הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רצח בעיניים
  • רצח בעיניים
    ג'וזף פיינדר | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | 2006 | מתח ופעולה | 367 עמ' מודפסים

    ג`ייסון סטדמן הוא מנהל מכירות בן שלושים, צנוע וחרוץ, שאוהב מאוד את אשתו קייט ורוצה להצליח בעבודתו. אבל, כמו שמבהיר לו הבוס שלו, לסטדמן חסר "רצח בעיניים" – אותה שאפתנות חסרת גבולות שתאפשר לו לעלות בסולם הדרגות. הכול משתנה כשסטדמן פוגש את קרט סמקו, לוחם בכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית שחזר זה עתה מהמלחמה בעירק.

     

    מאותו רגע מזלו של סטדמן משתפר להפליא, בעוד יריביו נתקלים ברצף מוזר של תקלות חמורות. הקריירה של סטדמן נוסקת, אך המחיר שהוא משלם יקר מאוד. כחרב פיפיות, טקטיקות הלחימה של סמקו פונות לעברו והופכות את חייו לגיהינום. סטדמן נאלץ להפנים את תורות הקרב של יריבו כדי להשיב מלחמה שערה.

     

    "רצח בעיניים" הוא סיפור מתח מעורר מחשבה על עולם העסקים כשדה קרב ועל המחיר היקר של כוח ועורמה היוצאים מכלל שליטה. ג'וזף פיינדר הוא מחבר רבי המכר פרנויה, המנכ"ל , משחקי כוח ועוד.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • בסדר, אז אני אידיוט.
    ההונדה אקוּרה נפלה לתעלה כי ניסיתי לעשות יותר מדי דברים בבת אחת. הרדיו דיסק ניגן בשיא העוצמה את האלבום The Bends של להקת רדיוהֶד בזמן שנסעתי הביתה, מהר מדי, כי כבר הייתי באיחור, כמו תמיד. ביד שמאל החזקתי את ההגה, וביד ימין נקשתי על הבּלֶקבֶּרי כד לבדוק אי מיילים, כי קיוויתי שהצלחתי סוף סוף לסגור עסקה עם לקוח ענקי חדש. רוב האי מיילים היו תגובות על העזיבה הפתאומית של קרופורד, סגן מנהל המחלקה שלנו, שרק היום נודע לנו שהוא ערק לסוני. ואז הסלולרי צלצל. זרקתי את הבלקברי על המושב שלידי ולקחתי ליד את הסלולרי.
    לפי הצלצול ידעתי שזאת אשתי, קייט, ולכן לא טרחתי להנמיך את המוזיקה, כי תיארתי לעצמי שהיא סתם מתקשרת כדי לברר מתי אני חוזר סוף סוף מהעבודה, כדי שנאכל יחד ארוחת ערב. בחודשים האחרונים היא נתפסה לשיגעון של טופו, אורז חום, נבטים וכל מיני דברים כאלה. היה לי ברור שזה נורא בריא, כי הטעם היה זוועה, אף על פי שלא התכוונתי להגיד לה את זה.
    אבל לא בגלל זה היא התקשרה. ברגע ששמעתי את הקול שלה ידעתי שהיא בכתה, ועוד לפני שהיא פתחה את הפה ידעתי גם למה.
    "דימרקו צלצל," היא אמרה. דימרקו היה הרופא שלנו במחלקה לטיפולי פוריות בבית החולים של בוסטון, ובשנתיים האחרונות הוא ניסה לעזור לנו להיכנס להיריון. לי אישית לא היו הרבה תקוות, וגם לא הכרתי אישית זוגות שנעזרו בהפריית מבחנה, אז בכלל פקפקתי בכל התהליך. התחושה שלי היתה שטכנולוגיה מתקדמת זה משהו שמתאים לצגי מחשב ומסכי פלזמה שטוחים, ולא להבאת תינוקות לעולם. אבל עכשיו, כששמעתי את הקול של קייט, בכל זאת הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בבטן.
