הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רחוק מהעץ
  • רחוק מהעץ
    מטר | מאי 2019 | עיון, הורות וזוגיות, פסיכולוגיה | 784 עמ' מודפסים
    לעתים, הילד שלך – האדם היקר לך יותר מכול –
    שונה ממך באופן קיצוני.
    מה קורה כשהתפוח נופל רחוק מהעץ?
     
    פרופ' סולומון הקדיש עשור שלם למחקר ולתיעוד תובנותיהן של למעלה משלוש מאות משפחות, בהן אנשים רגילים המתמודדים בצורה יוצאת דופן עם אתגרים קיצוניים שעשויים להיראות מייאשים.
     
    סולומון כותב על משפחות המתמודדות עם חירשות, גמדות, תסמונת דאון, אוטיזם, סכיזופרניה ונכויות קשות; על ילדים מחוננים, ילדים שנולדים בעקבות מעשי אונס, ילדים שהופכים לפושעים וילדים טרנסג'נדרים. כל אחד מהמצבים האלה יכול לבודד משפחה מהחברה הסובבת, אך המקרים המתועדים מספרים על חוויה אוניברסלית של אהבה עיקשת ללא תנאים המנצחת דעות קדומות.
     
    הקריאה בספר מגלה כיצד משפחות חריגות ופגועות הצליחו בנסיבות חייהן הקיצוניות לסגל לעצמן חוסן נפשי יוצא דופן וכושר הסתגלות נדיר, ונעשו חזקות ומאוחדות כשהצליחו לחלץ משמעות ותקווה מתוך מצבן. ספר זה ילמד אותנו שכל משפחה מתמודדת עם קשיים משל עצמה, ואנשים שאוהבים זה את זה חייבים להתאמץ בכדי לקבל אחד את השני.
     
    רחוק מהעץ היה רב מכר של הניויורק טיימס, זכה בפרס 
    Wellcome Book Prize ובעוד 13 פרסים בינלאומיים נוספים.
     
    "ספר מונומנטלי, מסוג הספרים שמופיעים פעם בעשור" 
       סטיבן פינקר
     
    "ספר מרחיב־דעת ומרגש המעלה שאלות עמוקות על טבעה על האהבה, על ערכם של חיי אדם, ועל עתיד האנושות".    Kirkus
     
    "אנדרו סולומון כתב ספר אמיץ ושאפתני, שכרוכים בו יחדיו מדע, תרבות, ואמפתיה עזה. סולומון מסביר לנו שמה שמשותף לכולנו – אפילו עם מי שנראים הרי רחוקים מנורמליות – רב מכפי שהיינו מעלים על דעתנו".    מלקולם גלדוול, מחבר הספרים Blink ו־ The Tipping Point (נקודת המפנה)
     
    "סולומון יודע לספר סיפורים אינטימיים מאוד במיומנות... הוא ניגש לסיפורה של כל משפחה ברגישות ובכבוד... סולומון מצרף את קולותיהן והתוצאה היא יצירה שכולה חמימות ויופי, שמיכת טלאים ומקהלה".    קייט טאטל
     
    "הפרק הראשון בספרו של סולומון, בן, הוא יצירת מופת שלא קראתי טובה ממנה זה שנים. הוא שוזר בדייקנות ובאלגנטיות את סיפורו שלו ברעיונות שהוא מציג בספר זה. זאת קריאת חובה... הספר הזה יורה חץ אחרי חץ אל תוך הלב".    דווייט גארנר
     
    רחוק מהעץ הוא ספר עיון מעשה ידי אמן, סיכום בשל של עשר שנות תחקירים וכתיבה, והוא צריך להיות קריאת חובה לפסיכולוגים, למורים, ומעל לכל – להורים... קריאה נועזת וחד־משמעית להגדיר מחדש את השקפתנו על שוֹנוּת... מלאכת מחקר וחמלה מדהימה".    כרמלה צ'יוררו
     
    "את הספר הזה כולם חייבים לקרוא, ואין אדם שדמיונו והבנתו כהורה, או כבן אנוש, לא ישתפרו בעקבות הקריאה".    ג'ולי מאיירסון
     
    "ספר עב כרס ועם זאת מפליא בדייקנותו ובבהירותו, ובתמציתיותו... ספר זה ישנה את השקפתכם על בני המין האנושי". 
       טאנגי שואר, Nature
  • ספר דיגיטלי
     
    64 45
    ספר מודפס
     
    128 89.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: בן 

     
    בני אדם אינם מתרבים. כאשר שני אנשים מחליטים להביא תינוק לעולם הם עושים מעשה שנוצר בו דבר חדש. כשמדברים על שניים שכביכול הופכים לאחד, הדימוי השכיח הזה הוא במקרה הטוב דרך נחמדה להרגיע הורים־לעתיד לפני שהם מוצאים את עצמם במצב מסובך הרבה יותר מכפי שהעלו בדעתם.
     
    בחלומות התת־מודעים שלנו, שבגללם מפתה כל כך להיכנס לתהליך הזה, אנו בדרך כלל כמהים לראות את ההמשכיות שלנו, ואיננו כמהים לראות מישהו אחר, עם אישיות משלו, ממשיך לחיות אחרינו. הציפייה להמשך מצעד הגנים האנוכיים שלנו אינה מכינה את רובנו לילדים עם צרכים שאינם מוכרים לנו.
     
    ההורות משליכה אותנו בבת אחת אל תוך מערכת יחסים קבועה עם זר, וככל שזרותו רבה יותר כן מתחזקת השליליות הנלווית לעניין. אנו תולים את תקוותנו בהבטחה הנשקפת מפניהם של ילדינו, שבאמצעותם לא נמות. ילדים שהתכונות המגדירות אותם שמות לְאַל את חלום חיי הנצח הזה הם מהלומה כואבת במיוחד.
     
    אנו חייבים לאהוב אותם בזכות עצמם, לא משום שאנחנו מוצאים בהם את מה שטוב בנו עצמנו. קשה שבעתיים לממש אהבה כזאת. אהבתנו לילדינו מחייבת אותנו לאמץ את הדמיון.
     
    ובכל זאת, דם סמיך ממים; כמו בחברות שהתקיימו בעבר הרחוק כך גם בחברה המודרנית. מעטים הדברים שיכולים להסב סיפוק רב יותר מאשר ילדים מצליחים ומסורים, כפי שמעטים המצבים הקשים להורים יותר מכישלון ילדיהם, או מילדים המפנים להם עורף.
     
    ילדינו אינם אנחנו: הם נושאים גנים מהעבר הרחוק ותכונות רצסיביות, ומהרגע הראשון הם מושפעים מגירויים סביבתיים שאין לנו שליטה עליהם. ואף על פי כן — ילדינו הם אנחנו. אצל מי שצולחים את התמורה הזאת, ההורות היא מציאות שלעולם אינה חולפת. הפסיכואנליטיקאי דונלד וִּינִיקוֹט אמר פעם, "אין בעולם תינוקות — משמע שמי שינסה לתאר תינוק יגלה שהוא מתאר תינוק ועוד מישהו.
     
    תינוק אינו יכול להתקיים לבדו, אלא מעצם מהותו הוא חלק ממערכת יחסים". ככל שילדינו דומים לנו, הם הגדולים שבמעריצינו, וככל שהם שונים מאיתנו, הם עלולים להיות המרים שביריבינו.
     
    מהרגע הראשון אנחנו משדלים אותם לחקות אותנו, ומשתוקקים לגאווה שאין אולי גדולה ממנה בחיים: שילדינו יבחרו לחיות לאור מערכת הערכים שלנו. רבים מאיתנו אמנם מתגאים בכך שאנחנו שונים מהורינו, אבל אין קץ לצערנו לנוכח הדברים שבהם ילדינו שונים מאוד מאיתנו.
     
    מכיוון שזהויות עוברות מדור לדור, לרוב הילדים יש לפחות כמה תכונות משותפות עם הוריהם. אלה הן זהויות אנכיות. תכונות וערכים עוברים מדור לדור, מהורים לילדים, לא רק באמצעות גדילי DNA אלא גם דרך נורמות תרבותיות משותפות.
     
    זהות אתנית, לדוגמה, היא זהות אנכית. ילדים בדרך כלל מקבלים מהוריהם את צבע עורם. כמות הפיגמנטים בעור היא עובדה גנטית העוברת מדור אחד לבא אחריו יחד עם הדימוי העצמי הכרוך בצבע העור — גם אם בחלוף הדורות יכול הדימוי העצמי הזה לפשוט וללבוש צורות.
     
    שפה היא בדרך כלל זהות אנכית, מכיוון שרוב מי שמדברים יוונית גם מגדלים את ילדיהם כדוברי יוונית — גם אם הם הוגים אותה אחרת, או אם בחלק גדול מהזמן הם מדברים שפה אחרת.
     
    דת היא בדרך כלל זהות אנכית במידה בינונית: הורים קתולים מגדלים על פי רוב ילדים קתולים, אבל לפעמים הילדים אינם ממשיכים להיות דתיים, או ממירים את דתם. זהות לאומית היא אנכית, למעט אצל מהגרים.
     
    שיער בלונדיני וקוצר ראייה הן תכונות שלעתים קרובות עוברות מהורים לצאצאיהם, אבל ברוב המקרים הן אינן מתפקדות כבסיס חשוב לזהות — צבע השיער מפני שזאת עובדה די חסרת משמעות, וקוצר ראייה מפני שזהו מצב קל לתיקון.
     
    אבל לעתים קרובות יש לילדים תכונה מולדת או נורשת שזרה להוריהם, שבעטיה עליהם לשאוב זהות מאנשים אחרים שתכונה זו משותפת להם. זאת זהות אופקית. זהויות אופקיות יכולות להיות תוצאה של גנים רצסיביים, של מוטציות אקראיות, של השפעות הוריוֹת, או של ערכים והעדפות שהוריו של הילד אינם שותפים להם.
     
    הומוסקסואליות היא זהות אופקית. רוב הילדים ההומוסקסואלים נולדים להורים הטרוסקסואלים, ומיניותם אמנם אינה נקבעת על ידי הומוסקסואלים אחרים, אבל הם לומדים את הזהות ההומוסקסואלית על ידי צפייה בתת־התרבות שמחוץ למשפחתם ומתוך השתתפותם בה. מוּגְבָּלוּת פיזית נוטה להיות אופקית, וכמותה גם גאונות.
     
    פְּסִיכוֹפָּתיוּת היא לעתים קרובות תכונה אופקית; רוב הפושעים אינם ילדיהם של עבריינים והם חייבים להמציא בעצמם את דרכם כפושעים. אותו הדבר נכון לגבי מצבים כמו אוטיזם ומוגבלויות שכליות. ילד שנולד כתוצאה ממעשה אונס נולד למציאות של אתגרים רגשיים שאמו אינה יכולה להכירם, אף על פי שהם נובעים מהטראומה שהיא עצמה עברה.
     
