הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רקדתי עמדתי
  • רקדתי עמדתי
    כתר | 1993 | פרוזה מקור | 188 עמ' מודפסים

    סיפורה של אישה שאיבדה את אחיזתה בעולם והיא מנסה להשיב את הסדר הקודם כל כנו – באמת או למראית עין.

     

    האישה הזאת, מין אדם בובה, חיה וממוכנת, חוזרת ונקלעת שוב ושוב, בעל כורחה או מרצונה, לאותם מצבים חלומיים או להיפוכם המסויט. המציאות הסיפורית ברקדתי עמדתי היא החצנה מדהימה של עולמה הפנימי של הגיבורה. היא עשויה תמונות המתחלפות בתנועות מטוטלת חדות, תמונה אידילית מעודנת מחליפה תמונה גרוטסקית מעוררת גיחוך ואימה, וחוזר חלילה.

     

    ספר הפרוזה הראשון של צרויה שלו, מטפל בדרך נועזת בנושאים "גדולים": נישואים, משפחה, מין, אימהות ועוד. זהו רומן מעורר חלחלה, מרגש ומשעשע.

  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בדיוק שבעה חודשים אחרי שהאהוב חלף בהליכה מהירה על פנֵי המכונית שלנו, הלכנו אני ובעלי לשעבר להתרפא. המְרפא היה זקן עם אצבעות רועדות ופה דיכאוני. מי שהיה רואה את שלושתנו יחד, היה חושב שאנחנו באנו לרפא אותו. שנינו לבשנו חולצות שחורות נקיות, שהבליטו את הפנים הלבנות והאמיצות שלנו. אנחנו היינו לבנים מרוב בעיות, והוא היה כחול מתקווה. מה שיצא מהערבוב שלנו היה תכלת. שום צבע אחר לא יצא. היו שם בובות תכלת, וילונות תכלת, שטיח תכלת שעיר, כריות תכלת. היה שם כל מה שבן אדם יכול לאבד בטעות אחת. בצד ישב איש בשקט ועשה את החשבון. אמרתי: ״מה זה, אין גבול לבעיות? אף אחד כאן לא שמע על הטעם הטוב?״ המרפא ביקש מים ושפך אותם על המכנסיים שלו. הוא התקטן מבושה. בעלי קם מיד והתחיל לנגב אותו. אחר כך השקה אותו בכפית. אמרתי: מי אני שאמנע ממנו ילד. הרבה אפשרויות לא היו שם. ישבתי ולא האמנתי לכלום. ברחוב למטה עמד איש שמכר סביבונים. הוא צעק: ״בעל הבית השתגע! בעל הבית השתגע!״
    הניתוח שהם הציעו היה באמת לא מתקבל על הדעת. האם היה הכרחי? בעלי והמרפא התבוננו בי בסקרנות. המרפא ישב על ברכיו הרכות של בעלי והכחיל מאושר. הוא אמר: ״תראי, אף גבנוני חייבים לנתח. אף מושלם אין צורך לנתח.״ הוא הוציא מן המגרה מראה ענקית והעמיד אותה מולי: ״תחליטי את אם האף שלך מושלם או גבנוני.״
    המראה סנוורה אותי ולא ראיתי כלום. הסתכלתי על בעלי. כבר עשר שנים ושבעה חודשים שהוא מחליט בשבילי הכול. שאלתי: ״מה דעתך?״ הוא חייך באלימות. ״אישה שמתגרשת ממני,״ הוא אמר, ״מוותרת על הדעה שלי.״ הסתכלתי במרפא. הוא אמר: ״הייתי שמח לעזור לך, אבל אני עיוור מרוב זקנה.״ יצאתי לרחוב וקראתי למוכר הסביבונים. הוא אמר: ״תסלחי לי, כל מה שלא בצורת סביבון נראה לי מקולקל. בואי אדביק לך סביבון על האף, וכל הבעיות שלך ייפתרו.״
    בגן של הילדה כבר שרו אז שירי חנוכה, אבל גשם עוד לא ירד, והיה חם. ברדיו דיברו על הסכנה שיש בנרות בוערים בלילות חמסין, והציעו להעמיד את החנוכיות על קוביות קרח. סביבוני העופרת נמסו לילדים בידיים. אם ראית ברחוב ילד עם ידיים חבושות, ידעת בדיוק למה. כמעט לא נראו ברחובות ילדים בלי תחבושות. לכן בעלי הוציא פתאום ראש מהחלון וצעק: ״אל תעיזי לקנות ממנו סביבון.״
    התנצלתי מהר וחזרתי לחדר של המרפא. ראיתי שהאיש בצד כבר כתב טורים ארוכים של מספרים. בעלי נענע את המרפא בזרועותיו. הוא אמר לו: ״תמיד רציתי להיניק, ועוד יותר מזה ללדת.״ המרפא הצטחק בהנאה. ״הכול נוכל לפתור היום,״ הוא הבטיח.
    כשיצאנו משם, היה בעלי בהיריון, ואני בלי רחם. ״לא היתה ברֵרה,״ התנצל המרפא. ״כל זמן שאתם עוד נשואים, אתם יחידה אחת. מה שנתתי לו, לקחתי ממךְ.״ אמרתי לבעלי: ״לא יכולת לחכות עד שנתגרש? דווקא את הרחם שלי רצית?״ הבטן שלו התנפחה במהירות. כפתורי החולצה שלו נתלשו זה אחר זה. ״בסדר,״ ויתרתי, ״אתן לךָ את בגדי ההיריון שלי, אתה זקוק להם יותר ממני.״ הכעס שלי בבת אחת נגמר ואפילו נהפך לרחמים. אף אחד מלבדי עוד לא ידע, אבל בתוך הרחם שלי כבר היה תבלול קטן וממאיר. עכשיו בעלי קיבל ממני בתור מתנת גירושין גם את הרחם וגם את התבלול.
    כשירדנו למטה, מצאנו את מוכר הסביבונים יושב ובוכה לפני עיסה רותחת. ״כל הסביבונים נמסו בבת אחת,״ הוא יילל, ״אני עומד וצורח ׳בעל הבית השתגע׳, ובינתיים הבית שלי נמס. מה לעשות?״
    העיניים השחורות של בעלי זרחו באור של אמונה. ״תראה ידידי,״ אמר למוכר הסביבונים, ״כאן למעלה גר המרפא שגומר עם כל הבעיות שלך. תעלה אליו והוא יֵדע מה הניתוח הנכון בשבילך.״
    ״מה ניתוח,״ צרח מוכר הסביבונים, ״נמס לי הבית, ואיזה ניתוח יעזור לי?״
    רק לזה בעלי חיכה. ״הניתוח,״ הסביר באורך רוח, ״יעזור לך למצוא את הבית בתוכך. הוא ישתיל לך בית בפנים, ולא תצטרך יותר בתים מעופרת יצוקה.״

