הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שורשים
  • שורשים
    יהלומים | אפריל 2018 | רומן רומנטי | 370 עמ' מודפסים
    “אתה זה כל מה שאני צריכה,” ניסיתי לומר והשתנקתי.
     
    “לא, רומי, לא. אני רואה את המבט שלך, רואה לאן את זורמת. לאן המחשבות שלך הולכות. אנחנו חייבים להבהיר את זה כאן ועכשיו. זה לא יקרה. מה שקורה בתוך הראש היפה הזה שלך… לא יקרה. לא איתי. אני מוכן להבטיח לך הכול, הכול חוץ מזה.”
     
    מפורקת ושבורה מהשערורייה האחרונה שטלטלה את חייה, רומי לביא בורחת מחיי הזוהר של תל אביב לצפון הרחוק כדי למצוא קצת שקט.
     
    הבית בחד נס, בו בילתה את השעות היפות ביותר של ילדותה, היה אמור להיות המקום המושלם בו תוכל ללקק את פצעיה ולהתחבא מהעולם.
     
    אך הבית בו קיוותה לנוח מתגלה כלא כל כך שקט והשלווה אותה ביקשה מתחלפת בקשת רחבה של רגשות, כשהיא מגלה שאת מקום המפלט עליה לחלוק עם האדם האחרון אותו ציפתה לפגוש.
     
    מול נופיה המרהיבים של הכנרת, בין מריבה למריבה, רומי עומדת לגלות שלמרות שחשבה שהשאירה את הצרות מאחוריה, הכאוס והבלגן הגדולים בחייה רק עומדים להתחיל.
     
    "שורשים" מאת ליאנה אורו הארלי, הוא רומן עכשווי, רומנטי וסוער שסוחף את הקורא מהפרק הראשון ועד סופו. אף עין לא נשארת יבשה והצחוק מתערבב בבכי. סיפור על אהבה אמיתית, כואבת וכל כך נכונה.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.
     
     
     
    טרקתי את דלת המכונית וניסיתי לעצור את הדמעות.
     
    זה לא קורה לי שוב!
     
    הטלפון הסלולרי לא הפסיק להשמיע רעשים והרצון לזרוק אותו החוצה היה מפתה מתמיד.
     
    לא רציתי לשמוע אף אחד. רציתי שקט. רציתי לנשום בשקט.
     
    רציתי להיות לבד, בלי שיצלמו אותי, ישאלו אותי, יקטלגו אותי ויחדרו לי לנשמה כאילו הייתה הסניף הקרוב של מקס סטוק ביום קבלת סחורה.
     
    אבל העובדה שמאחורי הדמות הציבורית שמופיעה בכל מקום אפשרי יש מישהי אמיתית, שיש לה לב ויש לה נשמה, הפסיקה מזמן לעניין אנשים. 
    מבחינת כולם אני רומי. רומי לביא.
     
    ילדת פלא, שהפכה למשהו שכבר מזמן לא ילדותי. 
     
    וזה נותן להם רשות לעשות הכול.
     
    אף אחד כבר לא זוכר את הסדרות בערוצי הילדים, את הפרסומות התמימות או את ההופעות בחנוכה. כולם כבר הספיקו לשכוח הכול. כולם מתמקדים עכשיו במשהו אחר לחלוטין, כי מי יזכור משחק מחבואים משעשע עם קוף כשיש לו עירום חלקי בסדרת מתח אירוטית?
     
    תכלס, הקוף היה עדיף.
     
    אני וההחלטות הדפוקות שלי!
     
    ניגבתי את עיניי וניסיתי לעצור את הדמעות. מבט חטוף במראה הראה לי שהמצב אבוד.
     
    לא ידעתי שעיניים יכולות לקבל גוון כזה של אדום.
     
    לעזאזל!
     
    בידיים רועדות משכתי את הטלפון הסלולרי מהתיק שלי.
     
    עשרים ושמונה שיחות שלא נענו.
     
    יופי. הם מתחילים להתייאש. אתמול היו מאה וחמש ואף אחת לא ממנו. שיישרף!
     
    אם רק הייתי לומדת, אם הייתי מפנימה, אם הייתי משכילה לשמור על קשר עם החברות שלי, החברות האמיתיות שלי, כלום לא היה קורה.
     
    אף תמונה שלי לא הייתה מתפרסמת, אף קמפיין לא היה מתבטל בגלל הסרטונים שהופיעו בכל קבוצה אפשרית, אף מערכת יחסים לא הייתה נגמרת.
     