    בשנת 1993 קיבלתי על עצמי לחקור ולסקר את תרבות החירשים עבור ה"ניו יורק טיימס". ההנחה שלי היתה שחירשות היא ליקוי ותו לא. בחודשים שלאחר מכן מצאתי את עצמי נשאב לעומק עולמם של החירשים.
     
    רוב הילדים החירשים נולדים להורים שומעים, ושכיח שהורים אלה מייחסים חשיבות עליונה לתפקוד בעולם השומעים, ומקדישים כמויות עצומות של אנרגיה לעבודה עם ילדיהם על דיבור ועל קריאת שפתיים. כתוצאה מכך הם מזניחים לפעמים היבטים אחרים של חינוך ילדיהם.
     
    יש חירשים שמיטיבים לקרוא שפתיים ומסוגלים להפיק דיבור מובן, אבל לרבים אין הכישורים האלה, ובמשך שנים על שנים הם יושבים עם אוֹדְיוֹלוֹגִים ועם מומחים לבעיות דיבור במקום ללמוד היסטוריה ומתמטיקה ופילוסופיה. רבים מהם נתקלים בחירשות כזהות בגיל ההתבגרות, והמפגש הזה הוא עבורם חוויה עצומה של שחרור.
     
    הם עוברים לעולם שבו שפת הסימנים מקובלת כשפה של ממש ומגלים את עצמם. יש הורים שומעים שמקבלים את ההתפתחות החדשה והמשמעותית הזאת; אחרים נאבקים בה. המציאות הזאת עוררה בי תחושות מוכרות מאוד מפני שאני הומוסקסואל.
     
    הומואים ולסביות גדלים בדרך כלל עם הורים שסבורים שמוטב שילדיהם יהיו סטרייטים, ושלפעמים מייסרים את ילדיהם במאמציהם לגרום להם ליישר קו עם הציפיות האלה. את הזהות ההומוסקסואלית מגלים בדרך כלל הומוסקסואלים צעירים בגיל ההתבגרות או אחריו, והגילוי הזה הוא עבורם הקלה גדולה. כאשר התחלתי לכתוב על החירשים, השתל השבלולי (נקרא גם שתל קוכליארי) — מכשיר היכול להעניק להם יכולת שמיעתית כלשהי — היה עדיין דבר חדש.
     
    4 מפתחיו היללו אותו כדרך פלאית לתקן ליקוי נורא, ואילו קהילת החירשים התייחסה אליו כאל התקפה קטלנית על תרבות עשירה ותוססת. מאז התמתנה הרטוריקה של שני הצדדים, אבל המחלוקת הזאת סבוכה עוד יותר עקב העובדה שהשתל השבלולי מועיל בעיקר כאשר הוא מושתל בגיל מוקדם; הגיל האידיאלי להשתלה הוא כאשר המטופלים הם תינוקות.
     
    מכיוון שכך, מי שבדרך כלל מקבלים את ההחלטה על ההשתלה הם ההורים, לפני שיכולה להיות לילד דעה מושכלת משלו, או לפני שהוא מסוגל לבטא את דעתו. כשעקבתי אחר הדיון הזה היה לי ברור שאם היתה בילדותי פרוצדורה שביצועה בגיל מוקדם היה מבטיח שאהיה סטרייט, הורי היו מסכימים ללא היסוס שאעבור אותה.
     
    אין לי ספק שאפילו כיום, אם היה טיפול כזה, הוא היה עלול להכחיד את רוב התרבות ההומוסקסואלית. המחשבה על איום כזה מעציבה אותי, ואף על פי כן, ככל שהעמקתי להבין את תרבות החירשים, התחוור לי שהגישה שנראתה לי חשוכה אצל הורי בעצם דומה לדרך שבה אני עצמי ודאי הייתי מגיב אם היה נולד לי ילד חירש: הדחף הראשון שלי במקרה כזה היה לעשות כל מה שניתן לתיקון הליקוי.
     
    מאוחר יותר נולדה לידידה שלי בת עם גמדוּת. היא התלבטה אם ללמד את בתה לחשוב על עצמה כעל מי שאינה שונה מילדים אחרים אלא בכך שהיא נמוכה יותר; או אם לדאוג שבתה תכיר גמדים שיוכלו לתת לה השראה ולשמש לה דוגמה; או אם לבדוק את האפשרות להאריך את גפיה בניתוחים.
     
    כשדיברה על התלבטויותיה הבחנתי בדפוס מוכר. קודם לכן הופתעתי לגלות את המשותף לי ולחירשים, ואילו עכשיו הזדהיתי עם גמדה. תהיתי מי עוד אולי מחכים להצטרף לחבורה הצוהלת שלנו. אם הזהות ההומוסקסואלית יכולה לצמוח מתוך ההומוסקסואליות כחולי, ואם חירשות כזהות יכולה לצמוח מתוך חולי החירשות, ואם גמדוּת כזהות יכולה לצמוח מתוך מה שנראה כנכות — אם כך, חשבתי, הרי שיש ודאי הרבה קטגוריות אחרות במרחב הביניים המוזר הזה.
     
    התובנה הזאת חוללה בי שינוי עמוק. עד אז תמיד חשבתי על עצמי כעל מי ששייך למיעוט קטן למדי, ואילו כעת התחוור לי לפתע שאני חלק מציבור גדול. השונות מאחדת אותנו. כל אחד מהמצבים האלה יכול לבודד את האדם שחווה אותו, אבל יחד, בעלי השוֹנוּיוֹת הם מיליונים שבשל מאבקיהם שוררת ביניהם זיקה עמוקה. חריגוּת היא מצב שכיח; אנשים רגילים מכל בחינה הם המקרים הנדירים והבודדים.
     
    כפי שהורי שלי לא היטיבו להבין מי אני, אין ספק שהורים אחרים טועים ללא הרף בהבנתם את ילדיהם שלהם. הורים רבים תופסים את זהותם האופקית של ילדם כעלבון. כדי להתמודד עם ילד השונה בבירור משאר בני משפחתו נחוצים ידע, כישורים, ומעשים החורגים מיכולותיהם של האם והאב הטיפוסיים — לפחות בהתחלה. ילד כזה בולט בשונותו מרוב הילדים שסביבו, ולכן על פי רוב הוא פחות מובן ופחות מקובל.
     
    אבות אלימים מגלים פחות אלימות כלפי ילדים שדומים להם פיזית; מי שנולד לבריון אלים צריך אפוא לקוות להיראות כמו אביו. משפחות נוטות לחזק זהויות אנכיות החל בשלבי הילדות המוקדמים ביותר, אבל רבות מהן מתנגדות לזהויות אופקיות. את הזהויות האנכיות מכבדים בדרך כלל כזהויות, בעוד שלזהויות אופקיות מתייחסים לעתים קרובות כאל פגמים.
     
    אפשר לטעון ששחורים בארצות הברית מתמודדים כיום עם הרבה קשיים מיוחדים, ובכל זאת לא נעשו הרבה מחקרים במטרה לברר אם ניתן לשנות את ביטוי הגנים שלהם כך שבדור הבא, ילדיהם של הורים שחורים ייוולדו עם עור בהיר ועם שיער בהיר וחלק.
     
    באמריקה של ימינו קשה לפעמים להיות אסיאתים, יהודים או נשים, אבל איש אינו טוען שאם היתה לאסיאתים, ליהודים או לנשים האפשרות לבחור להפוך לגברים לבנים ונוצרים, היה טיפשי מצִדם שלא לעשות זאת. זהויות אנכיות רבות גורמות לבני אדם אי־נוחות, ואף על פי כן, איננו מנסים לבטל את ההבדלים שהן יוצרות.
     
    אפשר לטעון שהחסרונות שבזהותם של הומוסקסואלים אינם גדולים מהחסרונות הנלווים לזהויות אנכיות כאלה, אולם רוב ההורים תמיד ניסו להפוך את ילדיהם ההומוסקסואלים לסטרייטים. צורות גוף חריגות בדרך כלל מפחידות את מי שרואים אותן יותר מאשר את מי שהגוף החריג הוא גופם, אבל הורים בכל זאת ממהרים לתקן מצבים פיזיים חריגים, ולעתים קרובות הדבר כרוך במחיר נפשי כבד להם ולילדיהם.
     
    סימון המבנה הנפשי של ילד כחולני — בין שמדובר באוטיזם, במוגבלויות שכליות או בטרנסג'נדריוּת — משקף לפעמים את העובדה שאי־הנוחות שגורם המבנה הנפשי הזה להורים גדולה יותר מכל אי־נוחות שהיא גורמת לילדיהם. מאמצים רבים מוקדשים לתקן דברים שמוטב לא לגעת בהם כלל.
     
    "פגום" הוא תואר שנתפס כבר מזמן כטעון מכדי שאפשר יהיה להשתמש בו בשיח נאור, אבל המונחים הרפואיים שתופסים את מקומו — חולי, תסמונת, מצב — נוטים להיות אפיונים שליליים לא פחות. לעתים קרובות משתמשים במילה "מחלה" כדרך לבטא זלזול בצורת קיום כלשהי, בעוד שבמילה "זהות" משתמשים כדי להביע יחס חיובי כלפי אותה צורת קיום. זאת דיכוטומיה כוזבת.
     
    בפיזיקה, פרשנות קופנהגן מתארת אנרגיה/חומר לפעמים כגלים ולפעמים כחלקיקים, ועולה ממנה שאותו הדבר הוא באמת הן גלים והן חלקיקים, ושמגבלותינו האנושיות הן המונעות מאיתנו לראות את שני הדברים בעת ובעונה אחת.
     
    הפיזיקאי וחתן פרס נובל פול דיראק הסביר כיצד האור נראה לנו חֶלְקִיקִי כאשר אנו שואלים שאלה שאופיה חֶלְקִיקִי, וְגַלִי כאשר אנו שואלים שאלה שאופיה גלי. דואליות דומה קיימת בהקשר של זהותנו האישית. מצבים רבים הם גם מחלה וגם זהות, אבל אנחנו יכולים לראות את האחת רק כאשר אנו מתעלמים מהאחרת. פוליטיקת הזהויות דוחה את רעיון המחלה, הרפואה כמעט מתעלמת מהיבט הזהות, ושתי נקודות הראות האלה צרות, ולכן דלות.
     
    פיזיקאים מפיקים תובנות מסוימות מהבנת האנרגיה כגל ותובנות אחרות מהבנתה כחלקיק, ומשתמשים במכניקת הקוואנטים כדי ליישב את התובנות העולות משתיהן. בדומה להם, עלינו לבחון הן את המחלה והן את הזהות, להבין שבדרך כלל מצבים נראים לנו אך רק כמחלות או אך ורק כזהויות, ולהמציא מנגנון שישלב את שני ההיבטים.
     
    נחוץ לנו אוצר מילים שבו שתי התפיסות לא יהיו ניגודים אלא שני היבטים שונים של אותו המצב אשר עולים בקנה אחד זה עם זה. הבעיה נעוצה בצורך לשנות את הדרכים שבהן אנו מצמידים ערך לבני אדם ולחיים, ובצורך להגיע להבנה מקיפה יותר של ה"בריא". לודוויג ויטגנשטיין אמר, "גבולות שפתי הם גבולות עולמי". היעדר מילים הוא היעדר אינטימיות, והחוויות האלה רעבות לשפה.
     
