הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רכוש הריפרס
    ספר מוגן
     
  • רכוש הריפרס
    ג'ואנה וויילד | תרגום: מור רוזנפלד
    מארי בדיוק עזבה את הבעל שלה, שהתעלל בה והיא לא מחפשת גבר חדש, ובייחוד לא גבר כמו הוֹרְס. היא לא יודעת מה שמו האמיתי או איפה הוא גר, והיא בטוחה בתשעים אחוז שהוא פושע וכי ל'עסקים' שהוא מדבר עליהם עם אחיה אין שום קשר לעיצוב אתרי אינטרנט. היא רק רוצה שהוא יֵצא לה מהחיים, וזה יכול היה להיות סיפור פשוט מאוד אם הוא רק היה מפסיק להעיף אותה לגבהים חדשים שוב ושוב. 
    הורס הוא חבר במועדון האופנוענים 'הרִיפֵּרְס', וכשהוא רוצה משהו, הוא לוקח אותו. הוא רוצה את מארי, אבל היא לא מעוניינת להפוך ל'רכוש' של מישהו.
    ואז אחיה גונב מהמועדון. מארי יכולה להציל אותו אם תיתן להוֹרְס את מה שהוא רוצה –ואם היא תהיה ילדה מאוד־מאוד טובה, הוא ייתן לאחיה לחיות.  אולי.
     
    "ווילד לא נשארת חייבת, כשהיא מפתה את קוראיה לעולם האפל וההפכפך של מועדון הריפרס.  ערבוב עצמתי של אהבה, זעם, תאווה וגאולה המתנגשים ליצירת פצצה מתקתקת ששוב ושוב מתפוצצת בסיפור המתפתח, בו הבחורים הרעים של ווילד, ממצים עד סוף את המהומות ואת הכאוס שהם יוצרים. הקול החזק של הסופרת  ושל דמויותיה הדינמיות, מחזיקות את הסדרה רעננה, ממכרת וטהורה עד לכדי עונג צרוף." Rt Books
     
    מועדוני אופנוענים - מהטרנדים החמים ביותר ברומנטיקלנד העולמית. 
    השילוב הממכר של חיי אופנוענים עם סיפור אהבה לוהט, מאיץ לבבות, מעתיק נשימה ומנצנץ עיניים.  לא, אי אפשר לסרב...
    בוטה, לפנים, לא מתנצל לרגע אך גם מתוק ומרחיב לב. זהו סיפור האהבה של הורס ומארי. 
     
    רכוש הריפרס הוא הספר הראשון של ג'ואנה ווילד. הוא פרץ ישר לתוך רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. מאז היא לא מפסיקה לכתוב. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
    אִיסְטֶרְן וושינגטון, יַאקִימַה וַאלִי
     
    17 בספטמבר עד היום
     
     
    מַארִי
     
    שיט. יש אופנועים מחוץ לקרוואן.
    שלושה אופנועי הַארְלי דֵייוִוידְסוֹן, ליתר דיוק, וגם טנדר סגול־כהה גדול שלא זיהיתי.
    מזל שעצרתי בסופרמרקט בדרך הביתה. עבר עליי יום ארוך, והדבר האחרון שהתחשק לי לעשות היה לצאת ולקנות עוד אוכל בנוסף לכל מה שהיה לי בבית. אבל החבר'ה תמיד רצו לאכול. ג'ף לא נתן לי תוספת כסף לבירה ולא רציתי לבקש ממנו — לא עם כל הבעיות הכספיות שלו. וזה לא כאילו ששילמתי לו שכר דירה או משהו. אחי עשה לא מעט למעני במהלך שלושת החודשים האחרונים — בייחוד בשביל בחור שתכלית חייו היחידה היתה לעשן גראס ולשחק משחקי וידאו. הייתי חייבת לו, וידעתי את זה טוב מאוד.
    הספקתי לקנות קצת בירה ובשר טחון שהיה במבצע. התכוונתי להכין לשנינו המבורגר בלחמניה וצ'יפס, אבל תמיד הכנתי יותר ממה שצריך כדי שיהיה לנו מה לאכול גם למחרת. גֵבּי נתנה לי אבטיח שקנתה בהֵמירסְטוֹן באותו סוף שבוע, ואפילו היה לי סלט תפוחי אדמה גדול שהכנתי מראש לקראת ארוחת הצוות של מחר אחרי העבודה. השלמתי עם העובדה שאצטרך להישאר ערה עד מאוחר כדי להכין אחד אחר, אבל ידעתי שאני יכולה לעשות את זה.
    חייכתי, אסירת תודה על שמשהו בחיים שלי הולך כמו שצריך. היתה לי פחות מדקה לחשוב על זה, ובכל זאת הצלחתי לתכנן ארוחה שלמה — אולי לא סעודת גורמה, אבל בהחלט לא משהו שיביך את ג'ף.
    עצרתי ליד האופנועים ונזהרתי שלא לחנות קרוב מדיי אליהם. מתִּי מפחד בפעם הראשונה שהרִיפֵּרְס הגיעו אלינו. כל בן אדם שפוי היה פוחד מהם. והשם שלהם — מלאכי המוות — בהחלט תרם להילה המאיימת שללא ספק ביקשו ליצור. הם נראו ממש כמו בתמונות של מועדון האופנוענים המפורסם ביותר בתולדות ארצות הברית, 'מלאכי הגיהינום'; מין כנופיית פושעים מפחידים, עם מיליון קעקועים ווסטים שחורים מעור, מכוסים בטלאים שונים ומשונים. הם קיללו ושתו ויכלו להיות גסי רוח ותובעניים, אבל הם מעולם לא גנבו או שברו שום דבר. ג'ף הזהיר אותי לגביהם הרבה מאוד פעמים, אבל הוא גם החשיב אותם לחברים שלו. הגעתי למסקנה שהוא כנראה מגזים בכל הנוגע לגורם הסכנה. אני מתכוונת, אין ספק שהוֹרְס היה מסוכן, אבל לא בגלל מעורבות בפעילות פלילית כלשהי...
    בכל אופן, אני חושבת שג'ף עשה בשבילם איזשהו עיצוב גרפי לאתר אינטרנט. איזה עניין עסקי. לא היה לי שמץ של מושג למה מועדון אופנוענים צריך אתר אינטרנט, ובפעם היחידה ששאלתי אותו על זה הוא אמר לי לא לשאול שוב.
    ואז הלך וקבר את עצמו בקזינו ליומיים.
    יצאתי מהמכונית והלכתי לתא המטען כדי להביא את המצרכים, פוחדת לבדוק אם האופנוע של הורס חונה ביניהם. הרצון הנואש לראות אותו הכאיב לי, אבל לא הייתי בטוחה מה עליי להגיד כשזה יקרה. וזה לא כאילו שהוא ענה על ההודעות ששלחתי לו או משהו. אבל לא הצלחתי לשלוט בזה, הייתי חייבת לבדוק אם הוא שם. הרמתי את השקיות וניגשתי לאופנועים כדי לבחון אותם מקרוב לפני שאכנס פנימה.
