הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רוצחות בשירות היטלר
  • רוצחות בשירות היטלר
    ונדי לוור | תרגום: עפר קובר
    מטר | ינואר 2015 | שואה, היסטוריה ופוליטיקה | 261 עמ' מודפסים

    סיפורן המרתק והמזעזע של הנשים הגרמניות בחזית המזרחית הנאצית, מחייב אותנו לבחון באופן שונה לחלוטין את ההיסטוריה של התקופה. עד כה נטו להתעלם מהחלק הפעיל שלקחו נשים בשואה, בכלל זה כרוצחות אכזריות ושלוחות רסן. הנשים הגרמניות נתפשו כאלה שהיו אחראיות על החזית הביתית, כרעיות נאמנות וכמעריצות של הפיהרר.

    הראיות המרשימות שמביאה ונדי לוור בספר זה חושפות את השתתפותן הנרחבת, הפעילה והנלהבת של נשים בפשעי הנאצים, ובאופן מיוחד את העובדה שחצי מיליון נשים גרמניות פעלו בלב שדות הקטל של הרייך, כרוצחות קרות מזג, סדיסטיות ואכזריות.

    רוצחות בשירות היטלר משרטט תמונה מרתקת ומשכנעת של "דור אבוד" מוסרית של נשים צעירות. הן נולדו לתוך גרמניה המובסת והסוערת של התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, אשר נשטפה בלהט הלאומני של התנועה הנאצית. בעיני נשים אלה – אחיות, מורות, מזכירות, רעיות, אהובות ופילגשים – האימפריה הנאצית שהלכה וקמה היתה מעין "חלון הזדמנויות" לקריירה ולנישואין, אבל הן לא העלו בדעתן את מה שהן עתידות לראות ולעשות שם.

    על בסיס עשרים שנות מחקר על השואה שערכה בארכיונים ובשדה, מסמכים מן התקופה הסובייטית שהגישה אליהם התאפשרה רק לאחרונה, וראיונות עם עדות ועדים גרמנים, מציגה המחברת ראיות חותכות ומשכנעות לכך שנשים אלה לא היו רק "רוצחות מאחורי שולחן כתיבה" ולא הסתפקו בפינוק הגברים הגרמנים שעסקו ברצח.

    הנשים שבהן עוסק הספר יצאו למסעות ביזה, אלימות ותקיפות אכזריות כלפי יהודים בגטאות בפולין, באוקראינה ובבלרוס; הן לקחו חלק בסעודות שנערכו באתרי קטל נאציים, לא רק כאחראיות על הכיבוד, אלא השתתפו באופן פעיל בירי על אנשים חפים מפשע וברצח המוני.

    ואולי המזעזעים מכל הסיפורים שחושפת לוור הם של רעיותיהם של אנשי ,SS אמהות לילדים, שלא בחלו במעשי רצח והתעללות מבחילים כשל הרוצחים הנודעים ביותר לשמצה לאורך ההיסטוריה.

    ספר זה מערער את אמונותינו המוצקות ביותר: ברצח-העם שהתרחש במלחמת העולם השנייה עסקו גם נשים והראיות לכך, שנותרו באפלה במשך שבעים שנה, יוצאות אל האור....

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1
    הדור האבוד של נשות גרמניה

     
    הגברים והנשים שהקימו והפעילו את מנגנוני האימה של הרייך השלישי היו צעירים להפתיע.[17] כאשר התמנה היטלר בגיל ארבעים ושלוש לקנצלר גרמניה, בינואר 1933, גילם של למעלה משני שלישים מתומכיו היה פחות מארבעים. ריינהרד הַיידריך, לימים ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, היה בן שלושים ושבע כאשר שימש כיושב ראש בוועידת ואנזֶה וחשף את התוכניות הנאציות לרצח המוני של היהודים באירופה. המוני המזכירות שתפקודו של מנגנון הרצח ההמוני היה תלוי בהן היו בנות שמונה־עשרה עד עשרים וחמש. האחיות אשר עבדו באזורי המלחמה, סייעו בניסויים הרפואיים בבני אדם והזריקו זריקות מוות, היו אף הן צעירות. אהובותיהם ונשותיהם של אנשי האס־אס המובחרים, שתפקידן היה להעמיד צאצאים בריאים ובכך להבטיח את טוהר הגזע הארי בעתיד, היו בגיל הפוריות, כנדרש. גילן הממוצע של הנשים ששימשו כשומרות במחנות ריכוז היה עשרים ושש; הצעירה ביניהן היתה רק בת חמש־עשרה כאשר הוצבה במחנה גרוס־רוזן (Gross-Rosen) בפולין המסופחת.
    משטרי טרור ניזונים מן האידיאליזם ומן האנרגיה של הצעירים ויוצקים את כולם לשורות אחידות וצייתניות של תנועות המונים, של כוחות עֵזר בסגנון צבאי, ואפילו של רוצחי־עם. גברים גרמנים שאיתרע מזלם להתבגר בשנות מלחמת העולם הראשונה היו להמון מובחן, מעוּות מִבּחינות רבות שאנו עדיין מנסים לעמוד על טיבן. אחד ההיסטוריונים זיהה דור זה של גברים צעירים כאידיאולוגים קשוחים ו"בלתי מתפשרים", משוכנעים במקצועיותם, אשר מימשו את שאיפותיהם בשורות האס־אס המובחרות כמפתחיו של מנגנון השואה בברלין.[18] גם דור של נשים צעירות מילא תפקיד ברצח־העם, לא כאוחזות בהגה אלא כמי שהפעילו את המנגנון. לנשים הצעירות אשר אפשרו לשואה להתרחש, כרעיות או בתפקידיהן המקצועיים - הנשים שנסעו מזרחה במהלך מלחמת העולם השנייה והיו עדות לפשעים, שותפות להם, או פושעות בעצמן - היה מכנה משותף: כולן השתייכו לדור ה"בייבי בּוּם" של מלחמת העולם הראשונה, גל התינוקות שבאו לעולם בסופה של תקופה אחת ובראשיתה של אחרת.[19]
     