    הילדים שאני מתאר כאן הם ילדים עם מצבים אופקיים שזרים להוריהם — ילדים עם חירשות וגמדוּת; ילדים עם תסמונת דאון, אוטיזם, סכיזופרניה, או שילוב של כמה מוגבלויות קשות; גאונים, אנשים שנולדו כתוצאה ממעשי אונס, טרנסג'נדרים ואנשים שמבצעים פשעים. הפתגם הישן "התפוח לא נופל רחוק מהעץ" פירושו שילדים דומים להוריהם.
     
    הילדים האלה הם תפוחים שנפלו במקומות אחרים — חלקם במטעים רחוקים, חלקם בצדו האחר של העולם. אף על פי כן, אינספור משפחות לומדות לשאת, לקבל ולבסוף לחגוג את מציאותם של ילדים שאינם מה שתיארו לעצמן תחילה. זהו תהליך של הִשְׁתַנוּת. פוליטיקת הזהויות והקִדמה הרפואית נוכחות כיום שתיהן בתוך הבית במידה שלא היתה עולה על הדעת אפילו לפני עשרים שנה. לפעמים הן עוזרות לתהליך ההשתנות הזה להתרחש, אך לפעמים הן זורעות בו בלבול ומבוכה.
     
    כל הצאצאים גורמים פחדים להוריהם. המצבים הדרמטיים ביותר שאני מתאר בעצם אינם אלא וריאציות על נושא שגרתי. כפי שלומדים על תכונותיה של תרופה על ידי בדיקת השפעתה במינון גבוה במיוחד, או כמו שלומדים על איכותו של חומר בנייה על ידי חשיפתו לטמפרטורות קיצוניות, כך בדיקתם של המקרים הקיצוניים שלפנינו תאפשר לנו להבין את התופעה האוניברסלית של שוֹנוּת בתוך משפחות.
     
    ילדים יוצאי דופן מקצינים את נטיותיהם של הוריהם; את מי שבתנאים רגילים יהיו הורים גרועים, הם הופכים להורים איומים, ואילו את מי שבתנאים רגילים יהיו הורים טובים, הם הופכים להורים יוצאים מגדר הרגיל. העמדה שאני מאמץ היא מעין היפוך של הרעיון של טולסטוי: אני סבור שלמשפחות הבלתי מאושרות, אשר דוחות את ילדיהן בגלל שונותם, יש הרבה מן המשותף, בשעה שהמשפחות המאושרות, המתאמצות לקבל אותם, מאושרות בהרבה מאוד דרכים שונות.
     
    האפשרויות העומדות לרשותם של הורים־לעתיד לבחור שלא להביא לעולם ילדים עם אתגרים אופקיים הולכות ומתרבות, ולכן החוויות של הורים לילדים כאלה חיוניות לצורך הבנה רחבה יותר של השוֹנוּת. תגובותיהם המוקדמות של הורים לילדם, והאינטראקציות שלהם איתו, קובעות כיצד הילד יתפוס את עצמו בהמשך. החוויות האלה גם מחוללות בהורים עצמם תמורות עמוקות.
     
    הורים לילד עם מוּגבָּלוּת כלשהי נשארים תמיד הורים לילד עם מוגבלות; זאת הופכת להיות אחת העובדות העיקריות לגביהם, והבסיס לדרך שבה אנשים אחרים תופסים אותם ומפענחים אותם. בהתחלה, הורים לילד עם מוּגבָּלוּת נוטים לתפוס את החריגוּת כמחלה. בהמשך, מתוך הרגל ואהבה, הם לומדים להתמודד עם המציאות החריגה והחדשה — לא פעם הודות לאימוץ של שפת הזהויות. מגע אינטימי עם שוֹנוּת עוזר לקבל אותה.
     
    כדי לשמר זהויות אשר עלולות כעת להיעלם לבלי שוב, חשוב שאושרם הנלמד של הורים אלה ייוודע ברבים. סיפוריהם מצביעים על דרך שבה כולנו יכולים להרחיב את הגדרותינו את משפחת האדם. חשוב לדעת כיצד מרגישים אנשים עם אוטיזם ביחס לאוטיזם, או לדעת כיצד אנשים עם גמדוּת חושבים על גמדוּת.
     
    קבלה עצמית היא חלק מהמצב הרצוי, אבל בהיעדר קבלה במשפחה ובחברה הסובבת, קבלה עצמית לבדה אינה יכולה לתקן את חוסר הצדק המשווע השורר כלפי קבוצות אופקיות רבות, ואינה יכולה לחולל את השינויים החברתיים הנחוצים. אנו חיים בתקופה של שנאת זרים, בתקופה שבה חקיקה, בתמיכת הרוב, שוללת זכויות מנשים, מלהט"בים, ממהגרים בלתי חוקיים ומעניים.
     
    חרף משבר האמפתיה הזה, יש בתים שבתוכם פורחת חמלה. אהבתם של רוב ההורים שאני מביא את סיפוריהם היא אהבה שמגשרת על הפערים. אם נבין כיצד הם למדו לראות את ילדיהם באור חיובי, אולי גם אנחנו, שאיננו הורים לילדים כאלה, נרצה לאמץ אותה גישה ונדע כיצד לעשות זאת.
     
    הורים שמביטים אל תוך עיניו של ילדם ורואים לפניהם את עצמם וגם דבר מה שזר להם לחלוטין, ומפתחים קשר עמוק ועז לכל אחד מצדדיו — הורים כאלה יוצאים לחופשי; חירותם היא אמנם חירותם שלהם, אך היא חפה מאנוכיות.
     
    מדהים עד כמה שכיחים המקרים שבהם מתממשים יחסים כאלה — עד כמה שכיח שהורים שחשבו שטיפול בילד יוצא דופן הוא מעבר ליכולתם גילו שהם דווקא מסוגלים לעשות זאת. הנטייה ההורית לאהוב מנצחת אפילו בנסיבות המייסרות ביותר. יש בעולם יותר דמיון מכפי שאפשר להעלות על הדעת.
     
    כילד היתה לי דיסלקציה. אני חי איתה עד היום. עדיין איני מסוגל לכתוב אותיות בלי לשרטט אותן בזהירות ולהתמקד בצורתה של כל אות, ואפילו כאשר אני מתרכז, בחלק מהאותיות נופלות שגיאות, ולפעמים אני משמיט אותיות. אמי, שזיהתה את הדיסלקציה בשלב מוקדם, התחילה לעבוד איתי על קריאה כשהייתי בן שנתיים.
     
    אחר הצהריים הייתי יושב על ברכיה ולומד שעות על שעות את צליליהן של מילים. התאמנתי כמו ספורטאי אולימפי. תרגלנו את האותיות כאילו לא יכולות להיות צורות יפות מהן. כדי שלא אאבד את תשומת הלב נתנה לי אמי מחברת עם כריכת לבד צהובה שעליה היו רקומים פו הדוב וטִיגֶר. הכנו כרטיסיות והשתמשנו בהן במשחקים ששיחקנו כשנסענו במכונית. אני רוויתי נחת מתשומת הלב שקיבלתי ואילו אמי התנהגה בצורה שגרמה לי להרגיש שהלימוד הוא כיף — כאילו המשחק הפרטי שלנו הוא המשחק הטוב בעולם.
     
    כשהייתי בן שש ניסו הורי לרשום אותי לאחד־עשר בתי ספר בעיר ניו יורק, וכל האחד־עשר דחו אותי בטענה שלעולם לא אלמד לקרוא או לכתוב. שנה לאחר מכן התקבלתי לבית ספר שבו הסכים המנהל, אמנם בהסתייגות, להתייחס ליכולות הקריאה המתקדמות שלי במקום לציוני המבחנים שעברתי, אשר חזו שלעולם לא אלמד לקרוא.
     
    בביתנו היו נהוגים סטנדרטים גבוהים של ניצחונות בלתי פוסקים, והניצחון המוקדם הזה על הדיסלקציה היה אירוע מכונן: בזכות סבלנות, אהבה, תבונה ורצון, עלה בידנו להתגבר על מצב נוירולוגי חריג. לרוע המזל, הניצחון הזה גם הכין את הקרקע למאבקים מאוחרים יותר — הוא ערער את האמונה בכך שאיננו יכולים לשנות חריגוּת אחרת שראיות למציאותה הלכו והצטברו — היותי הומוסקסואל.
     
    אנשים שואלים מתי ידעתי שאני הומו, ואני תוהה מה בעצם פירושו של ידע כזה. לקח לי זמן מה לפתח מודעות לתשוקות המיניות שלי. ההבנה שרצונותי אקזוטיים ושונים מרצונותיהם של הרוב התרחשה בשלב מוקדם עד כדי כך שאיני יכול לזכור כלל מה היה לפני כן.
     
    מחקרים מהזמן האחרון מראים שכבר בגיל שנתיים, בנים שגדלים להיות הומוסקסואלים נרתעים ממשחקים מהסוגים הפרועים יותר פיזית; ושבגיל שש, התנהגותם של רובם חורגת בבירור מהנורמות המגדריות. מכיוון שהבחנתי כבר בגיל מוקדם שחלק מהדחפים שלי היו בלתי גבריים, התחלתי להמציא את עצמי בעוד ועוד צורות.
     
    כאשר בכיתה א' ביקשו מכל אחד מאיתנו לומר מהו המאכל האהוב עליו, וכולם אמרו גלידה, או המבורגרים, או לחם מטוגן, אני בחרתי בגאווה באֶקְמֶק קָדָאִיף עם קָאִימָק. זה מה שנהגתי להזמין במסעדה ארמנית ברחוב 22 מזרח. אף פעם לא החלפתי עם חברים קלפים עם תמונות של שחקני בייסבול, אבל בהסעות בית הספר גוללתי את עלילותיהן של אופרות. אף אחד מהדברים האלה לא עזר לי להיות מקובל בחברה.
     
    בבית אמנם הייתי מקובל, אבל שם ניסו לתקן אותי. כשהייתי בן שבע, נכנסתי עם אמי ואחי לחנות הנעליים Indian Walk Shoes . כשעמדנו לצאת הציע לנו המוכר בלונים ושאל איזה צבע אנחנו רוצים. אחי רצה בלון אדום. אני רציתי ורוד. אמי התערבה ואמרה שאני לא רוצה בלון ורוד, והזכירה לי שהצבע האהוב עלי הוא כחול. אמרתי שאני רוצה דווקא את הבלון הוורוד, אבל מבטה הכועס אילץ אותי בסופו של דבר לקחת את הכחול.
     
    שתי העובדות האלה — שהצבע האהוב עלי הוא כחול, ושאני עדיין הומוסקסואל — מעידות הן על השפעתה של אמי והן על גבולותיה. "כשהיית קטן, לא אהבת לעשות מה שילדים אחרים אהבו לעשות, ואני עודדתי אותך להיות עצמך", אמרה לי פעם אמי, ולא לגמרי באירוניה הוסיפה, "לפעמים אני חושבת שנתתי לדברים להגיע רחוק מדי". לפעמים אני חושב שהיא לא נתנה לדברים להגיע מספיק רחוק. אבל העידוד שהעניקה לאינדיבידואליות שלי, אף על פי שללא ספק נעשה ברגשות מעורבים, עיצב את חיי.
     