    לא ככה. לא בכזה גועל.
     
    איפה הילדה שלא אפשרה לאף אחד להתקרב יותר מדי? שלא נתנה לעצמה אפילו להריח אלכוהול או סיגריות? איפה הילדה שלא נתנה לאף אחד, שהוא  לא פחות ממושלם, להיכנס למעגל החברים שלה?
     
    הבטתי במראה ולא מצאתי שום שריד לילדה הזאת.
     
    רק גועל.
     
    גועל, גועל ועוד קצת גועל.
     
    ככה זה כשבגיל עשרים וחמש המופלג טובעים בפעם השנייה בנהר ארוך וסוער של אלכוהול והרס עצמי.
     
    מצמצתי והסתכלתי במראה, עיניי הירוקות התנפחו לממדים מפחידים ושערי החום ראה ימים טובים וחלקים יותר. האף הקטן והכפתורי, שהיה אחד מסימני ההיכר שלי, נבלע בין שובלי הדמעות לבין הסימנים השחורים תחת עיניי.
     
    אין ספק שהחיים שלי, בשלב זה, היו שק של חרא.
     
    שק גדול ומסריח של חרא.
     
    הכרחתי את עצמי להתנתק מהדמות המזעזעת שהביטה בי במראה וחזרתי להתמקד בטלפון. 
     
    עברתי מהר על השיחות וההודעות שקיבלתי.
     
    שום דבר חשוב.
     
    ההורים שלי לא התקשרו. או שהם לא מופתעים או שאולי קרה נס והם עוד לא שמעו.
     
    אלוהים! בבקשה תעשה שלא ישמעו ולא יראו!
     
    עבדתי קשה כדי לשקם את מה שנשאר ממערכת היחסים שלנו. אני לא אצליח להתגבר על עוד הפניית גב קרה וצורמת מצידם.
     
    נואשת, עברתי על אנשי הקשר וחיפשתי קרש הצלה שיגאל אותי מהמצב אליו הגעתי, שייתן לי מקום מפלט. 
     
    אבל ככל שגללתי מטה, המחנק בגרון גדל.
     
    ואז נעצרתי.
     
    התנשפתי חזק.
     
    מאיה.
     
    מאיה!
     
    הסתכלתי על השעון.
     
    פאק! מאוחר מדי, אבל הייתי עד כדי כך נואשת, שלא עניין אותי כלום.
     
    באצבע רועדת לחצתי על 'חייג' והתפללתי.
     
    התפללתי כל כך חזק, שכנראה מישהו שמע.
     
    "אני שמחה שהתקשרת," חברת הילדות שלי ענתה בקול המתוק שלה, שליווה אותי מאז שלמדתי ללכת. הקול שתמיד סימל עבורי את הבית.
     
    את השורשים.
     
    "מאיה," התחלתי להגיד ונשברתי.
     
    "בואי לפה. בואי הביתה, אני מחכה לך." היא אמרה ברוך ששבר אותי לרסיסים.
     
    "אני לא יכולה," לחשתי בקול חנוק, "כל המושב הארור מלא פפראצי. לעזאזל, אני לא יכולה אפילו לעבור בשער הכניסה מבלי שיזהו אותי ויתחילו לצלם. אין לי לאן לברוח, מאיה. הם מוצאים אותי בכל מקום. חשבתי שמצאתי מלון דיסקרטי להתחבא בו. אז חשבתי. מהרגע שהגעתי ועד שהפלאשים בחוץ החלו להבהב, לא חלפה אפילו שעה. הבנתי שגם שם אני לא יכולה להישאר אז ברחתי, מאיה, פשוט ברחתי."
     
    "לבוא אלייך?"
     
    אחזתי בראשי בתסכול והבטתי לצדדים. "אני יושבת באוטו שלי באמצע שום מקום."
     
    "את לבד?" היא שאלה בדאגה.
     
    "לגמרי," עניתי ופרצתי בבכי, כשהבנתי עד כמה מילה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה.
     
    "הוא לא איתך?"
     
    צחוק יבש וממורמר נפלט מגרוני. "הוא בבית שלו, סופר את הכסף שהרוויח מהתמונות שמכר לכל העולם."
     
    מאיה כחכחה בגרונה, אותו הרגל ישן שלה שהראה כמה היא עצבנית.
     
    "שלחי לי מיקום בווייז, אני מתארגנת ובאה."
     
