הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שאהבה נפשי
  • שאהבה נפשי
    "אני לא יודעת ממה את מפחדת, אבל אין שום דבר רע באהבה. האהבה היא הדבר היחיד בחיים שלא עולה כסף, היא מתנה. תרעיפי אהבה על כולם, מפני שככל שתעניקי יותר כך תקבלי יותר ואין דבר יפה יותר מאשר להיות נאהבת."
     
    גיא
    קראתי פעם איפשהו שזה אנושי לטעות, אבל לחזור על אותה טעות שוב ושוב ולצפות לתוצאה אחרת זו ההגדרה של טירוף, ואני לא מוכן ליפול שוב לטירוף שלה. הייתי שם כבר פעם, עשיתי את זה, וזה לא נגמר טוב. 
    אני חייב לשכוח אותה, חייב להשתחרר ממנה. 
    אז למה אני לא מצליח לעשות את זה?
    מתברר שאתה יכול לשנות את הקריירה, את המקום שבו אתה גר ואת איך שאתה נראה, אבל אתה לא יכול להחליף את הלב, גם אם זה עלול להרוג אותך.
     
    אופק
    אל תהיי כמוני. אל תגמרי כמוני. תראי מה האהבה עושה לאנשים – תראי מה היא עשתה לי.
    אני לא מפסיקה לשמוע אותה בראשי, לא מפסיקה לראות אותה מול העיניים. אדום, הכול אדום. גועש כמוני, כמו הרגשות שלי כלפיו. 
    הם לא השתנו בזמן שלא התראינו, אלא רק התגברו, ואני יודעת שאסור לי לאפשר לעצמי להרגיש, אסור לי להתקרב אליו. 
    אסור לי להתאהב.
    או שהסוף שלה יהיה הסוף שלי.
     
    שאהבה נפשי הוא ספרה הארבעה עשר של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום. זה ספר יחיד על אהבת אמת, חזקה מהחיים עצמם, אהבה שיש בכוחה להכחיד את העבר ולבנות את העתיד.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    29
    ספר מודפס
     
    79 63.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אנ'לא יכול לשכוח לא
    את שאהבה נפשי אנ'לא יכול לברוח ממי שאני
    ואם היה בי כוח הייתי חוזר אל הזמן
    שאהבנו יחד שהייתי איתך
     
    מתוך "את שאהבה נפשי" מאת משה פרץ
    רשימת השירים המוזכרים בספר:
    משה פרץ – הולך לי מיואש.
    משה פרץ – את שאהבה נפשי. 
    איימי ויינהאוס - You Know I'm No Good.
    גיל ויין – צבעים.
    ג'ניפר לופז – Booty. 
    עומר אדם – נועצת מבט. 
    נינט טייב – האור בחיי.
    lynyrd skynyrd - sweet home alabama.
    משה פרץ – הראשונה.

