הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שאהבה נפשי
  • שאהבה נפשי
    כתר | 2000 | פרוזה מקור | 286 עמ' מודפסים

    אישה צעירה מאוד יושבת על מזרון, מחבקת את ברכיה ומעשנת. מבטה של האישה, שהוא מבט מלמטה, קולט קטעי תפאורה: קרסוליים עבים, מכנסיים גזורים ממורטטים בקצוות, חזה מתרומם, לסת מתנועעת בדיבור, לסת מתנועעת בלעיסה. תזמורת מלווה את התמונות בנגינה קקופונית ואז משתתקת לפתע. ולנטינו צעיר, כל כך צעיר הוא היה אז, מתייצב נינוח בפתח הדלת. יש לו שיער שחור גזור קצר מאוד כשל אסיר, הוא לובש חולצת טריקו לבנה מאוד, ועומד די רחוק כך שמבטה של האישה, עדיין מלמטה, יכול לראות אותו בשלמותו. הגבר משתהה בפתח הדלת ומסתכל ממושכות בנערה שממוללת קופסת סיגריות. אחרי רגעים ארוכים הוא משיט יד ובשתי אצבעות מחווה לה לבוא. האישה קמה ובאה אליו. הוא מצית לה סיגריה, ושניהם נעלמים אל תוך המטבח. נערה מתאהבת בגבר צעיר ומקדישה לו את כל חייה, תוך שהיא הודפת כל הסבר רציונלי להתמכרותה לאהבה. האם אישה כזו היא תלותית וילדותית, או אולי שבויה בקסם מסתורי, שרק היא עצמה יכולה להבין? שאהבה נפשי הוא מסע לתוך מחלת האהבה, והתרסה ספרותית מפותית, כואבת ושנונה כנגד הניסיונות המודרניים לפרק את האהבה לגורמיה ולהעמיד אותה על יסודות של היגיון וחופש בחירה. גַיל הראבן משרטטת ביד אמן דיוקן של אישה שהיא גיבורה וקרבן כאחד, הנכנעת לאהבה שאין לה סיבה ותכלית.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    78 54.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בריחוק מיושב, בצילום פנורמי

     

    העיר י׳ שוכנת במרומי הרי הי׳. ככה הייתי רוצָה לפתוח את הסיפור שלי; בריחוק מיושב, בנשימה עמוקה, בצילום פנורמי שמתמקד לאט מאוד ברחוב אחד, ולאט מאוד בבית אחד, ״זה הבית שבו נולדתי״. אבל צחוק תעשי מעצמך כשי׳ שלך היא ירושלים, וכל אידיוט הרי יודע על ירושלים. ועל ירושלים אי אפשר לדבר כבר בכלל. כלומר אי אפשר בלי ״סמטה מתפתלת״ ו״מבואות של אבן״, ״שיחי צלף״ ו״ערבייה בשוק״. ולי אין מילה לומר על שיחי צלף ומבואות של אבן ואין לי שמץ רצון לתבל בעגה עסיסית של ימאים ירושלמים. אלה העסיסיים שיושבים בנמל באגריפס ומגלגלים מעשיות ושפם.
    גם את הרי י׳ שלי, שהם הרי יהודה, ודאי לא אזכיר כאן. ההרים האלה תמיד דיכאו אותי עם ההיסטוריה העבה שלהם, והגזעים הדקים של האורן, ושרידי הפיקניק זרועים סביב על המחטים היבשות. ומי שלא פרש שמיכת פּיקֶה במרום הרי י׳ ופתח צידנית, בטח צעד שם עם השבט והגדוד בעקבות יהודה המכבי ואורי בן ארי ורציפות הגבורה היהודית, שכמה שלא דפקו לי לראש, דווקא אני שוכחת.
    מכל הדברים שמעסיקים אותי, אף לא אחד קרה לי בין הסירה הקוצנית לקטלב, ולכן כבר מעכשיו אני מוותרת על ״התבליט והתכסית", על הנוף האנושי הקדום, על העז השחורה ועל הברקן, על כל הפרטים האלה שמרכיבים מה שקוראים תמונה פנורמית. ואפילו שפעם, לפני הרבה הרבה שנים, טיילתי עם זה וזה ביערות י׳, בשביל המזמוזים העתיקים האלה ממש לא שווה להרחיק את המצלמה. הם מרתקים בערך כמו סתוונית החורש. או האביב. או איך שלא קוראים לה.
    האמת שגם לא נולדתי בירושלים. הייתי בת שמונה כשהורי עזבו את הקיבוץ — בשבע השנים שאחרי זה גרנו בתל אביב — ואם אפתח ואגיד למשל ״נולדתי בבית חולים ׳העמק׳״, מיד תענו לי: ״אההה, נו בטח, שתי הגיסות שלי ילדו שמה״, ותכף תרצו לדבר אתי על המיילדת ההיא החיננית עם הקצת שפם, שווה יותר מכל הרופאים, את לא שמעת עליה?
    זאת לא בעיה פרטית שלי כסופרת. זאת לא בעיה פרטית שלי שאדם שנולד כאן לא יכול לפתוח ב״נולדתי״, כי מה? אז נולדת, יפה עשית, נולדת, שמענו עליך ומה? כי אחרי ה״נולדתי״ הרי חייב לבוא סיפור הרפתקאות שירחיק את הגוף-ראשון רחוק רחוק ממקום הולדתו, ומאצלנו פה לאן בכלל אפשר להתרחק? על מסלול של גולני למזרח הרחוק? עד לאומן עם הפסיכים של ברסלבי וגם אז ״מכירים אותך״ ו״שמענו עליך״. לא מעניין. לא מעניין בכלל.
    אני לא מתלוננת חס ושלום. ל״נולדתי-גדלתי״ שלי אין קשר למה שאספר כאן, וגם אילו היה לו, הרי דרוש יישוב דעת כדי להרחיק ככה את המצלמה: יישוב דעת נחוץ לשם כך ותחושה של פרספקטיבה היסטורית, ובמה שנוגע למצבי, ברור לי שאני סובלת ממחסור חמור בשניהם.
    למען הפרוטוקול אציין רק שיצאתי טוב בהגרלה הראשונה. שגדלתי שְׂבֵעה ומוגנת, וזאת עוד סיבה שאין עניין לציבור באיך ומתי ״באתי לעולם״. ב״נולדתי״ פותחים אנשים שעברו שואה ושהעולם שלתוכו נולדו איננו קיים עוד. ב״נולדתי״ פותחים גיבורים של רומנים מהמאה התשע עשרה, ב״נולדתי״ יכול אבא שלי הגיבור לפתוח. אני לא. ההיסטוריה הקדומה שלי משעממת מדי, אין בה קצה של הסבר למה שהתחולל אצלי בעידנים שאחריה, ומעולם לא היה לי דחף לחקור אותה ולהתייבב אודותיה. גם לא ברגע זה.
    בכל מקרה ההפסד לא גדול, כי אם בשביל הזכות להגיד ״נולדתי״ צריכים לשלם בקטסטרופה מוחלטת, באב חורג, בבית יתומים ובכייסות בשוק, אני אומרת: ״תודה, רבותי, על העסקה הזאת אני מוותרת״, ובוחרת להיכנס אל תוך הסיפור הזה ישר בבגרות, בזמן שאני מתחילה באמת:
    אני עם אהבתי לאלק, שבניגוד לדעתי מוחשת לי כמו התרחבות. אני עם הדיבוק השיגעוני האחד שהוא ורק הוא תחושת המרחב שלי.
    ארבעים ושבע, זה הגיל שלי, ארבעים ושמונה בספטמבר.

