הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רומן למתחילים
  • רומן למתחילים
    ידיעות ספרים | 2010 | פרוזה מקור | 359 עמ' מודפסים

    חייה של קלודיה, אישה בסוף שנות השלושים שלה, מגיעים למבוי סתום. היא כמהה לילד אבל הריונותיה מסתיימים בהפלות; חיי הנישואים שלה כבויים ומנוכרים והיא מתרחקת בהדרגה מבעלה; היא מתפטרת מעבודתה כדי לכתוב ספר אבל מצליחה לכתוב רק התחלות. הקשר החי היחיד שלה הן שיחות הטלפון עם אחיה תומר. מפגש מקרי עם סוכן ספרותי אמריקאי מטלטל וסוחף אותה והיא אוזרת עוז, מותירה את חייה הישנים מאחור, ונוסעת לניו יורק. אט-אט נפרמים הקשרים הסבוכים מעברה, והיא נאלצת להתמודד עם הבחירות שעשתה ועם אלה שעוד לפניה. בסגנון סוחף, ייחודי ומקורי, הרומן מוביל אותנו אל סופו המפתיע שבו חידות עברה של קלודיה מתבהרות בזו אחר זו וההווה מואר באור חדש של תקווה. רומן למתחילים מגולל את סיפורה של אישה המתעמתת באומץ עם כל פחדיה, מתגברת על חלקם, אך מגלה גם כאלה שלעולם לא תוכל להם. באירוניה עדינה וביד רגישה משקפת המחברת את המציאות הישראלית המודרנית השוחקת, ומשרטטת תמונות ותבונות שבכוחן לגעת בכל אחד מאיתנו.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק ראשון

    תל אביב, תחילת אוקטובר 2009

     


    "כל מה שקורה עכשיו, ברגע זה,
    הוא תוצאה של בחירות שעשית בעבר."

     

