הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שביל הבושם
    ספר מוגן
     
  • שביל הבושם
    כריסטינה קבוני | תרגום: יערית טאובר
    כתר | 2018 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי  | 401 עמ' מודפסים
    אלנה רוסיני מריחה אנשים, צבעים, רגשות ונופים ויודעת לתרגם אותם לבשמים. 
     
    היא בת למשפחה של יצרני בשמים מפירנצה, וחונכה שבשמים הם הדרך האמיתית והיחידה בחיים. עם זאת, כאשר אימה עוזבת לפרובאנס לטובת זוגיות עם יצרן בשמים שלא מסכים לגדל ילדה של גבר אחר, אלנה לומדת שייצור בשמים לא מפיץ רק ניחוחות מיטיבים. אלנה גדלה בפירנצה אצל סבתה לוצ´יה והיא זו שמלמדת אותה שהבושם הוא רגש, הוא חזון שמתורגם לריח. אלנה מריחה, לומדת, רוקחת ומצייתת. אך עם מותה של לוצ´יה היא מחליטה שלא תניח לחוש הזה לשלוט בחייה, אחרי שכבר גזל ממנה את ילדותה.
     
    כעת, לאחר שחבר בוגדני שבר את ליבה, אלנה מבינה שעליה לעשות שינוי בחייה ולשלב בהם את הכישרון שלה לריחות. היא עוזבת את פירנצה ועוברת לפריז, וכבר בערב הראשון שלה בעיר האורות נתקלת בקייל. בעוד הוא חושש שאלנה תראה את הצלקת הבולטת על פניו, הדבר היחיד שלוכד את תשומת ליבה הוא הריח שלו; ריח גשם, שתיקות, ורדים וייסורים.
     
    בכישרון ובדיוק מצליחה כריסטינה קַבּוֹני לתאר במילים את החוש הראשוני והרגשי ביותר – הריח. התוצאה היא רומן סוחף ומקסים על היסטוריה משפחתית, חיפוש עצמי ואהבה, שנודפים ממנו הניחוחות של פירנצה, פריז ופרובאנס.
     
    "שביל הבושם" הוא ספרה הראשון של כריסטינה קבוני ,שהפך במהירות לרב–מכר באיטליה ותורגם לשפות רבות
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר
     
    סיסם שחור. מתוק, פּריי, מדיף אדי תבלין.
    זהו ריח האמון, השלווה.
    הוא מעורר את הכאב המתוק של הציפייה ושל התקווה.
     