    *
     
    בשלהי שנת 1918 קרסה האימפריה הגרמנית במפלה צבאית. חיילים מרדו, והקייזר, שהוכרז פושע מלחמה, נמלט להולנד. העולם הפטריארכלי של המשטר הישן התמוטט, ובהריסותיו כל דבר נראה אפשרי מבחינה פוליטית.
    הניסוי הראשון של גרמניה בדמוקרטיה לפי הדגמים של ארצות הברית ובריטניה היה סדר חדש, מערבי ומודרני, אשר העניק לנשים הזדמנויות ליותר חירות וכוח אישי. נשים גרמניות הצביעו לראשונה בבחירות בינואר 1919, ולפחות על הנייר הקנתה להן חוקת וַיימָר שוויון רשמי. זה היה שינוי יוצא מגדר הרגיל, בהתחשב בעובדה שעד שנת 1908 נאסר על נשים גרמניות להשתתף בפעילויות פוליטיות, ובתור המין הנחות בחברה הגרמנית הן מילאו אך ורק תפקידים משניים - מצב שנראה טבעי בעיני רוב הנשים הגרמניות באותם ימים. מלחמת העולם הראשונה אמנם אילצה נשים לצאת למרחב הציבורי של עבודה הקשורה למלחמה - במפעלים, בתחבורה הציבורית ובמשרדי ממשלה, אבל כמעט לא הזדמן להן להתנסות בפוליטיקה, ורובן ראו את עצמן ברצון כאַ־פוליטיות. עם נפילת המונרכיה, לפתע נפתחה בפני הנשים הזירה הפוליטית, שהיתה סגורה בפניהן עד אז.
    רפובליקת ויימר היתה עדה להופעת אינספור תנועות שונות ומשונות, קבוצות אזרחים שלקחו את החוק לידיהן, ומפלגות מאורגנות מכל גוני הקשת.[20] במינכן לבדה היו בתחילת שנות העשרים כארבעים תנועות, נוסף על המפלגה הנאצית החדשה, ורובן קראו לעצמן בגאווה רבה völkisch, מונח שמשמעו "של העם" או "עממי", אלא שכאן התייחס הביטוי אך ורק לגרמנים. תנועות עממיות אלה היו לאומניות, קסֶנופוביות ואנטישמיות במופגן. הן חתרו לאחדות באמצעות גזענות, ודחו את הליברליזם ואת הדמוקרטיה הפרלמנטרית כחדירה זרה לדרך החיים הגרמאנית האמיתית, שאותה דמיינו כדרך שמושלים בה סדר ושלווה. אלה שהעלו על נס את ה־Volk שאבו השראה מדימויים רומנטיים של העבר והיללו את אחדות הדם והאדמה הגרמניים ואת נחישות הברזל של הלוחם. בגרמניה המובסת והמושפלת לאחר המלחמה, מיתוסים של לידה לאומית מחודשת וחיפוש אחר מושיע שישיב על כנו את כבודה של המדינה משכו במיוחד את לבם של בני הנוער והכפריים העניים, והם זרמו בהמוניהם למפלגות העם השונות.
    מעורבותן של הנשים בהיווצרות תנועות ימניות היתה ככל הנראה מזערית. הגברים לא היו מוכנים לנטוש את עמדותיהם הדומיננטיות המסורתיות בפוליטיקה, וסוגיות שעניינן נשים נחשבו משניות, מחוץ לסדר העדיפויות הלאומי. המפלגות ה"עממיות" של רפובליקת ויימר שאבו את כוחן מן העולם הגברי של חזית הקרב, לא מעולם הנשים של החזית הביתית. ייצוגן של נשים היה טוב יותר במפלגות הוותיקות מלפני המלחמה, כמו מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית. רק מיעוט רדיקלי ועירוני ברובו תמך במפלגה הקומוניסטית (שכידוע, אחת העומדים בראשה היתה רוזה לוקסמבורג, אשר נרצחה בברוטליות לאחר התקוממות כושלת בברלין).
    לא היתה אז תנועת נשים שפעלה למען מטרות פמיניסטיות כמו אלה שהופיעו מאוחר יותר, בשנות השישים והשבעים.[21] בפוליטיקה, בתרבות ובחברה של רפובליקת ויימר, "שאלת האישה" הופיעה בצורת פעילות בנושאים מנושאים שונים ללא קשר ישיר ביניהם, למשל זנות, אמצעי מניעה, הנאה מינית, רפורמות רווחה, תנאי עבודה ועזרה לפליטים גרמנים מן הטריטוריות שאבדו בעקבות הסכם ורסאי. התנועה שהחלה להתאחד סביב המאבק להשגת זכות ההצבעה לנשים יזמה כעת אינספור פעילויות בתחומים שחלקם, כמו התנסות מינית ושחרור מיני, היו נפיצים בחדשנותם. פעילויות אלה היו לעתים קרובות שנויות במחלוקת והרתיחו את הימין לא פחות מכפי שעודדו את השמאל.
    ארגוני נשים טענו לעתים קרובות שהם אינם ארגונים פוליטיים, אבל לאמיתו של דבר, תמיכתם בערכים נשיים או בערכי משפחה לא היתה קישוט גרידא בפרלמנט הלאומי. ערכים אלה הגדירו את הגרמניוּת בדרכים פולשניות ביותר ובדרך כלל מעוררות מחלוקת. אגף הנשים בליגה הקולוניאלית הגרמנית התחיל להילחם עוד זמן רב קודם לכן בהתבוללות גזעית של גרמנים מחוץ לגבולות גרמניה, וארגון עקרות הבית הגרמניות הכשיר נשים צעירות לנהל כיאות משק בית גרמני - כזה שמנצל את המשרתים, שמצויד במוצרים גרמניים, ושמנוהל באופן מדעי על ידי עקרת בית גרמנייה גאה שלובשת סינר צחור ללא רבב.[22] היו גם מגמות מנוגדות, כמו הארגון להגנת אימהות ולרפורמה מינית, אשר סייע לאימהות בלתי נשואות וניהל מעונות לאימהות יחידות ולילדיהן. אבל אפילו תנועה רדיקלית זו, שקמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הכילה גרעין של בעלי מקצועות רפואיים, גברים ונשים, אשר נעזרו במידה הולכת וגוברת ב"מדע הגזע" כדי לטפל בבעיות החברתיות שהטרידו נשים.