    ארבעים ושבע

    בת ארבעים ושבע, ובעשרים וכמה שנותי ככותבת לא קרה שחיברתי סיפור בגוף ראשון. קרה שהתחשק לי לשלוח לעזאזל את נירה ווּלף, גיבורת ספרַי המושלמת, ולפעמים גם עלתה אצלי מחשבה לא דוחקת שאולי יום אחד בעתיד, מתוך איזו בגרות עמוקת נשימה, אחליף את הז׳אנר. דברים כאלה חשבתי, אך אף פעם, אף פעם לא עלה בדעתי להידחף בעצמי לסיפור, ועוד להתנשף בתוכו בגוף ראשון.
    נהניתי לחבר את המותחנים שלי, נהניתי מהמעמד שהקנו לי — כתיבת מותחנים היא מקצוע לא רע, מה גם שיש להם ערך מוסף חינוכי ופוליטי — וכשבראיונות שונים הקפדתי לציין שאין לי ״יומרות אחרות בשדה הספרות״, זה לא היה שקר גמור. גם לפי שעה זה עדיין לא שקר.

    באחד ממוספי החג התפרסם ריאיון שנתתי לרגל צאת ספרי האחרון ״מה ידעה גברת נוימן?״. בספר הזה יוצאת נירה וולף בעקבות רשת של סרסורים סוחרי עבדים המייבאים שפחות מין מרוסיה ו״העקבות מוליכים אותה מפרוורי מוסקבה עד למשרד הפנים הישראלי ועד לצמרת המשטרה״, כך מאחור על העטיפה. מהריאיון יצאתי בסדר: כמה נתונים מזעזעים על סחר בנשים שהשמעתי באוזני העיתונאית נכנסו בסופו של דבר לכתבה, מה שבהחלט משמח, ואני עם רגישות חברתיתוּ-פוליטית, שימותו הקנאים, דפקתי שם סדר יום חברתיוּ-פוליטי, די כבד בעצם בשביל מוסף ערב חג.
    מכיוון שסדר היום הפוליטי שלי מוכר לי היטב, אודה כי מרגע שפתחתי את העיתון, דווקא התמונה היא שהעסיקה אותי יותר. צילום אכזרי זה היה, אף שאינני חושבת שהצלם או העורך התכוונו להרע לי. כמו ילדה משונה שהפכה לבובה של עץ אני נראית לעצמי שמה. כפות הרגליים נראות ענקיות בגלל זווית הצילום, הגוף היושב נחבא מאחורי שוקיים עציות מסוקסות ורידים, ומעל לברכיים פרצוף כהה מוקף שׂער מכשפה לא מטופל, ועיניים פעורות רחב מדי כמו חורגות מהחורים. טיפשותי אשמה, לא הייתי צריכה להצטלם על מדרגות ביתי באור אביבי, בבגדי ספורט, בנעלי ספורט אדומות ובלי איפור. פעם יכולתי, בגילי אני כבר לא יכולה.