    "את לא." סירבתי במהירות. "מאוחר. אני-" נעצרתי ולא ידעתי איך להמשיך. "אני לא יודעת למה התקשרתי אלייך והפרעתי לך בשעה כזאת."
     
    "את יודעת. הלב שלך יודע. איך אני יכולה לעזור?"
     
    דמעות זלגו על פניי. היא לא יכולה לעזור. אף אחד לא יכול לעזור.
     
    "אני רוצה שקט, מאיה. רוצה לישון. להתאושש. אני חייבת לעמוד על הרגליים. לפחות לנסות."
     
    "רומי," מאיה אמרה בקול תקיף, "תקשיבי ותקשיבי לי טוב! זו לא אשמתך! שום דבר ממה שקרה לא היה באשמתך!"
     
    "איך לא?" התפרצתי. "ראית את הזוועה הזאת? לעזאזל! איך יכולתי? איך נתתי לזה לקרות? הייתי צריכה להיות יותר זהירה!"
     
    "איך בדיוק? למי, לעזאזל, עוברת בראש מחשבה שהבן אדם בו התאהבה מצלם בסתר כל דבר שאתם עושים, רק כדי לפרסם את זה ברשת ברגע שצצה ביניכם בעיה? יש שם לאנשים כאלה! המיץ של הזבל! זה מה שהוא. עכשיו תגידי לי איפה את!"
     
    "א-אני לא יודעת," גמגמתי שוב, מתוסכלת מכך שקולי רועד בעוד קולה חזק ותקיף. "ברחתי מתל אביב ונסעתי צפונה."
     
    "את נוהגת?"
     
    "עצרתי בצד כש-" השתתקתי. לא רציתי להגיד לה שהדמעות טשטשו את עיניי, עד שלא יכולתי להמשיך לנהוג.
     
    "טוב עשית. עכשיו תקשיבי לי. תפעילי את הווייז ותרשמי רחוב הזית 72, חד נס."
     
    לקח לי רגע להבין מה היא אומרת.
     
    ואז הכול התבהר.
     
    "אין שם אף אחד," היא המשיכה, "ההורים שלי באיטליה. גיא, למיטב ידיעתי, בבסיס, כהרגלו  סוגר שם כמעט שנה ברצף ואני לא מתכוונת להוציא את הראש מהחדר, עד שתקופת הבחינות הארורה הזאת תסתיים. שם יהיה לך את השקט שלך. רק את והנוף לכנרת שאת כל כך אוהבת."
     
    לא הייתי מסוגלת להוציא מילה.
     
    הבית בצפון.
     
    בית הקיץ החלומי של משפחת מנור.
     
    זיכרונות הילדות הכי מאושרים שלי קשורים לבית הזה.
     
    איך שכחתי אותו?
     
    לא רק אותו. איך שכחתי מדברים רבים כל כך? איך נתתי לשקר נוצץ ועלוב לסנוור אותי ולגרום לי לשכוח את כל מה שאמיתי?
     
    "את מסוגלת לנהוג?" מאיה שאלה וניסתה להסוות את קולה העייף.
     
    "כן," מלמלתי והבנתי לפתע שאני מתרגשת.
     
    "מעולה. אז תתחילי לנסוע, תעצרי בתחנת הדלק הקרובה ותתדלקי את עצמך בקפה חזק.  אשלח לך הודעה עם הקוד של הדלת ואנטרל את האזעקה כשאנתק. תעדכני אותי כשאת מגיעה."
     
    "מאיה..."
     
    מאיה קטעה אותי במהירות. "שלא תעזי להגיד לי תודה!" היא לא הייתה צריכה לצעוק, קולה הנמוך היה יותר מאיים מכול צעקה ששמעתי. "רק תמשיכי לנסוע והכול יהיה טוב."
     
    "אני אוהבת אותך," לחשתי. "אני מתגעגעת אלייך אבל מעל לכל אני מצטערת, כל כך מצטערת."
     
    עכשיו היה התור שלה להישבר. "אני אוהבת אותך, את האחות שמעולם לא הייתה לי. טוב שחזרת אליי, עכשיו סעי בזהירות ותעדכני אותי כשתגיעי."
     
    "בסדר. לכי לישון, יפה שלי." מלמלתי ברוך וניתקתי את השיחה. התנעתי את המכונית והפעלתי את הווייז. נדרשו לו כמה רגעים להתאפס.
     
    שעתיים.
     
    לא נורא כמו שחשבתי.
     