    הבעיה הכי חמורה היתה המצב הנפשי של קייט. זריקות ההורמונים שהיא קיבלה כבר שיגעו אותה לגמרי, ועכשיו פחדתי שהיא כבר ממש תרד מהפסים.
    "אני נורא מצטער," אמרתי.
    "הרי הם לא יסכימו שנמשיך לנסות עוד פעם ועוד פעם," אמרה. "מה שמעניין אותם זה המספרים שלהם, ואנחנו מורידים להם את הממוצעים."
    "קייטי, זה רק הניסיון השלישי שלנו בהפריית מבחנה. ובכל מקרה מדובר רק על עשרה אחוז הצלחה בכל מחזור, לא? אז פשוט נמשיך לנסות, מותק. זה הכול."
    "אבל השאלה היא מה נעשה אם זה לא ילך." קולה של קייט נעשה דק וחנוק, והלב שלי נצבט. "מה, ניסע לקליפורניה לקבל תרומת ביצית? אני לא מסוגלת לעשות דבר כזה. אז מה נעשה, נאמץ? אני בקושי שומעת אותך, ג'ייסון."
    לא היתה לי שום בעיה עם אימוץ. זאת אומרת, אני חושב שלא היתה לי בעיה עם זה. אבל ידעתי שאני צריך להיזהר במה שאני אומר, אז במקום זה התמקדתי בהנמכת העוצמה של המוזיקה. על ההגה היה מין מתג קטן שמאפשר להנמיך את המוזיקה, אבל אף פעם לא הצלחתי לקלוט איך משתמשים בו, ולכן התחלתי ללחוץ עם האגודל של יד שמאל על כל מיני מתגים, אבל עוצמת הקול רק התחזקה, עד שרדיוהד ממש צרחו.
    "קייט," אמרתי, אבל באותו רגע ראיתי שאני סוטה לשוליים ועוד רגע יורד מהכביש. עזבתי את הטלפון, תפסתי את ההגה בשתי ידיים וסובבתי אותו חזק, אבל זה היה מאוחר מדי. שמעתי את הגלגלים יורדים מהכביש, סובבתי את ההגה ולחצתי על דוושת הבלמים בכל הכוח.
    נפץ מתכתי מפחיד. נזרקתי קדימה על ההגה ושוב לאחור. המכונית נטתה על הצד, המנוע שאג והגלגלים הסתובבו באוויר.
    מיד היה לי ברור שלא נפגעתי קשה, אולי רק איזו מכה חזקה בצלעות. מצחיק: דבר ראשון נזכרתי בתשדירי השירות האלה בשחור לבן משנות החמישים והשישים, שניסו להילחם בתאונות הדרכים בעזרת מראות זוועה. לאחד החברים שלי מהמכללה היתה קלטת וידיאו של סרטי הסנאף החינוכיים האלה. זה היה פחד מוות להסתכל על הסרטונים האלה. לא בדיוק ברור לי איך מישהו שלמד נהיגה בתקופה ההיא היה מסוגל לראות את הסרטים האלה, ובכל זאת להסכים להתיישב מאחורי ההגה.
    כיביתי את המנוע, המוזיקה השתתקה, ישבתי בדממה במשך כמה שניות, ורק אז הרמתי את הטלפון מרצפת המכונית כדי לחייג לשירות החירום שהייתי מנוי בו.
    אבל הקו עדיין היה פתוח ושמעתי את קייט צורחת.
    "קייט," אמרתי.
    "ג'ייסון, אתה בסדר?" היא כמעט יצאה מדעתה. "מה קרה?"
    "אני בסדר גמור, חמודה."
    "אלוהים ישמור, ג'ייסון, קרתה לך תאונה?"
    "אל תדאגי, מותק. אני לגמרי... אני בסדר. הכול בסדר. אל תדאגי."