    אחת השטויות שדוחפים לאנשים לראש היא ״משבר גיל...׳׳. משבר גיל ההתבגרות, משבר הארבעים, משבר החמישים, סינדרום סוף האלף — חנויות הספרים והעיתונים מלאים בזבל הזה, וככה יש אנשים שחיים ברצינות ממדריך למדריך כאילו הגיל והזמן מסבירים להם הכול. אני איכשהו אף פעם לא חשבתי ברצינות על הגיל, וגם עכשיו, מאז הצילום הזה, לא על גיל ארבעים ושבע אני חושבת, אלא דווקא על הגילים שיבואו.
    נועה וֶבֶּר בת שישים ושמונה, נגיד. גוף גרום מלא בדעות של זקנה לוחמנית, מטפס טיק טיק טיק על אותן מדרגות ישנות. גוף זקן ומלא בדעות נכנס לביתו הישן, ונשכב על אותה מיטה ישנה לתת קצת מנוחה לרגליים. וכשנועה ובר הזאתי סוף סוף שוכבת, מה בדיוק עובר לה בחיבורים הדפוקים של המוח? האם היא מצחצחת את אחת הדעות הנכונות שלה? מהרהרת בחמלה באחד הקורבנות שבספריה?
    האם היא הוגה בתיקון החברה ובצדק לכול? לא ולא. בדיוק כמו עכשיו, נועה ובר חושבת עליו. על הדיבוק שלה. היא חושבת עליו, היא חושבת אותו, וקמטים זזים סביב הפה היבש שעדיין גונח, וכף יד מנומשת כתמי זקנה יורדת עד לשׂער הערווה המאפיר. בת שישים ושמונה, ועדיין הלב יוצא אל זה שאיננו ואל מה שאיננו, ועדיין הגוף מתקמר לזכר מגע. עלובה, עלובה, עלובה, נועה ובר, עלובה אהבתה שמעבר למקום ולזמן, ועלוב שׂער ערוותה המוכתם בלבן.
    נועה ובר זקנה וגונחת. נועה ובר בת ארבעים ושבע וגונחת. כבר שנים שהיא גונחת, ושום חידוש אין בגניחות שלה ובחזיונות השווא שלה, וגם המיאוס העצמי לא חדש.
    לפעמים צריך לתקוע אצבע לגרון ולהקיא את קרבֵי העצמי המאוסים... לפעמים יש להגביר את הבחילה דווקא כדי להיפטר מהגועל...
    אורו של מסך המחשב הוא חומר החיטוי הטוב ביותר.

    שנים שהגירוי הזה בא והולך אצלי, כמו גרוויטציה התאבדותית, וכמו כמיהה להתנקות. כמו שד שלוחש לי: עכשיו, עכשיו, דמייני לעצמך את כולם... הכניסי אותם שורות שורות לאולם... את מרים, את טַלוּש, את ההורים, את הגר, את אסנת, חברות חברים, אזרחים בני מולדת, את כל הקוראים והקוראות והפעילים הדפוקים ואת כל העובדים של הקרן. אחד אחד ואחת אחת הושיבי אותם לנגד עינייך, ואז גחכי את עצמך לדעת לעיניהם.
    להוציא את הנשמה בווידוי... לאבד את נשמתי בווידוי... לדבר עליו, לדבר עלי, לדבר כך שלא אצטרך עוד לשאת. לדבר עד שלא אוכל עוד לשאת את עצמי. לדבר, לדבר, לדבר את עצמי לדעת — לשם כך כנראה התכנסתי היום.

    בת ארבעים ושבע. לבתי ימלאו עשרים ותשע בקיץ, וּודאי לא אליה מתכוון הסיפור הזה. ילדים, אני מאמינה, אינם זקוקים למלוא האמת על הוריהם, ובווידוי קצר נשימה וחסר פרספקטיבה אין שום דבר שיכול להחכים את הבת. ממילא היא חכמה ממני, או אולי לא חכמה ממני, אלא נבונה ונקייה יותר. פיה ולבה שווים תמיד. אני זקוקה לבתי, שורה ראשונה בקהל הדמיוני שלי, והגר, זה ברור לי, כלל וכלל איננה זקוקה לסטריפטיז המדומה שלי.

    לכל ספרי נירה וולף שלי יש פתיחה מצוינת שמוליכה ישר אל תוך העלילה. הרבה מחשבה אני משקיעה במשפטי הפתיחה שלי. במשפטי הפתיחה ובמשפטי הסיום. בכזאת עלילה מסודרת, מראשית לאחרית, הייתי רוצה לארוז את עצמי ואת אהבתי: להוליך את שיגעוני עד שילך ממני, להוליך אותו ואותי כמו סיפור עד הסוף.