     
    "עצמי את העיניים, קטנטונת."
    "ככה, סבתא?"
    "כן, אלנה. ככה. ועכשיו עשי כמו שלימדתי אותך."
    כשידיה מונחות על השולחן, באפלולית במרכז החדר, הילדה עוצמת את העיניים. אצבעותיה העדינות מחליקות לאורך המשטח ונאחזות בקצה המעוגל שלפניה. אבל היא חשה בעוצמה הרבה ביותר דווקא לא את התמציות השמורות בבקבוקונים המכסים את הקיר.
    אלא את קוצר הרוח של סבתא שלה. את ריח הפחד של עצמה.
    "נו?"
    "אני מנסה."
    הזקנה קופצת את שפתיה. ריח הכעס שלה חריף, מזכיר את העשן האחרון שפולט בול־עץ כשהוא כבר כמעט נהפך לאפר. בעוד דקה הוא יכה בה ואז ייעלם. אלנה יודעת את זה, היא צריכה להחזיק מעמד עוד קצת, רק עוד קצת.
    "תשתדלי, את צריכה להתרכז. ועצמי את העיניים, אמרתי."
    הסטירה בקושי נוגעת לה בשיער. מזויפת, כמו כל השאר. כמו השקרים שסבתא שלה מספרת לה, וכמו אלה שאלנה, מצדה, מספרת בחזרה.
    "נו, תגידי לי מה זה!"
    נמאס לה לחכות וכעת היא מנופפת מתחת לאפה בצלוחית מלאה בשמנים אתריים. אבל היא לא רוצה ממנה תשובה פשוטה. היא רוצה משהו אחר לגמרי. משהו שאלנה לא מתכוונת לתת לה.
    "רוזמרין, טימין, לואיזה."
    עוד מכה.
    הדמעות שורפות את גרונה. אבל היא לא נכנעת, וכדי לאזור אומץ היא מתחילה לזמזם איזה פזמון.
    "לא, לא. ככה לא תמצאי את הבושם המושלם. אל תישארי בחוץ. תיכנסי, חפשי אותו... הוא חלק ממך, את צריכה להרגיש את מה שהוא מציע לך, את צריכה להבין אותו, לאהוב אותו. נסי שוב, והפעם תתרכזי."
    אבל אלנה כבר לא אוהבת את הבשמים. היא לא רוצה לראות את כרי האחו לאורך הנהר שאליהם נהגה אמה לקחת אותה בילדותה, ממש בפאתי הכפר. היא לא רוצה לשמוע את רעש העשב הרך שצומח ולא את שאון המים הזורמים. היא לא רוצה להרגיש את עיניהן של הצפרדעים שננעצות בה מתחת לסבך הקנים.
    היא מהדקת מחדש את העפעפיים וחושקת את השיניים, נחושה לא להניח לדבר לחדור לתוכה. אבל בתוך השחור הסמיך, המנוקד בקושי בכתמים בהירים, מתפוצץ ניצוץ.
    "הרוזמרין לבן."
    הסבתא פוערת את עיניה. "כן," היא לוחשת בשעה שהתקווה ניצתת במבטה. "למה? ספרי לי עליו."
    אלנה פותחת את פיה, מניחה לרגשות להחליק פנימה, למלא את המוח ואת הנשמה.
    הרוזמרין הוא צבע עכשיו. היא מרגישה אותו על קצה הלשון, הוא זורם מתחת לעורה, מעביר בה צמרמורות ארוכות. לבן אילם, שנהפך לאדום ואחר כך לסגול.
    היא פוקחת את עיניה לכדי חריץ, מבוהלת.
    "לא! אני לא רוצה! לא רוצה!"
    הסבתא ההמומה מביטה בה בזמן שהיא רצה משם. היא נדה בראשה בפנים קודרים וצונחת על שרפרף. לאחר נשימה ארוכה היא קמה ופותחת את החלונות.
    אורו העייף של הערב חודר אל פנים המעבדה השייכת למשפחת רוסיני זה למעלה משלוש מאות שנה.
    לוצ'יה ניגשת לשידת העץ המלא שתופסת את כל הקיר. היא שולפת את המפתח מכיס החלוק ומחליקה אותו לחור המנעול. בשעה שהיא פותחת את הדלת המרכזית, ניחוח קליל של עשבי בר מתערבב בריח הווניל הנוכח בחדר, ובושם מרענן של הדרים נישא בעקבותיהם כעבור רגעים אחדים.
    כשהיא מוקפת בסימפוניית הריחות המנוגדים הזאת, האישה מלטפת את הכרכים המסודרים לפניה, ובוחרת אחד מהם ברוגע. היא מהדקת אותו לחזה לרגע, ולאחר שהיא מתיישבת ליד שולחן העץ המלוטש, היא פותחת אותו ומדפדפת בו בזהירות. האצבעות רצות על פני הדפים שהזמן הצהיב כפי שעשו פעמים רבות מספור בחיפוש אחר עקבות הבושם המושלם.
    גם באותו רגע נדמה שלוצ'יה מחפשת משהו. אבל אין דבר בכתב המסודר שיכול לעזור להסביר לנכדה שהבושם הוא לא משהו שבוחרים.
    הבושם הוא השביל. ללכת בו משמעו למצוא את נשמתך.
    • כריסטינה קבוני
    • כריסטינה קבוני
     
  • המלצות נוספות
    • חנות הספרים
    • גברת בירד היקרה
    • עוד סיכוי לאהבה
    • אחותו של צייד המכשפות
    • חוב של כבוד
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסוכן
    • המנהרה
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • 21 מחשבות על המאה ה-21