    אני לא יודעת הרבה על אופנועים, אבל ידעתי מספיק כדי לזהות את שלו — אופנוע גדול ומבריק ושחור. לא מלא צבעים ומקושט כמו שרואים לפעמים על הכביש, רק גדול ומהיר, עם מפלטים ענקיים ושמנים מאחור, אפוף כמויות טסטוסטרון גדולות כל כך שזה בטח לא חוקי בכמה מדינות.
    האופנוע הזה היה יפה כמעט כמו הגבר שרכב עליו. אבל רק כמעט.
    לבי החל לדהור כשזיהיתי אותו עומד בקצה. רציתי לגעת בו, לראות אם העור שכיסה את המושב חלק כמו שזכרתי, אבל לא הייתי מטומטמת מספיק כדי לעשות דבר כזה. לא היתה לי שום זכות. ידעתי שאני אפילו לא צריכה להתרגש מזה שאני הולכת לראות אותו, אבל עדיין עבר בי זרם אדרנלין ברגע שהבנתי שהוא נמצא ממש שם, בתוך הקרוואן שלנו. מצב העניינים בינינו היה בעייתי, והאמת שלא הייתי בטוחה אם הוא אפילו יטרח להכיר בנוכחותי. היתה תקופה שהוא התנהג כמעט כמו החבר שלי, אבל בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא הפחיד אותי עד מוות.
    אבל אפילו כשהוא הפחיד אותי, הבן אדם הזה לגמרי הרטיב לי את התחתונים.
    גבוה ומוצק, עם שיער עד הכתף אסוף בקוקו, וזיפים עבים ושחורים שכיסו את פניו. קעקועי צמיד חמוּרים ושבטיים הקיפו את החלק העליון בזרועותיו. ואיזה פנים היו לו... הורס היה יפה ברמה של כוכב קולנוע. הייתי מוכנה להתערב שנשים נופלות לרגליו כמו זבובים, והעובדה שבילה יותר מלילה אחד במיטה שלי גרמה לי להיות מודעת מאוד לעובדה שיופיו לא נעצר מעל החגורה. המחשבה על נכסי פלג גופו התחתון הובילה אותי במהירות לפנטזיה חטופה אך אינטנסיבית, שכללה אותו ואותי על המיטה שלי בלוויית בקבוק סירופ שוקולד.
    יאמי.
    פאק. קינוח. אני צריכה קינוח להיום. הורס מת על מתוק. נשארו לנו פצפוצי שוקולד? אני יכולה להכין עוגיות בתנאי שיש לנו מספיק חמאה. הלוואי שהוא לא יכעס עליי, התפללתי בשקט, אם כי הייתי בטוחה למדיי שאלוהים לא מעוניין בתפילות שתאוות בשרים אסורה שיחקה בהן תפקיד משמעותי כל כך. הגעתי לדלת והחלקתי את השקיות במיומנות במורד זרועי הימנית כדי שאוכל לסובב את הידית. נכנסתי פנימה והבטתי על הסלון.
    ואז צרחתי.
    אחי הקטן כרע ברך במרכז החדר. היה ברור שהיכו אותו כמעט עד מוות. דם כיסה את השטיח. ארבעה גברים לבושים בווסטים של הריפרס עמדו סביבו. פיקניק, הורס ועוד שניים שלא הכרתי — גבר גדול ושרירי עם תספורת מוהוק, קעקועים על הקרקפת ואלף פירסינגים בערך, ועוד אחד, גבוה ושרירי גם הוא, עם שיער בלונדיני בהיר במיוחד, מעוצב בתספורת קוצים קצרה. הורס בחן אותי באותה הבעה קרת רוח וחסרת רגש כמעט עטה על פניו בפעם הראשונה שנפגשנו. עיניו היו מרוחקות, מנותקות לחלוטין מהסיטואציה.
    גם פיקניק בחן אותי. הוא היה גבוה, עם שיער שחור קצר וכהה — גזור בתספורת שנראתה מסוגננת הרבה יותר מדיי בשביל אופנוען — ועיניים כחולות בהירות, שללא ספק חדרו היישר אל תוך לבה של כל בחורה. פגשתי אותו חמש פעמים לפחות. פיקניק היה נשיא המועדון. היה לו חוש הומור נהדר, ותמיד היו עליו תמונות של שתי בנותיו המתבגרות, והוא נהג להראות אותן לכל אחד בכל הזדמנות שהיתה לו. הוא עזר לי לקלף תירס בפעם האחרונה שבא לבקר.
    אה, והוא גם עמד ממש מאחורי אח שלי וכיוון אקדח לראש שלו.
     
     
    16 ביוני — שנים־עשר שבועות קודם לכן
     
    ״מארי, עשית את הדבר הנכון,״ אמר ג'ף והצמיד חבילת קרח ללחיי. ״הבן זונה המסריח הזה צריך למות. את בחיים לא תתחרטי על זה שעזבת אותו, בחיים.״
    ״אני יודעת,״ עניתי, אומללה לחלוטין. הוא צדק — למה לא עזבתי את גארי קודם לכן? הוא היה החבר הרציני שלי בתיכון, והתחתנו כשהיינו בני תשע־עשרה. בגיל עשרים כבר ידעתי שעשיתי טעות איומה, אבל לקח לי חמש שנים נוספות להבין כמה איומה היא היתה באמת.
    היום הוא העיף לי סטירה חזקה בטירוף עם גב כף היד שלו.
    אחרי שזה קרה, לקח לי רק עשר דקות לעשות את מה שלא העזתי לעשות בכל הזמן שהיינו יחד. השלכתי את הבגדים שלי לתוך מזוודה ועזבתי את המניאק המתעלל והבוגדני.
    ״מבחינה מסוימת אני שמחה שהוא עשה את זה,״ אמרתי והשפלתי את מבטי אל שולחן הפורמייקה המצולק בקרוואן של אמא שלי. היא בדיוק יצאה לחופשה קטנה בכלא. החיים שלה די מסובכים.
    ״על מה לעזאזל את מדברת, מארי?״ שאל ג'ף ונענע את ראשו. ״הראש שלך נדפק לגמרי. מי אומר דברים כאלה?״
    אחי אהב אותי, אבל הוא לא בדיוק היה משורר דגול. חייכתי אליו חיוך קלוש.