    תמונה פנורמית

    אמרתי שתשכחו מתמונה פנורמית, אבל יש פנורמה אחת שאני בכל זאת יכולה להציע. תמונת פנורמה של המחלה שלי, שאותה אני גוררת שלושים שנה כמעט. התמונה עולה על מסך המחשב אחרי חצות, מתבהרת במלוא עוצמתה בין שתיים לארבע, ודועכת בהדרגה לקראת שחר זמן ישראל.
    א.א. — אוהבות אנונימיות — משלבות ידיים ברשת. חולות אהבה מהחוף המזרחי ומהחוף המערבי, חולות אהבה מאירופה וחולות מאוסטרליה, נכנסות לפורום של א.א. לפגישה טיפולית. כולן התאהבו פעם פתאומית-לעד. וחורף, וקיץ, וסתיו, ואביב הן דבוקות באהבתן הייחודית והחד-פעמית שאיננה מרפה.
    נשים שאוהבות יותר מדי, ככה הן מגדירות את עצמן. נשים מכורות לאהבה. נקבות שנדפקו להם הנוירונים מרוב שהן אוהבות לא בריא.
    מאז שגיליתי את הפורום של א.א., כשהנוירונים שלי מתחילים להשתולל, קורה שאני נכנסת לשם. אַדֶל אני קוראת לעצמי כשאני נכנסת, וגם זאת בדיחה פרטית שלי שאף פעם לא הסברתי וגם לא אסביר לאחיותי החולות. אדל על שם בתו הסמרטוטית של ויקטור הוגו, זאת שהלכה עד למַרַקֶש בעקבות איזה אפס, וכל כך נטרפה בגללו עד שהיו מוכרחים להכניס אותה לבית משוגעים. אדל אַש — בעברית ראשי התיבות גם כן א.א. — אבל אדל מישראל. מצחיק מאוד. אלא שאת הנשים-שאוהבות-יותר-מדי זה לא מצחיק בכלל, ואף אחת לא צוחקת.
    אולי לנשים שאוהבות יותר מדי אין חוש הומור ואולי פשוט אין להן מושג בשמות ישראליים כמה שהם רומנטיים. כי מה? מישהו יכול לתאר לעצמו את שרית, שרית במלעיל, משליכה את עצמה מתחת לרכבת? את שרית מטביעה את עצמה בנהר? ובאיזה נהר בדיוק היא תטבע? במי אפסיים של נהר הירדן? או אולי בבריכות הדגים? אפילו בַּשביל-אל-הבריכות היא כבר לא יכולה לפסוע. מקסימום ששרית יכולה זה לתת ריאיון חושפני למוסף אמצע שבוע. יש שמות שכופים על הבן אדם משמעת אנטי רומנטית: אילנית. שרית. יוסי. חיים. ״מעילי הפשוט ופנס על הגשר, ליל הסתיו ופני הלחות מִני גשם./ כך ראית אותי ראשונה, התזכור?/ והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים/ שאני מאוהבת לגמרי בחיים/ ושחיים שלי מאוהב בפזית./ כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת...״
    רע לתפארת. את המילים האלה אני דווקא מבינה. ודווקא הן זוחלות לי מעצם הזנב עד למפרקת, זוחלות בניגוד גמור לדעתי האומרת שרע לא יכול להיות לתפארת. ושכל הרומנטיקה המחורבנת הזאת היא ביסודה מזימה נגד המין הנשי.
    אמרתי: חולות אהבה מכל העולם נפגשות בלילה ברשת, וזאת כמובן הגזמה אופיינית למצבי הנפשי. אפריקה שותקת. סין שותקת. יפן שותקת. הודו שותקת. אף נפש רוסית לא עולה על המסך לחפש תמיכה אצל אחיותיה. אבל מה בכלל אני יודעת על אהבה בסינית? או ביפנית? או בהמון הלשונות ההודיות? שומדבר. פשוט אין לי מושג איך הן אוהבות שם.
    ברוסיה, לעומת זאת, אני בטוחה שיש המון לבבות שבורים. אם לסמוך על הספרות שלהם ועל התרגומים שלנו, כל לב שני שם שבור מרוב רע לתפארת. אז למה הן שותקות לי ברשת? כי גם אם נצטמצם לדוברות האנגלית שמסוגלות להתכתב, אם מביאים בחשבון את כל עשרות מיליוני הנשים הרוסיות, כמה מהן הרי היו חייבות למצוא את דרכן לקבוצה. היי, אתן שם, בקייב, בסנט פטרבורג, בטוֹבּוֹלסק, בבַּקוּ, בטַלין, השמיעו קול. לא שמעתן על המהפכה? עדיין לא שמעתן? בטח ששמעתן. אז קדימה, קדימה, בנות. לקום עכשיו ולהודות. נו, מה עובר עליכן שמה? מה פשר הדממה הזאת? האם אין ביניכן אפילו אחת שמאסה בכבלים? הבו לי נפש אחת רוסית שתודה סוף סוף באיוולת המדכאה של הרגש. נַטַשָה אחת שתצעד קדימה ותקליד למחשב את ההודאה הטקסית כי: ״אָלֶף, אני חסרת אונים מול האהבה, אני מכורה לה וחיי נהיו כאלה שאי אפשר לנהל אותם״, ״בֵּית, הבנתי שרק כוח גדול ממני יוכל להשיב אותי אל שפיות הדעת״, ו״גימל, בתקווה להיגמל אני מוסרת את חיי ואת רצוני להשגחת הקבוצה, ולהשגחת האלוהים שלי כפי שאני מבינה אותו״.

    אהבה כשלנו היא מחלה פרוגרסיבית, ככה גורסים בפורום הלֵילי שלנו. כדי להכיר בכך אנו נקראות לעצור ולערוך עם עצמנו חשבון נפש מוסרי נוקב וחסר פחד. להודות בפני עצמנו, בפני אחיותינו ובפני אלוהים — ״כפי שאני מבינה אותו״ — בעוולות המרובות שגרמנו בשל התמכרותנו. לבקש מאלוהים בענווה שיסלק את מגרעותינו. ואז לערוך רשימה של האנשים שבהם פגענו בשיגעון אהבתנו, להתנצל בפניהם בפירוט ולפייס את כולם.
    סנדי מסיאטל נטשה ארבעה ילדים ובעל בשביל מוקיון אחד, ליצן אמיתי שהופיע במסיבת יום הולדת שבע של בנה, ושעושה עכשיו טובה כשהוא נפגש אתה פעם בכמה חודשים. דֶבּרה מדאלאס השתחררה לפני שנה מהכלא אחרי ניסיון ילדותי להרעיל את אשתו של האלכוהוליסט שלה. טרי מטורונטו חוסמת את תיבת הדואר, את הפקס ואת הטלפונים של האקס השקרן שלה באינסוף הודעות היסטריות, ונכון להשבוע הוא עומד לתבוע אותה בגין הנזק שגרמה לו לעסק, אבל כל מה שהמפגרת מצליחה לחשוב עליו, זה רק איך-זה-יהיה-לראות-אותו-בבית-המשפט, ואיך בדיוק הגבר הזה יסתכל בה.
    סינדי מסיאטל, דברה מדאלאס, טרי מטורונטו, כאלה שמות מפגרים הן בוחרות לעצמן. כאילו שנרשמו לתחרות מיס עולם, ותכף יקראו להן לעלות על הבמה בבגד ים. ועכשיו, גבירותי ורבותי, קבלו את דברה הדבילית מדאלאס. קבלו את סינדי הסנילית מסיאטל, ואת מספר חמש עשרה שלנו, טרי הטומטומית מטורונטו. הנה הן, היפהפיות שלנו, עולות בזו אחר זו במערומי הנפש החינניים.