    בבית הספר החדש שלי דגלו ברעיונות ליברליים יחסית. זה היה אמור להיות בית ספר מְשַלֵב, דבר שפירושו היה שבכיתה שלי היו כמה ילדים שחורים וכמה ילדים ממוצא לטיני אשר קיבלו מלגות לימודים מיוחדות ושהתרועעו בעיקר אלה עם אלה. בשנה הראשונה שלי בבית הספר הזה היתה לדֶבִּי קמאצ'ו מסיבת יום הולדת בהארלם, והוריה, שלא הכירו את ההיגיון של בתי הספר הפרטיים בניו יורק, החליטו לערוך את המסיבה בסוף השבוע שבו נערכה קבלת הפנים המסורתית לבוגרי בית הספר.
     
    אמי שאלה איך הייתי מרגיש אם אף אחד לא היה בא למסיבת יום ההולדת שלי, והתעקשה שאלך למסיבה. אני חושב שלא הרבה ילדים היו באים למסיבה אפילו אם לא היה להם תירוץ כל כך נוח שלא לבוא, אבל למסיבה הזאת, מתוך כיתה בת ארבעים תלמידים, באו רק שני ילדים לבנים. האמת היא שממש פחדתי להיות שם. בני הדוד של ילדת יום ההולדת ניסו לגרום לי לרקוד, כולם דיברו ספרדית, היו שם מאכלים מטוגנים שלא הכרתי. כל זה עורר בי מין התקף חרדה, והלכתי הביתה בדמעות.
     
    לא עלה בדעתי להשוות בין ההימנעות של כולם מההשתתפות במסיבה של דבי לבין העובדה שאני הייתי ילד לא מקובל — אפילו לא כאשר כמה חודשים מאוחר יותר ערך בובי פינקל מסיבת יום הולדת והזמין את כל הילדים בכיתה חוץ ממני. אמי התקשרה לאמו בהנחה שזאת היתה טעות, אבל גברת פינקל אמרה שבנה לא אוהב אותי ולא רוצה שאבוא למסיבה שלו.
     
    ביום המסיבה באה אמי לאסוף אותי מבית הספר ולקחה אותי לגן החיות ואחר כך לגלידה בגלידרייה המפורסמת Old-Fashioned Mr. Jennings . רק במבט לאחור אני יכול לתאר לעצמי עד כמה נפגעה אמי בשמי — הרבה יותר מכפי שאני עצמי נפגעתי, או מכפי שאפשרתי לעצמי להרגיש שנפגעתי. לא הבנתי אז שהרכּוּת שהפגינה היתה מאמץ לפצות על העלבונות שעלב בנו העולם.
     
    כאשר אני מהרהר באי־הנוחות שחשו הורי נוכח הסימנים להיותי הומוסקסואל אני יכול לראות עד כמה פגיעוּתִי שלי הפכה את אמי לפגיעה; אני מבין עד כמה היא רצתה לסכל את עצבותי על ידי כך שתוכיח לי שאנחנו לא צריכים אף אחד אחר כדי ליהנות. את האיסור לבחור בבלון הוורוד צריך להבין כמעשה שנועד, בחלקו, לגונן עלי.
     
    אני שמח שאמי דרשה ממני ללכת למסיבת יום ההולדת של דבי קמאצ'ו, מפני שאני חושב שהמעשה הנכון היה ללכת למסיבה, וגם מפני שאף על פי שלא יכולתי להבין זאת אז, זאת היתה התחלה של גישה סובלנית שאפשרה לי לקבל את עצמי ולמצוא אושר בבגרותי. מפתה לתאר את עצמי ואת בני משפחתי כמופתים של ליברליוּת, אבל זאת לא האמת.
     
    בבית הספר היסודי לגלגתי על תלמיד אפרו־אמריקאי וטענתי שהוא דומה לתמונה שהופיעה בספר הלימוד שלנו, תמונה של ילד משבט אפריקאי בבקתה מסורתית. לא חשבתי שזה גזעני. חשבתי שזה מצחיק, ושיש בזה מידה של אמת. כשהייתי מבוגר יותר נזכרתי בהתנהגותי בחרטה עמוקה, וכאשר מי שהיה הילד ההוא מצא אותי בפייסבוק, התנצלתי בפניו מעומק הלב.
     
    אמרתי שהתירוץ היחיד שלי הוא שלא היה קל להיות הומו בבית הספר, ושבהשפעת הדעות הקדומות שחוויתי בעצמי גיליתי דעות קדומות כלפי אחרים. הוא קיבל את התנצלותי, וציין שגם הוא הומו. הצלחתו לשרוד במקום שהיה כל כך מלא דעות קדומות משני הסוגים עוררה בי הערכה והתפעלות.
     
    לא היה לי קל לעבור את מכשלות בית הספר היסודי. אמנם גם בבית היו דעות קדומות, אבל הן מעולם לא היו נגועות באכזריות; שם לא הדגישו את מגרעותי העיקשות ביותר, ובדרך כלל התייחסו למוזרויות שלי בהומור. כשהייתי בן עשר ריתקה אותי נסיכות ליכטשנטיין הזעירה. שנה לאחר מכן לקח אותנו אבי איתו לנסיעת עבודה לציריך, ובוקר אחד הכריזה אמי שהיא ארגנה לכולנו נסיעה לוואָדוץ, בירת ליכטנשטיין.
     
    אני זוכר שהתרגשתי שהמשפחה כולה מתגייסת לעשות דבר מה בגללי — רק משום שאני רציתי בו. במבט לאחור, ההתעניינות המופלגת שלי בליכטנשטיין נראית משונה, אבל אותה אֵם שאסרה עלי לבקש את הבלון הוורוד תכננה וארגנה את היום ההוא: ארוחת צהריים בבית קפה מקסים, סיור במוזיאון לאמנות, ביקור בבית הדפוס שבו מדפיסים את הבולים המיוחדים של המדינה.
     
    גם אם לא תמיד הרגשתי שרוצים שאהיה כפי שאני, תמיד הרגשתי שמבינים ומקבלים אותי, ושנותנים מקום לצדדים המשונים שלי. אבל היו לכך גבולות, ובלונים ורודים היו מעבר לגבולות האלה. הכלל במשפחתי היה לגלות עניין באחֵרוּת מתוך ברית של דוֹמוּת. אני רציתי להפסיק להיות רק מתבונן בעולם הרחב; רציתי לאכלס את מרחביו: רציתי לשלות פנינים, לדעת בעל פה את שייקספיר, לשבור את מחסום הקול, ללמוד לסרוג.
     
    מצד אחד, אפשר לראות את הרצון שלי להשתנות כניסיון להשתחרר מאזיקיה של צורת קיום בלתי רצויה. מצד שני, זאת היתה מחווה למהות הפנימית שלי, מהלך חשוב לעבר מי שאהיה.
     
    אפילו בגן הילדים עברו עלי שעות ההפסקה בשיחות עם הגננות, מפני שילדים אחרים לא הבינו אותי. גם הגננות ודאי לא הבינו אותי, אבל הן היו מבוגרות מספיק בשביל להתנהג בנימוס. כשהייתי בכיתה ז', אכלתי ארוחת צהריים ברוב הימים במשרד של גברת ברייר, המזכירה של מנהלת הכיתות הנמוכות. עד סוף לימודי בבית הספר התיכון לא ישבתי בקפטריה של בית הספר. אם הייתי הולך לקפטריה ויושב עם הבנות, היו צוחקים עלי בגלל זה, ואם הייתי יושב עם הבנים היו צוחקים עלי כי בנים מסוגי צריכים לשבת עם הבנות.
     
    הדחף לקונפורמיוּת, שלעתים קרובות כל כך שולט בילדוּת, מעולם לא התקיים בי. כאשר התחלתי לחשוב על מיניות, הנון־קונפורמיות שבתשוקות המתמקדות בבני מיני עוררה בי ריגוש עז משום שהדברים שרציתי היו שונים ואסורים אפילו יותר מהאיסור הרגיל על מין המוטל על כל הנערים והנערות הצעירים. הומוסקסואליות היתה בעיני כמו קינוח ארמני או כמו יום בליכטנשטיין. ואף על פי כן חשבתי שאמות אם מישהו יגלה שאני הומו.
     
    אמי לא רצתה שאהיה הומוסקסואל מפני שלדעתה, מסלול כזה בחיים לא יהיה מאושר במיוחד; אבל הטריד אותה לא פחות הדימוי העצמי שלה כאם לבן הומוסקסואל. הבעיה לא היתה שהיא רצתה לשלוט בחיי — אף על פי שכמו רוב ההורים, היא באמת ובתמים האמינה שדרכה שלה להיות מאושרת היא הדרך הטובה ביותר. הבעיה היתה שהיא רצתה לשלוט בחייה שלה — ושהדבר שהיא רצתה לשנות בחייה היה היותה אם להומוסקסואל. לרוע המזל, לא היתה לה דרך לתקן את הבעיה בלי לערב אותי בכך.
     
    כבר בשלב מוקדם למדתי לשנוא עמוקות את ההיבט הזה של זהותי, מכיוון שבהשתוחחות הזאת הדהדה תגובה משפחתית לזהות אנכית. אמי חשבה שלא כדאי להיות יהודים. היא למדה זאת מסבי, אשר שמר את דתו בסוד כדי להחזיק בעמדה בכירה בחברה שלא העסיקה יהודים. הוא גם היה חבר בקאנטרי קלאב פרוורי שבו יהודים לא היו רצויים.
     
    בשנות העשרים לחייה היתה אמי מאורסת במשך זמן קצר לטקסני אשר ביטל את האירוסים כאשר משפחתו איימה לנשל אותו מהירושה אם יתחתן עם יהודייה. בשביל אמי היתה זאת טראומה של זהות עצמית, מפני שעד אז היא לא חשבה על עצמה כעל מי שנגזר עליה להיות יהודייה. היא חשבה שתוכל להיות כל מי שתגרום לעצמה להיראות.
     
    חמש שנים מאוחר יותר היא בחרה להתחתן עם אבי היהודי, ולחיות בעולם יהודי ברובו, אבל המשיכה לשאת את האנטישמיות בתוכה. כשראתה אנשים שהתאימו לסטריאוטיפים מסוימים אמרה, "אלה האנשים שמוציאים לנו שם רע". כאשר הייתי בכיתה ט' ושאלתי לדעתה על היפהפייה המבוקשת מהכיתה שלי, ענתה אמי, "היא נראית מאוד יהודייה". ביחס אלי, המוקד שסביבו התארגנה הספקנות העצמית הקודרת והשיטתית שלה היה ההומוסקסואליות שלי. ממנה ירשתי את הכישרון לחוש שלא בנוח.
     
