה ומחשוף מוצלל לפני שהתיישבה. 
    "לרוב זה עובד הפוך. תספר לי מה מטרות יחסי הציבור שלך ואנחנו נעזור לך להשיג אותן, לא כולל חנפנות, כמובן." חיוך נוסף שלא הגיע לעיניה. 
    מעל הריח של הקפה, הוא חש ברמז קלוש של הבושם שלה. פירותי, יחד עם משהו שלא זיהה. ייחודי ומצודד. הוא תפס את עצמו נושם עמוק יותר כדי ללכוד את הריח וחרק שיניים. 
    "נדמה שדילגנו כבר על צעד או שניים במה שלרוב כולל ריאיון עבודה רגיל, אז אולי פשוט נלך עם הזרם."
    היא מצמצה. "הייתי יכולה ללכת עם הזרם, מר אגילר, אבל אני אפילו לא יודעת מאיפה הנהר מתחיל. וונדל גרנט היה מסתורי במיוחד כשהתקשר וביקש ממני להגיע לפה. למרבה הצער, מסתורין לא הולך לעבוד אם אתה מעוניין בעזרתי."
    "מאחר שלא החלטתי עדיין אם אני מעוניין בעזרתך, אני לא עומד להיכנס לפרטים של עסקה חסויה."
    פיה התהדק מעט לפני שהתעקל בחיוך מזויף נוסף. "אם אתה דואג לגבי חשאיות, הניסיון שלנו מדבר בעד עצמו."
    "ועדיין, עד שאשכור אתכם באופן רשמי, אני מעדיף לשמור על מידה מסוימת של... איפוק."
    מבטה ננעל על שלו למשך זמן רב. לבסוף הנהנה. "כרצונך. אז בוא נדבר בצורה היפותטית. מה אני יכולה לעשות בשבילך?"
    מצחו התקמט. היא היתה נבונה, והיא אמרה את כל הדברים הנכונים, ועדיין הוא לא הצליח להתנער מהתחושה שהיה משהו נוסף מתחת לפני השטח.
    "בת כמה את?" שאל. 
    עיניה התרחבו. "למה זה רלוונטי?"
    אלחנדרו שילב את זרועותיו, מוטרד קלות מרצונו לדעת. "זה סוד מדינה?"
    "מובן שלא." עיניה צנחו אל שולחן העבודה שלו. "אבל התיק שלי פתוח על השולחן מולך. קראת אותו, אז אתה יודע מה הגיל שלי. אם הייתי רוצה לשקר לך – אני לא, דרך אגב – לשקר בקשר לגיל שלי יהיה הדבר הטיפשי ביותר שאני יכולה לעשות, אתה לא חושב? ומלבד כדי לתפוס אותי בשקר, אני לא רואה סיבה ש – "
    "את תמיד עונה על שאלות פשוטות בכזו חריפות?"
    לחייה האדימו מתחת לאיפור שלה. נחיריה התרחבו מעט לפני שהצליחה להשתלט על עצמה. 
    "אני בת עשרים וחמש. כפי שכתוב בתיק שלי," היא השיבה בארסיות.
    "וכמה זמן את עובדת בשביל הורייך?" שוב, שאלה שלא תכנן לשאול. 
    פיה התכווץ. "מאז שסיימתי אוניברסיטה, בגיל עשרים ואחת."
    אלחנדרו בחן אותה בדממה. לזכותה ייאמר שלא נראה שזה הפריע לה. 
    הוא הניח את מרפקיו על השולחן. "אני לא חושב שזה הולך לעבוד, גברת ג'יימסון. תודה שבאת."
    המבט הראשון שהבליח על פניה נראה כמו הקלה, אבל מיד לאחריו הגיעה תדהמה. "סליחה?"
    "אם את לא יכולה לענות על כמה שאלות פשוטות בלי להפוך לאמוציונלית, אני לא רואה איך תתמודדי עם הדברים הקשים באמת. מרגו תלווה אותך החוצה."
    היא החלה להתרומם מכיסאה, אך נעצרה במחצית הדרך והתיישבה שנית."
    "זה איזשהו סוג של תכסיס, נכון?"
    עכשיו היה תורו להיות מופתע. הוא התאפס על עצמו במהרה. "אנחנו בעיצומה של עסקה שנחושה להתפורר בדקה התשעים. תאמיני לי שאין לי שום כוונה לבזבז את זמני על תכסיסים. להתראות, גברת ג'יימסון."
    צללים וסימני שאלה הסתחררו בעיניה החומות-זהובות. שפתה התחתונה התעקמה כאילו שכרסמה אותה מבפנים. לבסוף היא קמה, אצבעותיה נקמצות סביב תיק המסמכים שלה, לסתה נעוצה קדימה בגאווה עיקשת. 