    זה היה רק חודש אחד לפני שהילדה נפלה בשבי. בעלי אומר שאני הסגרתי אותה, אבל אמא שלי מוכנה להישבע שהיא נחטפה. בחקירות היא אומרת: ״אין לי אבא אין לי אמא אין לי אח אין לי אחות,״ אבל הם לא מאמינים ועוקרים לה ציפורן אחרי ציפורן.
    מאמינים, לא מאמינים, העיקר שדברים קורים. אני היה לי כבר סדר יום מייאש. בעלי התפלא שאני לא יוצאת מהמיטה בבוקר. ״נראה אותךָ יוצא מהמיטה עם סדר יום מייאש כזה,״ הייתי עונה לו. הוא היה מעיר את הילדה ומלביש אותה. הוא היה מצחצח לה את השיניים ומאכיל אותה דייסת קווקר. עושה לה שתי צמות ושם לה את התיק על הגב. ככה, עם שתי הצמות ועם התיק על הגב, היא היתה באה להגיד לי שלום. ילדה שלא תטרחי בה - הייתי מזכירה לעצמי - לא תאהבי אותה. ילדה שלא עשית לה צמות - היא לא הילדה שלך. כמו אורחת לרגע היא היתה נכנסת אלי לחדר, נותנת לי נשיקה קטנה ואומרת: ״תקומי כבר.״ לא ידעתי לְמה היא מסוגלת. הייתי חייבת להגן על עצמי. אומרים שהפנים התמימות ביותר מסתירות את המחשבות האיומות ביותר, והיא, היו לה הפנים הכי תמימות שאפשר לדמיין. היא היתה בובה שנעשה בה קסם והתחילה פתאום לנשום. הייתי חייבת להגן על עצמי. לא ידעתי כמה זמן המנוע שלה יעבוד. לפעמים, כשהיא היתה מקבלת מכה ובוכה, הייתי אומרת לבעלי: ״תכבה אותה כבר.״ הוא היה מסתכל עלי בשנאה ומחבק אותה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה הוא יכניס אותה לאווירון. בתוך קופסה של בובה איש לא היה מעלה בדעתו שהיא חיה. בתור מתנה היא היתה ללא דופי, אבל אני ידעתי שהיא יודעת יותר מדי. אז מה הייתי צריכה לעשות? לחכות שש שנים לטלפון ממנו? שיגיד לי ״היום אני באורוגוואי מחר אני בפרגוואי״? שיריץ אותי בכל העולם לשמוע אותה אומרת במבטא זר ״תקומי כבר״? אני לא בשביל זה נולדתי. כל מי שמכיר אותי אומר לי: ״את צריכה לשוט בנהר, ושיגרשו ממך את הזבובים במניפה.״