    שנות העשרים הביאו לאזרחי גרמניה אינספור חירויות אישיות ויותר כוח פוליטי. חופש ביטוי, פנאי, חופש תנועה, מסחר, גישה לשירות המדינה - כל אלה התאפשרו במידה רבה יותר מאי־פעם בעבר. בינתיים הביאו הרדיו, המגזינים והמכונית את הקצב של העיר, ולעתים קרובות את השאון העירוני, לאזורים הכפריים. אבל כל אלה היו בסופו של דבר יותר מכפי שרצו רוב הגרמנים. בערבוביה ובאי־הוודאות של המודרניות והדמוקרטיה, השבת הסדר והמסורת על כנם נראו מושכים יותר ויותר. תנועות אנטי־מהפכניות צרו על הרפובליקה השברירית. פטריוטים ממורמרים ומונרכיסטים מתוסכלים שכוחם ניטל מהם סירבו לקבל את תבוסתה של גרמניה והמשיכו את מלחמת החפירות העיקשת, אשר כעת עברה לרחובות גרמניה וכוּונה נגד אויבים חדשים: צלו האדום של הקומוניזם ו"פושעי נובמבר" של ויימר - מי שחתמו על הסכם שביתת הנשק מנובמבר 1918 - ו"תקעו סכין בגבה של גרמניה". הן הימין הישן והן הימין החדש תלו את אשמת התבוסה לא בתנאים שבחזית הקרב אלא בתנאים מבית. על החזית הביתית השקיפו בעיקר דרך שתי דמויות - הגיבורה המעונה אשר סבלה מחסור ורעב במצור של בעלות הברית שמנע מאספקת מזון להגיע לגרמניה; והאזרח היהודי, אשר הוצג באופן סטריאוטיפי כנוכל קפיטליסטי או פוליטיקאי. מיתוסים ודעות קדומות כאלה תרמו לקיטוב הפוליטי ולהיווצרות הקואליציות הכושלות של הרפובליקה השברירית. כשאלה הגיעו למבוי סתום, הפתרון היה הכרזה על בחירות חדשות. הגרמנים היו עדים למסעות בחירות שהתנהלו כמעט ללא הרף ולתרבות פוליטית מתישה של תעמולת הסתה, תערובת גסה של פרסום המוני ובריונות, ואלה שלחו אותם לקלפיות לעתים תכופות. בתקופה שבין השנים 1919 ו־1932 ניסו למשול עשרים ואחת ממשלות של קואליציות שונות. גרמניה זו - עם היריבות וחוסר הביטחון שנלוו ללחץ הבחירות המתמיד, לאינפלציה הגואה ולכל הבטחותיה המבלבלות והמלהיבות של המודרניות - היא המדינה שבה גדלו והתבגרו כל הנשים שעתידות היו להשתתף במפעל רצח־העם של היטלר.
    פנייתן החדה של נשות גרמניה לימין הקיצוני לא התחילה בתמיכתן במפלגה הנאצית.[23] הנשים אמנם הצביעו לטובת הרוב השמרני מבין שלושים המפלגות הפוליטיות הרשמיות של תקופת ויימר, אבל הצבעתן למפלגה הנאצית לא היתה בלתי פרופורציונלית, אפילו כאשר הפופולריות שלה בקלפיות היתה בשיאה, בשנת 1932. בעיני נשים שמרניות, המפלגה הנאצית היתה דווקא האפשרות הכי פחות מושכת, מפני שהנאצים לא קיבלו נשים כחברות מפלגה ולא כללו נשים ברשימות המועמדים שלהם. הפעילות הפוליטית המודרנית - דיונים אסטרטגיים באולמות בירה ויציאה לפעילות ברחובות - היתה עבודה גברית. בשנות העשרים המאוחרות נשים יכלו לצעוד בהפגנות וללבוש מדים, אך לא יכלו לצעוד כחיילות לפני הפיהרר. ספרי ההיסטוריה הרשמיים של המפלגה הנציחו ברוח סנטימנטלית את "אחיות צלב הקרס", כפי שכונו האחיות שטיפלו בחיילי פלוגות הסער: באותם ימי מאבק מוקדמים נשפך דם רב, והאחיות של התנועה נדרשו לטפל בפצעים רבים. הנשים אשר תמכו בתנועה הנאצית בשנות העשרים והוצגו כהתגלמות אידיאל המטפלות המסורות הוגבלו לתפקידים נחותי מעמד. אך היו נשים שבכל זאת נמשכו לתנועה של היטלר ואף יזמו יוזמות משלהן והקימו ארגוני עזר, כמו ליגת הקרב של הנשים (1926), שחתרה לשילוב חברתי ופוליטי של נשים ברמה הלאומית. נשים גרמניות שתמכו בהשגת המטרות שהתווה היטלר תרמו את חלקן בקלפיות, במשרדי המפלגה, ובבית. פעילה מאותה תקופה מוקדמת סיפרה על ההתעוררות הפוליטית שחוללה התנועה הנאצית בקרב נשים ועל תפקידן בהתנגשויות ובמערכות הבחירות הראשונות:
    נשים לא יכלו להישאר בלתי מעורבות במאבק הזה, מפני שהיו כרוכים בו גם עתידן ועתיד ילדיהן... אז שמענו את הדובר הנאציונל־סוציאליסטי הראשון. האזנו. הלכנו לעוד פגישות. שמענו את הפיהרר... בשורות הראשונות עמדו גברים. הנשים עשו את תפקידן בשקט. בלילות רבים האזינו אימהות בציפייה חרדה לשמוע את צעדי החוזרים הביתה. נשים רבות סרקו את רחובותיה האפלים של ברלין בחיפוש אחר בעליהן או בניהן שסיכנו את דמם ואת חייהם במאבק נגד התת־אנושיות. עלונים רבים קופלו כדי שאנשי האֶס־אָה [פלוגות הסער] יוכלו להשאירם בתיבות הדואר. שעות רבות ויקרות עברו במטבחים ובחדרים של האס־אה. תמיד אספו כסף. התקווה החדשה עברה מפה לאוזן. שום דרך לא היתה ארוכה מדי, שום שירות למפלגה לא היה קטן מדי.[24]