    זמן רב אחרי שנות הילדות המשכתי להיאחז בדברים ילדותיים בתור מחסום מפני המיניות. לבחירה המודעת הזאת בחוסר בגרות נלוותה צניעות ויקטוריאניות מעושה אשר לא נועדה להסתיר תשוקות אלא להמית אותן. טיפחתי בתוכי אמונה דמיונית שאהיה לנצח כריסטופר רובין ביער מאה העצים. הרגשתי שהפרק האחרון בספר "פו הדב" דומה לסיפור האישי שלי עד כדי כך שלא יכולתי לשאת אותו. נמנעתי מלשמוע אותו, אף על פי שלבקשתי, הקריא לי אבי את כל שאר הפרקים מאות פעמים.
     
    "הבית בקרן פו" מסתיים במילים, "ילכו לאן שילכו, ויקרה אשר יקרה להם בדרך, במקום המכושף ההוא במרום היער ישחקו תמיד ילד קטן ודובו". החלטתי שאני אהיה הילד הזה והדוב הזה. החלטתי שאקפיא את עצמי במצב של ילדות, מפני שהעתיד שהיה הצפוי לי כשאגדל היה משפיל יותר מדי. בגיל 13 קניתי עותק של "פלייבוי" ובמשך שעות חקרתי אותו בניסיון להיפטר מאי־הנוחות שעוררה בי האנטומיה הנשית. זה היה הרבה יותר מפרך משיעורי בית.
     
    כשהגעתי לבית הספר התיכון ידעתי שבמוקדם או במאוחר אצטרך לקיים יחסי מין עם נשים. הרגשתי שאיני מסוגל לעשות זאת, ולעתים קרובות חשבתי על מוות. החלק שבי שלא תכנן להיות כריסטופר רובין שמשחק לעד במקום קסום תכנן להיות אנה קרנינה — להשליך את עצמי מול רכבת. הכפילות הזאת היתה מגוחכת.
     
    כשהייתי בכיתה ח' בבית הספר הוראס מאן בניו יורק, נער מבוגר ממני הצמיד לי את הכינוי פֵּרְסִי (כינוי גנאי להומואים) בגלל הופעתי והתנהגותי. שנינו נסענו באותו אוטובוס תלמידים, וכל יום, כשעליתי לאוטובוס, הוא וחבריו היו קוראים לעברי, "פֵּרְסִי! פֵּרְסִי! פֵּרְסִי!" לפעמים ישבתי ליד תלמיד ממוצא סיני שהיה ביישן מכדי לדבר עם אחרים (ושהתברר שהיה גם הוא הומו), ולפעמים ליד נערה כמעט עיוורת שהיתה גם היא מטרה ללא מעט אכזריות.
     
    לפעמים השמיעו כל התלמידים באוטובוס אותן קריאות גנאי במשך כל הנסיעה. "פֵּרְ־ סִי! פֵּרְ־סִי! פֵּרְ־סִי! פֵּרְ־סִי!" הם עשו זאת כל הדרך, בכל הכוח, במשך ארבעים וחמש דקות: לאורך השדרה השלישית, לאורך כביש FDR , כשעברנו על גשר שדרת ויליס, כשנסענו בדרך המהירה על שם מייג'ור דיגן, וכשהגענו לרחוב 246 בריברדייל. הנערה העיוורת חזרה ואמרה לי שאני צריך "פשוט להתעלם מזה", ואני ישבתי והעמדתי פנים, בלא הצלחה, שזה בכ
     
    לל לא קורה. יום אחד, ארבעה חודשים אחרי שזה התחיל, חזרתי הביתה ואמי שאלה אותי, "משהו קורה בהסעה של בית הספר? האם תלמידים אחרים קוראים לך פֵּרְסִי?" נער מכיתתי סיפר על כך לאמו, והיא התקשרה לאמי. כשהודיתי שזה נכון היא חיבקה אותי חיבוק ארוך ואחר כך שאלה מדוע לא סיפרתי לה. אף פעם לא חשבתי לספר — גם מפני שנראה לי שדיבור על דבר מבזה כל כך רק יעצים את ממשותו; גם מפני שחשבתי שאין מה לעשות; וגם מפני שחשבתי שאפילו בעיני אמי, התכונות שבגללן מענים אותי יהיו דבר מעורר חלחלה, ורציתי להגן עליה מפני האכזבה.
     
    מכאן והלאה הצטרף לאוטובוס מלווה מבוגר, ומקהלות הגנאי פסקו. כעת רק קראו לי "הומו" באוטובוס ובבית הספר, לפעמים בטווח השמיעה של מורים — והם לא הביעו שום התנגדות. באותה השנה סיפר לנו המורה למדעים שהומוסקסואלים מפתחים אי־שליטה בצואה מפני שהשרירים הטבעתיים בחלחולת שלהם נהרסים. הומופוביה היתה דבר שכיח בשנות השבעים, אבל התרבות הזחוחה בבית הספר שלי היתה גִרסה מושחזת במיוחד שלה.
     
    ביוני 2012 פרסם ה"ניו יורק טיימס" מאמר מאת עמוס קמיל, בוגר בית הספר הוראס מאן, על מורים בבית ספרנו אשר פגעו מינית בבנים בתקופה שבה למדתי בו. המאמר סיפר על תלמידים שפיתחו בעיות התמכרות והתנהגויות הרסניות אחרות בעקבות אירועים כאלה. היה גבר שהתאבד בגיל העמידה, וניסיונותיהם של בני משפחתו להתחקות אחר המקורות לייאושו הובילו אותם לניצול שעבר בנערותו.
     
    המאמר השרה עלי עצבות עמוקה — וגם בלבול, מכיוון שבין המורים שהואשמו במעשים כאלה היו מורים שבתקופת הבדידות ההיא גילו כלפי יותר חביבות מכל אדם אחר בבית הספר. המורה האהוב עלי להיסטוריה לקח אותי פעם לארוחת ערב, נתן לי עותק של "תנ"ך ירושלים", ושוחח איתי בשעות הפנויות שלו, בזמן שתלמידים אחרים לא רצו שום קשר איתי.
     
    המורה למוזיקה נתן לי תפקידי סולו בקונצרטים, והרשה לי לקרוא לו בשמו הפרטי ולהעביר את הזמן במשרדו. הוא ארגן נסיעות של המקהלה, אשר היו בין ההרפתקאות השמחות ביותר שעברו עלי. נראה לי שהמורים האלה הבינו מי אני, ושהם חשבו עלי טובות למרות זאת. ההכרה המובלעת שלהם במיניותי עזרה לי לא לפתח התמכרות או להתאבד.
     
    כאשר הייתי בכיתה ט' ניסה המורה לאמנות (שהיה גם מאמן פוטבול) לשוחח איתי על אוננות. זה שיתק אותי: חשבתי שזה סוג של מלכודת, ושאם אשיב, הוא יספר לכולם שאני הומו, ושיצחקו עלי אפילו יותר. מעולם לא חוויתי מהלכים מיניים מצד שום מורה אחר — אולי מפני שהייתי נער רזה ומגושם חברתית עם משקפיים וברזלים ליישור השיניים, אולי מפני שהורי היו ידועים כהורים ערניים ומגוננים, ואולי מפני שהפגנתי התנשאות מבוֹדדת שבזכותה הייתי פחות פגיע מאחרים.
     
    המורה לאמנות סולק כאשר עלו נגדו האשמות, זמן לא רב לאחר השיחות שלי איתו. המורה להיסטוריה פוטר והתאבד שנה לאחר מכן. בעקבות האירועים האלה השתרר "משטר טרור", כפי שקרא לו מאוחר יותר מורה הומוסקסואל. בתקופה ההיא סולקו מבית הספר מורים הומוסקסואלים רבים.
     
    המורה למוזיקה, שהיה נשוי, הצליח לשרוד. קמיל כתב לי שפיטוריהם של מורים הומואים שלא פגעו לרעה באיש היה תוצאה של "ניסיון שגוי מן היסוד לשרש את הפדופיליה, אשר זוהתה בטעות עם הומוסקסואליות". תלמידים אמרו דברים נוראים על מורים הומואים, אפילו למורים עצמם, מפני שהיה ברור כשמש שבקרב עובדי בית הספר ותלמידיו שוררת תמיכה בדעות הקדומות שלהם.
     
    ראש מגמת התיאטרון, אן מקיי, היתה לסבית ששמרה על שקט והחזיקה מעמד בתקופת ההאשמות האלה. עשרים שנה לאחר תום לימודי בבית הספר התחלתי להתכתב איתה בדואר האלקטרוני. עשור לאחר מכן נסעתי לקצה המזרחי של לונג איילנד כדי לבקר אותה כשנודע לי שהיא עומדת למות.
     
    עמוס קמיל יצר קשר עם שנינו כאשר ערך את התחקיר למאמר שלו, וההאשמות ששיתף אותנו בהן הטרידו מאוד את שנינו. גברת מקיי היתה מורה חכמה שהסבירה לי פעם בעדינות שלועגים לי בגלל צורת הליכתי, וניסתה להראות לי כיצד ללכת בצורה שתפגין יותר ביטחון עצמי. בשנתי האחרונה בבית הספר היא ביימה את המחזה "חשיבותה של רצינות" כדי לאפשר לי לככב בתפקיד ראשי, כאלג'רנון. באתי כדי להודות לה, אבל היא הזמינה אותי כדי להתנצל בפני.
     
    היא סיפרה לי שבמקום שבו עבדה קודם לכן פשטה השמועה שהיא חיה עם אישה אחרת, הורים של תלמידים התלוננו, ולמשך שארית הקריירה שלה היא עברה לחיות קצת במחתרת. עכשיו היא התחרטה על הריחוק הרשמי שהקפידה עליו. היא חשה שהוא לא היה לטובתם של תלמידים הומוסקסואלים ושהיא היתה יכולה לשמש עבורם מקור השראה — אף על פי שידעתי, וגם היא ידעה, שאם היתה מגלה יותר פתיחות בעניין זה, היו מפטרים אותה מעבודתה.
     
    כשהייתי תלמיד שלה, מעולם לא עלה בדעתי לחשוב על קִרבה רבה יותר מזו שהיתה בינינו, אבל כששוחחנו עשרות שנים מאוחר יותר הבנתי שבתקופה ההיא היינו שנינו אבודים. הלוואי שיכולנו להיות בני אותו גיל לזמן מה, מפני שהאדם שאני עכשיו, בגיל 48 , היה יכול להיות חבר טוב של מי שהיא היתה כשלימדה אותי בצעירותי. מחוץ לכותלי בית הספר היתה מקיי פעילה למען זכויות ההומוסקסואלים.
     
    היום אני פעיל. כשהייתי בבית הספר התיכון ידעתי iשהיא לסבית, והיא ידעה שאני הומו, אבל ההומוסקסואליות שלנו כלאה את שנינו ומנעה מאיתנו לשוחח על כך ישירות; יכולנו להעניק זה לזה רק גילויי חביבות, אך לא את האמת. המפגש עמה לאחר שנים כה רבות עורר בי מחדש את הבדידות הישנה ההיא, והזכיר לי כמה מבוֹדדת יכולה להיות זהות חריגה אלא אם כן היא הופכת לבסיס לסולידריות אופקית.
     