    ביום שבעלי עזב את הבית, התקשרתי אליו לבית החדש שלו ואמרתי: ״שכחתָ כאן גרב.״ הוא שאל: ״איזה גרב?״ אמרתי לו: ״הלבנה הקרועה.״ הוא אמר: ״תזרקי אותה.״ אמרתי לו: ״מה תזרקי אותה, שנים דרכתָ עליה ועכשיו לזרוק?״ הוא אמר: ״שנים דרכת עלי, ועכשיו את זורקת אותי.״ אמרתי: ״אתה יודע מה, סוף סוף אני שומעת ממך משהו מעניין.״ צחקנו בידידות.
    אמרתי לו: ״בהצלחה עם הלידה והכול. אם תצטרך איזה עצה, תתקשר. מזל שהיית בלידה שלי ואתה יודע פחות או יותר במה מדובר.״ הוא אמר: ״כל מה שאני זוכר מהלידה שלך זה שהיית מאוהבת ברופא המיילד.״ אמרתי לו: ״עוד פעם אתה צודק. גם אני לא זוכרת שום דבר אחר.״ ״אז מה נעשה?״ הוא שאל. ״תלך לקורס,״ אמרתי לו, ״כמו שכולם הולכים.״
    אחרי שעה הוא התקשר: ״אם תמצאי את הגרב השנייה, אולי בכל זאת אקח אותן. עכשיו עם המזונות והכול, לא נשאר לי כסף לגרביים.״ אמרתי לו: ״את הגרב השנייה איבדנו לפני עשר שנים ושבעה חודשים, אתה לא זוכר?״
    הוא החליף נושא. ״אולי נשלח לילדה חבילה משותפת לכלא, כדי שהיא לא תדע שהתגרשנו?״ הוא הציע. אמרתי לו: ״מטומטם, הרי היא אומרת שם בחקירות שאין לה הורים, ופתאום היא תקבל חבילה מההורים?״ הוא אמר: ״אז נכתוב שזה מהאח והאחות.״ אמרתי: ״מטומטם, היא גם אומרת שאין לה אח ואחות.״

    כבר הייתי בלאו־הכי ליד הטלפון, אז התקשרתי למאהב לשעבר. הוא ענה בקול חורק. אמרתי לו: ״נדמה לי שלךָ היה הזין הכי שחור והכי גדול שראיתי, והנה אני שומעת שדווקא הוא הולך להיקבר באדמה. איך אפשר להסביר את זה?״
    הוא אמר: ״את צודקת. הרופאים אמרו שתוחלת החיים שלי היא בין שבעה ימים לעשרה.״
    אמרתי: ״עליו אני מדברת, ולא עליךָ. אני מניחה שעם כל גבר שמת נמחק עוד זין מהעולם, אבל במקרה שלך זה מצער במיוחד.״
    הוא אמר: ״אל תיתני למראה עיניים להטעות אותךְ. הזין שלי היה גדול כל כך, בגלל המחלה שלי. זה מרוב חום שהוא עמד כל הזמן. אל תשאלי איזה סיוט זה היה.״
    ״היו בוודאי כאלה שנהנו מזה,״ אמרתי בחיוך ממזרי. ״הפילגש הצרפתייה ההיא, למשל. אגב, מה שלומה?״
    ״אל תשאלי,״ הוא חרק, ״הרופאים מעריכים שכנראה הדבקתי אותה. עכשיו הכוּס שלה באדמה, ותאמיני לי שזה מצער אותי מאוד.״
    ״אני מתארת לעצמי. הבת־זונה הצרפתייה, עוד פעם השיגה אותי. כמו שהיתה מגיעה למיטה שלך לפנַי כדי לקבל אותו.״
    ״באמת רציתי להגיד לך להיבדק,״ הוא אומר, ״אני מתנצל אם גרמתי לך נזק, אבל מה לעשות, חיים רק פעם אחת.״
    ״וגם זה בקושי,״ אני אומרת, ״אבל אולי תרצה לחגוג אתי הערב?״
    ״את מה?״
    ״את הגירושים שלי, את המוות שלך, את המוות של הצרפתייה, את ההיריון של בעלי לשעבר. הבוקר נשרו לי כל השערות בבת אחת. היתה לך פעם סיבה טובה יותר לחגוג? נרים כוס מזון נוזלי מרוכז, כי שמעתי שאתה כבר לא יכול ללעוס, ונדבר על הימים הטובים כשכל מה שעניין אותי היה הזין הגדול והשחור שלך, וכל מה שעניין אותך היה הפילגש הצרפתייה.״
    ״אני מצטער,״ הוא אומר, ״אני חושש שתוחלת החיים שלי לא תספיק לכל כך הרבה חגיגות. תתקשרי עוד עשרה ימים.״ הוא מנתק.
    אחרי עשרה ימים התקשרתי. הקול שלו כבר כמעט לא נשמע. אמרתי לו: ״אל תטרח. הפעם אני מדברת. מי שאשם בכול, זה אתה ואבא שלי. בַסדר הזה. הוא התחיל מוקדם יותר, אבל אתה נתת לי את המכה הסופית. לו לפחות יש תירוצים, אני לא יודעת איזה בדיוק, אבל בקרוב אדע, במשפט. שמעתי שהוא שכר סוללה של עורכי דין. אתה שומע? סוללה של עורכי דין מטפלת בתיק הזה, ומה תעשה אתה?״
    ״אני אבוא מוקף במלאכי השרת,״ הוא לוחש.
    אני יורקת לתוך השפופרת: ״שום גבר לא עשה לי כזאת בחילה. את כל הבגדים שנגעת בהם שרפתי, ורק את המקומות שנגעת בי לא העזתי לשרוף.״
    ״תמיד ידעתי שאת לא מספיק אמיצה,״ הוא מחרחר, ״הנה למשל, הפילגש הצרפתייה, ביום ששמעה על המחלה שלי העלתה את עצמה באש, עם הילדים שלה. היא אמרה: ׳עולם בלי הזין שלו לא שווה כלום.׳ לדבר כזה הייתי מצפה ממךְ.״
    ״אם כבר מזכירים אותו שוב,״ אני אומרת, ״ואם אתה עוד חי בלאו־הכי, מה דעתך שאקפוץ לבקר אותו? סתם ביקור פרֵדה. אתה לא צריך לטרוח.״
    ״בבקשה,״ הוא אומר, ״רק תזדרזי כי זה היום האחרון שלי. את זוכרת איפה למצוא אותו?״