    על אף תמיכתן הפעילה במפלגה הנאצית, אי־אפשר להטיל על הנשים הגרמניות את האשמה שבהצבעתן העלו את היטלר לשלטון.[25] היטלר לא נבחר בדרך דמוקרטית, אלא מונה לקנצלר על ידי חוג קטן של גברים מבוגרים מן המעמד הגבוה אשר חשבו שיוכלו להשתמש בכוכב העולה הצעיר כדי למחוץ את השמאל ולהשיב את השמרנות על כנה.
    מיד כשעלה היטלר לשלטון ניצלו הוא ותומכיו כל הזדמנות וכל פרצה בחוק כדי להפוך את גרמניה לדיקטטורה חד־מפלגתית ולאומה של גזע יחיד.[26] זכויות אזרח בוטלו בפברואר 1933, פחות מחודש לאחר עלייתו לשלטון, ויריבים פוליטיים נעצרו והושלכו לבתי כלא ולמחנה הריכוז החדש בדכאו. ארגוני עובדים פורקו, חנויות יהודיות הוחרמו, ספרים נשרפו. שירות המדינה כולו "שוקם", ומי שלא היו ממוצא ארי אולצו "לפרוש". כשמונת אלפים נשים קומוניסטיות, סוציאליסטיות, פציפיסטיות ו"א־סוציאליות" היו בין הנרדפים.[27] במרץ 1933 נעצרה מינה קָאמֶנְס (Cammens), אשר שירתה בפרלמנט כנציגת הסוציאל־דמוקרטים, בעוון הפצת עלונים אנטי־נאציים. במהלך חקירתה ומעצרה היא נרצחה על ידי הגסטפו. גם חברות המפלגה הקומוניסטית נעצרו ונהרגו או נמצאו תלויות בתאי המעצר שלהן. מחנה העבודה מוֹרִינְגֶן (Moringen) הפך למחנה הראשון ברייך לאסירות, ביניהן חברות הכת עדי יהוה, שהתנגדו למלחמה וסירבו לקבל את היטלר כמושיע העליון. לינה האג (Haag) ורעיות אחרות של חברים בולטים במפלגה הקומוניסטית הגרמנית נעצרו יחד עם בעליהן. כאשר הגסטפו ליווה את האג במסדרונות בניין הדירות שלה בשעת ארוחת הצהריים, כל שכניה סגרו את דלתותיהם "מאוד בשקט ובזהירות".[28] האג שהתה חמש שנים בבתי כלא ובמחנות. כשנמקה בתא בידוד בכלא בשטוטגרט שמעה את לחישותיה הנואשות של אסירה שנידונה למוות. בפעם אחרת צעקות פילחו את קירות הכלא, כאשר שומר נאצי שיכור שר שיר פופולרי מן התקופה ובו פזמון חוזר מקפיא דם, "כאשר אתה עוזב, אמור שלום בשקט".[29]
    הגידול במספר האסירות גרר גם עלייה במספר השומרות, אשר גויסו מבין שורות ארגוני הנשים של המפלגה הנאצית.[30] נשים הוצבו במחנות גם במסגרת הצוותים הרפואיים. בסוף המלחמה היו כעשירית מעובדי המחנות נשים. לפחות שלושת אלפים וחמש מאות נשים הוכשרו כשומרות במחנות ריכוז, בעיקר בראוונסבריק (Ravensbrück), משם נשלחו למחנות השונים, בכללם שְטוּטְהוֹף (Stutthof), אושוויץ־בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ומיידנק (Majdanek). אלה שהתנדבו לעבודה המחרידה ראו באתרים הללו של רצח המונים מקומות עבודה והזדמנות מקצועית. המדים היו מרשימים, השכר היה טוב, והאפשרות לקבל לידיהן כוח נראתה מושכת. לחלק מן הנשים שעבדו כשומרות היה עבר פלילי משלהן, או שהיו אסירות ברייך אשר עברו לתפקיד שומרות כדרך לשקם את מעמדן במנגנון הנאצי. במהלך המלחמה נאלצו רבות להגיע לתפקידים כאלה במסגרת החוק שחייב צעירים וצעירות לצאת לעבודה למען הרייך לפרק זמן מסוים.
    כאשר סיימו הנשים שגויסו את הכשרתן, הושבעו והצטרפו למערכת המחנות, רק מעטות הפגינו גישה אנושית כלפי האסירות שתחת השגחתן. היה ידוע שהשומרות במחנה נוֹיֶנְגָמֶה (Neuengamme) צורחות על האסירות, סוטרות להן ומכות אותן.[31] מנקודת ראותה של אסירה, צעדי "משמעת" אלה היו מעשי הפחדה אקראיים - והיה קשה להתמודד איתם במיוחד מכיוון שנעשו על ידי נשים.
    גם מחוץ למחנות, נשים רדפו נשים אחרות. סיווּגי האסירים נותרו במכוון עמומים וגמישים. כל אחד היה נתון לסכנה שיכריזו עליו כעל משתמט, מחבל, סוטה או "א־סוציאלי". אישה שנכנסה יום אחד למאפייה ולא בירכה את שכניה ב"הייל היטלר" כמצופה, נחקרה בעקבות זאת על ידי הגסטפו. "א־סוציאלים" - חסרי בית, גנבים זעירים, זונות, וה"אספסוף" שזיהם את רחובות גרמניה והכתים את דמותו המרהיבה של היופי הארי - נאסרו ואפילו עוקרו ונרצחו. דיקטטורה אינה זקוקה לכוחות גדולים של משטרה חשאית כאשר אנשים מוכנים לעקוב בעצמם אחר שכניהם למען המשטר, מתוך פחד, צייתנות, קנאות או נקמנות.[32] זוהי דרך לחסל חשבונות אישיים ופוליטיים. על האנשים החלשים ביותר בחברה, על אלה שבשוליה, אפשר לוותר.