    נשים שאוהבות יותר מדי צריכות להתחרט על שהיו תלותיות כל כך ומכורות כל כך, להתחרט מאוד ולבקש יפה יפה סליחה. בעניין חרטה אני לא יודעת, אבל בקשת סליחה זה עניין אחר, ואם ישאלו לדעתי אטען שהרוב שם בקבוצה לא צריך לבקש סליחה מאיש. לפחות לא באופן דחוף. מישהו דפק את הדפוקות האלה, רובן חטפו מהחלאות שלהן בגידות ועלבונות, מכות והשפלות, ובכל זאת נתנו את כל נפשן, ולא אחת את כל הון ביתן, באהבה. אז אפשר לבוז להן על זה, לבוז אפשר, אבל סליחה? שהגברים המחורבנים יבקשו קודם. ושקודם ישנו את כל השיטה.
    ממה שהבנתי עד כה, אישה נכנסת לקבוצה כשבמונחים כלכליים העסק מתחיל להיראות לה בלתי משתלם. קצת באיחור באה לה ההבנה הזאת, אבל בסופו של דבר בזה מדובר: העלויות גבוהות מהרווחים, מאזן האנרגיה מופר, המשק הנפשי עומד על סף פשיטת רגל. ככה מדברים שם באתר. אז מה הפלא, בנות, שרוב המשתתפות שלנו באות ממחוזות הקפיטליזם? ומה פלא שהגברות הפרוטסטנטיות האלה עם הטחורים בנפש, כמעט כולן מדברות על ״השקעה במערכת יחסים״, על ״רווחים״ ועל ״בזבוז״ ועל ״הפסד״? בסדר, אני לא מתנגדת. גם אני חושבת במונחים האלה, לפחות פעם ביום.

    כשאני נכנסת לפורום, אני מזדהה בשמי הבדוי, אומרת שלום לכולן, ואחר כך יושבת בשקט בפינתי שבירושלים. הנשים שאוהבות יותר מדי מרשות לי לשבת בשקט בזמן שהן מעניקות לי מניסיונן, וזה בהחלט רחמני מצדן ורב חסד. הנשים בא.א. מאפשרות לי לצפות מהפינה ולהתחזק, עד שאהיה מסוגלת להזיז את עצמי ואת אצבעותי ולהעלות את כל סיפור ההתמכרות שלי. דברה מדאלאס, אורסולה מאמסטרדם, סינדי מסיאטל, טרי מטורונטו, צ׳לסי מצ׳רלסטון, ביאטריס מבֶּרן, כל הקבועות יושבות בסבלנות על הטחורים שלהן, ומחכות שאודה סוף סוף כי אמת, נכון, גם אני סובלת מאותה מחלה פרוגרסיבית, וגם אני חסרת אונים אל מול האהבה ורק כוח גדול ממני יוכל להשיב אותי לשפיות דעתי. אלא שלי אין שום כוונה לתת להן את הסיפוק הזה ולהתוודות ברשת.
    כי מה לעשות, חברות יקרות, שיש ״אחים לנשק״ אך אין אחיות לאהבה, ושדבקותי באלק לא מעוררת בי שום תודעה של שותפות אנושית. בטח שלא עם הסנילית מסיאטל או עם הטומטומית מטורונטו. פתאומית-לעד, מרוכזת בעצמה, נלהבת, גרנדיוזית-מגלומנית, מפלצת האהבה רואה עצמה כאחת ויחידה בקוסמוס ואין לה לנועה ובר אפילו טיפה של אמפתיה לטיפשוּת הרומנטית של הזולת.
    אני זוכרת, כשבתי עדיין היתה קטנה וכבר התחלתי לאהוב אותה, באה לי תחושת שותפות עזה עם אימהות אחרות לקטנים, אימהות באשר הן. אימהות בגינה הציבורית. אימהות במעון נעמ״ת. אימהות בכל מקום. בשבעים וחמש או שש, הייתי יושבת ומכרסמת ידיים מול התמונות ההן בשחור-לבן שבאו מווייטנם, ואז ניגשת בחושך לחדרה של הגר, שישנה על בטנה עם ישבן מורם, מקשיבה לנשימתה ומכסה את ראשה בכף יד פתוחה.
    אלא שאהבה אימהית לחוד ואהבה רומנטית לחוד, והאהבה הרומנטית הדפוקה בהחלט לא מלבה בי את ההומניזם.

    להתוודות

    כמה פעמים קרה שכמעט התוודיתי בפני הבנות בא.א. ״סלחו לי, אחיותי, חטאתי.״ ״ובמה חטאת, אחותי?״
    ״עוויתי, שיקרתי, העמדתי פנים והתיימרתי להיות מי שאינני. חייתי כמו שפחה וכמו עובדת אלילים בסתר, תוך שאני מתפארת בחירות שלא היתה לי. במשך שלושים שנה כמעט שימש לי הרגש האחד כצידוק להעדר רגש. אהבתי את מה שצריכה הייתי לתעב, ולא אהבתי די את אלה שראוי היה לאהוב.״
    לנשים שאוהבות יותר מדי אין עניין רב בחטאים מטפיזיים מהסוג הזה. בזבוז תוכנית החיסכון של הילד לקולג׳, שפיכת חומצה על האישה החוקית, הפקרת הגוף לאלימות, כליאה מרצון, מימון סמים לגבר דרך זנות, דיכאון קטטוני, נהיגה מתוך שכרות, כאלה חטאים מעשיים מעסיקים אותן, ומולם חטאי המחשבה והרגש שלי כַּשלג ילבינו. ילבינו? אולי לא ילבינו ממש, ידהו הייתי אומרת.