    באותו יום בדיוק הפסקתי ללכת. הרגליים שלי היו חלשות והגוף כבד. התקשרתי אל האהוב והתחננתי: ״תסיע אותי בבקשה לבית של המאהב לשעבר.״ האהוב פיהק. גם הפעם הערתי אותו משינה עמוקה. ביום שבעלי עזב את הבית, נרדם האהוב ואי אפשר היה להעיר אותו שבעה ימים רצופים. בשבוע השני, הזמן הכי ארוך שהצליח להיות ער, היה רבע שעה בדיוק.
    ״איך נספיק הכול ברבע שעה?״ הוא שאל בקול מנומנם. ״תזדרז,״ אמרתי לו, ״ותהיה אצלי תוך חמש דקות. תיקח אותי לאוטו על הידיים, כי אני לא יכולה ללכת. אם תיסע מהר, נגיע לבית של המאהב לשעבר תוך חמש דקות. ככה נספיק הכול ברבע שעה.״ ״אבל איך אני אחזור לחדר שלי?״ שאל האהוב, מיואש, ״הרי בדיוק אחרי רבע שעה ארדם שוב.״ ״אז תישן באוטו,״ פסקתי בקוצר רוח, ״וכשאני אגמור את ענייני עם המאהב לשעבר אעיר אותך.״
    האהוב עייף מכדי לקנא. פעם היה שמו של המאהב לשעבר מרעיד לו את כל הגוף. עכשיו אני שומעת אותו מתמתח ונאנח: ״מיד אני בא. תהיי מוכנה.״
    בכל רע יש טוב. מאז שנשרו השערות, אני תמיד מוכנה בזמן. פעם, כל הבוקר היה הולך לי על להסתרק, לעשות צמה של קוקו או קוקו של צמה. עכשיו אני שמה כובע גרב על הקרחת, קושרת את החלוק בחגורה, ואני מוכנה.
    האהוב הגיע בריצה ולקח אותי על הידיים. ידעתי שהוא לא יסרב. האהוב אף פעם לא סירב, ולכן סירבתי לו אני. בדרך, כשהוא נהג, הסתכלתי בידיים שלו וחשבתי: האהוב הזה נחוץ לי כמו שתי ידיים, אבל מי ראה פעם מישהו שמאוהב בשתי ידיים? ליטפתי לו את העיניים והסתכלתי על השעון. היו עוד שלוש דקות עד שהוא יירדם, והיינו עוד רחוקים מהבית של המאהב לשעבר. מעניין באיזה צומת תתפוס אותו השינה, חשבתי. בצומת שהיינו רגילים להיפגש, או בצומת שהיינו רגילים להיפרד. בצומת שהיינו רגילים לדבר על העבר, או בצומת שהיינו רגילים לדבר על העתיד.
    ראיתי שהוא מטלטל את הראש היפה שלו בייאוש ומגביר את המהירות. ניסיתי להחזיק לו את העפעפיים, אבל כעבור רבע שעה בדיוק מהזמן שהעיר אותו הטלפון שלי, הוא אותת ימינה, חנה בצד הכביש, הניח את ראשו על ההגה ונרדם. האהוב, תקוַות התקווֹת שלי, עילת העילות, סיבת הסיבות, מונח לידי חירש עיוור ואילם, לא מועיל יותר ולא מזיק, לא חי ולא מת, לא בוגד ולא נאמן, לא מאהב ולא בעל.
    ״תמיד חלמנו לישון יחד,״ אני לוחשת לו לתוך האוזן השמוטה. ״אתה זוכר את הלילות שהיינו נפרדים לפנות בוקר, אחרי שלושה זיונים מאחור ושלושה מלפנים, אתה זוכר כמה הצטערנו, כמה רצינו להחליף את הכול בשינה משותפת? אז הנה לך,״ אני מוסיפה בכעס, ״תמיד אמרתי לך. אין חלום שלא מתגשם.״ ובכעס אני דוחפת לאחור את משענת הכיסא, מהדקת אלי את החלוק ונרדמת.
    בזמן שישנתי הכעס שלי גדל. כשהתעוררתי, המכונית הקטנה כבר לא יכלה להכיל אותו. פתחתי את החלון אל הרוח הכהה, וצרחתי לו לתוך האוזן: ״שבר כלי שכמוך! אפס שכמוך! אימפוטנט! לישון אתי רצית, להתחתן אתי רצית, לעשות אתי ילד רצית. את כל השערות אחת אחת תלשת לי, הפרדת אותי מבעלי, הכרחת אותי להסגיר את הילדה, על הרחם שלי ויתרתי בשביל להשיג את הגט, ועכשיו מה? עכשיו אתה ישן! אני חוּרבה עגונה, אלמנה, גרושה, ערירית, שַכּולה, ואתה ישן!״
    הרוח הלוהטת הביאה הרגשה של צהריים, אבל כבר היה לילה. מהשיכונים עלה ריח של ארוחת צהריים, אבל זאת היתה ארוחת ערב. אלא אם כן השתנה משהו מאז שחליתי, ואיבדתי מושג גם לגבי הדברים הכי ברורים. בלילה יש חושך, ביום יש אור. בקיץ יש חום, ובחורף יש קור. אני נותנת בעיטה בברך של האהוב. הרגל שלו קופצת, אבל הוא לא מתעורר. ״תגיד לי,״ אני צורחת לו לאוזן, ״בוא ונראה את החכְמה שלך. ארוחת צהריים אוכלים בצהריים, וארוחת ערב בערב, או שאני טועה? תגיד לי,״ אני צורחת שוב ומנסה בעיטה חזקה יותר ישר בביצים, ״כשאוהבים מתחתנים, וכששונאים מתגרשים, או שאני טועה?״
    האהוב גונח מכאבים. ״תרשה לי לזעזע קצת את החלומות הוורודים שלך,״ אני מנסה במתיקות, ״אבל עכשיו כבר לילה, אם אני לא טועה, וליתר דיוק עכשיו כבר הלילה האחרון של המאהב לשעבר, ואם לסמוך על מה שאומרים הרופאים, נשארו לו עוד בקושי שעתיים. אם לא אכפת לך, הייתי מאוד רוצה להיפרד כיאות ממה שגדל לו שם בין הרגליים, מפני שדבר כזה, עם כל הכבוד, לא אראה שוב. אז אולי תגייס את כל הכוחות שנשארו לך, ותקדיש לי עוד כמה דקות מזמן העֵרות הנדיר שלך?״
    גברים כנראה מעדיפים שמדברים אליהם במתיקות, והאהוב הוא בסופו של דבר גבר. הוא פוקח עיניים וממשש בכבדות את הביצים הכואבות שלו. בלי להגיד מלה, הוא יוצא לדרך. שנים הוא מנסה לשכנע אותי לסמוך עליו, ועכשיו אני מתחרטת שלא יכולתי לתת בו אמון. כל כך אחראי, האהוב. בלי להגיד מלה, בעיניים עצומות, הוא נוסע ישר אל מגרש החניה שליד ביתו של המאהב לשעבר, ומיד ראשו נופל על ההגה, והוא נרדם. רק כשאני יוצאת מהמכונית אני מתחילה להתפלא, איך ידע בדיוק איפה גר המאהב לשעבר. הוא לא שאל שמאלה או ימינה. הוא לא שאל מה הכתובת. הוא נסע בלי היסוס, כאילו היה שם כבר מאה פעמים לפחות. הוא אפילו חנה במקום המסומן בלבן. היה כתוב שם, באותיות לבנות ענקיות: ״לדיירי הבניין בלבד״.