    היטלר קבע שמקומה של האישה הן בתנועה והן בבית. במצעד הנאצי בנירנברג בשנת 1934 הוא השתמש ברטוריקה הלוחמנית האופיינית: "הגבר נותן מעצמו בגבורה בשדה הקרב, והאישה משתווה לו בהתמדתה ובהקרבתה הבלתי נדלות, בכאב ובסבל אין קץ", הכריז. "כל ילד שהיא מביאה לעולם הוא קרב, קרב שהיא מנהלת למען קיום עמה... הרי הקהילה הנאציונל סוציאליסטית של ה־Volk קמה על בסיס איתן בדיוק מכיוון שמיליוני נשים היו ללוחמות הנאמנות והקנאיות ביותר שלצדנו".[33] בנאומים שנשא בשנים 1935 ו־1936 בפני ארגון הנשים של המפלגה הנאצית קבע היטלר שההישג של אם לחמישה, שישה או שבעה ילדים שכולם בריאים ומחונכים היטב גדול מזה של עורכת דין. הוא דחה שוויון זכויות לנשים כתביעה מרקסיסטית, "מכיוון שהוא גורר את האישה לתחום שבו היא בהכרח תהיה נחותה. הוא שם את האישה במצב שאינו יכול לחזק את עמדתה - הן לעומת הגבר והן לעומת החברה - אלא רק להחלישה".[34] מכסות הגבילו את מספר הנשים שלמדו לתארים גבוהים. כפי שניסח זאת אלפרד רוזנברג (Rosenberg), האידיאולוג של המפלגה הנאצית: "אם כן, כל האפשרויות לפתח את האנרגיות של האישה חייבות להישאר פתוחות בפניה. אבל נקודה אחת חייבת להיות ברורה: הכרח הוא שרק הגבר יהיה השופט, החייל ומושל המדינה, ושכך זה יישאר".[35]
    בקרב שניהל הרייך למען הילוּדה, הלוחמות של היטלר היו מוכרחות ליישר קו, לציית לפקודות, להקריב לטובת הכלל, לפתח עצבי ברזל, ולסבול בשקט. היה עליהן לוותר על השליטה על גופן שלהן, אשר הועמד כעת לשירות המדינה.[36] מספר הניצחונות לא היה מספר הלידות אלא מספר התינוקות הארים הבריאים. מפעל הרבייה הסלקטיבית ההמוני גייס נשים גרמניות בנות גילים ומעמדות שונים, שעליהן נגזר לקדם את מלחמת הגזע הנאצית וגם לסבול ממנה. מקצוע המיילדוּת שגשג. בהתאם לטוהר ולטבעיוּת שהעלה המשטר על נס, ניתוחים קיסריים הוגבלו, וניתן גמול על הנקה. לא כל הנשים נחשבו ראויות להיות בין הלוחמות. אלה שנמצאו אצלן "בעיות גנטיות" (בכללן אלכוהוליסטיות ונשים שסבלו מדיכאון קליני), זונות שסבלו ממחלות מין, נשים צועניות ונשים יהודיות עברו עיקורים והפלות כפויות. נשים היו בערך מחציתם של ארבע מאות אלף הגרמנים הלא־יהודים שעוקרו בכפייה. לדברי ההיסטוריונית גיזלה בּוֹק (Bock), כמה אלפים מתו כתוצאה מהליכים רפואיים לקויים. מיילדות ואחיות בגדו בנשים ובנערות גרמניות, ועם בואם לעולם של ילדיהן טענו שיש בהם פגמים, ובמסגרת בדיקות גינקולוגיות שגרתיות המליצו על הפלות ועיקורים.[37] במסגרת מלחמת האזרחים שהתנהלה למען תינוקות ארים מושלמים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נשים קיבלו אפוא החלטות אכזריות של חיים ומוות בנוגע לנשים אחרות, ובתוך כך נשחקו הרגישויות המוסריות ונשים הפכו לשותפות בפשעי המשטר.
    מנשות גרמניה, ואפילו מנערותיה, נדרשה צייתנות פוליטית. האינדוקטרינציה הרשמית החלה בגיל עשר. חברוּת בליגת הנערות הגרמניות (Bund deutscher Mädel, BdM), ענף הנערות של נוער היטלר (Hitler Jugend), היתה חובה החל בשנת 1936. בסופו של דבר סגרו הנאצים את רוב תנועות הנוער האחרות או קלטו אותן אל תוך נוער היטלר. יצאו מכלל זה כמה קבוצות נוער קתוליות אשר נהנו מהגנת הוותיקן. מכיוון שהורים שניסו לגונן על ילדיהם מפני התנועה איבדו את סמכותם בבית ואת מעמדם בקהילה, הם נכנעו בדרך כלל ללחץ מצד תועמלני המפלגה הנאצית, שכנים ועמיתים. בעיירות כמו מינדן (Minden), הפקידוּת המקומית סיפקה למפלגה הנאצית רשימות של בנות ממרשם הלידות, ומתנדבי המפלגה השתמשו בהן כדי לעבור מדלת אל דלת ולגייס בנות גרמניות לתנועה.