    ״נשארתי איתו הרבה יותר מדיי זמן ופשוט ספגתי את כל החרא שלו. אני חושבת שיש סיכוי שהייתי נשארת לנצח. אבל כשהוא הרביץ לי, זה כאילו העיר אותי בבת אחת. עברתי מפחד נוראי לעזוב לחוסר אכפתיות מוחלט. האמת היא שפשוט לא אכפת לי, ג'ף. הוא יכול לשמור לעצמו את הכול — הרהיטים, המערכת, כל הזבל הזה. אני פשוט שמחה שיצאתי משם.״
    ״טוב, את יכולה להישאר כאן כל זמן שאת צריכה,״ אמר והחווה בידו על החלל הקטן. הקרוואן היה קטן וטחוב והדיף ריח של גראס וכביסה מלוכלכת, אבל הרגשתי בטוחה בו. זה היה הבית שלי במשך רוב חיי, וגם אם לא היתה לי ילדות מושלמת על פי שום קנה מידה, היא לא היתה רעה במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינו שני ילדי זבל לבן, שאבא שלהם נטש אותם עוד לפני שהגיעו לגיל בית ספר יסודי.
    טוב, אני מתכוונת שהיא היתה לא רעה עד שהגב של אמא התחיל לעשות לה צרות רציניות והיא התחילה לשתות. הדברים התחילו להידרדר במהירות אחרי זה. הבטתי סביבי וניסיתי לחשוב. איך שנינו עומדים לחיות יחד בקרוואן שנועד במקור לאדם אחד?
    ״אין לי כסף בכלל,״ אמרתי. ״אני לא יכולה לשלם לך שכר דירה. לפחות לא עד שאמצא עבודה. גארי אף פעם לא הפך את החשבון שלנו למשותף.״
    ״על מה לעזאזל את מדברת, מארי? שכר דירה?״ שאל ג'ף שוב ונענע את ראשו. ״זה גם הבית שלך. זאת אומרת, זה חתיכת חור מסריח, אבל זה החור המסריח שלנו. את לא צריכה לשלם פה שכר דירה לאף אחד.״
    חייכתי אליו, חיוך אמיתי הפעם. ג'ף אולי היה מסטול שהקדיש תשעים אחוז מהחיים שלו למשחקי וידאו, אבל היה לו לב טוב. פתאום הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו מרוב אהבה אליו. שמטתי את חבילת הקרח מידיי והסתערתי עליו, מחבקת אותו בכל כוחי. הוא כרך את זרועותיו סביבי במבוכה והחזיר לי חיבוק, אף שהיה ברור שהסיטואציה מביכה ומפחידה אותו לא מעט.
    מעולם לא היינו משפחה מהסוג המחבק והמנשק.
    ״אני אוהבת אותך, ג'ף,״ אמרתי.
    ״אהמ, כן, בסדר,״ מלמל, מתרחק ממני בעצבנות. אבל חיוך קטן עיטר את שפתיו. הוא ניגש לדלפק המטבחון, פתח מגירה ושלף מתוכה מקטרת זכוכית קטנה ושקיק גראס.
    ״רוצה קצת?״ שאל. כן, אין ספק שהוא אהב אותי. ג'ף לא בדיוק שש לחלוק את החומר שלו עם כל אחד. צחקתי ונענעתי את ראשי.
    ״נראה לי שאני אוותר. אני צריכה להתחיל לחפש עבודה מחר בבוקר. לא רוצה להיכשל בבדיקת סמים.״
    הוא משך בכתפיו והלך לסלון — שתפקד גם כחדר האוכל, חדר הכניסה והפרוזדור — והתיישב על הספה. הטלוויזיה שלו, המפלצתית בגודלה, נעורה לחיים שנייה לאחר מכן. הוא עבר במהירות בין הערוצים השונים עד שהגיע להיאבקות — לא היאבקות של ממש, אלא היאבקות מהסוג של תלבושות מגוחכות עם עלילה של אופרת סבון. גארי כנראה צפה באותו רגע באותו דבר בדיוק בבית שלנו. ג'ף לקח כמה שאכטות ואז הניח את המקטרת ואת מצית הזִיפּוֹ האהוב עליו של דֵת' הֵד על שולחן הסלון. ואז הוא לקח את המחשב הנייד שלו ופתח אותו.
    חייכתי.
    ג'ף תמיד היה גאון בכל מה שקשור למחשבים. לא היה לי שום מושג מה הוא עושה כדי להרוויח כסף — אם כי חשדתי שהוא עושה מעט ככל האפשר כדי לא לרעוב ללחם. רוב האנשים, כולל גארי, חשבו שהוא לוזר. ואולי הוא באמת היה כזה. אבל זה לא הזיז לי, מפני שבכל פעם שהזדקקתי לעזרתו הוא היה שם בשבילי. ואני תמיד אהיה שם בשבילו, הבטחתי לעצמי. ואני אתחיל בכך שאנקה את דיר החזירים הזה ואקנה לנו קצת אוכל אמיתי. ממה שראיתי עד כה, הבן אדם פחות או יותר התקיים על פיצה, צִ'יטוֹס וחמאת בוטנים.
    יש דברים שאף פעם לא משתנים.
     
    זאת היתה עבודה קשה לנקות את הקרוואן, אבל נהניתי מכל דקה. התגעגעתי לאמא, כמובן, אבל אני חייבת להודות (גם אם רק ביני לבין עצמי) שהיה הרבה יותר נעים בקרוואן בלעדיה. היא טבחית איומה, היא תמיד סוגרת את התריסים לחלוטין, והיא אף פעם לא מורידה את המים בשירותים.
    אה, כן, וכל דבר שהיא נוגעת בו הופך לבלגן כאוטי מחריד ואפוף דרמה.
    גם ג'ף לא היה מהסוג שמוריד את המים באסלה, אבל זה לא הפריע לי באותה מידה מסיבה כלשהי. כנראה מפני שהוא לא רק נתן לי את חדר השינה הגדול יותר, אלא גם תחב חבילת שטרות גדולה להפתיע לתוך הארנק שלי בבוקר הראשון של חיינו המשותפים. הוא נישק אותי על המצח למזל כשיצאתי לחפש עבודה. הייתי חייבת למצוא עבודה מיד למרות נוכחותה הבעייתית של החבּורה המכוערת, שטפיחת האהבה הקטנה של גארי הותירה על פניי.
    ״את הולכת לקרוע להם את הצורה, אחותי,״ אמר ג'ף ושפשף את עיניו. העובדה שיצא מהמיטה במיוחד כדי להיפרד ממני נגעה ללבי. הוא לא היה בדיוק טיפוס של בוקר. ״תקני לי קצת בירה בדרך הביתה? וקצת פילטרים כאלה לקפה... נגמרו לי, ועכשיו ראיתי שגם אין כבר מגבות נייר. אני לא יודע אם נייר טואלט יספיק בשביל זה, ואני צריך את מנת הקפאין שלי.״
    נרתעתי.
    ״אני אדאג לקניות,״ אמרתי במהירות. ״ולבישול,״ הוספתי, מעיפה מבט בכיור המלא עד אפס מקום בכלים מלוכלכים. ובסירים. ובמשהו ירוק שייתכן בהחלט שהכיל את הסוד לריפוי סרטן...