    • צרויה שלו
      צילום: יחסי ציבור
    • צרויה שלו

      צרויה שלו (נולדה ב-13 באפריל 1959) היא סופרת ועורכת ספרים ישראלית.

      את שירותה הצבאי עשתה כמש"קית ת"ש בבית הספר לשריון וכפקידה פלוגתית בבה"ד 1 בשנים 1979-80. היא בעלת תואר ראשון ותואר שני בלימודי מקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בסוף שנות ה-80 החלה לעבוד כלקטורית בהוצאת כתר, ובהמשך מונתה שם לעורכת של סדרת "סיפורת עברית". בין השאר ערכה את ספריהם של סביון ליברכט, יפתח ספקטור ויאיר לפיד. ערכה גם ספרי עיון, ובהם ספרו של דן מירון "מול האח השותק". בדברי תודה בסוף הספר כתב מירון: "שלו ערכה את הספר באהדה אך גם בביקורתיות מעוררת כבוד והביא לשיפור ניכר של פרקים רבים בו לעומת הנוסחים שהונחו לפניה. השכליות החדה והרגישות של צרויה שלו הפכו את העבודה במחיצתה על עריכת הספר מעמל לעונג וגם לשיעור מאלף".‏במסגרת הוצאת קשת ערכה את ספריהם של רם אורן ושלי יחימוביץ'.
      ב-2012 זכתה בפרס לספרות של עיתון די ולט, על מכלול יצירתה.‏  ב-2014 זכתה בפרס פמינה לספרות צרפתית על ספרה "שארית החיים" שיצא בשנת 2011.‏
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המינה ליזה
    • רדיקלים חופשיים
    • חיי אהבה
    • תרה
    • המורה
    • נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות
    • מוזה
    • יתד
    • הדום בגן עדן
    • כתובת אש
    • מאושרי והלאה
    • אנשים שבקיר