    הליגה סיפקה את כמיהתן של נערות רבות - כמיהה פוליטית או לא פוליטית - לחֶברה ולידידות בת־קיימא. חלקן עשו בכך צעד לעבר חברות מלאה במפלגה הנאצית וקריירה בתנועה - דרך לרכוש מיומנויות נחוצות. מנהיגת הליגה המקומית במינדן היתה "סמכותנית במידה שלא תיאמן". היא "נודעה לשמצה במינדן כולה" בשל צעקותיה וצווחותיה ותוארה כ"כמעט מרשעת".[38] המנהיגות הנאציות המקומיות המאוסות ביותר זכו לשמש כדמויות מופת לנערות הצעירות שהתבגרו בעיירות קטנות.
    הנשים הצעירות של התקופה הביטו קדימה, לא אחורה. הן לא ראו בעצמן פמיניסטיות. לאמיתו של דבר, רוב בנות הדור הזה הביטו על הסופרז'יסטיות בביטול, כעל דבר שחלף זמנו. בשנת 1933, כאשר קראו הנאצים לבטל את זכות ההצבעה לנשים, הנשים הגרמניות לא פתחו בשביתת רעב. האויב שלהן לא היה "הגבר הדכאני"; בעיני רבות, האויבים היו "היהודים", "הא־סוציאלים", "הבולשביקים", ו"הפמיניסטיות". האינטלקטואל היהודי הוא שדיבר על שחרור הנשים, הכריז היטלר בשנת 1934, ואילו התנועה הנאצית "תשחרר את הנשים משחרור הנשים".[39] לפני כן, בתקופת ויימר, נשים גרמניות יהודיות אכן מילאו תפקיד משמעותי בקידום רפורמות חברתיות ובתנועות הנשים, ולהכרזתו של היטלר היו אפוא שתי מטרות: לסלק את היהודים מן הפוליטיקה הגרמנית, ולמחוץ את תנועת הנשים העצמאית בגרמניה. היה עליו לשלול ממעבדת הניסויים של תקופת ויימר את הלגיטימיות שלה ולפרקה, ובה בעת להציג חלופה אחרת לשחרור בתוך הנאציזם - חלופה ששׂמה את המשמעת ואת הצייתנות בראש סדר העדיפויות. נשים גרמניות שחשו שהתנועה הנאצית מעניקה להן כוח מצאו מעין שחרור באחווה - לא כפמיניסטיות שרוצות לקרוא תיגר על הפטריארכליות, אלא כשותפות פעילות במהפכה שמרנית וגזענית. כחברות אָרִיות מלאות בחברה הפשיסטית של היטלר הן היו פוליטיות חרף רצונן - כעת, "שאלת האישה" באה לידי ביטוי בדמות נשים ונערות המשתתפות בתהלוכות ובמצעדים ברחובות ואשר יוצאות למשימות עבודה בחוות, למחנות קיץ, לתרגילי סדר, לקורסים בכלכלת משק בית מדעית, לבדיקות רפואיות, ולטקסי הנפת דגלים.
    לאידיאולוגיה של ה־Volk היתה אסתטיקה נשית משלה.[40] היופי - גָרסה אידיאולוגיה זו - הוא תוצאה של תזונה בריאה ופעילות אתלטית, לא של קוסמטיקה. נערות ונשים גרמניות אינן אמורות למרוח לק על הציפורניים, לתלוש גבות, למרוח שפתון, לצבוע את השיער או להיות רזות. המנהיגים הנאצים גינו את העלייה החדה בשימוש במוצרי קוסמטיקה בשנות העשרים כמסחר יהודי, כזילות של הנשיוּת הגרמנית באופן שהופך נשים לזונות ומוביל לניוון גזעי. גברים גרמנים צריכים לקחת להם כבנות זוג בחורות רגילות, לא נשים עירוניות מתוחכמות ולא פתייניות בסגנון הוליוודי. אישה צעירה צריכה להקרין את הזוהר הטבעי שבא ממאמץ פיזי, משהייה תחת כיפת השמים, ובצורתו המשובחת ביותר - מהיריון.
    היטלר חתר לחזק את תודעת הגזע בקרב גרמנים מן השורה, אבל עבור נשים רבות היתה ההתעוררות הגזעית גם התעוררות פוליטית. נשים התחילו לפעול לאור הרעיון השאפתני שעליהן לצפות מן החיים ליותר - רעיון שלפעמים נראה מאיים אבל לעתים קרובות עוד יותר היה עבורן מקור לאנרגיה.[41] בזיכרונותיהן ובראיונות שנתנו, כל אחת מן הנשים שסיפוריהן מובאים כאן סיפרה על חוויות דומות בנערותה: עם תום חינוכן הבסיסי ובהגיען לגיל ההתבגרות הן הבינו שברצונן "להיות משהו". כעת זוהי קלישאה, כמובן, אבל אז זו היתה שאיפה מהפכנית. נשים צעירות מרקע צנוע החלו לבנות לעצמן חיים משלהן על ידי כך שעזבו את כפרי הולדתן, נרשמו לתוכניות הכשרה ככתבניות וכאחיות, והצטרפו לתנועה פוליטית. בנותיהן של הנשים שהצביעו לראשונה בבחירות בתקופת ויימר ראו לנגד עיניהן אפשרויות חדשות בגרמניה ומעבר לה.
     