    פרולוג

     
    "אימא!" אני זורקת את תיק הגב על פינת האוכל ונכנסת למטבח, מוזגת כוס מים ומתקדמת לעבר חדרה. מאז שאהובה נהרג בתאונת דרכים היא לא יצאה מהמיטה. במקום לדאוג לבת שלה, היא שקועה בעצב, מתאבלת על גבר שאף פעם לא אהב אותה. שלא סבל אותה, אם להיות מדויקת.
    "אימא!" אני מגבירה את קולי. אני פותחת את דלת חדר השינה ומגלה את ההרס שהיא גרמה. היא ניפצה את התמונות ואת הטלוויזיה, הפילה את השידות, קרעה את הכריות ואת שמיכת הפוך. יופי, היא חוטפת התקף דווקא כשאנחנו לבד בבית וורד לא יכולה לעזור לי, על אף שאני בספק אם היא בכלל הייתה מגיעה לעזור. ורד שונאת את אימא ואי אפשר להאשים אותה בכך. גם אני הייתי שונאת אותה, לו הייתי במקומה. איפה היא יכולה להיות? האם עזבה את הבית במצב הזה? אני אוספת את השיער בתסכול ונכנסת לחדרי, מנסה לחשוב על מישהו שאוכל להתקשר אליו לעזרה, אך אני כבר יודעת, אין אף אחד. לאימא אין משפחה או חברה קרובה. אפילו השכנים שונאים אותה. בלית ברירה אני מרימה את השפופרת ומחייגת לוורד. היא לפחות תגיד לי מה לעשות.
    "הלו?" עונה קול גברי. בטח אחיה של ורד, גיא.
    "היי," אני ממלמלת במבוכה, "ורד נמצאת אולי?" שאלה דפוקה בהתחשב בכך שהיא יושבת שבעה על אבא שלה... שלהם. אני אמורה לומר לו שאני משתתפת בצערו על אף שאני לא? אני שמחה שהבן־זונה נהרג. מגיע לו, הוא הרס לנו את החיים.
    "כן, מי מבקשת?"
    "זו אחותה, אופק." אני ממתינה בזמן שהוא קורא לה וכעבור רגע היא עונה. 
    "חשבתי שלפחות את תטרחי להגיע."
    "אימא אסרה עליי להתקרב לשם," אני מודה.
    "ומובן שאת מקשיבה לחולת הנפש, בוחרת בה על פניי, אבל למה אני מופתעת?"
    "די, ורד. לא יכולתי להשאיר אותה לבד. היא שברה את כל הרהיטים ואין לי מושג איפה היא יכולה להיות. מאז התאונה היא במצב נפשי קשה, אף פעם לא ראיתי אותה ככה."
    "ראית אותה פעם מחייכת? כי אני לא. אמרתי לך, האישה הזאת היא מלכת הדרמות, מושכת את כל תשומת הלב לעצמה על אף שהיא לא ראתה אותו כבר שנים."
    "את יודעת שהיא לא בריאה בנפשה, אל תהיי קשה כל־כך ותעזרי לי. איפה אני אמורה לחפש אותה?"
    "אני בעד שלא תחפשי אותה. תני לה למות. היא לא תחסר לאף אחד, גם לא לך. עדיף לך בלעדיה, תאמיני לי."
    "ידעתי שזאת תהיה טעות להתקשר אלייך." אני מנתקת את השיחה ויוצאת מחדרי, חוזרת אל חדרה של אימא, דבריה של ורד מהדהדים בראשי. אולי היא צודקת, אולי אימא לא תחסר גם לי. אלוהים! אסור לי לחשוב ככה! היא אימא שלי, היחידה שיש לי בעולם, בלעדיה אשאר לבד. 
    אני מתיישבת על המיטה ונאנחת, מעבירה את כף ידי על שערי בייאוש ופתאום שומעת קול. משהו נפל. אני מזנקת מהמיטה ונכנסת בסערה אל חדר האמבטיה הצמוד לחדרה של אימא. 
    "אימא..." אני ממלמלת ברעד, מצליחה לשאול בקול חנוק, "מה עשית?" דמעות מטשטשות את ראייתי, אבל דבר לא מוחק את הצבע האדום. דם מרוח על רצפת הקרמיקה הלבנה, על האריחים הבהירים, על האמבטיה. המים אדומים וידיה החתוכות שמוטות על הדפנות, תומכות בגופה. איך היא העזה לחתוך את הוורידים? הוורידים, זרועותיה, הכול חתכים ובכל זאת, היא נראית שלווה. עיניה פקוחות והיא בוהה באוויר, חיוך מרוח על פניה החיוורות. 
    "אימא?" אני נטועה במקומי. לא אכפת לה להשאיר אותי לבד? למה שיהיה אכפת לה? היא תמיד חשבה רק על עצמה.
    "אופק?" קולה כמעט ולא נשמע. "את פה?" היא מתאמצת לדבר ובכל זאת, שומרת על אותה הבעה שלווה. לא כואב לה?
    "מה עשית?" אני שואלת בזעזוע, פולטת את המילים לאוויר בלי יכולת לעכל אותן.
    "אני לא יכולה לחיות בלעדיו, אנחנו חייבים להיות יחד." דמעות זולגות מעיניה, אבל פניה נותרות רגועות. "עכשיו הוא ידע עד כמה אני אוהבת אותו, עכשיו הוא יבין שנועדנו להיות יחד."
    "הוא לא אוהב אותך, הוא לא אהב אותך." אני נשענת על המשקוף, ראשי מסתחרר. הדבר הנכון יהיה לקרוא לעזרה, להתקשר לאמבולנס, אבל אני לא מצליחה להזיז את הרגליים, לגרום להן להגיב.
    "את כמוני, אופק שלי, את לא שונה ממני," היא מתאמצת ואומרת, "יום אחד תתאהבי ותסיימי את חייך באותה צורה. את חלשה... את חלשה כמוני..." היא ממלמלת בקושי רב. אני מסרבת להקשיב, מכסה את אוזניי ועוצמת את עיניי. היא חולת נפש, אני לא כמוה. היא חולת נפש, אני לא כמוה. אני חוזרת שוב ושוב, כמו מנטרה, משכנעת את עצמי. 
    "את לא יכולה לברוח מהמציאות... את הבת שלי... את בדיוק כמוני..." היא מתעקשת, מתאמצת להרים את קולה. אני פוקחת את עיניי ומביטה בה בשנאה. 
    "האהבה תהרוס אותך..." היא ממשיכה, קולה נחלש. היא עוצמת את עיניה. התייפחות נפלטת מגרוני, התייפחות שלא ידעתי שאני מחזיקה בתוכי.
    "אימא..." אני מתחננת. מתחננת למה? שהיא תפקח את עיניה? שתיקח בחזרה את הדברים שאמרה? שתהיה אימא שלי? אני מתקדמת ברגליים רועדות, בברכיים שלא יכולות לסחוב את משקל גופי, ורוכנת קדימה, מזיזה אותה מעט ונכנסת לתוך המים, משעינה את ראשה על חזי ומלטפת אותה. "בבקשה, אימא, תתעוררי," אני בוכה ומלטפת את שערה. 
    "את כמוני..." היא חוזרת בקול חלש. לבי דוהר בחזי ולחיי שטופות דמעות. 
    "אל תמותי," אני מפצירה בה בכאב, מבינה שנשארתי לבד בעולם. לטוב ולרע, אימא תמיד הייתה כאן כשהגעתי הביתה. היו ימים שבהם הייתה במצב רוח טוב ולימדה אותי לצייר, לתפור, להכין קיפולי נייר. היא צודקת, אני כמוה, אני בדיוק כמוה. העצב מתחלף בפחד. אני לא רוצה לסיים כך את חיי, אני לא רוצה להיות כמוה. 
     

    פרק 1

    אופק
    הרוח חזקה, שערי מכסה את עיניי, ברכיי מתקשות לעמוד בלחץ. אני פותחת את זרועותיי, מרגישה כמו ציפור, מתנדנדת, מתקשה לשמור על שיווי משקל. הצעקות נשמעות רחוקות, כמו סירנות המשטרה, האמבולנס. אני פוקחת את עיניי ומסתכלת מלמעלה, כולם נראים קטנים כל־כך. 
    "את כמוני... משוגעת כמוני..." קולה של אימא וצחוקה נשמעים קרובים מתמיד. אני מרימה את ראשי ורואה את השתקפותה בשמיים, פניה כבר לא חיוורות ועיניה נוצצות. "אל תפחדי, תצטרפי אליי." 
    אני עוצמת שוב את עיניי ומתהלכת על המעקה הצר, כשלפתע הרוח גוברת ואני מאבדת שליטה...
     
    צמרמורת מתפשטת לאורך גופי. אני מכסה את פניי ושומעת את פעימות ליבי. לעזאזל, לא שוב. אני מדליקה את המנורה הקטנה ליד המיטה ומסתכלת על הקעקוע המכסה את ורידיי. אני משפשפת את העיגול האדום ומנסה להתעלם מהכאב, לשכנע את עצמי שהוא לא קיים, שהוא לא אמיתי, שהכול בראש שלי, בראש הדפוק שירשתי מאימא. אני קמה מהמיטה ויוצאת מהחדר בשקט, נכנסת אל המטבח ומוזגת כוס מים, לוגמת באיטיות ומכריחה את עצמי להירגע. יום השנה קרב וברגע שהוא יחלוף, הסיוטים ייעלמו. אהיה חייבת להיות חזקה ולשרוד את התקופה הקרובה.
    אני חוזרת לחדרי וסוגרת את הדלת, מתיישבת על המיטה ושולפת את אחד היומנים של אימא מהמגירה. אני נשענת על גב המיטה ופותחת עמוד באקראי, מתחילה לקרוא אך לא מצליחה להתרכז באף מילה. בראשי אני עדיין משחזרת את הסיוט לפרטי פרטים. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי רגועה כל־כך, שלווה, נינוחה. זאת הסיבה שאימא נראתה רגועה ברגעיה האחרונים? היא באמת מצאה את השלווה בעולם הבא? מצאה את אהבתה הגדולה? מסכן, אפילו המוות לא עזר לו להיפטר ממנה. אני שולפת את תמונתו של דורון מהמגירה ומסתכלת על הגבר, שהיה האובססיה של אימא במשך שנים. הם הכירו כאשר היא עלתה לארץ מצרפת כדי לשרת בצבא. אימא הייתה חיילת בודדה ודורון אימץ אותה אליו, גרם לה להתאהב עד מעל הראש ובגד בה עם כל מה שזז. מבחינתו, היא הייתה דבר חולף, מבחינתה, הוא היה האוויר לנשימה. לאחר הצבא אימא נכנסה להיריון וילדה את ורד, חשבה שכך תצליח לשמור עליו קרוב, ולא ידעה שבאותו זמן הוא בילה עם אישה אחרת וזמן קצר לאחר מכן הכניס גם אותה להיריון. אני בטוחה שהיו לו ילדים נוספים, אולי כאלה שלא ידע עליהם או לא התעניין בהם, אחרי הכול, שום דבר ואף אחד לא באמת עניין אותו, מלבד עצמו. אני לא מאשימה אותו בכך שאימא התאבדה, אבל אני כן מאשימה אותו בכך שחזר, בכך שהשתמש בה על אף שידע מה עוצמת הרגשות שלה כלפיו. אולי, אם היה מניח לה לשכוח ממנו, הייתה מרשה לעצמה לאהוב אותי ואת ורד, הייתה מסתפקת בנו, הייתה מאושרת. אני דוחפת את התמונה בחזרה למגירה וסוגרת את היומן, מכבה את האור ומשעינה את ראשי על הכרית. תיכף השמש תזרח ויתחיל יום חדש, עוד יום שבו לא אעשה כלום, עוד יום שבו החיים יעברו לידי. 
    דלת הבית נטרקת וצליל המפתח נשמע במנעול. אני קמה מהמיטה ופותחת את דלת חדרי, ממהרת אל המטבח להכין לי ספל קפה. כן, אני מתחמקת מוורד ועדיף שכך, אין לי סבלנות לראות את הבעתה הלא מרוצה, את הזעם בעיניה. ההיתקלויות הקטנות האלה הורסות לשתינו את היום ועדיף להימנע מהן. אני מתיישבת על כיסא נוח במרפסת ומסתכלת על הים, שומעת את צפצופי הרכבים, את קולות האנשים, מתמלאת באנרגיות מחודשות. הבית שבו אנחנו גרות שייך לוורד. היא ירשה אותו מאבא שלה. 
    לאחר מה שאימא עשתה, ורד לא רצתה לחזור לבית ההוא והחליטה שנעבור לגור בבית הזה. לא יכולתי לסרב. אחרי הכול, היא לא הייתה מחויבת לאפשר לי לגור איתה, והייתי אסירת תודה לה על כך. אם לא ורד, אני לא יודעת איפה הייתי מסיימת. אז ורד בטח לא חשבה שכשאהיה בת עשרים וחמש עדיין אגור בביתה והיום קרוב לוודאי מתחרטת על החלטתה, אבל אני לא יכולה לעזוב – אין לי לאן ללכת. על אף שאנחנו לא חברות, כשאני אצלה בבית, אני לא לבד. 
    צלצול נשמע בדלת. אני מסתכלת על עצמי לרגע ותוהה מי זה יכול להיות, נדיר מאוד שמישהו מצלצל בדלת. אני קמה מכיסא הנוח ונכנסת הביתה, שוקלת לרגע אם למהר לחדרי וללבוש מכנסיים לפני שאפתח את הדלת ולבסוף מחליטה פשוט לפתוח מפני שהצלצול אינו פוסק. 