    בגדול, הכול בסדר

    קלודיה עמדה בדוכן הקוסמטיקה במשביר וניסתה ליפסטיקים. היא חישקה את השפתיים לעיגול ומרחה באטיות גוון חום-סגול. היא חייכה כאילו ניסתה לפתות את עצמה, חשפה את השיניים, שליד הליפסטיק הכהה נראו פתאום לבנות מתמיד, הביטה בעיניים הירקרקות שהשתקפו אליה מהמראה הקטנה, ופתאום הבינה: היא גונבת יותר מדי בזמן האחרון.
    כבר שבועיים לא עבר יום בלי שתיקח משהו. טוב, זה לא בדיוק לגנוב, אמרה לעצמה. לא רק הצבע של הליפסטיק היה דרמטי מדי, לפעמים גם ההגדרות שלה היו כאלה. היא תמיד רצתה לקרוא לזה קלפטומניה, כי זה נשמע הרבה יותר אינטליגנטי מ"גניבה" או מ"סחיבה", וגם יותר רומנטי. אבל בתוך-תוכה היא ידעה טוב מאוד שזו לא קלפטומניה בלתי-נשלטת, חולנית ואובססיבית שתקפה אותה. זה היה משהו אחר לגמרי. משהו שעדיין דרש הגדרה.
    בינה לבין עצמה הודתה שהיא אוהבת לגנוב. כל כך הרבה שנים לא התמסרה לחשק הזה, עד שאפילו התגעגעה לזה קצת. ואז, פתאום, לפני שבועיים בערך, אפילו שלא ממש התחשק לה, הרגישה שהיא חייבת לסחוב משהו קטן בסופר פארם, והדבר הראשון שנפל לידיה היה מחדד עפרונות עיניים. היא אף פעם לא איפרה את העיניים, כי הריסים הכהים והארוכים שלה לא נזקקו לחיזוק מלאכותי. אז בשביל מה בעצם מחדד עפרונות עיניים? עד היום היא לא הרגישה צורך להטריד את עצמה ולמצוא לכך תשובה טובה.
    אבל עכשיו פתאום שמה לב לכך שבמהלך השבועיים האחרונים זה רק התגבר. החשק תקף אותה בכל פינה. מאחורי כל מדף בסופר, בחנויות ספרים, אפילו במכולת של שלמה היא סחבה חפיסת מסטיקים ביום שלישי האחרון בלי לשלם, דחפה אותה במהירות לכיס של הג'ינס כשהוא הסתובב להוריד לה קרטון סיגריות מהמדף הגבוה. ואצל שלמה היא אף פעם לא גנבה לפני כן.
    היו לה כמה עקרונות. קודם כול, לקחת רק דברים שהיא לא ממש צריכה, שסביר להניח שלא תשתמש בהם. היא גם הקפידה שיהיו קטנים ולא יקרים. משהו מעל שלושים שקל כבר לא בא בחשבון. וכמובן, הכלל החשוב ביותר היה לקחת ממי שלא ירגיש, ממי שיש לו כל כך הרבה שלעולם לא ישים לב שליפסטיק דרמטי אחד נעלם. אף אחד לא ייפגע מזה באמת. כן, היא היתה גנבת עם מצפון.
    בינתיים, אף פעם לא תפסו אותה. היא היתה מאוד זהירה. הכינה מראש סיפור כיסוי, רק למקרה שמישהו בכל זאת יראה, או למקרה שתיתפס במצלמות הנסתרות שמציצות מתוך חורים קטנים ובלתי-נראים בתקרה. בכל הפעמים הקפידה להפיל את הפריט הנבחר לכיס או לתיק בהיסח הדעת, כאילו לא שמה לב, כאילו בדיוק חשבה על משהו אחר, ובאותו הזמן היתה מכינה בראש את השורה שלה. "אוי, אני לא מאמינה... לא שמתי לב מה אני עושה... איזו פדיחה, אני ממש מתנצלת... אני אפילו לא צריכה את זה."
    במשך שנים היא התגברה על החשק. ניסתה לחשוב אם מאז גיל ארבע-עשרה גנבה משהו, ונזכרה פתאום באותה הפעם עם ליאורה, כשהיתה בהיריון בפעם הראשונה ועוד היתה בה נאיביות ואמונה שכל היריון מסתיים בתינוק, ובאחר צהריים מקרי אחד התגברה על הבושה ונכנסה לראשונה בחייה לחנות למידות גדולות, מסתכלת לצדדים כדי לוודא שחוץ מליאורה אף אחד לא רואה אותה.
    היא נכנסה לתא המדידה עם איזה עשר חולצות ושתיים-שלוש שמלות נפוחות. מדדה חולצה ופתאום שמה לב לכך שלא חובר אליה זמזם מגנטי. היא הסתכלה על עצמה במראה וניסתה להכיל את החזות המשתנה שלה. שערה החום הארוך היה שופע ומבריק מתמיד בגלל ההורמונים של תחילת ההיריון, והרגליים שהציצו מתחת לחולצה הגדולה עדיין נראו ארוכות ודקות, אבל החולצה איכשהו לא התאימה. היא היתה גדולה ואוורירית מדי. ועם זאת, התחשק לה. היא ידעה שאם תלבש את הסווטשירט הרפוי שלה על החולצה ותרחף בקלילות אל מחוץ לחנות, אף אחד לעולם לא ידע. אבל החולצה עלתה יותר משלושים שקל, והחנות היתה קטנה, וקלודיה משום מה החליטה שלזבנית יש מראה של אם חד-הורית, כך שברגע האחרון היא גנזה את התוכנית, ובמקומה קנתה במחיר מופקע שמלת אוהל בצבע חציל. היא היתה רק בסוף חודש שלישי, אבל הרגישה כמו דלעת שתפחה לממדים לא טבעיים אחרי שהשקו אותה יתר על המידה. על אף שתמיד סבלה כשהרגישה שמנה, אחר כך מצאה את עצמה מתגעגעת לתחושה הזאת.
    כשיצאו החוצה התוודתה בפני ליאורה. "את יודעת, כמעט התפתיתי לגנוב שם טי-שירט," גיחכה.
    העיניים החומות של ליאורה נפערו לעומתה, משורגות בנימים אדומים. "אני לא מאמינה שדברים כאלה בכלל עוברים לך בראש. זה כל כך לא שווה את זה," אמרה בהתחסדות לא ברורה.
    קלודיה כבר התחרטה שהחליטה לספר לה. מה הסיפור הגדול? היא בסך הכול חשבה שיחלקו ביניהן רגע אינטימי של בנות.
    "תארי לך שהיו תופסים אותך," ליאורה המשיכה בלי רחמים. "אני כבר רואה את הכותרות בעיתונים - 'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה'."