    ״מעולה,״ מלמל, ואז הסתובב ודידה בחזרה אל החדר שלו.
    מאז עברו כבר שבועיים והדברים התחילו להשתפר. דבר ראשון, התקדמתי מאוד בניקוי הבית וכבר לא פחדתי להתיישב על האסלה או להשתמש במקלחת. הפרויקט הבא שלי היה החצר שאף אחד לא כיסח בה את הדשא לפחות שנתיים. חוץ מזה מצאתי עבודה במעון יום שנקרא 'מכנסיים קטנים'. המנהלת שלו היתה דניס, אמא של חברת ילדות בשם קֵרָה. אני וקֵרה הפסקנו לדבר כשהיא נסעה לקולג', אבל ראיתי את אמא שלה פה ושם לפעמים ושאלתי תמיד מה שלומה. היא הצליחה לסיים את לימודי המשפטים ועבדה עכשיו באיזה משרד עורכי דין מצליח בטירוף בניו יורק. דניס הראתה לי תמונות שלה מדיי פעם, וקֵרה נראתה לי כמו אחת מעורכות הדין האלה שרואים בטלוויזיה עם חליפות המעצבים והנעליים היקרות.
    אלא שזה לא היה הגורל שנועד לי. הציונים שלי היו טובים לא פחות משלה, אבל הייתי כל כך מאוהבתתתת!!! בגארי עד שנפנפתי את הסיכוי שלי ללכת לקולג'. החלטה מצוינת, אין מה לומר.
    בכל אופן, דניס שאלה בזהירות אם אני עדיין עם גארי ובחנה בעיון את המייקאפ שמרחתי מעל החבּורה. סיפרתי לה על הכתובת החדשה שלי וזה היה סוף הסיפור.
    אז היתה לי עבודה עכשיו, לא שילמו לי הרבה, אבל אהבתי לעבוד עם הילדים ואפילו התחלתי לעשות קצת שמרטפות למשפחות שונות שהביאו את הילדים שלהן ל״מכנסיים קטנים״ למשך כל היום. ג'ף אהב את זה שאני בבית מפני שבישלתי וניקיתי ועשיתי כביסה. עשיתי את כל זה גם בשביל גארי, אבל הוא אף פעם לא אמר לי תודה.
    לא, הוא סתם היה מקטר שאני עושה הכול לא בסדר.
    ואז הוא היה הולך לזיין את הזונה שלו.
     
    סיימתי לעבוד בשלוש באותו יום, אז חזרתי הביתה ואפיתי לחם. שכללתי את הטכניקה שלי במשך השנים — אני מתחילה עם מתכון בסיסי ללחם צרפתי, אבל אני מוסיפה לו טונות של שום, עשבי תיבול איטלקיים, חמישה סוגים שונים של גבינות וזיגוג של חלבון ביצה. המתכון מספיק לשתי כיכרות גדולות, ותכננתי להגיש את הלחם בלוויית ספגטי ברוטב עגבניות טריות מהגינה של דניס ולהוסיף את סלט התרד המפורסם שלי. מובן שלא יכולנו לסיים כל כך הרבה לחם בעצמנו, אבל התכוונתי לקחת את הכיכר השנייה לעבודה בשביל הצוות.
    לדניס היתה גינה ענקית מאחורי המעון, והיא אמרה לי להרגיש חופשייה לקטוף מה שמתחשק לי. תכננתי לנצל את ההזמנה שלה כמה שיותר לפני שהעונה תחלוף. פנטזתי שאעשה קצת שימורי ירקות, אבל אני מניחה שזו לא היתה שאיפה מציאותית במיוחד. השארתי את כל הציוד שלי בבית של גארי, וממש לא התכוונתי לחזור לשם. הוא לא יצר איתי קשר מאז שעזבתי (מה ששימח אותי מאוד), והשמועות אמרו שהוא כבר הכניס את מיסְטי קַרְפֶּנְטֵר למיטה שלנו (מה שגרם לי לרצות להקיא).
    העדפתי לחשוב על מיסטי כעל ״הזונה״, מילה שכתבתי באותיות מודגשות בכל פעם ששלחתי למישהו הודעה שהזכירה אותה.
    הנחתי את בצק הלחם על שולחן הפיקניק הישן שלנו בחוץ כדי שיתפח, והחלטתי להתחיל לעבוד על ניכוש העשבים השוטים סביב המרפסת הקדמית. היה חם בחוץ, אז לבשתי חזיית ביקיני (שאני חייבת לומר שמילאתי בצורה מושלמת למרות גודל הקאפ הקטן יחסית שלי). לקחתי זוג כפפות עבודה ישנות שמצאתי בסככה, מזגתי לעצמי קצת תה קר ופתחתי את חלונות המכונית שלי כדי שאוכל לשמוע את הרדיו, שהתנגן בווליום החזק ביותר. ואז פצחתי בהתעללות מחרידה בכל סוגי העשבים.
    חצי שעה מאוחר יותר נדמה היה שהעשבים ניצחו, אז החלטתי לעשות הפסקה. טיפסתי על שולחן הפיקניק, הנחתי את כפות רגליי על הספסל בצד אחד ונשכבתי על גבי כשזרועותיי פרושות מעל ראשי. זאת היתה הרגשה נהדרת להיות רגועה וחופשייה כל כך בחצר הפרטית שלי, בלי שום דאגות.
    ומובן שזה היה הרגע המדויק שבו הופיעו כל האופנוענים.
     
    שמעתי אותם מתקרבים, כמובן, למרות המוזיקה שהתנגנה בקול רם במיוחד והחרישה את צליל המנועים עד שהיו ממש קרובים. לא קלטתי שיש לנו אורחים עד שהם כבר עברו את מחצית כביש הגישה הארוך המוביל לקרוואן. הכביש התפתל בתוך המטע של בעל הבית שלנו. התיישבתי ונשענתי לאחור על כפות ידיי כשהתקרבו אליי, המומה למדיי. העובדה שחיינו באמצע שום מקום, בלי אף שכן מסביב, מצאה חן בעיניי בדרך כלל. אבל ברגע זה הרגשתי מבודדת מאוד.
    מי היו הגברים האלה?
    לא חשבתי על זה שאני נוטפת זיעה ולובשת חזיית ביקיני עד שהם ירדו מהאופנועים, הסירו את הקסדות מראשיהם והסתובבו לבחון אותי בעניין. וכדי להפוך את הקלישאה הפרטית שלי למושלמת לחלוטין, Pour some sugar on me של דֵף לֵפֶּרְד התנגן ברדיו בקולי קולות בדיוק באותו זמן. למה לא, בואו, תשפכו עליי קצת סוכר. התכווצתי באימה. לא היה לי שום ספק שאני נראית כמו נסיכת זבל לבן מהגיהינום, שמשתזפת לה מחוץ לקרוואן שלה בביקיני ולצלילי מוזיקת הארד־רוק שאבד עליה הכלח. ממש הרגשתי את העיניים שלהם זוחלות על פני גופי, וגם אם נראה שהנוף מצא חן בעיני שלושתם, הבחור האמצעי היה זה שבאמת משך את תשומת לבי. הוא היה גדול. ואני לא מתכוונת לסתם גבוה (הוא בהחלט היה גבוה — הוא התנשא לגובה שני מטרים כמעט, ואני בקושי מגרדת את המטר שישים ושתיים), אלא לגדול ממש. כתפיים רחבות, זרועות שריריות, מעוטרות בקעקועי צמיד שבטיים שהקיפו את פרקי ידיו ואת שרירי הזרוע המשורגים שלו. הייתי בטוחה שלא אצליח להקיף את רוחב הזרוע שלו אפילו בשתי ידיים, והיו לו ירכיים עבות שרציתי למעוך... ואולי ללקק.
    הוא ירד מהאופנוע שלו וניגש אליי, עיניו הפכו את עיניי לבנות ערובה. הרגשתי פרץ חום גועש בין רגליי. עבר זמן רב מאז שהרגשתי מינית בצורה כלשהי, אם לומר את האמת. השנים האחרונות עם גארי היו מתסכלות במקרה הטוב ביותר, ומכאיבות ברגעים הגרועים ביותר. אבל משהו בדרך שבה האופנוען הזה התנועע ומילא את האוויר סביבו יחד עם נוכחותו הממגנטת תפסו אותי לא מוכנה והיכו בי ישר ב...
    טוב, אתם יודעים.
    הפטמות שלי התקשו והתנודדתי מעט כשהוא התייצב מולי והעביר אצבע לאורך עצם הבריח שלי, מהכתף כלפי פנים. ואז הוא החליק אותה אצבע במורד עורי, בין השדיים, נוגע לא נוגע בשוליהם. הוא הכניס את האצבע לפיו וטעם את זיעתי. היה לו ריח של שמן מנועים וסקס.
    פאק.
    ״היי, תחת לוהט,״ אמר. המילים הפיגו את הכישוף. תחת לוהט? איזה בחור נורמלי קורא ככה לבחורה שלא פגש בחיים? ״הגבר שלך כאן? אנחנו צריכים לדבר איתו.״
    זחלתי לאחור על השולחן בניסיון לתפוס ממנו מרחק, וכמעט מעדתי. המוזיקה נקטעה בבוטות. הסטתי את מבטי ממנו וראיתי שאחד החברים שלו שלח יד אל תוך המכונית שלי ושלף ממנה את המפתחות. הוא הכניס אותם לכיסו. מה נראה לו שהוא עושה בדיוק?
    ״אתה מתכוון לג'ף? הוא נסע לעיר,״ עניתי, מנסה להשיב לעצמי את שלוות רוחי. שיט, אולי לא הייתי צריכה להודות שאני לבד בבית? אבל האמת היא שלא היתה לי ברירה. זאת אומרת, יכולתי להגיד שאני הולכת לקרוא לג'ף ואז לנעול את הדלת אחריי, אבל הקרוואן הזה היה בן שלושים. הבריח העלה חלודה עוד מאז שהייתי ילדה. וחוץ מזה מפתחות המכונית שלי היו אצלם. ״למה שלא תחכו כאן ואני אתקשר אליו?״
    הגבר הגדול בחן אותי בתשומת לב. פניו היו קרים וחסרי הבעה. הגעתי למסקנה שייתכן מאוד שהוא בכלל לא אנושי. הוא דמה יותר לרובוט שארנולד שוורצנגר גילם בשליחות קטלנית. לא רציתי להמשיך להביט בעיניו, והשפלתי את מבטי אל הווסט שלו. מהוה כמו אני לא יודעת מה, מעור שחור, ומלא בטלאים. אחד מהם משך את תשומת לבי במיוחד. זה היה מעוין בצבע אדום זוהר, שבמרכזו התנוססה הספרה אחת ולצדה סימן של אחוזים. לא ידעתי מה משמעות הטלאי, אבל הייתי בטוחה למדיי שהכי דחוף לי כרגע זה לחזור פנימה ולשים על עצמי משהו, ומהר.
    אולי בורקה ואיזו רעלה.
    ״אין בעיה, בובה,״ אמר והתיישב על ספסל הפיקניק. חבריו פסעו לעברנו בנינוחות.
    ״מה עם משהו לשתות, בובה?״ שאל אחד מהם, גבר גבוה עם שיער קצר כהה ועיניים כחולות מהפנטות. הנהנתי ופסעתי במהירות אל הקרוואן, מגייסת כל בדל של שליטה עצמית שהיה בי כדי לא לפתוח בריצה מטורפת. שמעתי אותם צוחקים מאחוריי. זה לא היה צחוק ידידותי.
    תודה לאל שג'ף ענה לי בצלצול הראשון, לשם שינוי.
    ״יש פה כמה אנשים שבאו לראות אותך,״ אמרתי, מציצה מבעד לחלון המטבח. הקפדתי שהווילונות הדהויים עם ציורי הירקות המעופפים הקטנים יישארו סגורים. ״הם אופנוענים. אני חושבת שיכול להיות שהם מסוכנים. הם נראים לי כמו רוצחים, אבל אני מעדיפה לחשוב שהדמיון שלי יצא משליטה לגמרי. תגיד לי שאני סתם פרנואידית, בבקשה.״
    ״שיט...״ השיב ג'ף. ״אלה הבחורים ממועדון הריפרס, והם ממש לא משחקים בקקי. תעשי מה שהם אומרים לך, אבל אל תתקרבי אליהם יותר מדיי. ומה שלא תעשי, אל תגעי בהם או תדברי אליהם אם הם לא פנו אלייך קודם. אל תסתכלי עליהם אפילו. פשוט אל תעמדי להם בדרך. אני אגיע הביתה בעוד עשרים דקות.״
    ״איזה מין מועדון זה?״
    ״מועדון אופנוענים. תישארי רגועה, בסדר?״ הוא ניתק לי.
    עכשיו כבר פחדתי ממש. ציפיתי שהוא יצחק עליי ויגיד לי שהם רק כמה חבר'ה לא מזיקים שאוהבים לרכוב על האופנועים שלהם ולשחק אותה קשוחים, אבל אני מניחה שהם היו הדבר האמיתי. רצתי לחדר שלי ולבשתי חולצת טי גדולה ורחבה שאהבתי לישון בה. הורדתי את המכנסיים הקצרצרים לבשתי זוג מכנסי קפרי ואספתי את שיערי הארוך והחום־כהה לפקעת מבולגנת. מבט חטוף במראה הספיק כדי לשכנע אותי שאני סתם דואגת יותר מדיי — הם אולי היו גסים ונוטפי רמיזות כשדיברו איתי קודם, אבל אין ספק שממש לא נראיתי כמו נערת החלומות של מישהו. פניי היו מרוחים ברגבי עפר, אפי נשרף בשמש וצבעו היה אדום בהיר, ועל לחיי התנוססה שריטה ענקית שאפילו לא הרגשתי בה. היא היוותה ניגוד נאה לגוני הצהוב והסגול הדהויים של החבּורה שגארי העניק לי.