    אחרי שלושת רבעי שעה הגיעה משאית גרר, משאית אדומה, שעל הדופן שלה היה כתוב מ"א וולש שירותי גרירה. הנהג ניגש אלי עם לוח כתיבה ביד. הוא היה בחור גבוה, עם כתפיים רחבות, זקן תיש מוזנח, בנדאנה על הראש ושיער חום מפוספס באפור, קצר מלפנים וארוך מאחור. הוא לבש ז'קט עור שחור של אופנועני הארלי דיווידסון.
    "וואו, איזה בלגן," אמר הבחור.
    "תודה שבאת," אמרתי.
    "אין בעיה," הוא אמר. "תן לי לנחש: דיברת בסלולרי."
    מצמצתי, היססתי רגע ובסוף אמרתי במבוכה, "נכון."
    "ממש אסון המכשיר הזה."
    "כן, לגמרי," אמרתי. אפשר לחשוב שאני מסוגל לחיות בכלל בלי הסלולרי שלי. אבל הוא לא נראה טיפוס של טלפונים סלולריים. הוא נהג במשאית גרר ובאופנוע. ובמשאית בטח היו לו מכשיר קשר, טבק לעיסה רֶד מן, תקליטורים של האחים אולמן וגליל נייר טואלט בתא הכפפות. מין טיפוס כזה שהדשא בחצר שלו כבר מזמן נהפך ליער טרופי, והוא בטוח ששלוש המילים האחרונות בהמנון הלאומי הן "אופנועים, היכון, סע!"
    "אתה בסדר?" הוא אמר.
    "כן, בסדר גמור."
    הוא הסיע את המשאית לאחור, קירב אותה למכונית שלי, הוריד את משטח הגרירה וחיבר את הקרסים לאקורה. ואז הוא הפעיל את הגלגלת החשמלית והתחיל למשוך את המכונית שלי מהתעלה. למזלנו, היינו בחלק די שומם של הכביש (כשאני חוזר מהמשרד בפְרַמינגהם אני תמיד עושה קיצור ונוסע דרך הכביש המהיר), כך שלא עברו לידנו יותר מדי מכוניות. שמתי לב שעל החלון האחורי של המשאית יש מדבקה צהובה כזאת שכתוב בה "תומכים בחיילים", ועל החלון הקדמי יש מדבקות כאלה בשחור ולבן עם הכתובת "השבויים והנעדרים". ישר הבנתי שלא כדאי לי למתוח ביקורת על המלחמה בעירק, אם לא מתחשק לי שהבחור ימחץ לי את הגרון בשתי ידיים.
    "תעלה לקבינה," הוא אמר.
    בקבינה של המשאית היה סירחון של עשן סיגריות ודלק. מדבקה שקופה של הכוחות המיוחדים היתה מודבקת ליד לוח המחוונים. התחלתי להרגיש מין ויברציות מוזרות בקשר למלחמה הזאת.
    "יש איזה מוסך שאתה מעדיף לנסוע אליו?" הוא אמר. בקושי הצלחתי לשמוע אותו מעל היללה ההידראולית של מנגנון ההרמה.
    יש לי חבר שדלוק על מכוניות והוא בטח היה יודע לאיזה מוסך כדאי ללכת, אבל אני בעצמי לא מסוגל להבדיל בין מַצנן למצנם. "למזלי, לא יוצא לי להיות מעורב בתאונות לעתים קרובות," אמרתי.
    "כן, אתה לא נראה מאלה שנשכבים מתחת לאוטו ומחליפים את השמן בעצמם," אמר הארלי. "יש איזה מוסך שאני מכיר, לא רחוק מכאן. ניסע לשם."