    לא העובדה שאין לי חטאים סנסציוניים מונעת בעדי מלהתוודות בקבוצה, השפה שלהן מונעת. כולן נאשמות ב״תלות הדדית״, כולן רוצות להשתחרר מ״יחסים מזיקים״ ולהכשיר את עצמן ל״יחסים משמעותיים״. כולן מנסות ״לפתח את האספקט הרוחני״ שלהן, ״לצמוח רגשית״, ״להיות בקשר עם הרגשות שלהן״ — השד יודע מה זה — וכולן בלי יוצאת מהכלל מאמינות בכוחה המשחרר של הארכיאולוגיה. כפועל יוצא מהאמונה הזאת הן מבצעות חפירות נמרצות בתוך ההיסטוריה המשפחתית, ובלילות גרועים הסיפורים האלה בהחלט תופסים אותי. לסינדי הסנילית מסיאטל, למשל, היו אב אלכוהוליסט וסב אלכוהוליסט, מה שלדעתה ולדעת שאר הבנות מסביר את ״התלות ההדדית״ שיש לה עם המוקיון שלה. אצל טרי הטומטומית מטורונטו אין אלכוהוליסטים במשפחה, אבל יש אֵם מזניחה שהיא עד היום גם אכלנית כפייתית. בהחלט נוגע ללב לקרוא איך טרי הילדה היתה מחביאה לחם בתוך הציפית שיישאר לה בשביל כריך לבית ספר בזמן שאמא סורקת את המטבח במסע החיסול הלילי. רק שלפי ההיגיון של טרי ושל שאר הבנות בקבוצה, אמא שואבת מזון דנה את בתה לגורל של אוהבת כפייתית, ובהסברים האלה, מבחינתי, נגמר הנוגע ללב ומתחילים הצחוקים.
    כמה פעמים התפתיתי לשמח את הבנות, להצטרף סוף סוף לחגיגה ולהגיש להן איזושהי מרקחת של הסבר סופני על עצמי. אטיולוגיה רהוטה של המחלה. מוכנות? כן, כולן מוכנות. אז מה שקרה לי, בנות, הוא שאבא כמעט לא היה בבית, אבא גיבור היה בצבא עם גברים ועם נשים אחרות, הרבה הוא היה עם נשים אחרות, וגם בית של ממש לא היה לי, כי את שמונה השנים הראשונות לחיי ביליתי בבית ילדים kibbutz. תרשו לי להישאר לרגע רק עם הסיפור הזה של הקיבוץ.
    kibbutz, בנות, יש לכן מושג מהו kibbutz? מובן שאין לכן מושג, כי מהו קיבוץ יודעת רק מי שגדלה שם, כמוני. אם יש ביניכן נפשות יהודיות, אם גדלתן על תעמולה של המגבית, תשכחו בטובכן מדייגים פורשים רשת, מנהגת הטרקטור ומקוטפות התפוזים שמחייבות בפוטוגניות ממרומי הסולם. קיבוץ, אחיותי, זה לא פוסטר, ואף שבית הילדים העטוף בגפנית ובבוגנוויליה מצטלם כמו גן עדן, ככה נראה בהתחלה גם האי של בעל זבוב.
    בית הילדים... תנו לי לספר לכן על בית ילדים. בתוך הבית הזה עם גג הרעפים האדום הופקרתי מדי יום לאלימות של חברת הילדים, ועוד הופקרתי שם לבדידותי בלילות. שמונה שנים כפול שלוש מאות שישים וחמישה ימים שווה... תְחַשבו בעצמכן כמה, אבל זהו מספר הערבים שבהם נטשה אותי אמי.
    שמונה כפול שלוש מאות שישים וחמישה ימים של אלימות ושל לעג, ושמונה כפול שלוש מאות שישים וחמישה לילות ארוכים של חרדות, לימדו אותי להסתיר את ההזדקקות. כשברחתי מהקבוצה אל חדר ההורים, אמי היתה ממהרת להחזיר אותי. כשהתלוננתי, העמידה פנים שאינה שומעת או שהורתה לי להיות חזקה ולהתגבר. ואני, מסתבר, הייתי תלמידה טובה, ובהדרגה נדם בי הבכי עד שהשתתק בתוכי ואט אט בסמוי הפך לייאוש שקט. ככה לימדו אותי לקשר בין אהבה לנטישה, וככה הרגילו אותי שאהבה לא נותנת מחסה.
    רק עכשיו, אחיותי, עכשיו כשאני, א.א. מישראל, יושבת כאן בקבוצה הלילית שלנו, פתאום באה לי התובנה שעם כל כך הרבה נטישות מאחורי — כבר מניתי לכן: שלוש מאות שישים וחמש כפול שמונה — עם כל כך הרבה נטישות, ברור מדוע עוד לפני שמלאו לי שמונה עשרה הפכתי את עצמי לנַטַשָה, ואיך נשארתי מאז נטושה שכזאת.
    תיאור כזה שבהחלט איננו בדיה גמורה, הוא רק מסולף בחלקו, תיאור כזה יְזכה אותי ודאי בגל בין-לאומי של אמפתיה. אלא שאני נזקקת לבוז ולא לאמפתיה, ובטח שלא לאמפתיה של הסתומות האלה.
    פרודיה של פרשנות עצמית לא תביא למיאוס העצמי שאני מבקשת.
    אני אומרת פרודיה של פרשנות עצמית, גם משום שילדותי לא היתה אומללה במידה שתיארתי, אך בעיקר משום שאני, בשונה מאחיותי-שאוהבות-יותר-מדי, לא מאמינה שלדיבוק שלי יש ״רקע פסיכולוגי״. לילדותי המוקדמת, לאבשלי, לאִמשלי וליוכי המטפלת אין חלק בסיפור הזה, ואלמלא הקשקושים הפסיכולוגיים שהן שומעות בטלוויזיה או קוראות בעיתון, גם הפסיכיות שמכורות לאהבה לא היו מעלות בדעתן לדחוף את ההורים שלהן לסיפור. תחשבו למשל על רומיאו ויוליה. נכון שלרומיאו וליוליה היו הורים, ההיגיון מחייב שלפני תחילת המחזה היתה להם איזו שהיא ילדות, אבל איש הרי לא יחפש הסבר לאהבתה של יוליה בהפרעות האכילה של הגברת קַפּוּלֶט. האהבה באה עליה, האהבה חטפה אותה, האהבה חוללה אותה כדמות. ומול מכת ברק כזאת רק אידיוט מבוהל מתעקש על ה״למה?״.
    אז גם אם בקלות הייתי יכולה להציע הסבר פסיכולוגי לדיבוק שלי, ולא הסבר אחד אלא אפילו כמה, בעניין הזה לא תקבלו ממני אפילו קצה קצהו של חוט. קבלו את זה, רבותי המדומים, או שאל תקבלו: כאן אני עומדת, וכאן זה לא רומן פסיכולוגי.
    ואם בכל זאת, כמו מראיינת עקשנית, תמשיכו לנדנד לי עם ״למה?״, אני מוכנה לזרוק את ההשערה כי בשני ביולי שבעים ושתיים כושפתי, מישהו הכניס לי סם אהבה לקפה. קפה בוץ זה היה, ושתיתי אותו מכוס זכוכית עבה שנקנתה בשוק מחנה יהודה. בסם אהבה שכזה השקו את טריסטַן ואיזוֹלדֶה, וגם לשניים האלה, עד כמה שידוע לי, לא היו שום סיבות פסיכולוגיות להתאהב.