    ללא מילה, היא הפנתה אליו את גבה, ובאותו הרגע אלחנדרו רצה לפנות ממנה גם. המראה של מותניה הדקים וישבנה החושני הצית גל נוסף של עניין במפשעתו.
    הוא חרק שיניים.
    התזמון והנסיבות של משיכתו אליה היו מזוויעים מספיק כדי לגרום לו להתרומם לרגליו. הוא נשבע לפני זמן רב לעולם לא לערבב עסקים עם הנאה, כשעסקה אחרת התמוטטה בגלל פרשייה חולפת את מתחרה. הוא היה צעיר וטיפש מספיק כדי להאמין ששני הדברים לא יפריעו זה לזה. אף שהפרשייה ההיא האטה רק מעט את עלייתו המטאורית, הוא למד את הלקח ומאז הקפיד להותיר את הרומנים שלו קצרים וחסויים.
    הוא גרר את מבטו מרגליה החטובות בדרכן אל הדלת, פסע אל החלון ובהה בנוף. אגם מישיגן לא ניחם אותו רבות. תמונתה של אליס, מגע ידה בידו, עורה המשיי, התמוטטו בתוך מוחו כמו דומינו מעופרת. אפילו הצליל של הדלת הנסגרת בקושי נרשם בעירנות המסתחררת שהקיפה אותו. 
    מה קורה איתו היום? קודם הוא פותח לרווחה את כספת הזיכרון שנשבע לא לשוב אליה, ועכשיו גופו מגיב כך לאשה שהוא בקושי אמור להבחין בה?
    הוא תחב יד לשערו והסתובב. 
    אליס ג'יימסון עמדה מול השולחן שלו, עיניה נעוצות בשלו. 
    "אלא אם כן אני נהיה סנילי, אני בטוח שאמרתי לך שאת יכולה ללכת."
    היא לקחה כמה נשימות ארוכות ויציבות. אלחנדרו היה משוכנע שמדובר בשיטה לשליטה עצמית. היתה לו תחושה שיזדקק לשיטה כזו לפני סוף היום. 
    "אמרת. ואני עדיין כאן. איך שאני רואה את זה, או שאתה הולך לשכור אותי, או שלעולם לא נתראה שוב. אז אני צריכה להגיד את זה. לא הייתי אמוציונלית. אני פשוט לא רואה את הטעם בבזבוז זמן על שאלות שאתה יודע את התשובה אליהן. וכן, הייתי צריכה לשלוט יותר ב... רוגז שלי. תן לי הזדמנות נוספת ואני מבטיחה שזה לא יקרה שוב."
    "רק לוודא, על איזה זה אנחנו מדברים? הרוגז או הרגש?"
    פרקי אצבעותיה הלבינו סביב התיק שלה, עדות יחידה לכך שהשאלה שלו עצבנה אותה. "כל אחד מהם. שניהם. איזה שאתה מעדיף."
    הוא נשען לאחור בכיסאו. "כי אני הבוס?"
    "כי אתה הבוס. מרגע שתשכור אותי. אבל תן לי להגיד עוד דבר אחד לפני שתחליט."
    "כן?"
    "אני טובה במה שאני עושה. תמיד תקבל ממני את הטוב ביותר. אני מבטיחה."
    הוא משך בכתפיו. "זה נאום טוב. אבל זה רק נאום. אני לא מתעסק בהבטחות." הבטחות נעשות בקלות ונשברות בקלות. הוא למד את הלקח הזה בתדירות גבוהה להפליא בתור ילד. 
    היא הנמיכה את מבטה לרגע והרימה אותו פעם נוספת. "סיים את הריאיון. באיזו דרך שתרצה. ואז תחליט."
    הדחף לשלוח אותה משם היה חזק. הדחף לגרום לה להישאר היה חזק יותר. אלחנדרו ויתר על הניסיון להבין למה. היום הזה היה דפוק מההתחלה. 
    "בסדר. שבי, גברת ג'יימסון. אבל תני לי להבהיר דבר אחד."
    היא התיישבה. "כן?"
    "אני לעולם לא משתמש בתכסיסים. אני מתעב תחבולות, מכל סוג שהוא. זכרי את זה היטב לפני שנתקדם."
    היא הנהנה ושילבה את ידיה בחיקה. "אזכור."
    • מיה בלייק
    • מיה בלייק
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עוד לילה אחד
    • העיתונאית של הסולטן
    • לחזור לטריניטי
    • פיתוי משעשע
    • תשוקה מתעוררת
    • הפילגש של דלגאדו
    • פארקר [1]
    • עוצמה תמימה
    • ברידג׳ 2 - לתוך הלהבות
    • קייטרינג יוקרתי
    • יהלום סקי
    • יין של תשוקה