    התחלתי לנסוע ופתחתי את החלון. רוח קרה הרגיעה אותי וייבשה את הדמעות שעל פניי.
     
    הגברתי את עוצמת הרדיו וזפזפתי בין התחנות, עד שמצאתי שיר שמצא חן בעיניי.
     
    הגעתי לסניף ארומה חמש דקות לפני שעת הסגירה, התעלמתי מהמבטים הסקרניים שהופנו אליי וקניתי את מה שנשאר להם על המדף.
     
    חמושה בשלוש כוסות קפה וביותר מדי פחמימות וסוכרים, יצאתי לדרך.
     
    איכשהו, היקום החליט, לרגע קצר ונדיר, לעמוד לצידי.
     
    תפסתי גל ירוק של רמזורים, השארתי את הרגל על הגז ושמרתי על מהירות ממוצעת של מאה ועשרים קמ"ש.
     
    כשהתקרבתי למושב, משהו בי התחיל להשתחרר.
     
    משהו באוויר, בנוף, באור הירח המשתקף על מי הכנרת הרגועים. משהו במקום הזה עזר לי לנשום כמו שצריך.
     
    שעתיים ועשר דקות אחרי שסיימתי את השיחה עם מאיה, החניתי את הג'יפ ליד הבית שהיה פעם חלק בלתי נפרד מחיי. הבטתי בו בערגה מטורפת, כשזיכרונות ילדות מתובלים בקולות צחוק ושמחה עלו והדהדו בראשי.
     
    הרשיתי לעצמי לחייך בפעם הראשונה מזה שבוע. לא עניין אותי שאין לי אפילו בגד אחד להחלפה. לעזאזל, אפילו מברשת שיניים לא הייתה לי, אבל היה לי קפה ואם החישוב שלי נכון, נשארו לי שלושה קרואסוני חמאה ושקדים לארוחת בוקר.
     
    החיים היו יפים!
     
    יצאתי מהג'יפ ומשכתי אליי את תיק המייקל קורס שלי. בדקתי את ההודעות בטלפון הנייד, עדכנתי את מאיה שהגעתי ושיננתי את הקוד לפתיחת הדלת שהיא שלחה אליי.
     
    שמחתי שהאורות בגינה דולקים ובירכתי על יכולות השליטה מרחוק שאפשרו למאיה לדאוג שלא אגיע לבית אפל וחשוך.
     
    הגינה הייתה יפה ושלווה. עצרתי לרגע והבטתי בה בעודי מדמיינת איך אני שותה שם קפה על הבוקר, בוהה בכנרת השקטה וסוף סוף נרגעת.
     
    מנומנמת ועייפה ירדתי במדרגות ונעצרתי מול הדלת הגדולה. לחצתי על הלחצנים הזוהרים בצידי הדלת ולאחר ששמעתי את צליל האישור, פתחתי אותה לרווחה.
     
    נעמדתי בפתח ונשמתי את הריח.
     
    את אותו ריח של בית מוכר וקסום. ריח של אהבה.
     
    ריח של שורשים.
     
    נכנסתי, השלכתי את התיק על הרצפה ולפני שהספקתי להדליק את האור הוטחתי אל הקיר בכזו עוצמה עד שהצלעות שלי כמעט נסדקו.
     
    לא יכולתי לנשום או לצעוק או לעשות שום דבר מול הידיים החזקות שלכדו אותי בעוצמה מכאיבה ומסחררת וחסמו את פי.
     
    אני עומדת למות. אני עומדת למות!
     
    ניסיתי להישיר מבט, אבל לא הצלחתי לזוז.
     
    אלוהים, תעזור לי!
     
    ואז, כאילו אחיזת הברזל האימתנית לא הספיקה, שמעתי את הקול הכי שקט, חד ומפחיד ששמעתי בימי חיי. הקול אפף את אוזניי וצמרר אותי בשאלה-
     
    "מי את ומה, לעזאזל, את עושה בבית שלי?"
    • ליאנה אורו הארלי
    • ליאנה אורו הארלי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אח חורג יקר
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • סדרת גיבורים אמיתיים 2 - עולים בלהבות
    • דואט מעל ומעבר
    • מארז סדרת גיבורים אמיתיים
    • הפיתוי של גרייסי
    • הנפילה לפני הנסיקה
    • בוערת 2 - בוערת מדי
    • האדון
    • לפני שהתחלנו
    • כוכב נופל
    • יום השנה האחרון