    "מה..." אני מתחילה לומר ושותקת כאשר רואה אותו עומד בפתח. אני בוחנת את גופו באיטיות וגרוני מתייבש. שבע שנים חלפו מאז התראינו והוא ללא ספק השתנה לטובה.
    "איך אני יכולה לעזור לך?" אני שואלת ומכחכחת בגרוני, מתחרטת על כך שלא לבשתי מכנסיים. הוא עוקף אותי ונכנס ללא הזמנה. 
    "אל תעמידי פנים שאת לא מזהה אותי, אופק."
    "למה שאעמיד פנים? אני לא יודעת מי אתה," אני משקרת וסוגרת את הדלת, מסתכלת עליו ותוהה מה הוא עושה כאן, אחרי כל הזמן הזה. בדרך כלל, ורד וגיא נפגשים בחוץ או בבית שלו, אף פעם לא בבית הזה. בהתחלה חשבתי שאני אשמה בכך, אבל אחר כך הבנתי שזו הבחירה של ורד, להרחיק אותי מכל מה שקשור בחייה. גם חברים היא לא מארחת כאן.
    "אין לך מושג מי אני ובכל זאת הכנסת אותי אל הבית כשאת לבושה בתחתונים ובגופייה? את מלאה בבולשיט."
    "תדייק, נכנסת בעצמך ועכשיו אני כבר יודעת מי אתה, נדרשו לי כמה שניות, אבל נזכרתי." אני שותקת לרגע ומתאפקת שלא לבחון פעם נוספת את גופו. "ורד לא נמצאת."
    "היא בדרך."
    אני מסתכלת עליו ותוהה מה לעשות, להישאר ולארח לו חברה או להיעלם אל חדרי? 
    "אכין קפה," הוא שובר את השתיקה המעיקה ונכנס אל המטבח. אני מתיישבת ליד האי ומחייכת לעצמי כאשר רואה שהשארתי פה את המחשב הנייד אתמול בלילה. אני מפעילה אותו ומתחברת לאינטרנט, קוראת בריכוז מוגזם פוסטים לא מעניינים בפייסבוק, העיקר לא להתעסק בעובדה שגיא נמצא כאן. אני מרימה את מבטי מעל המסך ומציצה לעברו. הוא עומד בגבו אליי, ממתין שהמים ירתחו. עיניי יורדות אל ישבנו המוצק, אל ירכיו השריריות. רואים שהוא מבלה הרבה זמן בחדר כושר. עיניי מטפסות אל גבו, אל כתפיו הרחבות. כשרק הכרנו הוא היה רזה ושרירי, אבל לא מחוטב כמו עכשיו. דלת הבית נפתחת ואני ממהרת להחזיר את מבטי אל המחשב, מתעלמת מאחותי. 
    "היי, מה היה דחוף כל־כך?" היא שואלת את גיא ומניחה את התיק על אחד הכיסאות הפנויים. 
    "אני צריך מקום לגור בו."
    "אתה מתארח אצל תומר, לא?" היא מוזגת לעצמה מים. אני מרגישה את המתח באוויר, על אף שגיא מנסה לשדר נונשלנטיות מוחלטת. הוא נשען בגבו על השיש, משלב את קרסוליו ולוגם מהקפה השחור. 
    "אני לא יכול להישאר שם, לא נעים לי להפריע להם והגב שלי לא מסתדר עם הספה."
    "תגיע לעניין, גיא," היא פולטת בחוסר סבלנות.
    "מה לא ברור, ורד? אני צריך מקום לגור בו עד שהבעיות ייפתרו. אני יכול לגור כאן?"
    אני פוערת את פי בהלם ומתקשה לנשום לרגע. כאן? הוא רוצה לגור כאן? אני ממהרת להסתיר את פניי מאחורי מסך המחשב. אין לי זכות להתערב בשיחה הזאת.
    "אתה לא יכול להישאר כאן," ורד מבהירה, מדגישה כל מילה.
    "למה לא? החדר שלי פנוי ולא אפריע לך, מה הבעיה?" הוא שומר על איפוק, לא מטיח בפניה שמדובר גם בבית שלו ושיש לו זכות מלאה להישאר כאן.
    "תחזור לגור אצל אימא שלך, לא תהיה לה בעיה לארח אותך."
    "החיים שלי נמצאים במרכז."
    "אל תבלבל את המוח, המרחק לא רציני ותוכל לנסוע הלוך ושוב."
    "היא מחרפנת אותי, אני לא יכול לחזור הביתה." הוא מתחיל לאבד את הסבלנות. "מדובר בתקופה קצרה ואין סיבה שאגור אצל אימא שלי או אצל תומר, כשיש לי כאן חדר פנוי."
    "גיא, אתה לא יכול לגור בבית הזה, מה לא ברור?" היא מרימה את קולה.
    "למה לא?" אני שואלת, מופתעת מכך שהמילים יצאו מפי. שניהם פונים אליי. ורד נראית המומה, אבל מהר מאוד ההלם מתחלף בכעס. 
    "שמעת אותה, למה לא? אפילו היא מבינה שזה הסידור הכי הגיוני."
    אפילו היא? מה זה אמור להביע? אני מחזירה את מבטי אל המסך ומתחרטת על כך שהתערבתי בשיחה. ורד צודקת, הוא לא יכול לגור כאן ולא יכול להיות קרוב אליי. 
    "לא יפריע לך אם הוא יגור כאן?" ורד שואלת אותי בתוקפנות. 
    "זה הבית שלו, והוא לא באמת מבקש ממך רשות, הוא פשוט מתנהג בנימוס," אני אומרת את הברור מאליו. 
    "אל תתערבי בסידור שלנו."
    "שיהיה." אני סוגרת את מסך המחשב, קמה מהכיסא והולכת לחדרי, סוגרת אחריי את הדלת. גיא הוא אחיה, ואבא שלהם הוריש לשניהם את הבית. היא לא יכולה לאסור עליו לגור בו. היחידה שאין לה זכות לגור כאן, זאת אני.
     
    לפני שבע שנים
     
    "אופק!" ורד קוראת. אני ממהרת לצאת מחדרי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעצבן אותה לפני הטיסה. בכניסה לבית עומדות שתי מזוודות גדולות ואדומות, הצבע השנוא עליי, וקולות נשמעים מהמטבח. אני ממשיכה לכיוון ומופתעת לראות בחור צעיר במדים. שערו בהיר ועיניו כחולות, פניו המגולחות מוארות בחיוך רחב. אלוהים, הוא עוצר נשימה. 
    "קראת לי?" אני שואלת. שניהם פונים לכיווני. 
    "תכירי את אחי, גיא. הוא כרגע בחופשה מהצבא ויישאר איתך בזמן שאהיה בתאילנד."
    "אני לא צריכה בייביסיטר, אני כמעט בת שמונה עשרה." 
    "אל דאגה, אין לי כוונה להיות בייביסיטר," הוא מבהיר, "אני צריך מקום לגור בו ואין לי זמן לחפש דירה כרגע."
    "הבנתי," אני עונה ומרגישה את לבי פועם בחזי, איך אצליח לגור איתו תחת אותה קורת גג? הטלפון של ורד מצפצף והיא מסתכלת על ההודעה בחיוך רחב. 
    "טוב ילדים, תתנהגו יפה ותשמרו על הבית." היא מחבקת את אחיה וממהרת אל הדלת, חולפת על פניי בלי להעיף בי מבט נוסף וטורקת את הדלת. אני מחזירה את מבטי אל גיא, יהיה לא קל לגור עם זר מוחלט. 
    "תהיי רגועה, התכוונתי למה שאמרתי, אין לי כוונה להיות הבייביסיטר שלך."
    אני מהנהנת ופונה בחזרה אל חדרי, טורקת אחריי את הדלת ונשענת עליה. מה קרה כאן עכשיו?
     