    במפגש המחזור המקוּון והמטריד של בוגרי הוראס מאן, אשר נערך בעקבות פרסום הסיפור של עמוס קמיל, כתב מישהו על הצער שחש הן על קורבנות התקיפות והן על התוקפים. על האחרונים אמר שהם היו "אנשים פצועים ומבולבלים אשר ניסו למצוא דרך לתפקד בעולם שלימד אותם שתשוקתם ההומוסקסואלית היא חולנית.
     
    בתי ספר משקפים את העולם שאנו חיים בו. הם לא יכולים להיות מקומות מושלמים. לא ייתכן שכל מורה יהיה אדם מאוזן רגשית. אנחנו יכולים לגנות את המורים האלה. אבל זה רק טיפול בתסמין, לא בבעיית המקור — שבחברה בלתי סובלנית נוצָרים אנשים עם שנאה עצמית המתבטאת בהתנהגות שאינה הולמת". מגע מיני בין מורים לתלמידים הוא דבר פסול מכיוון שהוא מנצל פערי כוח אשר מטשטשים את הגבול בין כפייה לבין הסכמה.
     
    לעתים קרובות הוא גורר טראומה שאי־אפשר להחלים ממנה. אין ספק שכך הוא השפיע על התלמידים שקמיל ראיין ותיאר. כשתהיתי איך יכלו המורים שלי לעשות זאת, חשבתי שאדם שמהותו הפנימית נתפסת כמחלה וכפשע יכול להתקשות לראות את מה שמבדיל בינה לבין פשע גדול הרבה יותר. התייחסות לזהות כאל מחלה מעודדת חוליים אמיתיים להרים את ראשם. הזדמנויות מיניות
     
    נקרות בדרכם של צעירים לעתים קרובות, במיוחד בניו יורק. אחת המטלות שלי בבית הורי היתה לצאת לפני השינה לטיול עם הכלבה שלנו, מרתה, כלבת קֶרִי בְּלוּ טֶרִייֶר. כאשר הייתי בן 14, גיליתי בקרבת הדירה שלנו שני ברים של הומואים: Uncle Charlie's Uptown ו־ Camp David . הייתי הולך עם מרתה במסלול שחלף על פני שני מוקדי המפגש האלה.
     
    מרתה משכה בעדינות את הרצועה שבידי ואני עמדתי וצפיתי בגברים בג'ינס שיצאו מהם לשדרת לקסינגטון. גבר שאמר ששמו דווייט הלך בעקבותי ומשך אותי לחלל הכניסה של אחד הבניינים. לא יכולתי ללכת הביתה עם דווייט או עם האחרים, מפני שאם הייתי עושה זאת, הייתי הופך להיות מישהו אחר. אני לא זוכר איך דווייט נראה, אבל שמו מעורר בי געגועים. כשבסופו של דבר קיימתי יחסי מין עם גבר, בגיל 17 , הרגשתי שאני מנתק את עצמי לעד מהעולם הנורמלי. חזרתי הביתה, כיבסתי את בגדי במים רותחים ועמדתי שעה שלמה במקלחת לוהטת, כאילו כך יישטף מעלי המעשה האסור.
     
    כשהייתי בן 19 קראתי בדפים האחוריים של המגזין "ניו יורק" מודעה שהציעה טיפול על ידי "ממלאות מקום" לאנשים שסבלו מבעיות עם מיניותם. עדיין האמנתי שהבעיה בנוגע למי שרציתי היתה הבעיה המשנית, ושהבעיה העיקרית היתה בנוגע למי שלא רציתי. ידעתי שהדפים האחוריים של המגזין הם לא מקום טוב לחפש בו טיפול, אבל המצב שלי היה מביך מכדי לחשוף אותו בפני מישהו שהכיר אותי.
     
    לקחתי את חסכונותי לבניין ללא מעלית באזור הֵלְ'ס קִיצְ'ן ושם התחלתי לקיים שיחות ארוכות על החרדות המיניות שלי, בלי שיכולתי להודות בפני עצמי או בפני המטפל־כביכול שלאמיתו של דבר, פשוט איני מעוניין בנשים. לא הזכרתי את חיי המין הפעילים שכבר היו לי עם גברים. התחלתי לקבל "ייעוץ" מאנשים שאמרו לי שאני יכול לקרוא להם "רופאים" ושרשמו לי "תרגילים" עם "ממלאות מקום" — נשים שלא היו בדיוק זונות, אבל גם לא היו בדיוק משהו אחר. לפי ההוראות שקיבלתי, באחד התרגילים הייתי צריך לזחול עירום על ארבעותי ולהעמיד פנים שאני כלב, בזמן שממלאת המקום העמידה פנים שהיא חתול.
     
    בימים ההם לא שמתי לב למטען המטפורי שבהעמדת הפנים ששוררים יחסי קרבה בין בעלי חיים ממינים שאינם אוהבים זה את זה. התחלתי לחוש חיבה מהולה בסקרנות כלפי הנשים האלה. אחת מהן, בלונדינית מושכת מהדרום העמוק, סיפרה לי בשלב כלשהו שהיא נקרופילית, ושאת העבודה הנוכחית מצאה לאחר שהסתבכה פעם בחדר מתים.
     
    ה"טיפול" שקיבלתי הצריך תחלופה של הנשים, כדי שתחושת הנוחות המתפתחת לא תהיה מוגבלת לחֶבְרָתָהּ של שותפה מינית אחת. אני זוכר שפעם אחת טיפסה עלי אישה פורטוריקנית והתחילה לקפץ מעלה ומטה ולקרוא בהתלהבות, "אתה בתוכי! אתה בתוכי!" בזמן שאני שכבתי שם בשעמום חרד והרהרתי אם סוף־ סוף השגתי את המטרה והפכתי להטרוסקסואל מוסמך.
     
    למעט במקרה של זיהומים חיידקיים, נדיר שטיפולים כלשהם פשוט מחסלים בעיות בבת אחת. אבל קשה לראות זאת כאשר המציאות החברתית והרפואית משתנה ללא הרף ובמהירות. הדבר שהחלמתי ממנו היה דימוי המחלה. המשרד ההוא ברחוב 45 מופיע בחלומותי: הנקרופילית מצאה שדמותי החיוורת והמיוזעת דומה מספיק לגופת מת כדי לעורר את יצריה; האישה הלטינית חדורת המטרה שהכירה לי את גופה בחדווה כה רבה.
     
    הטיפול שלי נמשך רק שישה חודשים, שעתיים בשבוע, ובזכותו למדתי לחוש בנוח עם גופן של נשים. בלעדיו לא הייתי מצליח במגעים ההטרוסקסואליים שהיו לי מאוחר יותר, ושאני שמח שחוויתי. אהבתי באמת ובתמים כמה מהנשים שהיו לי עמן מערכות יחסים מאוחר יותר, אבל כשהייתי איתן, אף פעם לא יכולתי לשכוח שה"ריפוי" שלי היה ביטוי מזוקק של תיעוב עצמי, ומעולם לא סלחתי לגמרי לנסיבות שבעטיין התעורר בי הרצון לעשות את המאמץ הנפסד ההוא. בגלל המאמץ הנפשי לגשר בין דווייט לבין הנשים החתוליות ההן, אהבה רומנטית כמעט שלא היתה עבורי בגדר אפשרות בבגרותי המוקדמת.
     
    ההתעניינות שלי במקרים של שוני עמוק בין הורים לבין ילדים התעוררה מתוך הצורך לחקור את המקום שבו נעוצות החרטות האישיות שלי. הייתי רוצה להאשים את הורי, אבל כעת אני מאמין שחלק גדול מהכאב שלי מקורו בעולם הרחב יותר שסביבי, ושחלקו בא מתוכי. פעם, במהלך ויכוח שהתלהט, אמרה לי אמי, "פעם אולי תלך לטיפול ותספר לפסיכולוג איך האמא האיומה שלך הרסה את חייך. אבל החיים ההרוסים יהיו החיים שלך. אז כדאי שתבנה לעצמך חיים שבהם תוכל להרגיש מאושר, שבהם תוכל לאהוב ולהיות אהוב, כי זה מה שבאמת חשוב".
     
    אפשר לאהוב מישהו אבל לא לקבל אותו. אפשר לקבל מישהו אבל לא לאהוב אותו. היו פגמים בדרך שבה הורי קיבלו אותי, אבל טעיתי כשהרגשתי שהפגמים האלה הם חוסר אהבה מצדם. עכשיו אני חושב שהדבר העיקרי שהם חוו היה שבנם דיבר בשפה שהם עצמם מעולם לא חשבו ללמוד להבין.
     
    איך יכול הורה לדעת אם למחוק או לחגוג תכונה נתונה? כשנולדתי, בשנת 1963 , יחסי מין הומוסקסואליים היו פשע. במהלך ילדותי הומוסקסואליות היתה תסמין של מחלה. כשהייתי בן שנתיים נכתב במגזין "טיים", "אפילו במונחים חפים מכל דתיות, הומוסקסואליות אינה אלא שימוש לרעה בכושר המיני. זהו תחליף פתטי מדרגה שנייה לממשות, בריחה אומללה מהחיים.
     
    ככזאת, ראוי להתייחס אליה בהוגנות, בחמלה, בהבנה, וכשאפשר — יש לטפל בה. אבל בשום פנים לא ראוי לעודד אותה או להציגה כדבר זוהר; היא אינה ראויה לרציונליזציה, למעמד מזויף של מיעוט שמקריב מעצמו, או למֶלֶל מתחכם על הבדלי טעם ותו לא. ומעל לכול, אסור להעמיד פנים שהיא אינה פשוט חולי קטלני".
     
    למרות הכול, בנערותי היו למשפחתי ידידים קרובים שהיו הומוסקסואלים — שכנים וחברים שהיו בשבילי ובשביל אחי כמו דודים מדרגה שנייה ובילו איתנו בחופשות מפני שהמשפחות האמיתיות שלהם דחו אותם. תמיד התמיה אותי שבאמצע לימודי הרפואה שלו יצא אֵלְמֶר להשתתף במלחמת העולם השנייה ונלחם בחזית המערבית, ושאחרי ששב הביתה פתח חנות מתנות.
     
    במשך שנים שמעתי שהדברים הנוראים שראה במלחמה שינו אותו, ושאחרי שחזר, לא היה מסוגל עוד להתמודד עם רפואה. רק אחרי מותו של אלמר הסביר לי וִּילִי, שהיה בן זוגו במשך חמישים שנה, שבשנת 1945 איש לא היה מעלה על דעתו ללכת לרופא שלא הסתיר את היותו הומוסקסואל. זוועות המלחמה דחפו את אלמר להתנהג ביתר כנות ויושר, והוא שילם את המחיר בכך שבבגרותו נאלץ לעסוק בצביעת כיסאות בָּר ולמכור כלי קרמיקה.
     
    מבחינות רבות שרתה בחייהם המשותפים של אלמר ווילי אהבה גדולה, אבל היתה בהם גם עצבות על מה שחייהם יכלו להיות. חנות המתנות היתה תחליף לרפואה; חג המולד בחברתנו היה תחליף למשפחה. אני חש הערכה לבחירה של אלמר. איני יודע אם הייתי מוצא בעצמי את האומץ לבחור בחירה דומה, או אם היתה לי די משמעת עצמית, אם הייתי בוחר בחירה כזאת, למנוע מהחרטה ומהצער לפגום באהבתי.
     
    אלמר ווילי אמנם לא חשבו על עצמם כעל פעילים חברתיים, אבל המודעות שעורר סבלם שלהם ושל אחרים כמותם היה התנאי שאפשר לי ולאחרים כמוני להיות מאושרים. כאשר הבנתי הבנה עשירה יותר את סיפורם התחוור לי שפחדיהם של הורי בנוגע אלי לא היו רק פירותיו של דמיון פעיל מדי.
     
    כיום, בבגרותי, הומוסקסואליות היא זהות. הנרטיב הטרגי שעורר פחדים בהורי בקשר לעתידי כבר אינו גזרת הגורל. החיים המאושרים שלי כיום הם חיים שלא היו עולים על הדעת כשביקשתי בלונים ורודים ואקמק קדאיף — ואפילו לא כאשר שיחקתי את תפקיד אלג'רנון. אבל עדיין לא נס לֵחוֹ של הדימוי המשולש של ההומוסקסואליות כפשע, מחלה וחטא. לפעמים הרגשתי שיותר קל לי לשאול הורים על ילדיהם הנכים, על ילדים שנולדו בעקבות מעשי אונס ועל ילדים שביצעו פשעים, מאשר לברר ללא מורא איך הורים עדיין מגיבים לגילוי שילדיהם הם כמוני.
     
    לפני עשר שנים נשאלו הורים בסקר של המגזין "ניו יורקר" אם היו מעדיפים שהילד שלהם יהיה הומוסקסואל בזוגיות מאושרת, עם חיים מספקים ועם ילדים; או סטרייט, בודד או בזוגיות בלתי מאושרת, וחסר ילדים. שליש מהם בחרו באפשרות השנייה. לא יכול להיות ביטוי עז יותר לשנאה שרוחשים אנשים לזהות אופקית מאשר איחול מפורש של חוסר אושר לילדיהם, ומהעדפתם ילדים שידמו להם על פני ילדים שיהיו מאושרים אבל שונים.
     
    בארצות הברית לא מפסיקים לצוץ עוד ועוד חוקים חדשים נגד הומוסקסואלים. בדצמבר 2011 נחקק במישיגן החוק להגבלת זכויות הידועים בציבור של עובדי מדינה, אשר מונע מבני זוג של עובדים הומוסקסואלים ליהנות מהזכות לביטוח רפואי, בשעה שמחוזות וערים רשאים לתת לעובדיהם ביטוח רפואי המכסה את כל שאר בני משפחתם, כולל דודים ובני דודים. בה בעת, בהרבה מקומות אחרים בעולם, הזהות שהיא זהותי ממשיכה להיות דבר שלא יעלה על הדעת.
     
    בשנת 2011 כמעט עברה באוגנדה הצעת חוק שהיתה מאפשרת לגזור עונש מוות בגין כמה סוגי מעשים הומוסקסואליים. מאמר במגזין "ניו יורק" על הומוסקסואלים בעיראק הביא את המידע הבא: "גופותיהם של גברים הומוסקסואלים התחילו להופיע ברחובות, לעתים קרובות לאחר שעברו השחתה.
     
    סבורים שמאות גברים נהרגו. פי הטבעת של גברים הומוסקסואלים נאטם בדבק, והם הואבסו בכוח במשלשלים ובמים עד שמעיהם התפוצצו". בלב השיח המתנהל סביב חוקים שעניינם נטייה מינית ניצב לעתים קרובות הרעיון שבחירה בהומוסקסואליות אינה ראויה להגנה, אבל ייתכן שראוי להגן על הומוסקסואליות אם היא דבר שנולדים איתו.
     
    מי שמשתייכים לדתות מיעוט נהנים מהגנה לא מפני שהם נולדים כך ולא יכולים לעשות דבר בעניין, אלא מפני שאנחנו מקבלים את זכותם לגלות את הדת שעמה הם מזדהים, להצהיר במפורש על בחירתם בה, ולחיות לפי אמונתם. פעילים חברתיים הצליחו למחוק את ההומוסקסואליות מהרשימה הרשמית של מחלות הנפש בשנת 1973 , אבל זכויות ההומוסקסואלים ממשיכות להיות תלויות בהנחה שזהו מצב בלתי רצוני ובלתי ניתן לשינוי.
     
    התפיסה הזאת של המיניות כנכות היא דבר מדכא, אבל ברגע שמישהו טוען שהומוסקסואליות היא בחירה או מצב שאפשר לשנות אותם, מחוקקים ומנהיגי דת מיד מנסים לרפא את ההומוסקסואלים שבתחומי השפעתם, או לנשל אותם מזכויות מסוימות. כיום עדיין ממשיכים "לטפל" בגברים ובנשים בגלל הומוסקסואליות במחנות תיקון דתיים ובמרפאות של פסיכיאטרים בּוּרים או חסרי מצפון. תנועת ההומואים־לשעבר בנצרות האוונגלית מערערת נפשית עשרות אלפי הומוסקסואלים במטרה לשכנע אותם, בניגוד למה שהניסיון שלהם מלמד, שהתשוקות שלהם הן רצוניות לגמרי. מייסד הארגון האנטי־הומוסקסואלי MassResistance טוען שמכיוון שהסטייה של ההומואים היא בחירה רצונית, צריך להפלות אותם לרעה.
     
    למרבה הצער, מי שסבורים שהסבר ביולוגי לתופעת ההומוסקסואליות ישפר את מצבם הסוציו־פוליטי, טועים גם הם, כפי שעולה בבירור מהתגובה לממצאים מדעיים מהזמן האחרון. הסקסולוג ריי בלנצ'רד תיאר את "אפקט סדר לידת האחים", שלפיו הסיכוי שבניה של אישה יהיו הומוסקסואלים עולה לאחר כל עוּבר זכר שהיא נושאת ברחמה. שבועות ספורים לאחר פרסום הנתונים האלה התקשר לבלנצ'רד גבר שהחליט לא להשתמש בשירותיה של אם פונדקאית שכבר ילדה בנים, ואמר לו, "זה ממש לא מה שאני רוצה… במיוחד אם אני משלם על זה".
     
    התרופה דקסמתזון היא תרופה לטיפול בדלקת מפרקים, המשמשת בניגוד להתוויות הרשמיות גם לטיפול בנשים שנמצאות בסיכון להולדת בנות עם מצב שבו יש להן איברי מין גבריים חלקית.
     
    מריה ניוּ, חוקרת בבית החולים מאונט סיני בניו יורק, העלתה את האפשרות שמתן דקסמתזון לנשים בשלב מוקדם של ההיריון גם יקטין את הסיכוי שבנות כאלה יגדלו להיות לסביות, ואפילו תיארה את הטיפול ככזה שיגרום לבנות להתעניין יותר בהולדת תינוקות ובעבודות בית, ולהיות תוקפניות פחות וביישניות יותר.
     
    אחרים העלו את הרעיון שטיפול בדקסמתזון יכול לשמע למניעת נטיות לסביות אפילו באוכלוסייה הכללית. מחקרים בבעלי חיים אמנם הראו שחשיפה לדקסמתזון לפני הלידה גורמת הרבה בעיות בריאות, אבל אם תרופה כלשהי באמת יכולה להגביל נטיות לסביות, מובן שיש חוקרים שינסו למצוא תרופה בטוחה יותר.
     
    לממצאים רפואיים כאלה ימשיכו להיות השלכות חברתיות רציניות. אם נגלה שיטות לזהות הומוסקסואליות לפני הלידה, זוגות רבים יפסיקו הריונות עם ילדים הומוסקסואלים, ואם אכן תימצא תרופה שתמנע הומוסקסואליות, הורים רבים יהיו מוכנים לנסות אותה.
     
    אני לא רוצה לטעון שהורים שאינם רוצים ילדים הומוסקסואלים חייבים בכל זאת להוליד ילדים כאלה, כפי שאיני חושב שאנשים שכלל לא רוצים ילדים חייבים בכל זאת לגדל ילדים. אף על פי כן, איני יכול שלא לחשוב על מחקריהם של בלנצ'רד ושל ניוּ בלי להרגיש כמו הקוּאָגָה האחרונה.
     
    אני לא אוונגליסט; אין בי הצורך להעביר אנכית את זהותי לילדי, אבל מאוד לא הייתי רוצה שזהותי האופקית תיעלם. מאוד לא הייתי רוצה שזה יקרה — בשביל מי ששותפים לזהותי, ובשביל מי שנמצאים מחוצה לה. לא הייתי רוצה לראות את הידלדלות המגוון שקיים בעולם, אף על פי שלפעמים מתיש אותי למלא בעצמי את תפקיד המגוון הזה. אני לא מאחל לאף אדם מסוים שיהיה הומוסקסואל, אבל הרעיון שאף אחד בעולם לא יהיה הומוסקסואל מעורר בי געגועים לעצמי כבר עכשיו.
     
    כל בני האדם מחזיקים בדעות קדומות, ואין מי שאיש לא מחזיק בדעות קדומות לגביהם. כשאנחנו מבינים את הדעות הקדומות שמכוונות נגדנו, זה משפיע על תגובותינו לאחרים. אבל יש גבולות ליכולתנו להכליל על בסיס האכזריות שאנו עצמנו חווים, ולא פעם קורה שלהוריהם של ילדים עם זהות אופקית אין די אמפתיה למצבם. הבעיות שחוותה אמי עם יהדותה לא עזרו לה להתמודד היטב עם ההומוסקסואליות שלי; ואילו ההומוסקסואליות שלי לא היתה הופכת אותי להורה טוב יותר לילד חירש עד שהתבררו לי ההיבטים המקבילים בין חייהם של חירשים ככאלה לבין מה שחווים הומוסקסואלים.
     
    ראיינתי זוג לסביות עם ילד טרנסג'נדר אשר אמרו לי שהרצח של ג'ורג' טילר, רופא שביצע הפלות, היה מוצדק בעיניהן, מפני שהתנ"ך אוסר על הפלות — ואף על פי כן, השתיים חשו תדהמה ותסכול נוכח חוסר הסובלנות כלפי זהותן שלהן ושל הילד שלהן.
     
    אנחנו מרוכזים יתר על המידה בייסורים הכרוכים במצבנו שלנו, ולכן הרעיון למצוא מטרות משותפות עם קבוצות אחרות נראה לנו מתיש. תגובתם של הומוסקסואלים רבים להשוואות עם נכים תהיה שלילית; כפי שאפרו־ אמריקאים רבים דוחים את השימוש של פעילים הומוסקסואלים בשפה של התנועה לזכויות האזרח, אשר חרתה על דגלה שוויון בין בני אדם מכל הגזעים.
     