    רוב הנסיעה סתם ישבנו ושתקנו. פעמיים או שלוש ניסיתי להתחיל לדבר עם הארלי, אבל זה היה כמו לנסות להדליק גפרור רטוב.
    בדרך כלל אני מסוגל לדבר עם כל אחד על כל נושא - ספורט, ילדים, כלבים, טלוויזיה, מה שלא יהיה. באותה תקופה הייתי איש מכירות באחת מחברות האלקטרוניקה הגדולות ביותר בעולם, משהו בקנה מידה של סוני ופנסוניק. המחלקה שעבדתי בה עסקה במכירת מסכי פלזמה וצגי LCD - צגי גביש נוזלי, דקים ושטוחים כאלה, שאנשים משתגעים עליהם. מוצרים ממש מדליקים. וגיליתי שאנשי מכירות טובים, אלה שממש מוכשרים לזה, מסוגלים לדבר עם כל בן אדם. בדיוק כמוני.
    אבל הבחור הזה לא רצה לדבר, ואחרי כמה דקות פשוט ויתרתי. הרגשתי קצת נבוך במושב הקדמי של משאית הגרר, כשלידי מלאך הגיהינום הזרוק הזה, ואני בחליפה שחורה ויקרה, משתדל לא לשבת על המסטיקים או הזפת, או מה שזה לא היה שם על ריפוד הוויניל. מיששתי את הצלעות שלי והגעתי למסקנה ששום דבר לא נשבר. אפילו לא כאב לי במיוחד.
    מרוב שעמום התחלתי לבהות במדבקות שעל תא הכפפות - מדבקה של הכוחות המיוחדים, מדבקה בצורת דגל ארצות הברית עם הסיסמה "הצבעים האלה לא ידהו לעולם", ועוד מדבקה עם המשפט "אני מהכוחות המיוחדים - אמא שלך בטח הזהירה אותך ממני". אחרי כמה זמן אמרתי, "זאת המשאית שלך?"
    "לא, חברת הגרירה היא של חבר שלי, ואני פשוט עוזר לו לפעמים."
    או, הבחור התחיל לדבר. שאלתי, "החבר שלך היה בכוחות המיוחדים?"
    שתיקה ארוכה. אולי אסור בכלל לשאול מישהו אם הוא היה בכוחות המיוחדים? אולי זה מין קטע כזה של "טוב, אני אספר לך, אבל אחרי זה אני אצטרך להרוג אותך"?
    התכוננתי להגיד משהו, אבל אז הוא אמר, "שנינו היינו שם."
    "אה," אמרתי, ושוב השתררה שתיקה. הוא הדליק את הרדיו על שידור של משחק בייסבול. הרד סוקס שיחקו נגד הסיאטל מרינרס בפנוויי פארק. הם בקושי הצליחו לצבור נקודות, ההפרש היה קטן, הם נלחמו על כל נקודה ונקודה, והמשחק היה די מסעיר. אני נורא אוהב לשמוע בייסבול ברדיו. בבית יש לי טלוויזיה עם מסך שטוח ענקי שקניתי בהנחה בעבודה, ואין ספק שלראות בייסבול ברזולוציה גבוהה זה כיף אמיתי. אבל אין כמו משחק בייסבול ברדיו: לשמוע את הנקישות של המחבט, את הרחש של הקהל, ואפילו את הפרסומות המטופשות לשמשות של מכוניות. ממש קלאסיקה. השַדרים נשמעים בדיוק כמו שהם נשמעו כשהייתי ילד, ובטח גם כמו שהם נשמעו כשאבא שלי היה ילד. הקולות השטוחים והמאנפפים שלהם הם כמו נעלי התעמלות ישנות, נוחות ומוכרות, שכבר קיבלו את הצורה של הרגל. כולם משתמשים במשפטים השחוקים האלה כמו "הכדור - עף - גבוה!" ו"כל הרצים בפינות" ו"זורק ו... מחטיא". אני נורא אוהב איך שהם מתחילים לדבר פתאום בקול רם ומהיר כזה, וצועקים כל מיני דברים, כמו "רחוק מדי! ר חוק מ די!"
    אחד השדרים דיבר על המגיש של קבוצת רד סוקס ואמר, "...אבל אפילו בשיא המשחק שלו הוא לעולם לא יצליח להתקרב לשיא מהירות ההגשה של 162 קמ"ש, שנקבע על ידי...? ג'רי, אתה בטח יודע על ידי מי."