    *
     
    הנשים שסיפורן מובא בספר זה מתארות או מזכירות רק לעתים נדירות את המדיניות הנאצית בנוגע ליהודים בשנים שלפני המלחמה. בְּריגיטֶה אֶרדמן (Erdmann), אשר שימשה כנערת מופעים ושעשעה חיילים במינסְק, כתבה לאמה בשנת 1942 שבזמן שהותה בבלרוס פגשה בפעם הראשונה בחייה יהודי גרמני. האם הנשים הגרמניות הבינו את מרכזיותה של "השאלה היהודית" באידיאולוגיה של היטלר ותפסו מה קורה ליהודים? מובן שנערות גרמניות שגדלו בגרמניה ראו את התעמולה הגסה, את הצגתם של היהודים כנחותים בכרזות ובעיתונים. בספרות ובקולנוע הוצג היהודי כישות מסוכנת, ובמיוחד לנערות הוצג היהודי כשטוף זימה. האנטישמיות בצורתה זו, עם התכנים המיניים, נגעה בתחום האינטימי והטעון ביותר מבחינה רגשית של המגעים בין גרמנים לא־יהודים ליהודים גרמנים. היא הותאמה במיוחד לאוכלוסיית הנשים ה"אריות" של גרמניה, אשר הוצגו כפגיעוֹת מינית ונדרשו להישמר מפני היהודים ולגונן מפניהם על גופן. צורה זו של אנטישמיות פנתה גם למצ'ואיזם של הגברים: ההגנה על נשותיהם מפני היהודים ה"מסוכנים" העמידה במבחן את כבודם ואת גבריותם.
    בקורסים לטיפול בילדים קיבלו נשים הכשרה ב"היגיינה גזעית" (טיפול רפואי) שתעזור להן לזהות את מאפייניו הדוחים של ה"תת־אדם" לפי תווי פנים וצורות ראש. בחטיבות הביניים שרטטו כל הילדים תרשימים גנאלוגיים ששירתו שתי מטרות: הילדים התוודעו לשורשיהם הגרמניים, והמורים גילו מיהו ארי ומי לא.[42] במהדורות חדשות של ספרי הלימוד הוצגו סיסמאות אנטישמיות ודמויות גרוטסקיות של יהודים לעומת סמלים נאציים וציטוטים מעוררי השראה שיוחסו לפיהרר, אשר נראה מושך בתמונות שעברו ריטוש. קריאות גנאי בציבור ובריונות נגד יהודים התקבלו בסובלנות במגרשי משחקים, בבתי מרחץ ובאירועי ספורט. לקראת מצעד יום שלישי השָמן באחד האזורים הקתוליים טרחו רבות על מיצג נוסע ותהלוכה של גרמנים לבושים כיהודים אורתודוקסים בדרכם לפלסטינה. כחלק ממפגן הלעג התהדרו המשתתפים ב"אפים יהודיים".[43]
    במהלך התקופה שבין המלחמות היו הנערות הגרמניות עדות לפוליטיקה האלימה, הן ברחובות והן בבית הספר.[44] הן למדו לא רק לקבל אותה אלא גם איך לפעול נגד אויבים נבחרים ונגד החלשות שבין חברותיהן לכיתה. כאשר נערה גרמנייה ניסתה לתקוף באחד מבתי הספר נערה יהודייה, חברה לשעבר, היא הופתעה מכך שהיהודייה הכתה אותה בחזרה. "את יהודייה", הכריזה, "אסור לך להתגונן".[45]
    בימי הפוגרום של נובמבר 1938, בני הדור שנולד לאחר מלחמת העולם הראשונה כבר הגיעו לגיל בגרות. הם שמעו וראו את ההתקפות ההרסניות נגד היהודים ברחבי גרמניה או קראו עליהן. מאות בתי כנסת בערים ובעיירות קטנות הוצתו, וחלונותיהן של חנויות נופצו. אנשי פלוגות הסער והאס־אס זרעו הרס בבתי קברות יהודיים, פתחו קברים וניפצו מצבות. אלפי גברים יהודים הוכו, ושלושים אלף הושלכו למחנות ריכוז. המקורות הרשמיים דיווחו שמספר ההרוגים מקֶרב היהודים היה תשעים ואחד, אבל ההיסטוריון ריצ'רד אוונס (Evans) העריך שהיו בין אלף לאלפיים הרוגים, בכללם שלוש מאות התאבדויות.[46] יותר משלושה רבעים מבין כתשעת אלפים בתי העסק היהודיים בגרמניה נבזזו ונהרסו. הנשים והנערות שיצאו לקניות ראו את ההרס. רבות מהן העירו שיש לפנות את ההריסות או התלוננו על אי־הסדר וחוסר הנוחות. ברלינאים מן השורה כינו את הפוגרום בשם הנקי "ליל הבדולח" (Kristallnacht), כינוי שביטא את ההרס החומרי, לא את החורבן האנושי.[47] למראה שברי הזכוכית באור הבוקר חשבה לעצמה אישה אחת מביניהם, "היהודים הם אויביה של גרמניה החדשה. אתמול בלילה הם טעמו מה פירוש הדבר".[48]
    בתפקידיהן כקונות וכמוכרות נפגשו נשים גרמניות עם יהודים מדי יום בחברה הצרכנית של הרייך. הן בחרו לאילו חנויות להיכנס ומאילו מהן להדיר את רגליהן בראשית ימי החרם, וראו עסקים מקומיים מחליפים בעלות. לפני 1933, כמה מחנויות הכולבו הגדולות בגרמניה היו בבעלות יהודית, ביניהן רשת טיץ (Tietz) אשר כללה את ה־KaDeWe - "הֶרודס" של ברלין. בתקופת ההחרמות, אנשי פלוגות הסער השחיתו חלונות ראווה וניסו למנוע מנשים להיכנס לחנויות. רוב החנויות האלה היו עסקים משפחתיים קטנים של יהודים, אבל בחנויות הכולבו הגדולות יותר, כמו טיץ, עבדו נשים גרמניות רבות כמוכרות. המנהיגים הנאצים ובעלי הון גרמנים דחקו את היהודים מן הבעלות על עסקים כאלה. הם אילצו את בעליהם היהודים למכור אותם במחיר נמוך משוֹויים האמיתי, והמנהלים היהודים סולקו מן ההנהלות.[49] עבור רוב המוכרות הגרמניות, משמעותה של "אריזציה" זו של המסחר היהודי היתה אובדן מקום העבודה או עבודה תחת ממונים חדשים. בכל מקרה, זה היה אירוע של ממש, שינוי ניכר אשר תחילה הפך את שכניהן ומעסיקיהן היהודים לקורבנות ולאחר מכן הביא להסתלקותם.
    גלי ההתקפות הנאציות בשנות השלושים זעזעו את יהודי גרמניה, ובסופו של דבר רוב היהודים שיכלו לעזוב את גרמניה, עשו זאת. בשנת 1940 כבר עזבו בערך מחציתם, שני שלישים מהם ילדים. מנקודת הראות הגרמנית, היהודים שנותרו היו בלתי נראים כבני אדם, אבל לא חדלו להיות נוכחים ולאיים על גרמניה כמעין רוח רפאים או כוח רע. זו הסיבה שבריגיטה ארדמן, נערת המופעים ממינסק, ונשים גרמניות אחרות הופתעו למראה היהודים במזרח; הן חשבו שלא ראו יהודים לפני כן, אף על פי שלאמיתו של דבר, כשגדלו בגרמניה, באו במגע יומיומי עם יהודים.