    השני ביולי שבעים ושתיים
    שנת שבעים ושתיים היתה מלאה אירועים. ריצ׳רד ניקסון הביס את מק׳גַוֶורן. בובי פישר הביס את ספַּסקי. האפיפיור ביקר בסין. בּרֶז׳נייֶב התארח לסיבוב על אפולו 15. טרוריסטים הרעילו את הפנדות בגן החיות של וושינגטון. סתם אני מבלבלת. יכולתי לערוך תחקיר קצר ולרענן את זיכרוני, אבל אני לא יוצאת עכשיו מהבית, ולשם מה לי תחקיר? כבר הזהרתי שלא תהיה כאן שום פנורמה היסטורית, ושרק אני אהיה כאן, אני עם חיי שבקיץ שבעים ושתיים קיבלו את צורתם הנוכחית.
    אינני מסוגלת לתאר איך הייתי קודם לשני ביולי, אבל אם הדבר הכרחי, תחשבו על גוש נערה חסר צורה. ברור שעשיתי דברים כאלה ואחרים, כמו שעשה הרוב מסביבי, והשמעתי טענות כאלה ואחרות כמו שהשמיע הרוב — וביתר נחרצות מהרוב — אלא שהמעשים והדיבורים לא צרו צורה בגוש הזה שהייתי.
    כי מה בעצם אפשר לומר על בת שבע עשרה? שהיא תלמידה טובה, לא שקדנית ולא מסודרת? שהיא ספורטאית? שהיא אוספת בולים? — לא אספתי בולים — שיש לה יחסים מתוחים עם הוריה ויחסים קצת פחות מתוחים עם אחות צעירה? תפתחו כל עיתון נוער ותמצאו המון נערות שמתוארות בדיוק במילים האלה.
    כשאני אומרת חסרת צורה, אני מתכוונת בעיקר לתחושת הגוף. מידותי לא השתנו הרבה מאז, רק סגנון הלבוש עבר שינויים, ובקיץ שבעים ושתיים התנועעתי בעיקר בחצאיות בַּטיק ובגלביות ותחושת הגוף מתחתן היתה רופפת כמו הבגד. במחשבה לאחור נדמה לי הגוף לרכיכה ימית נעדרת קצוות, כאילו עור הנערה החלק שלי לא ארז היטב את הגוף.
    מובן שבאותם הימים לא חשבתי על עצמי כעל רכיכה נעדרת צורה. באפריל התחלתי להזדיין ובמאי גיליתי איך לגמור. האדמה לא רעדה, אף שמאוד רציתי לשכנע את עצמי באיזה רעד, אבל גם ככה בראשית חודש יולי, עם ותק של כעשר אורגזמות, ראיתי בעצמי מופת של חושניות דקדנטית, לַייזה מינֶלי ממש. בתפקיד סלי בּוֹלס.
    התחלתי להזדיין, אני אומרת, אלא שבאותם ימים בבית ספרנו אף אחד לא ״הזדיין״, אפילו לא הבנים. לשכב, קראנו לזה בנימוס, או ללכת עד הסוף, או הכי טוב: לעשות אהבה. ומכיוון ש״עשיתי אהבה״, או ליתר דיוק על מנת שאוכל סוף סוף ״לעשות אהבה״, באופן בלתי נמנע גם הנחתי שאני מאוהבת. עמיקם קראו לחבר שלי, עמיקם במלעיל, וגם הוא באופן רשמי היה מאוהב.
    כדי ״לעשות אהבה״ היינו יוצאים לטיולים ו״עושים ואדיות״. כך בחופשות ולעתים בסופי שבוע. בימים רגילים היינו הולכים ליער ירושלים, חורשת ירושלים צריך בעצם לקרוא למקום, והכול היה חביב נפלא נחמד כמו שצריך, הכול חוץ מהעייפות המבהילה שעלתה עלי לפעמים בדרך חזרה. כמה פעמים תפסה אותי העייפות הזאת כמו בלי קשר לכלום: כבדות אפורה שנוצקה לתוכי והכריעה אותי, הכריעה ממש על שפת המדרכה. הראש כמו ספוג חם, העפעפיים נדבקים, שומעת את המכוניות חולפות, מריחה אספלט ודלק, ומאבדת את הגפיים שמסרבות לקבל תשדורות מהמוח. כמה פעמים קרה הדבר הזה? חמש או שש, אינני זוכרת, אבל כן אני זוכרת את ידיו של עמיקם מעסות את כתפי, מסתננות מתחת לחזייה ונסוגות עם רעש וחום של עוד מכונית חולפת, ידיים של נער מנסות לעורר את היפהפייה הנרדמת.
    סקס אמור לעורר אותך, אהבה אמורה לעורר, אבל אותי שהייתי בריאה וספורטאית, מספר אחת באלף וכאלפיים מטר, היא הרדימה באפור. שיערנו שהגלולות גרמו לכך, ומכיוון ששנינו עמדנו לפני גיוס, ומכיוון שצפינו שלא נתראה הרבה אף ש״נישאר זוג״, נשמור אמונים וכדומה, החלטנו לוותר על אמצעי המניעה שבאופן אחראי מאוד התחלתי לבלוע חודש לפני ש״הלכנו עד הסוף״. כיום ברור לי שלהיפטר מהגלולות היה בין השאר אקט של הבטחת נאמנות, ועל הנושא הזה של נאמנות ערכנו בתקופה ההיא סמינרים רעיוניים ארוכים, תמיד בכובד ראש גדול. האם עלינו לתת לעצמנו הזדמנות ״להתנסות בחברות עם מישהו אחר״? האם עלינו ״לשחרר זה את זו״ לפני הגיוס? האם ״אהבה כמו שלנו סוגרת אותנו מפני חוויות אחרות״?
    בראשית הקיץ הלכנו יחד לצפות ב״קברט״, ובגיליון עמדתנו המשותפת רשמנו שמדובר באנשים דוחים ובחברה חולנית, לא פלא שמתוך הדקדנס הזוועתי הזה הגרמנים הגיעו לאן שהגיעו. לא שיקרנו, זו היתה דעתנו וגם הסכמנו אתה, אלא ששעה אחרי שיצאנו מהקולנוע קרה שהתגריתי בו בנועזות חדשה, ובעודי מתגרה פִנטזתי שעמיקם הוא מייקל יוֹרק ושאני חבוקה בינו לבין ברון גרמני דקדנטי שאוחז בי היטב מאחור. מה פִנטז עמיקם אינני יודעת. אולי את הגמישות של סלי בולס, אולי את המוצקות של ברון גרמני, ואולי לא פנטז בכלל. הכול נראה אפשרי באותה מידה. מה אני יודעת עליו. מכל מקום אותו לילה היה טוב, חוץ מהתקף התשישות שאחרי, שמכל ההתקפים שלי, רק אותו אני יכולה למקם סביב אירוע מסוים.

     

    • גיל הראבן
      צילום: גל חרמוני
    • גיל הראבן

      גַּיִל הַרְאֶבֶן נולדה ב־1959 בתל אביב, גדלה בירושלים ומתגוררת בה גם היום.

      ספרה הראשון יצא לאור ב־1986. היה זה ספר הילדים ״אגדה חדשה״, שקדם לו מחזמר שהועלה בהצלחה על הבמה, ואף זכה בפרס הָרי הרְשוֹן. ב־1992 התפרסם ״תקווה אם נתעקש״, ספר תיעודי פרי עטה על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה לאחר מכן יצא לאור ספר הפרוזה הראשון של הראבן למבוגרים — קובץ הסיפורים ״ארוחת צהריים עם אמא״. כעבור כשנה ראה אור הרומן הראשון שלה, ״הסיפור האמיתי״.
      בשנת 2002 זכה רומן פרי עטה, ״שאהבה נפשי״, בפרס ספיר, ובשנת 2009 הוא יצא לאור באנגלית בארצות הברית וזכה בשנה שלאחר מכן בפרס הספר המתורגם הטוב ביותר מטעם ארגון ״שלושה אחוזים״. כמו כן, יצא הרומן לאור באיטליה. בשנת 5102 יצא לאור בארצות הברית תרגום אנגלי לרומן ״השקרים האחרונים של הגוף״, וזכה לשבחי המבקרים.
      בשנת 2009 התפרסם סיפור קצר של הראבן ב״ניו־יורקר״. סיפורים קצרים נוספים פרי עטה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בספרדית, בצ'כית ובאיטלקית. ״אנשים טועים״ הוא ספרה השישה־עשר.
      יצירתה של הראבן רחבה ומגוונת. בלמעלה מעשרים שנות כתיבה, היא לא היססה לחקור נושאים מגוונים ולכתוב בז'אנרים שונים. ״הדרך לגן עדן״ הוא קובץ סיפורי מד״ב, ״שפת קיר״ (שהוציאה יחד עם עליזה אולמרט) הוא אלבום תצלומים שעניינו אמנות גרפיטי ישראלית, והרומן ״האיש הנכון״ משתייך לז'אנר ספרי המתח. בנוסף, היא תירגמה את הסונטות של שייקספיר יחד עם אבי הסנר (הוצאת דביר, 2011) ופיתחה עם השנים כתיבה עיתונאית ותיעודית ענפה. בין היתר, היא כתבה טורים ב״חדשות״, ב״מעריב״, ב״ג'רוזלם ריפורט״ וב״ליידי גלובס״, לצד מסות בכתבי עת, מחזות וספרי לילדים. רבים מהרומנים שלה היו לרבי־מכר, ועל יצירתה זכתה בפרס ראש הממשלה לשנת תשע״ג.
      בנוסף לכתיבה, הראבן לימדה במכללת ״עלמא״, בתוכנית ״אסכולות״ של האוניברסיטה הפתוחה, בבית הספר לקולנוע ״מעלה״, במשכנות שאננים, בבית שמואל ובבית הסופר בירושלים. בשנת 2006 היתה מרצה־אורחת באוניברסיטת אילינוי, ובשנת 2012 היתה סופרת־אורחת באוניברסיטת אמהרסט. כיום היא משמשת כחברה באקדמיה ללשון העברית.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • השקרים האחרונים של הגוף
    • מוזה
    • מה שנטע אוהבת
    • על מקום הימצאה
    • אדל
    • וידוי
    • מלכת היופי של ירושלים
    • היה היתה
    • פאני וגבריאל
    • ולו שתי נשים
    • השקרנית והעיר
    • מסעותי עם חמותי