    ידיי רעדו כשמזגתי תה קר לשלוש כוסות פלסטיק גדולות. תהיתי אם להוסיף למשקה סוכר או לא. החלטתי להביא סוכר בכוס נוספת ותקעתי בה כפית. תחבתי שתיים מהכוסות בין זרועי הימנית לבין בית החזה שלי ותפסתי את השלישית בידי. לקחתי את הכוס המלאה סוכר בידי השמאלית והצלחתי לעבור בדלת באמצעות כמה תמרונים מחושבים. הם דיברו ביניהם בקולות מהוסים כשיצאתי החוצה, וצפו בי כשניגשתי אל השולחן. העליתי על פניי חיוך מזויף ענקי, שנהגתי להשתמש בו בקביעות בימי המלצרות שלי כשהייתי בתיכון. אני יכולה לעשות את זה.
    ״התקשרת לגבר שלך?״ שאל הגדול מביניהם. התבוננתי בו, שוכחת שאני אמורה להימנע מלהביט בו ישירות מפני שעיניו היו כל כך עמוקות ועשירות וירוקות.
    ״הגבר שלי?״ שאלתי.
    ״גֵ'נְסֶן.״
    שיט, שכחתי מזה. הם חשבו שאני החברה של ג'ף. כדאי שאתקן אותם? לא הצלחתי להחליט אם זה רעיון טוב או לא. בחנתי את האופנוען, וניסיתי לשקול מה תהיה התשובה הבטוחה ביותר מבין השתיים. הוא פגש במבטי בלי להסגיר שום רגש. שיערו היה משוך לאחור בקוקו מרושל, וסנטרו היה מכוסה זיפים סמיכים וכהים. הגוף המטומטם שלי התעורר לחיים פעם נוספת, ותהיתי איך ארגיש אם אחכך את שפתיי באטיות כנגד הזיפים האלה שלו.
    ניחשתי שלא רע בכלל.
    ״תעני על השאלה המזוינת, מותק,״ אמר הגבר כחול העיניים. ניתרתי במקומי. חלק מהתה הקר ניתז על קדמת חולצתי. מובן שהבד שכיסה את השד הימני שלי נרטב לחלוטין, ופטמתי הזדקרה מיד כשהמשקה הקר כקרח פגע בה. עיניו של הבחור הגדול עקבו אחריה בעניין, וצבען האפיל.
    ״ג'ף בדרך,״ אמרתי, מצליחה שלא לרעוד. ״הוא אמר שהוא יגיע בעוד עשרים דקות. הבאתי לכם תה קר,״ הוספתי בקול חסר גוון. הבחור הגדול שלח יד ולקח את הכוס מידי. זה לא שיפר את מצבי, מפני שעדיין הייתי תקועה עם שתי הכוסות האחרות. לא יכולתי להניח אותן על השולחן בלי שידי השמאלית, שאחזה בכוס הסוכר, תתפנה. יכולתי לתת לו את הסוכר או לגחון מעליו ולהניח את הכוס על השולחן. הייתי בטוחה למדיי שעדיף שאמנע מלעשות זאת.
    הוא פתר בשבילי את הדילמה ושלח את ידו פעם נוספת אל אחת הכוסות שהצמדתי אל גופי. צמרמורות שונות ומשונות עברו באיבריי כשאצבעותיו החליקו בין הפלסטיק הקר לבין עורי. ניצבתי קפואה במקומי כשחזר על המחווה וחילץ מאחיזתי את הכוס השנייה. לבסוף הוא לקח את הסוכר. ואז הוא תפס בידי ומשך אותי קרוב אל ירכו, כך שבטני כמעט נגעה בפניו.
    לא הייתי מסוגלת לנשום.
    הוא שלח יד ואחז בסנטרי, מסובב את פניי כדי שיוכל לבחון את החבּורה. עצרתי את הנשימה במשך כמה שניות נוספות, מייחלת באלם שלא ישאל אותי עליה. הוא לא שאל אלא רק שמט את ידו מטה, מלטף שוב ושוב את עיקול המותן. הייתי זקוקה לכל טיפת כוח שנותרה בי כדי לעמוד בפיתוי לגהור מעליו ולדחוק את הציצים שלי אל תוך פרצופו.
    ״ג'נסן עשה לך את זה?״
    פאק, הייתי חייבת לספר להם, לא יכולתי להניח להם לחשוב שג'ף פגע בי. זה לא הגיע לו.
    ״לא, הוא לא היה עושה דבר כזה בחיים. ג'ף הוא אחי,״ אמרתי במהירות, נסוגה ממגעו ומסמיקה. ואז הסתובבתי ורצתי אל תוך הבית.
     
    הם ישבו ליד השולחן, שתו את התה שלהם ודיברו עד שג'ף חזר הביתה. הרגשתי כאילו חלפו שעות מאז שדיברתי איתו, אם כי הוא הצליח לחזור בזמן שיא. בשלב מסוים הבחור הגדול שלח יד והציץ מתחת למגבת שכיסתה את בצק הלחם, שעמד לתפוח הרבה יותר מדיי אם לא אכניס אותו לתנור בקרוב.
    איזה זין.
    אבל ממש לא התכוונתי לצאת לשם שוב. לא לפני שהם ילכו.
    למרבה הצער, הם לא נראו כאילו הם מתכוונים לעזוב בזמן הקרוב. כשג'ף הגיע בַּפּוֹנְטיאַק פַיֵירְבּירד המזדקנת שלו, הוא הצטרף אליהם וכולם עמדו בחצר ודיברו במשך זמן מה. ואז הם ניגשו לדלת הקרוואן הקדמית. הבחור הגדול העיף מבט בחלון שלי, אני ידעתי שאין שום סיכוי שהוא יכול לראות אותי ובכל זאת דימיתי שעיניו חודרות עמוק אל תוך עיניי.
    ג'ף חייך ונראה רגוע כשהם שנכנסו פנימה. גם האחרים נראו רגועים כמותו. הכול נראה ידידותי מאוד ואני הזעפתי את פניי, תוהה אם דמיינתי את הרצינות החמורה ששמעתי בקולו קודם כשדיברנו בטלפון.