    והבחור השני אמר, "נולן ראיין."
    "נולן ראיין," אמר השדר, "יפה מאוד. שיא שנקבע באצטדיון אנהיים, בעשרים באוגוסט, 1974." הוא בטח קרא את זה מהדף, איזשהו תחקיר שסיפק לו המפיק.
    אמרתי, "טעות."
    הנהג סובב אלי את הראש. "הה?"
    אמרתי, "החבר'ה האלה, אין להם מושג על מה הם מדברים. שיא מהירות ההגשה נקבע על ידי מארק וולרס."
    "יפה מאוד," אמר הארלי והנהן. "מארק וולרס. 165 קמ"ש."
    "בדיוק," אמרתי בהפתעה. "165 קמ"ש, ב 1995."
    "באימוני האביב של אטלנטה ברייבס." ואז הוא חייך, חיוך קליל כזה, וחשף שיניים לבנות ומסודרות. "לא חשבתי שעוד מישהו יודע דברים כאלה," אמר.
    "ברור שהמגיש הכי מהיר מאז ומעולם, לא בליגות העליונות, היה..."
    "סטיב דלקובסקי," אמר הארלי. "177 קילומטר בשעה."
    "ניפץ את מסכת המגן של השופט," אמרתי והנהנתי. "גם אתה היית משוגע על בייסבול כשהיית ילד? והיו לך אלפי קלפים של בייסבול?"
    הוא חייך שוב. "בדיוק. חבילות המסטיקים האלה, עם המסטיק המגעיל והמחורבן הזה בפנים."
    "שתמיד הכתים את אחד הקלפים בחבילה."
    הוא צחקק.
    "אבא שלך לקח אותך הרבה לפנוויי?" אמר.
    "לא גדלתי כאן," אמר. "אני ממישיגן. ואבא שלי לא היה בסביבה. וגם לא יכולנו להרשות לעצמנו ללכת למשחקים."
    "גם אנחנו לא," אמרתי. "לכן הקשבתי הרבה למשחקים ברדיו."
    "גם אני."
    "שיחקתם בייסבול בחצר?" אמרתי. "שברתם הרבה חלונות?"
    "לא היתה לנו חצר."
    "גם לי לא. אני והחברים שלי שיחקנו בגינה שבקצה הרחוב."
    הוא הנהן וחייך.
    הרגשתי כאילו אני מכיר את הבחור הזה כבר שנים. נראה שבאנו מאותו רקע - בלי כסף, בלי חצר מסביב לבית, כל הסיפור הזה. אבל אני למדתי במכללה בסופו של דבר ועכשיו ישבתי כאן בחליפה, והוא הלך לצבא כמו הרבה בוגרי תיכון.
    הקשבנו קצת למשחק. החובט של סיאטל עלה למגרש. הוא הצליח לחבוט בהגשה הראשונה. שמענו את הנקישה של המחבט. "והנה כדור שעף ג בו ה, עמוק עמוק לתוך שמאל השדה!" צעק אחד השדרים. הכדור עף ישר אל הכפפה של החובט הכי חזק של הרד סוקס, שהיה ידוע גם כשחקן שדה מגושם ביותר ואסטרונאוט אמיתי, שהיה מסוגל להיעלם מהשדה ממש באמצע המשחק כדי ללכת להשתין. כשהוא לא היה עסוק בלפספס את הכדור.
    "הוא תפס אותו," אמר השדר. "הכדור עף ישר לתוך הכפפה שלו."
    "הוא יפיל אותו," אמרתי.
    הארלי צחק. "בדיוק."
    "הנה זה בא," אמרתי.
    הארלי צחק בקול רם עוד יותר. "ממש כואב הלב," אמר.
    שאגת אכזבה נשמעה באצטדיון. "הכדור חבט בחלק האחורי של הכפפה," אמר השדר, "כשהוא ניסה להשתטח ולהגיע אליו. אנחנו עדים לשגיאה חמורה ביותר."
    גנחנו יחד.
    הארלי כיבה את הרדיו. "אני לא יכול לסבול את זה יותר," אמר.
    "תודה לך," אמרתי, ואז בדיוק נכנסנו למגרש החנייה של המוסך.

    זה היה מין מקום מוזנח כזה, שנראה כמו תחנת דלק שהפכו אותה למוסך. בשלט המואר היה כתוב המוסך של וילקי. למנהל התורן קראו עבדול, ויש לשער שבימינו הוא לא היה עובר בקלות את הבידוק הביטחוני בנמל התעופה. חשבתי שהארלי יתחיל מיד להוריד מהמשאית את הגווייה של האקורה המסכנה שלי, אבל במקום זה הוא נכנס לחדר ההמתנה ועמד ליד עבדול בזמן שהוא רשם את כל הפרטים של הביטוח שלי. גם פה ראיתי מדבקה של "תומכים בחיילים" ומדבקה שקופה של הכוחות המיוחדים.
    הארלי אמר, "ג'רמיה נמצא?"
    "כן, בטח," אמר עבדול. "נמצא בבית עם הילדים."
    "זה חבר שלי," הוא אמר. "תדאגו לטפל בו כמו שצריך."
    הסתכלתי סביבי והבנתי שנהג הגרר מתכוון אלי.
    "אין בעיה, קֶרְט," אמר עבדול.
    "תגיד לג'רי שהייתי כאן," אמר הארלי, שעכשיו התברר שקוראים לו קרט.
    דפדפתי בגיליון ישן של פלייבוי בזמן שנהג המשאית ועבדול נכנסו למוסך. הם חזרו אחרי כמה דקות.
    "עבדול ימסור את האוטו שלך לפחח הכי טוב כאן," אמר קרט. "הם עושים עבודה יפה. מערכת ממוחשבת לערבוב צבע. מצבעה נקייה. אולי תגמור פה עם הניירת ואני אכניס את המכונית פנימה."
    "תודה רבה," אמרתי.
    "טוב, קרט, אז נתראה," אמר עבדול.
    כשיצאתי מהמשרד אחרי כמה דקות ראיתי שקרט יושב במשאית, המנוע פועל והוא מקשיב למשחק.
    "הֵיי," הוא אמר, "איפה אתה גר? אני אקפיץ אותך."
    "די רחוק. בבֶּלמונט."
    "אז קח את הדברים שלך מהמכונית ותעלה."
    "זה לא טרחה בשבילך?"
    "משלמים לי לפי שעה, חבוב. לא לפי כמות המכוניות."
    הוצאתי את נרתיק התקליטורים שלי, שהיה על רצפת המכונית, ואת תיק העבודה וכפפת הבייסבול מהמושב האחורי.
    "עבדת פעם במוסך?" אמרתי כשנכנסתי שוב למשאית.
    מכשיר הקשר התחיל להרעיש והוא כיבה אותו. "עשיתי הכול."
    "וזה נחמד לעבוד בגרירה?"
    הוא סובב אלי את הראש והסתכל אלי כאילו כדי להגיד נפלת על כל הראש? "אני עובד במה שיש."
    "אנשים כבר לא אוהבים להעסיק חיילים?"
    "אנשים מאוד אוהבים להעסיק חיילים," הוא אמר. "אבל לא כאלה עם שע"ק."
    "מה זה שע"ק?"
    "שחרור עם קלון. חייבים לרשום את זה כשמגישים בקשה להתקבל לעבודה, וברגע שאנשים רואים את זה - הדלת נסגרת."
    "אה," אמרתי. "סליחה ששאלתי. זה לא ענייני."
    "לא קרה כלום. זה פשוט מרגיז. ברגע שאתה משתחרר מהצבא עם קלון, אתה גם לא מקבל שום הטבות שחרור או פנסיה. ממש על הפנים."
    "איך זה קרה?" אמרתי. "אם לא מפריע לך שאני שואל."
    שוב שתיקה ארוכה. הוא הפעיל את האיתות ועבר נתיב. "לא, לא מפריע לי." הוא השתתק שוב, ולא הייתי בטוח שהוא מתכונן לענות. ואז הוא אמר: "מפקד הצוות שלנו שלח חצי מהצוות למשימת התאבדות, משימת סיור בתיקרית. אמרתי לו שרוב הסיכויים שהם ייתקלו במארב, ומה אתה חושב שקרה? הם נתקלו במארב. התקיפו אותם בררנ"טים, והחבר שלי ג'ימי דונאדיו נהרג."
    הוא השתתק והסתכל ישר קדימה על הכביש תוך כדי נהיגה. ואז הוא הוסיף: "בחור טוב, ממש לפני שחרור, נולד לו תינוק שהוא עוד לא ראה. אהבתי את הבן אדם הזה. אז פשוט איבדתי את הצפון. ניגשתי למפקד הזה והחטפתי לו מכות רצח. שברתי לו את האף."
    "וואו," אמרתי. "אני ממש לא מאשים אותך. אז עשו לך משפט צבאי וכל זה?"
    הוא משך בכתפיים. "מזל שלא שלחו אותי לכלא. אבל אף אחד בפיקוד לא רצה למשוך תשומת לב למה שקרה באותו לילה, וברור שלא רצו שזה יגיע ליח"מ או משהו כזה. לא טוב למורל של הצבא. והכי חשוב - מזיק לתדמית הציבורית. אז העסקה היתה שחרור עם קלון, בלי מאסר."
    "וואו," אמרתי שוב. לא היה לי מושג מה זה יח"מ, אבל גם לא התכוונתי לשאול.
    "אז אתה עורך דין או משהו כזה?"
    "איש מכירות."
    "איפה?"
    "באֶנטרוניקס. בפרמינגהם."
    "שיגעון. אתה יכול לסדר לי הנחה על מסך פלזמה?"
    היססתי. "אני לא שייך למחלקה הקמעונאית, אבל אולי אני אצליח לעשות משהו."
    הוא חייך. "אני צוחק. בלאו הכי אני לא יכול להרשות לעצמי טלוויזיה כזאת, אפילו בהנחה. שמתי לב לכפפת הבייסבול הזאת שיש לך שם. נחמד. ממש כפפה של מקצוענים, מעור אמיתי. נראית כאילו רק עכשיו יצאה מהקופסה. חדשה, מה?"
    "מלפני שנתיים בערך," אמרתי. "מתנה מאשתי."
    "אה. אתה משחק?"
    "לא הרבה. בעיקר בנבחרת של החברה. סופטבול, לא בייסבול, אבל אשתי לא מבינה את ההבדל." נבחרת הסופטבול שלנו היתה על הפנים. רצף ההפסדים שלנו הזכיר את העונה האיומה של הבולטימור אוריאולס ב 1988. "ואתה משחק?"
    הוא משך בכתפיו. "פעם שיחקתי."
    שתיקה ארוכה.
    "בבית ספר או משהו כזה?" אמרתי.
    "גויסתי לאחת מקבוצות הלוויין של הדטרויט טייגרס."
    "באמת?"
    "מדדו לי מהירות הגשה של 151 או 153 קמ"ש."
    "מה אתה אומר! מדהים!" הסתכלתי עליו.
    "אבל לא היה לי ראש לזה בתקופה ההיא. אז במקום זה התגייסתי. דרך אגב, קוראים לי קרט." הוא הוריד את יד ימין מההגה ולחץ לי את היד בלחיצה חזקה. "קרט סֶמקוֹ."
    "ג'ייסון סטֶדמן."
    עוד שתיקה ארוכה, ואז עלה לי רעיון.
    "לא יזיק לנו מישהו שיודע להגיש כמו שצריך," אמרתי.
    "מי זה 'לנו'?"
    "לנבחרת של החברה שלי. יש לנו משחק מחר בערב, וממש לא יזיק לנו מגיש טוב. אולי אתה רוצה לשחק איתנו מחר?"
    שוב שתיקה ארוכה. ואז: "אני לא צריך להיות עובד של החברה בשביל זה?"
    "ליריבים שלנו אין מושג מי עובד אצלנו ומי לא."
    קרט השתתק.
    כעבור רגע אמרתי: "אז מה דעתך?"
    הוא משך בכתפיים. "לא יודע." הוא הסתכל על הכביש וחייך חיוך קטן.
    באותו רגע הרעיון הזה נראה לי נורא נחמד.

     

    • ג'וזף פיינדר
      צילום: ECLamb
    • ג'וזף פיינדר

      ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

     
    |
    רצח בעיניים - מאת דיוויס. 5.2.2009
    |
    28/07/10
     
    |
    רצח בעיניים - מאת יעל צין. 30.3.2010
    |
    28/07/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המנכ
    • משחקי כוח
    • רצח ראוי
    • פיטר פן חייב למות
    • אל תעזוב
    • שומר המגדלור
    • ציפור כחולה, ציפור כחולה
    • הקבר בהרים
    • תיק רודמן
    • איש הזיכרון
    • מעגל מכושף
    • שטח הפקר