    אבל אין בהשוואה בין אנשים עם מוגבלויות לבין הומוסקסואלים שום יחס שלילי — לא כלפי הומוסקסואליות ולא כלפי מוגבלויות. לכל אדם יש פגמים ומוזרויות. לרוב בני האדם יש גם אומץ לב. כל מי שחורגים בדרכים כלשהן מן הנורמה יכולים להתאחד סביב הרעיון שלכל אחד יש פגם כלשהו, שלכל אחד יש זהות ושלעתים קרובות שני הדברים האלה הם אותו דבר עצמו.
     
    מחריד אותי לחשוב שללא התערבותה הבלתי נלאית של אמי, ייתכן שלעולם לא הייתי מסוגל לקרוא ולכתוב היטב. אני אסיר תודה מדי יום ביומו על כך שהתגברתי במידה מספקת על הדיסלקציה שלי. לעומת זאת, אף על פי שייתכן שחיי היו קלים יותר אם הייתי סטרייט, כעת אני מאמין בכל לבי שאלמלא המאבקים שלי לא הייתי מי שאני; ואני אוהב להיות מי שאני יותר מכפי שקוסם לי הרעיון להיות מישהו אחר — מישהו שאיני מסוגל לדמיין אותו ושאיני יכול לבחור להיות.
     
    אף על פי כן, לעתים קרובות אני תוהה אם יכולתי להפסיק לשנוא את נטייתי המינית אלמלא החגיגות הצבעוניות והרועשות של מצעדי הגאווה, שהכתיבה הזאת היא אחד מביטוייה. בעבר חשבתי שאגיע לבגרות אמיתית כאשר אוכל פשוט להיות הומוסקסואל, בלי להדגיש שום דבר. בסופו של דבר דחיתי את ההשקפה הזאת, בין השאר מפני שאין כמעט דבר שתחושתי ניטרלית לגביו, אבל בעיקר מכיוון שאני תופס את שנות התיעוב העצמי שלי כתקופה של ריקנות גדולה, ריקנות שלא היתה מתמלאת כליל אלמלא החגיגה של זהותי.
     
    אני אמנם מכיר בחוב שיש לי למלנכוליה, אבל מחוצה לי יש עולם של הומופוביה ודעות קדומות, וצריך לתקן את העולם הזה. אני מקווה שביום מהימים תהפוך הזהות הזאת לעובדה פשוטה ותו לא, חפה הן מכובעי החגיגות והן מכל אשמה, אבל המציאות הזאת עדיין רחוקה. ידיד שחשב שמצעדי הגאווה של ההומוסקסואלים נוטים להיות קצת מוגזמים הציע שנארגן שבוע ענווה הומוסקסואלית. זה רעיון טוב, אבל עוד לא הגיע זמנו. נראה לי שניטרליות — המצב שכנראה נמצא באמצע הדרך, בין בושה לבין עליצות — היא מטרה שתושג רק כאשר שום אקטיביזם לא יהיה נחוץ יותר.
     
    מפתיע אותי שאני אוהב את עצמי. המצב הזה מעולם לא היה בין האפשרויות שדמיינתי בעבר כשהרהרתי בעתידי. שביעות הרצון שהשגתי בעמל רב משקפת את האמת הפשוטה ששלום פנימי עם עצמנו תלוי לעתים קרובות בחיים של שלום עם העולם שמחוצה לנו.
     
    בבשורה הגנוסטית על פי תומס אומר ישו, "אם תלדו את אשר בתוככם, אשר לכם הוא יושיעכם. ואם איננו בכם, אשר חסרתם ימיתכם".* כאשר נתקלתי בעמדות עוינות להומוסקסואלים מצד גופים דתיים מודרניים רציתי שמילותיו של תומס הקדוש יהיו חלק מהקנון, מפני שהמסר שלו הוא מסר שמקבלים רבים מאיתנו שזהויותיהם הן זהויות אופקיות. כששמרתי על ההומוסקסואליות שלי נעולה בתוך תוכי היא כמעט החריבה אותי, וכשנתתי לה להתבטא היא כמעט הצילה אותי.
     
    כאשר גברים רוצחים, הקורבנות בדרך כלל אינם קרוביהם, אבל כמעט 40 אחוזים מהנשים שגורמות למותם של אחרים הן נשים שהורגות את תינוקותיהן. דיווחים על ילדים שמושלכים במזבלות ועל הקשיים שעמם מתמודדים המנגנונים האחראים על מציאת משפחות אומנה לילדים מעידים על יכולתם של בני אדם שלא לפתח התקשרות לילדיהם, או לאבד אותה.
     
    מתמיה שככל הנראה מראה הוולד משפיע על כך לא פחות מאשר בריאותו או אופיו. הורים בדרך כלל לוקחים הביתה ילדים עם ליקויים פנימיים מסכני חיים, אבל לא ילדים עם פגמים חיצוניים קטנים שבולטים לעין; ובשלב מאוחר, יש הורים שדוחים אפילו ילדים עם סימני כוויות חמורים. מוגבלויות בולטות פוגעות בגאוותם של הורים ובצורך שלהם בפרטיות: כל אחד יכול לראות שילד כזה אינו מה שרצינו, ובמקרה כזה עלינו לבחור בין קבלה של רחמים מצד הסובבים אותנו לבין התעקשות על כבודנו וגאוותנו. לפחות מחצית הילדים המועמדים לאימוץ בארצות הברית הם ילדים עם מוגבלויות כלשהן. אבל המחצית הזאת היא בכל זאת רק חלק קטן מכלל הילדים בעלי המוגבלויות.
     
    מבחר הצורות שבהן אפשר לאהוב בימינו הולך וגדל. במשך רוב ההיסטוריה התחתנו בני אדם רק עם אנשים מהמין האחר, ומאותם מעמד חברתי, גזע, דת וסביבה גיאוגרפית — גבולות שכיום הולכים ומיטשטשים. בדומה לכך, אנשים היו אמורים לקבל את הילדים שנולדו להם, מפני שלא היה אפשר לעשות הרבה כדי לבחור או לשנות אותם. אמצעי מניעה וטכנולוגיוֹת פּוֹריוּת ניתקו את הקשר בין מין לבין רבייה: מגע מיני אינו בהכרח מוביל להיווצרות תינוקות, וגם אינו נחוץ להולדתם. בדיקת עוברים לפני השתלתם ברחם, והתפתחות מגוון הבדיקות שניתן לערוך לפני הלידה, נותנים להורים גישה למידע עשיר שעוזר להם להחליט אם להתחיל, להמשיך או לעצור היריון. הברירות האלה גדלות כל יום.
     
    אנשים שמאמינים בזכות לבחור בילדים בריאים ונורמלים מדברים על "הפלה סלקטיבית"; ואילו מי שהרעיון הזה פסול בעיניהם מדברים על "אאוגניקה מסחרית" ומתארים עולם חף ממגוון ומפגיעוּיות. המסר של תעשיית רפואת הילדים העצומה הוא שהורים אחראים צריכים לחזק ולשפר את ילדיהם בכל מיני דרכים, ואילו ההורים עצמם מצפים מהרופאים לתקן את מה שהם תופסים כפגמים בילדיהם:
     
    לתת לילדים נמוכים הורמוני גדילה כדי שיהיו גבוהים יותר, לתקן שפה שסועה, לתת צורה נורמלית לאיברי מין שאינם בבירור של מין זה או אחר. ההתערבויות המתקנות האלה אינן בדיוק קוסמטיות גרידא, אבל הן אינן נחוצות להישרדותם של הילדים. בעקבותיהן דיברו תיאורטיקנים חברתיים כמו פרנסיס פוקויאמה על "עתיד פוסט־אנושי", שבו נבטל את המגוון המצוי במין האנושי.
     
    אבל בזמן שהרפואה מבטיחה לנרמל אותנו, המציאות ממשיכה להיות מעורבת ומגוונת. הקלישאה היא שהמודרניות הופכת את בני האדם לדומים יותר זה לזה — גם קישוט הראש השבטי וגם הפְרָאק התחלפו בחולצות טי ומכנסי ג'ינס.
     
    אבל המציאות היא שהמודרניות מנחמת אותנו באחידויות טריוויאליוֹת ובה בעת מאפשרת לנו להחזיק ברצונות ובתשוקות שונים יותר ולממש אותם בדרכים שונות מאוד. המובּיליוּת החברתית והאינטרנט מאפשרים לכל אחד למצוא אחרים החולקים את אותן התכונות. שום חוג סגור של אצילים צרפתים או נערי חווה מאיווה לא היה מלוכד יותר מהקבוצות החדשות שצמחו בעידן האלקטרוני.
     
    נוכח היטשטשות ההבחנה בין מחלה לבין זהות, כוחן התומך של הקבוצות המקוונות האלה הוא בסיס חיוני להופעתן של זהויות אישיות אותנטיות. החיים המודרניים הם חיים בודדים מבחינות רבות, אבל יכולתו של כל אדם עם גישה למחשב למצוא בני אדם שדומים לו וחושבים כמותו פירושה שאיש אינו חייב לחיות ללא קשרים חברתיים.
     
    אם המקום הפיזי או המנטלי שנולדנו לתוכו אינו רוצה בנו, פתוחים בפנינו אינספור מקומות מזמינים שבהם תוכל נפשנו למצוא מרגוע. ידוע שמשפחות אנכיות מתפרקות כשבני זוג מתגרשים, אבל משפחות אופקיות דווקא הולכות וצומחות.
     
    אם אנחנו מסוגלים להבין מי אנחנו, אנחנו יכולים למצוא בני אדם אחרים כמותנו. הודות לקִדמה החברתית קל יותר לחיות עם מצבים מגבילים, ובה בעת, הקִדמה הרפואית הולכת ומסלקת אותם מעולמנו. יש משהו טרגי בהתלכדות של שתי המגמות האלה, כמו באופרות שבהן הגיבור מבין שהוא מאוהב בגיבורה בדיוק ברגע מותה.
     
    [...]
    • אנדרו סולומון
    • אנדרו סולומון
      אנדרו סולומון הוא פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מרצה ופעיל חברתי, נשיא הארגון Pen America להגנה על חופש הביטוי, וכותב בקביעות בניו יורקר, עבור רשת NPR , ובמגזין הניו יורק טיימס.
       
      ספרי העיון שלו ורומן פרי עטו זכו בעשרות פרסים. הרצאותיו ב־ TED נצפו עשרות מיליוני פעמים. הוא חי בניו יורק ובלונדון.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • ממני והלאה
    • האל הפראי
    • בכייה לדורות
    • היסטוריה קצרה של האנושות, או איך הצלחנו לדפוק את העסק
    • ביום בו תקרא לי אבא
    • ניצוץ
    • מדוע האהבה כואבת
    • ככה לא מתנהגים
    • כולנו בני חלוף
    • שיבה לריימס
    • החיה הרציונלית
    • 21 מחשבות על המאה ה-21