    ״אחותי, שותפים שלי עומדים להישאר לארוחת ערב,״ הודיע בחגיגיות. ״כדאי שתלכי להביא את הלחם שלך, אני חושב שהוא סיים לתפוח. אתם הולכים למות על זה. הלחם של מארי מדהים לחלוטין. היא תכין לכם ארוחת ערב פאקינג מעולה.״
    חייכתי אליו חיוך רוטט מעט, מקללת אותו ללא רחם בראשי. מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה? ברור שבישלתי בשבילו, אבל ממש לא רציתי לבשל בשביל החבורה הזאת. הם הפחידו אותי, והפחד הזה השתלב בצורה מוזרה עם התשוקה לטחון לבחור הגדול את הצורה שבערה ללא שליטה בגופי המרדני. אבל לא הצלחתי לחשוב על דרך לצאת מזה, לא בלי להרוס את ההצגה הקטנה שלנו. שנינו העמדנו פנים שאין שום דבר מוזר בכך ששלושה אופנוענים מפחידים מופיעים פתאום משום מקום בבית שלנו ומצטרפים אלינו לארוחה.
    וחוץ מזה ידעתי שהלחם ייהרס אם לא אכניס אותו לתנור בקרוב. הרוטב לספגטי בעבע על הכיריים והדיף ריח נפלא. אפילו לא יכולתי לטעון שחם מכדי להשתמש בתנור, מפני שהיו לנו צמד מזגנים ניידים שעבדו במלוא הקיטור כמו 'הקטר הכחול שיכול' מסיפור הילדים המפורסם ההוא, והטמפרטורה בקרוואן היתה סבירה למדיי. הגברים התמקמו בסלון חוץ ממר בחור גדול, שהתיישב במטבח על אחד מכיסאות הבר. הוא תפקד גם כשולחן האוכל שלנו. הבחור נשען בגבו על הקיר בנינוחות, זרועותיו שלובות על חזהו.
    עכשיו הוא יוכל לצפות בי מבשלת ולעקוב במקביל אחר ההתרחשויות בסלון.
    רצתי החוצה להביא את הלחם בזמן שג'ף הדליק את הטלוויזיה. כשחזרתי פנימה הוא כבר מצא איזה קרב לצפות בו. זאת לא היתה היאבקות אלא קרב אמיתי בתוך מין כלוב.
    ״תביאי לנו כמה בירות, תחת לוהט,״ אמר הבחור השלישי, גבר שחור שיער עם לחיים מעוטרות בצלקות קלושות של אבעבועות רוח. נשכתי את שפתי. הכינוי הזה ממש לא מצא חן בעיניי. זה לא רק היה משפיל; היתה גם נימה רומזנית ומלוכלכת באופן שבו אמר את המילים. אבל ג'ף נשא את מבטו לעברי וביטא ״בבקשה!״ ללא קול, אז הנחתי את הלחם, ניגשתי למקרר והוצאתי ארבע בירות. הם בעיקר התעלמו ממני בזמן שהכנתי את הארוחה, חוץ מהבחור הגדול שלי. בכל פעם שנשאתי את מבטי ראיתי אותו צופה בי במבט מהורהר. הוא לא חייך, הוא לא דיבר אליי, שום דבר; רק בחן אותי, והקדיש תשומת לב מיוחדת לשדיים שלי (שהיו קטנים יותר מהאידיאל המקובל, אבל זקופים ושובבים יותר ממרבית עמיתיהם) ולתחת שלי (שהיה גדול מעט יותר ממה שהייתי רוצה).
    לקחתי בירה גם לעצמי, ואחרי זמן מה התחלתי להירגע ופשוט לזרום עם מה שקורה. חשבתי לעצמי שהייתי צריכה לזעום על הדרך שבה הוא פשוט ישב שם ובחן את גופי במופגן, אבל זאת היתה הרגשה די טובה שגבר שווה העריך אותי בצורה כזאת.
    עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שזה קרה.
    כשהוצאתי את הלחם מהתנור, הקרב בטלוויזיה הסתיים. הוצאתי שתי תחתיות סירים בשביל הפסטה והרוטב והבאתי את הסלט. הגברים הסתערו על האוכל כמו חיות טרף מורעבות.
    ״זה מדהים,״ אמר הגבר עם העיניים הכחולות, מסתכל עליי כאילו הבחין בפעם הראשונה שאני בן אדם. תווי פניו היו חזקים ומסותתים ביד אמן, וחשבתי לעצמי שהוא די שווה בשביל בחור מבוגר. ״את מבשלת מעולה. הזקנה שלי גם בישלה ככה פעם.״
    ״תודה,״ אמרתי, מקווה שאני לא מסמיקה. יש מצב שארוחת הערב הזאת תיזכר כארוחה המוזרה ביותר בחיי, אבל אהבתי לבשל בשביל אנשים שידעו להעריך אוכל טוב. למען האמת, כשהייתי בתיכון תכננתי שכשאהיה גדולה אלמד להיות שפית.
    תודה רבה על שום דבר, גארי.
    מר בחור גדול לא אמר שום דבר, אבל הבחנתי שהוא לקח לעצמו תוספת מהכול, ואז חזר לסיבוב נוסף. כשהם סיימו לאכול התחלתי לנקות אחרינו, אבל הוא שלח יד מעל הבר ותפס בזרועי.
    ״אולי עדיף שתצאי לטיול קטן,״ אמר והחווה בסנטרו לכיוון הדלת. ״יש לנו כמה עניינים לסגור.״
    העפתי מבט בג'ף, שחייך אליי חיוך מרגיע.
    ״אכפת לך לצאת לסיבוב, אחותי?״ שאל. נענעתי את ראשי, אף חשתי צריבת אכזבה מוזרה כשהבנתי שאעזוב בלי לגלות אפילו את שמותיהם. במהלך ארוחת הערב הם הפסיקו להפחיד אותי איכשהו, והפכו לאנושיים בצורה מבהילה. אבל ידעתי היטב מתי אני לא רצויה, וממש לא רציתי לעשות צרות לג'ף. חייכתי חיוך זוהר לכולם וניגשתי אל הדלת, מורידה את התיק שלי מהמתלה הסמוך.
    ״טוב, היה נחמד להכיר את כולכם, אממ...״
    מר עיניים כחולות, שהבחנתי שהמילה 'נשיא' כתובה על הווסט שלו, חייך אליי.
    ״אני פיקניק ואלה האחים שלי, הורס ומקס,״ אמר.
    העפתי מבט בבחור הגדול. הוֹרְס? איזה מין שם זה? הוא ממש לא נראה לי כמו סוס, ושלושתם לא בדיוק נראו כמו אחים...
    ״נחמד להכיר אותך, מר פיקניק,״ אמרתי, עוצרת את השאלות שעמדו על קצה לשוני.
    ״פיקניק, בלי מר. תודה שוב על האוכל.״ הורס קם.
    ״אני אלווה אותך למכונית,״ אמר, קולו נמוך ורועם. עיניו של ג'ף נפקחו לרווחה בתדהמה, והוא נענע את ראשו כמה פעמים. פיקניק גיחך אליי בידענות.
    ״קחו את הזמן שלכם, אנחנו יכולים לחכות,״ אמר להורס. הוא שלח יד אל כיסו ושלף את המפתחות שלי, משליך אותם לעברי. יצאתי החוצה אל השמש החמימה של שעות ערב הקיץ המאוחרות. הורס צעד בעקבותיי. הוא אחז בידי והוביל אותי אל השולחן. פעימות לבי הואצו עם כל צעד שעשינו. לא היה לי שום מושג מה עומד לקרות, אבל חלק ממני ממש רצה שהוא ייגע בי.
    אולי.
    נראה שלא.
    שיט.
    הוא תחב את ידיו מתחת לזרועותיי והרים אותי על השולחן, ואז החליק אותן במורד צלעותיי ומותניי, עבר אל בין רגליי והדף את ברכיי לצדדים בעדינות, מפריד אותן. הוא נעמד בין ירכיי וגהר מעליי.
    אני די בטוחה שהייתי קרובה להתקף לב.
    ״אני לא חושבת שזה רעיון טוב,״ אמרתי, מעיפה מבט מעבר לכתפי בכיוון הקרוואן, לבי הולם בחוזקה בחזי. זה לא ימצא חן בעיני ג'ף. הורס היה מסוכן. יכולתי להריח את הסכנה עליו. אני לא צוחקת. מתחת לניחוח העור, הזיעה הקלושה והגבר מעורר התיאבון היה ריח שאין לטעות בו של צרות צרורות. ״זאת אומרת, כולם מחכים לך, נכון? אני יכולה פשוט ללכת. בוא פשוט נשכח מזה, בסדר?״
    הוא לא אמר שום דבר, ורק בחן את פניי בהבעה הקשוחה וחסרת הרגש הזאת שלו. ״אז זה המשחק שאת הולכת לשחק, תחת לוהט?״
    ״אני לא התחת הלוהט שלך,״ התפרצתי, מצמצמת את עיניי בזעם. שנאתי שקוראים לי בשמות כאלה. גארי עשה את זה כל הזמן. למה הם לא מפסיקים לקרוא לי ככה?
    לעזאזל איתו ולעזאזל גם עם גארי.
    גברים.
    ״לך להזדיין,״ אמרתי, נועצת בו מבט מתריס.
    הורס פלט נביחת צחוק. הקול נשמע פתאומי ורועם בדממת הערב והחזיר אותי אל המציאות, אל ידיו הלופתות את מותניי ומושכות אותי אל גופו. מפשעתי התעוררה לחיים מיד כנגד מה שהיה ללא ספק זִקפה רצינית ביותר.
    הוא דחק את אגנו אל שלי, מחכך אותו באטיות מעלה מטה על הדגדגן שלי. אני מתביישת להודות שהתחתונים שלי נרטבו לחלוטין באותו רגע והפריעו לי לבעוט בו בביצים כמו בחורה נורמלית. הוא התקרב אפילו יותר ונשימתי נעצרה. חיכיתי שינשק אותי. במקום זה הוא לחש באוזני.
    ״טוסיק שווה, תחת. לוהט.״
    נימת קולו לא מצאה חן בעיניי, אז נשכתי לו את האוזן, חזק.
    הוא זינק לאחור, ופחדתי שהוא הולך להרוג אותי. אבל הוא פשוט התחיל לצחוק חזק כל כך שחשבתי שהולך להיתפס לו איזה שריר. הזעפתי את פניי, והוא פרש את זרועותיו לצדדים במחוות כניעה.
    ״בסדר, תפסתי, בלי ידיים,״ אמר, מנענע את ראשו בשעשוע. ״נעשה את זה בדרך שלך. ואת צודקת, יש לנו עניינים לטפל בהם. צאי לסיבוב של שעה, זה אמור להספיק לנו.״
    החלקתי מהשולחן ועקפתי אותו. הוא עקב אחריי כשהלכתי למכונית. פתחתי את הדלת וכמעט נכנסתי פנימה, אבל אז אותה סקרנות בלתי נשלטת שגרמה לי צרות כל חיי הטביעה את חוש ההגנה העצמית שלי. עצרתי על יד הדלת והבטתי בו מעבר לגג המכונית.
    ״הורס זה לא השם האמיתי שלך, נכון?״
    הוא חייך אליי, שיניו ברקו בלובנן בחשיכה שהשתררה בינתיים. הן הזכירו לי שיניים של זאב.
    ״זה שם הכביש שלי,״ השיב, נשען כנגד גג המכונית שלי. ״ככה הדברים עובדים בעולם שלי. לאזרחים מהשורה יש שמות רגילים. לנו יש שמות כביש.״
    ״מה זה אומר?״
    ״אתה מקבל את שם הכביש שלך כשאתה מתחיל לרכוב,״ אמר באגביות. ״לשמות האלה יכולים להיות כל מיני משמעויות. פיקניק קיבל את השם שלו כי הוא השתגע לגמרי ותכנן פיקניק מפונפן לאיזו כלבה שעשתה לו כאב ביצים מטורף. היא אכלה את האוכל שלו ושתתה את היין שהוא הביא, ואז היא התקשרה לחבר המזוין שלה ואמרה לו לבוא לאסוף אותה בזמן שפיקניק הלך להשתין.״
    גסותו של התיאור גרמה לי להירתע. ניסיתי להבין.
    ״זה נשמע... לא נעים. למה שהוא ירצה להנציח דבר כזה?״
    ״מפני שכשהחבר הדפוק הופיע, פיקניק דפק את הראש שלו בשולחן פיקניק ושבר אותו באמצע.״
    התנשפתי בהפתעה. זה לא נשמע נחמד. רציתי לשאול אם הבחור שרד את זה, אבל החלטתי שאני כנראה לא רוצה לדעת את התשובה.
    ״ומקס?״
    ״כשהוא משתכר, לפעמים העיניים שלו נעשות גדולות ומשוגעות כאלה והוא נראה מטורף לגמרי, כמו 'מקס הזועם'.״
    ״הבנתי,״ עניתי, חושבת על הבחור. אני מניחה שהוא באמת דמה קצת למקס הזועם... הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לראות אותו שתוי.
    דממה השתררה בינינו, כבדה ומעיקה.
    ״אז, את לא עומדת לשאול?״
    בחנתי אותו, מצמצמת את עיניי. היתה לי הרגשה רעה לגבי זה. אבל המילים נפלטו מבין שפתיי ללא שליטה.
    ״אז למה קוראים לך הורס?״
    ״כי יש לי זין של סוס,״ השיב בגיחוך.
    צנחתי במהירות על מושב הנהג וטרקתי אחריי את הדלת. שמעתי אותו צוחק מבעד לחלון הפתוח כשהתחלתי לנסוע.
    • ג'ואנה וויילד
    • ג'ואנה וויילד
     
  • המלצות נוספות
    • נקודה רגישה
    • שריטות של אור - חלק שני
    • סקסי בטירוף
    • וידוי
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • ספינת הכלות
    • אל תגיד כלום
    • עמוד האש
    • עיר בלתי-נראית