    הנורמה החברתית של התעלמות ממצוקתם של יהודי גרמניה הצטרפה לציפייה מנערות גרמניות לגלם צורה נשית של קשיחות. בין תרגילי הספורט לנשים צעירות בליגת הנערות הגרמניות היו תרגילי סדר וירי למטרה. נשים צעירות, או לאמיתו של דבר נערות, התאמנו בירי קבוצתי ברובי אוויר. המסורת הוותיקה של המיליטריזם הפרוסי לא רק טיפחה תרבות של מלחמות טוטאליות ושל "פתרונות סופיים", אלא, בצורתה הפשיסטית במאה העשרים, גם שילבה נשים בחברה הלוחמת כמטפלות וכלוחמות פטריוטיות.[50]
    הפעילות הפיזית נעשתה בד בבד עם הטפָּשַת האוכלוסייה. תלמידות גרמניות לא למדו בבית הספר נושאים כמו לטינית, מכיוון שידע מסוג כזה לא היה נחוץ לאימהות לעתיד.[51] במקום לימודים כאלה קיבלו הנערות חוברות ובהן עצות כיצד לבחור בעל: השאלה הראשונה שיש לשאול בן זוג אפשרי היא, "מה הרקע הגזעי שלך?" הדרכה ותמיכה חברתית מסוג זה נחשבו למועילות לנשים בגיל הנישואים. היחס הציבורי האוהד לאימהוּת היה גם הוא מושך. "במדינה שלי, האֵם היא האזרחית החשובה ביותר", הכריז היטלר.[52] אימהות גרמניות מעולם לא נהנו לפני כן מהכרה כזו ומשירותים כה רבים, ביניהם יותר תחנות לטיפול בתינוקות, יותר טיפול רפואי ("היגיינה גזעית"), ומעמד של כוכבות בטקסים שבהם הוענק צלב הכבוד לאימהות שילדו יותר מארבעה תינוקות.
    מובן שיש להיזהר בהתייחסות לתעמולה הנאצית ולהכרזות המנהיגים הנאצים כאל עובדות. התעמולה נועדה לדחוף נשים בחזרה לתחום הפרטי של הילדים, המטבח והכנסייה - Kinder, Küche, Kirche - שכן התמריצים הכספיים שנועדו להביא לגידול במספר הנישואים ולהעלות את שיעור הילודה לא הניבו את התוצאות שלהן ציפו המנהיגים הנאצים.[53] לאחר שנת 1935 שיעור הילודה ירד ושיעור הגירושים עלה. הסטטיסטיקה מראה שרוב הנשים הגרמניות לא נישאו, לא היו תמיד בהיריון, ולא נשארו בבית. ככל שהוסיף הרייך השלישי להקים עוד סוכנויות ומשרדים ברחבי גרמניה (ולאחר מכן בטריטוריות הכבושות) בלטו הנשים לעין כחלק מכוח העבודה יותר מאי־פעם בהיסטוריה הגרמנית. אישה מבנות הדור ההוא סיכמה זאת בקביעה שמלחמת העולם הראשונה לימדה אותן ש"לכל אחת צריך להיות מקצוע. אינך יכולה להיות בטוחה שתתחתני … מי יודע מה יביא העתיד?"[54]
    ובכל זאת יש להיזהר שלא להפריז בנוגע לחופש הבחירה שהיה לנשים בגרמניה של היטלר.[55] ודאי שלא היתה להן האפשרות לבחור להתחתן עם גבר יהודי, או לגדל ילד חולה במחלה שנחשבה לתורשתית. לא היו להן ברירות פוליטיות, מכיוון שהמפלגה הנאצית היתה המפלגה החוקית היחידה, וסוגי הקריירות שנפתחו בפניהן היו מוגבלים. לפני המלחמה, כל הגרמנים שסיימו את לימודיהם בבית הספר או שהתכוונו ללמוד באוניברסיטה נדרשו למלא חובת עבודה למען הרייך למשך תקופה בת שישה חודשים, בדרך כלל בחקלאות. במחנות השירות האלה של הרייך, למרות ההפרדה בין המינים, בני כל השכבות הסוציואקונומיות שהו יחדיו כדי שיפַתחו תחושת אחווה לאומית. בראשית שנת 1938, כחלק מן ההכנות של היטלר למלחמה, כל סטודנטית שנרשמה למוסד להשכלה גבוהה או לבית ספר מקצועי השלימה הכשרה בסיסית בשלושה תחומים: הגנה אווירית, עזרה ראשונה ותקשורת.
    המערכת הנאצית לא סבלה אי־ציות. לאחר שהוצבו בצבא ובמשרדי ממשלה, לא שוחררו העובדות אלא מסיבות בריאותיות, בכלל זה היריון; או בשל התנהגות שאינה הולמת, ובמקרים כאלה הן הוענשו. החובה לשרת את הרייך הוחדרה למוחם של הילדים בבית הספר ובתוכניות לבני נוער, ומי שזוהו כ"מתחמקים מעבודה" או כ"משתמטים" נשלחו למחנות הריכוז שהלכו והתרבו לצורך "חינוך מחדש".
    בקיץ 1941, כשצבאותיו של היטלר כבשו טריטוריות נוספות במזרח, הורחב מפעל העבודה על ידי הצבתן של יותר נשים בתעשיות הקשורות למלחמה, במשרדים ובבתי חולים. המנהיגים הנאצים התכוננו למלחמה טוטאלית ולשלטון טוטאלי. בסופו של דבר היתה אירופה כולה אמורה להפוך למבצר ארי שיישלט ממפקדתו של היטלר בברלין. שאיפות עולמיות כאלה הצריכו בנייה של שכבה שלטת חדשה, עילית אימפריאלית גרמנית אשר תורכב מצעירים וצעירות גרמנים.

    • ונדי לוור
    • ונדי לוור

      ונדי לוור היא פרופסור להיסטוריה המופקדת על הקתדרה על שם ג'ון ק' רוט במכללת קלרמונט מקקנה בקליפורניה, חוקרת באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן, ויועצת היסטורית למוזיאון האמריקאי לזכר השואה.

      היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים על השואה ומאז 1992 ערכה מחקר ארכיוני ועבודת שטח במרכז אירופה ובמזרחה. ד"ר לוור הציגה לראשונה את עבודתה על פשעיהן של הנשים הנאציות ב"יד ושם" בקיץ 2010, כשעבדה על המחקר שלה בישראל.

      היא משמשת גם כעורכת של כתב-העת העברי-אנגלי "דפים לחקר השואה", שרואה אור באוניברסיטת חיפה.

     
    אריאנה מלמד
    |
    מוסף הספרים, הארץ
    |
    01/01/01
     
    עמיחי שלו
    |
    ynet
    |
    01/01/01
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות