הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רשימות של צייר / אנרי מאטיס
    ספר מוגן
     
  • רשימות של צייר / אנרי מאטיס
    הקיבוץ המאוחד | 2013 | עיון | 237 עמ' מודפסים

    "זהו ספר שמהווה שיעור מרתק ומהנה במחשבה דינמית פתוחה ומעמיקה. מאטיס היה צייר מופתי והשיח עמו ועליו מעצימים את הפלא". -  יאיר גרבוז

    "זהו ספר של רב-אמן שאינו שוכח לרגע את היותו תלמיד נצחי. הקריאה בו דומה לחיים שלמים של שיחות עם ידיד, שנדחסו לכמה שעות. זו חיוניותם של ספרים כגון זה: שאם הנך מוצא בהם - כצייר, ככותב, כאדם - עידוד, הרי עידוד זה יהיה מזומן לך בכל עת". - דרור בורשטיין

    "קריאת רשימותיו של מאטיס מזמנת הזדמנות להקשיב למילותיו, לשוב ולהתבונן בציוריו, ובין לבין לגבש עמדה ביחס ליצור הכלאיים המשונה והמרתק הזה המכונה "אמנות"". ‏- לארי אברמסון

    אנרי מאטיס:

    אינני יכול להשתעבד להעתקה של הטבע; אני אנוס לפרש ולהכפיף אותו לרוח התמונה שלי. משמצאתי את כל יחסי הטונים שלי, חייבת התוצאה להיות אקורד חיוני של צבעים, הרמוניה שכמוה כזו של קומפוזיציה מוסיקלית.

    בעיני, הכול טמון בתכנון. הכרחי שמלכתחילה תהיה אפוא תפיסה ברורה של המכלול ]...[ אם יש בתמונה סדר רב, בהירות רבה, הרי זה מפני שמלכתחילה התקיימו אותו סדר ואותה בהירות ברוחו של הצייר, או מפני שהיה הצייר ער לנחיצותם ]...[ האמנות שאני שואף אליה היא אמנות של איזון, של צלילות, של שלווה, ללא נושא מדאיג או מעיק, אמנות שכל העמָלֵ במוחו, איש העסקים כמו גם אמן הכתיבה, למשל, ימצא בה בבחינת תרופה לשיכוך כאב, להרגעת המוח.

    ד"ר דומיניק לוי-איזנברג מרצה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל ובתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: לגלות מחדש את האינסטינקט

     

    1. אפולינר משוחח עם מאטיס* (1907)

     

    [* Henri Matisse, La Phalange, n° 2, 15-18 décembre 1907]

    הרי לפניכם דברים שנכתבו ביראה על אמן שמתמזגות בו, כך אני מאמין, כמה מתכונותיה המלבבות ביותר של צרפת: עוצמת פשטותה ומֶתֶק צלילותה.

    אין קשר בין הציור לספרות, ואני התאמצתי שלא ליצור בלבול כלשהו בעניין זה. שכן, כשם שאצל מאטיס הביטוי הפלסטי הוא מטרה, כך הביטוי הלירי הוא מטרה עבור המשורר.

    כאשר באתי אליך, מאטיס, התבונן בך ההמון, וכיוון שהוא צחק אתה חייכת.

    במקום שבו העיניים ראו מפלצת, שם ניצב לו פלא.

    שאלתי אותך שאלות, ותשובותיך גילו את הסיבות לאיזון האופייני לאמנותך השקולה.

    "השתדלתי", כך אמרת לי, "להעשיר את שכלי ולספק את סקרנותי בעניינים שונים, תוך כדי מאמץ להכיר את דרכי המחשבה השונות של האמנים הפלסטיים הדגולים מהעת העתיקה והמודרנית. היה ללימוד זה גם היבט מעשי, שכן ביקשתי בה בעת להבין את הטכניקה שלהם".

    לאחר מכן, כשמזגת לי מהליקר הזה שהבאת מקוּליוּר [Collioure], ביקשת לתאר לי את גלגולי המסע המסוכן שלך לגילוי האישיות. זהו מסע מהידע אל המודעות, כלומר אל השכחה המוחלטת של כל מה שלא היה בך עצמך. מה קשה המשימה! יכולת ההבחנה ודקות החוש הם במקרה זה השוטרים היחידים שבכוחם להרחיק לעד את מה שאסור עוד לפגוש בדרך. האינסטינקט אינו מדריך עוד את צעדינו. הוא תעה בדרך, וכעת מתחקים על עקבותיו.

    "לאחר מכן", אמרת, "המצאתי את עצמי, מתוך התבוננות בראש ובראשונה ביצירותיי הראשונות. נדיר שהן מטעות. תמיד מצאתי בהן משהו דומה [ליצירותיי האחרות], משהו שחשבתי אותו במבט ראשון למעין חזרה המשַׁווה מונוטוניות לתמונותיי. הייתה זו ההתגלמות של אישיותי שהתגלתה כאותה האישיות, היו אשר היו מופעי הרוח השונים שהתנסיתי בהם".

    האינסטינקט שב ונמצא. בסופו של דבר עלה בידך להכפיף את המודעות האנושית שלך לָאי־מודעות הטבעית. אך מהלך זה התרחש בעתו.

    האמן כאל יודע־כל, כל־יכול, אך עבד לגורל. איזה דימוי מוצלח לְאמן!

    אמרת לי: "התאמצתי לטפח את האישיות הזו, בעודי מסתמך בעיקר על האינסטינקט שלי, וחוזר לעתים קרובות אל עקרונות היסוד; כאשר צצו תוך כדי עבודה קשיים שעיכבו אותי, הייתי אומר לעצמי: יש לי צבעים, יש לי בד, ועליי להתבטא בצורה צלולה, גם אם אצטרך לעשות זאת בצמצום, למשל, בכך שאניח ארבעה־חמישה כתמי צבע, או ארשום ארבעה־חמישה קווים שיש להם הבעה פלסטית".

    רבים ביקרו אותך על אותו מבע דל, מאטיס יקירי, בלא שהבינו כי בדרך זו השלמת את אחת המשימות הקשות ביותר: להעניק לתמונותיך קיום פלסטי, מבלי להשתמש באובייקט אלא על מנת לעורר תחושות.

    כושר השכנוע של עבודותיך נובע בראש ובראשונה מצירוף הצבעים והקווים. זה מה שמכונן את אמנותו של הצייר, לא השעתוק הפשוט של האובייקט, כפי שעדיין סבורים כמה מבעלי הדעות השטחיות.

    אנרי מאטיס מתכנן בדמיונו את היצירות שלו, הוא בונה את תמונותיו באמצעות צבעים וקווים עד שהוא מעניק חיים לצירופים שלו, עד שצירופים אלה נעשים לוגיים ויוצרים קומפוזיציה סגורה, שאי אפשר להחסיר ממנה ולו צבע אחד או קו אחד מבלי להפוך את המכלול למפגש אקראי של קווים אחדים וצבעים אחדים.

    להשליט סדר בְּכאוס, הרי לך מעשה היצירה. ואם מטרת האמן היא ליצור, דרוש סדר שמידתו תיקבע על ידי האינסטינקט.

    מי שעובד בדרך הזו, אינו יכול להינזק מהשפעת האישיות של אחרים. הוודאויות שלו פנימיות. הן נובעות מהכנות שלו, והספקות שיעיקו עליו יהפכו לו למקור סקרנות.

    "מעודי לא נמנעתי מהשפעתם של האחרים",* אמר לי מאטיס. "הייתי מחשיב זאת כפחדנות וכחוסר כנות כלפי עצמי. אני מאמין שאישיותו של האמן מתפתחת ומתבססת באמצעות המאבקים שעליה לנהל עם האישיות של אחרים. אם תוצאות המאבק פטאליות עבורה, אם היא כורעת תחתיו, הרי זה מפני שכך נגזר עליה".

    [* לתחושתו של מאטיס כי אמן אינו יכול לעשות מה שהוא רוצה, ראו המכתב להנרי קליפורד, עמ' 206.]

    לכן, כל צורות הכתב הפלסטי - הדמויות המצריות החגיגיות וחמורות הסבר [היארטיות], הפסלים היווניים המלוטשים, הצלמיות הקמבודיות החושניות, יצירותיהם של הפרואנים הקדמונים והפסלונים של הכושים האפריקנים, שמידותיהם הולמות את הרגשות העזים שבהשראתם נוצרו - יכולות לעניין אמן ולעזור לו לפתח את אישיותו. אנרי מאטיס, שאישיותו העשירה יכלה להתפתח באורח עצמאי, שב ומעמת את אמנותו עם תפיסות אמנותיות אחרות, ואינו אוטם את רוחו בפני האמנויות הקרובות לאמנויות הפלסטיות; בזכות זאת הגיע לגדולה ולגאווה הבוטחת המייחדות אותו.

    אך סקרן ככל שיהיה להכיר את הזהות האמנותית של כל גזע אנושי באשר הוא, אנרי מאטיס נשאר חסיד של תפישת היופי האירופאית.

    כאירופים, מורשתנו התרבותית נפרשת מן הגנים הטובלים בים התיכון ועד הימים האיתנים של הצפון הרחוק. אנו מוצאים בה את המזונות שאנו אוהבים, ומיני בשמים שמקורם בחלקי העולם האחרים יכולים לכל היותר לשמש אותנו כתבלינים. לכן הוקיר אנרי מאטיס את ג'וטו, את פיירו דלה פרנצ'סקה, את ציירי סיינה של טרום־הרנסנס ואת דוצ'יו, שכוחו בתחום הרוח עולה על כישרונו ליצור את אשליית הנפח. לאחר מכן שקע במחשבות על רמברנדט. משקבע את מקומו בפרשת־דרכים זו של הציור, פנה להתבונן בעצמו כדי לדעת את הדרך שבה עתיד האינסטינקט [שלו] לצעוד, עטור־ניצחון.

    אין אנו עדים כאן למהלך מופרז: מה שמייחד את האמנות של מאטיס הוא היותה שקולה והגיונית. הגיון זה נע לסירוגין בין תשוקה לרוך, אך בין כך ובין כך הוא מתבטא בצלילות שדי בה כדי שנבין אותו. תודעתו של אמן זה נובעת מהידיעה שרכש על תודעות אמנותיות אחרות. הוא חב את חדשנותו הפלסטית לאינסטינקט שלו, דהיינו לידיעתו את עצמו.

    כאשר אנו מדברים על הטבע, אל לנו לשכוח כי אנו עצמנו חלק ממנו, וכי עלינו להתבונן בעצמנו באותן סקרנות וכנות שבהן אנו נותנים את דעתנו על עץ, על פיסת שמיים או על רעיון. ולפי שקיימת זיקה בינינו לבין שאר היקום, יכולים אנו לגלות זיקה זו ולא לנסות עוד להרחיק מעבר לה.

    2. כוחו של האינסטינקט (1908)

    לגאסטון דייל גילה מאטיס כי בשנת 1908, בערך, קבע לעצמו כמטרה "להפסיק לחקות, אפילו לא את האור, לזרוק את הסמרטוטים הישנים שלי כדי ללכת עם האמצעים שלי, עם הרגשות שלי. [אני רוצה] להיעשות מודע לאיכות המאוויים שלי" (Gaston Diehl, 1954).

    בתגובה לדברי מרסל סמבה שהפנה את תשומת לבו של מאטיס לכך שהוא הולך באופן אינסטינקטיבי מן הקונקרטי אל המופשט ענה מאטיס: "זה מפני שאני מתקדם לקראת הרגש שלי, לקראת אקסטזה, ואז, במקום הזה, אני מוצא את הרוגע" (Marcel Sembat, 1913).

    "אתה יודע, אני מבין רק בדיעבד מדוע עשיתי כפי שעשיתי, אך בהתחלה, כאשר אני עושה, ההכרח לעשות בדרך מסוימת נכפה עלי בבת אחת!" (שם).

    "בשבילי, התחושה היא הדבר הראשון שבא, ורק לאחר מכן הרעיון. אני רואה זר פרחים, הוא מוצא חן בעיניי, אני עושה משהו. כשהקוביסטים הוגים רעיון ושואלים את עצמם אחר כך: 'איזו תחושה זה נותן לי?' - ובכן, מה אומר!? השיטה הזו פשוט אינה מובנת לי" (Howe, 1949).

    "כמי שהמגע הישיר עם הטבע הוא נקודת המוצא שלו, מעולם לא רציתי לכלוא את עצמי באסכולה נוקשה כל כך שחוקיה היו מונעים אותי מלחדש את הכוח והחיות שלי, כמו אנטיאוס, על ידי 'נגיעה באדמה'. כשאני במצב התואם באורח ישיר את תחושותיי הטבעיות - רק אז אני מתיימר לחשוב שיש לי הזכות להתרחק מהן כדי להיטיב למסור את מה שאני חש. הניסיון תמיד הוכיח את צדקתי" (Escholier, 1956).

    ב־1942 אמר לז'אן ולואי דוברוויל: "בשבילי זו תמיד בעיה להתחיל תמונה. לעולם אינני יודע מראש מה אעשה. אני סומך באופן מוחלט על התת־מודע שלי שיוביל אותי" (Jean et Louis Dauberville, 1958).

    היסוס

    "את מכלול הציור יש לַהֲגות על פי חזון ברור מאוד, כבר מראשית היצירה" (Florent Fels, 1925).

    "יצירת אמנות לעולם אינה נוצרת מראש, בניגוד למה שחשב פוביס דה שאבאן [Puvis de Chavannes], שטען כי ככל שנתכנן מראש את הציור שברצוננו לצייר לעולם לא יהיה זה יותר מדי. המחשבה ומעשה היצירה אינם מנותקים זה מזה. קיים איחוד, קיימת אחדות" (André Verdet, Prestiges de Matisse, Paris, Émile Paul, 1952).

    • דומיניק לוי-איזנברג
    • דומיניק לוי-איזנברג
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • האל הפראי
    • תנועה לאומית
    • בעיני המתבונן
    • מסך של שכחה
    • הפוליטיות של הקומיקס
    • בז'יברני, עם קלוד מונה
    • ספרים בתערוכה
    • בד בבד
    • סיפורה של להקה
    • לפרק את המיתוס
    • אמנות גאומטרית
    • ליצן ללא חצר