    גיא
    "אתה מוכן לכבות את הסיגריה? חנקת את הבית," ורד מתלוננת. 
    "אולי תרדי לי מהגב? את בעצמך מעשנת." 
    אני פותח את החלון הגדול המוביל אל המרפסת ויוצא החוצה. הדבר האחרון שאני צריך הוא להתחיל את הבוקר במריבה עם אחותי. אני מסתכל על הנוף הכחול ומתמלא באנרגיות. אבא אהב את דירת הרווקים שלו. אם היה רואה את השינויים שוורד עשתה בדירתו האהובה, היה מתהפך בקברו. היא הצליחה להפוך את מאורת הזיונים לבית אמיתי, נשי במיוחד.
    "תגידי, באשמתי אחותך מסתגרת בחדרה?" אני שואל את ורד כאשר אני נכנס למטבח. 
    "היא לא יוצאת משם, לא תרגיש בנוכחותה." 
    אני לא מופתע מהתשובה, אופק הייתה תמיד ילדה מוזרה, שונה. "היא לא לומדת? עובדת?"
    גופה נדרך. מעצבן אותה שאני מתעניין באחותה? 
    "היא לא עושה כלום בחיים, מבלה בחדרה עשרים וארבע שעות ביממה. אין לי מושג אם היא אוכלת, נושמת או חיה, זו האמת. אני הולכת, יש לי הרבה עבודה." היא נושקת ללחיי ומתקדמת לעבר הדלת, סוחבת אחריה את הטרולי. צריך להיות עיוור כדי לא לשים לב לכך שהנושא משפיע עליה, אבל אופק היא לא ענייני ואני מתכוון לשמור ממנה מרחק. היה לי די ומספיק ממנה. אני ממלא את הקומקום החשמלי ושומע צעדים שקטים מאחוריי. אני מסובב את ראשי ורואה אותה נעצרת מצידו השני של האי. כבר שכחתי כמה היא יפה. ורד ואופק לא דומות כלל זו לזו. ורד היא הכוסית האולטימטיבית; גבוהה, ספורטיבית, נשית ומטופחת. אופק היא שונה. כאשר אני מסתכל עליה, מתחשק לי לחבק אותה ולהגן עליה מהעולם. לפעמים נראה כאילו היא חייה בבועה משלה, מנותקת מהמציאות, ולפעמים היא נראית פשוט עצובה. 
    "מצטערת, לא ידעתי שאתה כאן," היא אומרת, מתחמקת מעיניי הבוחנות. 
    הגובה של אופק ממוצע, בערך מטר שישים ושמונה, היא רזה ויש לה חזה קטן. יש לה הרבה קעקועים המפוזרים על כל חלקי גופה, עדינים ולא בולטים מדי. עיניה גדולות וחומות, שפתיה עבות ומשורטטות. היא לא תל אביבית טיפוסית, יש לה קטע ייחודי. אני בוחן את הגופייה הירוקה שהיא לובשת ומחייך לעצמי. חבל שהיא לא מאמצת לעצמה את המשפט המודפס עליה: Be Happy. שולי הגופייה רחבים במפתחי הזרועות נותנות רמז לחזה הקטן שלה ולבטן השטוחה. היא לא לובשת חזייה. אני מקווה שהיא לובשת מכנסיים – עם אופק אי אפשר לדעת. 
    "קפה?"
    "כן, תודה," היא עונה בחיוך וניגשת אל המקרר, פותחת את המקפיא ושולפת מתוכו מכל גלידה, מוציאה מהמגירה כף גדולה ומתיישבת על אחד הכיסאות הגבוהים ליד האי. 
    "באשמתי את מסתגרת בחדר?"
    "למה שאסתגר באשמתך?" היא מתבוננת בפניי בתמימות מרגיזה. באיזה משחק היא משחקת?
    "חשבתי שאולי את לא מרגישה בנוח."
    היא תוחבת גוש גלידה לפיה ואני מוצא את עצמי בוהה בשפתיה, מנסה להבין אם היא מתגרה בי בכוונה. 
    "חלפו מספיק שנים מאז, ונראה לי שכבר שכחנו מהטעויות הקטנות וחסרות החשיבות שעשינו. אני לא מתחמקת ממך או מסתגרת באשמתך, אתה יכול להיות רגוע."
    אחיזתי בדפנות האי מתחזקת ואני משפיל את מבטי ומחייך לעצמי. היא נותרה אותה כלבה שהייתה. לחבק אותה? להגן עליה? אני צריך הגנה מפניה. עדיף שתסתגר בחדרה כל היום, היא מסוכנת לציבור ובעיקר מסוכנת לי. 
     
    "תגיד לי, אתה מקשיב לעצמך? מה זאת אומרת החשבון שלי מוקפא?" אני מעיף את החולצה המלוכלכת על הרצפה. 
    "אשתך הגישה בקשה לבית הדין הרבני להקפיא את החשבון המשותף עד שתגיעו להסדר."
    "אני לא מאמין, הבדיחה הזאת לא רוצה להסתיים. אין לנו ילדים, אנחנו פרודים כבר תקופה ובכל זאת, היא מצליחה לעשות מה שמתחשק לה כדי למנוע את הגירושים." אני נושם עמוק ומעביר את כף ידי על ראשי. "תקשיב לי טוב, ספגתי את כל החרא שלה; את המשחקים עם המשטרה, את צו ההרחקה מהדירה שלי, את ההתבכיינות לאימא שלי – אבל יש גבול, לא אתן לה להתעסק עם הכסף שלי. תעשה מה שצריך לעשות כדי להוריד אותה מהגב שלי, אני מתחיל לאבד את הסבלנות."
    "שמור על רוגע ובעיקר, שמור על מרחק ממנה. אנחנו נמצא פתרון למצב. אדבר עם עורכת הדין שלה עוד היום, לא יכול להיות שבית הדין הרבני ייתנו לשטות הזאת להימשך זמן רב, בדרך כלל הם מסכימים להקפיא לתקופה קצרה בלבד. אגיש בקשה עוד היום להסרת ההגבלות מהחשבון שלכם לאלתר."
    "אני ממתין לתשובה." אני מנתק את השיחה ומעיף את הנייד על המיטה. מעיין החליטה להרוס לי את החיים ולא תעצור עד שתצליח. 
    "מה עובר עליך?" ורד שואלת. אני מוסיף מים רותחים לקפה ומניח את הקומקום במקומו. 
    "אמרת לי שהגירושים יהיו קלים ובלי בעיות כי אין לנו ילדים. תסבירי לי, איך המצב הצליח להסתבך בצורה כזאת?"
    "משה עדכן אותי בהתפתחויות. אני חייבת להודות שהבחורה עקשנית, היא לא מוכנה לוותר עליך."
    "מוכנה או לא, אני רוצה אותה מחוץ לחיי. אני צריך לדעת שזה נגמר. אני לא רוצה שום קשר אליה יותר."
    "אל תדאג, היא מנסה לעכב, אבל לא תוכל למנוע את הסוף. אכין הסכם כזה שהיא לא תוכל לסרב לו ובקרוב מאוד החיים שלך יחזרו למסלולם ותוכל לרכוש את אולם האירועים."
    "הם לא יחכו לי הרבה זמן," אני עונה בכעס ולוגם מהקפה.
    "אתה לא יכול לרכוש את המקום כל עוד אתם נשואים. תמתין, אם אתה לא רוצה אותה בתור שותפה."
    "זה הכסף שלי," אני מדגיש כל מילה.
    "ואתם נשואים, כך שטכנית הכסף שייך לשניכם, בין שיש לכם ילדים ובין שלא. זה מה שקורה כשלא חותמים על הסכם ממון." היא ניגשת אל המקרר ומוציאה גביע יוגורט. "תהיה רגוע, בקרוב המצב יסתדר. אתה בא לחדר הכושר?"
    "עכשיו חזרתי משם."
    היא מתקרבת ומחבקת אותי מאחור, נושקת ללחיי. "תהיה רגוע, אחותך תציל לך את התחת, כמו תמיד."
    אני מחייך. היא ממהרת אל הדלת. זאת תהיה טעות לנסות לדבר עם מעיין, בפעם הקודמת, היא הזמינה משטרה ברגע שראתה אותי והדבר האחרון שאני צריך הוא לסבך את העניינים כרגע. יהיה טוב לשמור מרחק ממנה, לשכוח שהיא קיימת ולתת לעורכי הדין להילחם.
    • ליליאן סלמה נחום
    • ליליאן סלמה נחום
      ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
       
      ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.
       
      ספריה:
       
      "בין שני עולמות" – אוגוסט 2015.
       
      "שונאת לאהוב אותך" – דצמבר 2015.
       
      "נשבעת בדם" – יוני 2016.
       
      "כוכב באפלה" – דצמבר 2016.
       
      "רדופה" – יוני 2017.
       
      "טרילוגיית שקרים" – דצמבר 2017.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כוכב באפלה
    • סיבוב אחרון
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • הנדר
    • האהבה שלפני
    • פרפר בערפל
    • רבות הדרכים (1)
    • חמישה ימים ואיש אחד
    • אם אלה החיים (2)
    • כחותם על לבך
    • אי התפוחים
    • גבריאל