    "האמת שזה לא מה שעצר אותי," החזירה קלודיה. "מה שבאמת הפחיד זה שיהיה כתוב - 'עורכת בכירה נתפסה גונבת חולצת טריקו פשוטה בחנות למידות גדולות'." שתיהן צחקו צחוק קצר. אחר כך קלודיה גם הוסיפה שלא נראה לה שמישהו באמת היה מגדיר אותה כעורכת בכירה. בסך הכול סגנית עורך של מוסף סוף השבוע. אמנם של העיתון המוביל במדינה, אבל בכל זאת, בסך הכול סגנית. ווטס דה ביג דיל? הרי במקרה התגלגלה לשם, וסביר להניח שביום מן הימים במקרה תתגלגל הלאה. ליאורה לא ענתה. קלודיה ידעה שליאורה מתאפקת לא להגיד לה שתפסיק לסחוט מחמאות, מה שכבר אמרה לה יותר מדי פעמים, עד שקלודיה התפוצצה פעם אחת והטיחה בליאורה שבתור החברה הכי טובה שלה היא צריכה כבר להבין שזה לא העניין, שהיא בסך הכול משתפת אותה במה שהיא באמת מאמינה. וכך, הוויכוח הווירטואלי ביניהן התנהל לבדו, השתולל הלוך וחזור בתוך ראשיהן בזמן שהמשיכו ללכת בשתיקה.
    אבל כל זה כבר קרה מזמן. ועכשיו... היא לא יכלה להתאפק יותר. היא הודתה בפני עצמה שבזמן האחרון העניין הזה של הגניבות נעשה מוגזם. כמעט כל יום. רק בשבת לא יצא לה. וגם עברה את סף השלושים שקל. חצתה גבולות. היא צחקה על עצמה במרירות קלה כשחשבה על זה. "את ממש שוברת מסגרות, מנפצת מוסכמות," גערה בעצמה בציניות. אפילו בתור פושעת היא היתה בינונית.
    פעם החליטה לבחון את דריה, האקס-פסיכולוגית שלה, והתחילה את אחד המפגשים בחצי וידוי על כך שלפעמים יש לה חשק לסחוב דברים מחנויות. האנליזה היתה שזו התנהגות של מישהו שחייב ליצור לעצמו מצב תמידי של חרדה, אחרת הוא נכנס לדיכאון. "את יודעת שהרבה פעמים פרוזאק פותר את הבעיה הזאת," אמרה דריה במה שנראה לקלודיה כהתנשאות, ולכן היא רק בלעה גוש קטן ומר ולא ענתה לה בכלל. איך דריה, שאמורה להיות בעדה בחיים, מסוגלת לקחת את התכונה הכי אקסצנטרית שלה וברגע לתייק אותה בכוננית ברזל מאפירה בין אלפי מקרים משעממים אחרים? בינה לבין עצמה קיבלה את זה בתור משהו קטן וייחודי שהוא רק שלה, משהו שמספרים למישהו בדייט ראשון אם הוא ממש מוצא חן, כדי להרגיש יותר מסתורית ממה שנראה לעין, כדי לרמוז שיש לה צדדים נסתרים, אפלים. ואם היא תרגיש כך אז מי יודע, אולי זרזיף קטן מהתחושה יעבור גם אליו.
    אבל עכשיו בער לה להבין מה עומד מאחורי זה, אולי בגלל שדייטים ראשונים כבר לא היו לה הרבה זמן. כמה? היא חישבה במהירות שבעוד חודשיים וארבעה ימים היא ואודי יהיו ביחד אחת-עשרה שנה. ואת אודי הקטע הקלפטומני כבר לא ירשים, מן הסתם. רק שעליה בזמן האחרון זה התחיל להעיק. הפך לצורך. היא הרגישה כמו לוזרית כשהיתה יוצאת מחנות בלי לסחוב משהו. מההגדרות הקצרות שמצאה באינטרנט, שכללו כל מיני תיאורים על צורך להחביא את החפצים הגנובים, הבינה כבר מזמן שלקטגוריית הקלפטומנים היא כנראה לא שייכת. אז מה היה החשק הזה שהניע אותה?
    הרי בעוד רגע היא תיתפס. אם תיקח את הליפסטיק החום-סגול הצעקני הזה, שלעולם לא תשתמש בו, אם תפיל אותו כאילו במקרה לתוך התיק ותמשיך לנסות צבעים אחרים על השפתיים כאילו כלום לא קרה, מישהו עלול לראות.
    ואם לא בעוד רגע, אז בעוד יומיים, או שבוע או חודש. והמצב עם אודי הוא לא כזה שהוא ייקח את זה בהומור. אולי הוא יתעצבן אם יהיו תיקים במשטרה, או כותרות בעיתונים. אולי לא ירצה לדבר איתה. יתגלגל בתוך השמיכה ויידבק לקצה המיטה, כמה שיותר רחוק ממנה, יותיר אותה שוב לבהות בבהרות השמש שעל גבו, מנסה למצוא בהן איזו דובה גדולה או כל צורה מקרית אחרת. אולי סתם יסתכל עליה במבט מרחם, כזה שישר גורם לה לחשוד שהוא חושב איזו טעות הוא עשה שהאמין שיֵצא ממנה הרבה יותר, מאשתו, כשהתחתן איתה לפני אחת-עשרה שנה. היו תקופות שגם היא חשבה שיצא ממנה יותר. לקח הרבה זמן עד שהבינה שרמות האנרגיה שלה מוגבלות. רק עד גבול מסוים ודי, ואז הכול נגמר ברגע, ושוב עד לפעם הבאה.
    קלודיה חשה נפילה בלחץ הדם וזמזום חלש בראש ובכפות הידיים. היא כבר חגגה יום הולדת ארבעים, גיל הבלות קורץ לה ברשעות מעבר לפינה, והיא אפילו עוד לא התחילה. כשכבר הגיעה למשהו שהוא קצת בעל ערך (תפקיד לא רע, שהבינה שהוא כזה רק כשהיתה מתארת אותו לאנשים ששאלו אותה מה היא עושה), זרקה אותו כדי להתחיל הכול מחדש. אולי היא לא באמת יודעת מה היא רוצה מעצמה? חוסר הוודאות הזה היה חמוד ומרגש פעם, כשהיתה צעירה. היום הוא כבר שחוק, משעמם, שלא לומר פתטי. בתנועה מהירה היא הפילה את הליפסטיק לתוך התיק וחשבה לאיזה שפל היא הידרדרה. זה היה טסטר, עם מדבקה זוהרת שהוצמדה אליו, אפילו לא ליפסטיק חדש.
    היא המשיכה להסתובב קצת מול הדוכנים הגדושים, חיטטה בין הלקים, הזיזה פודרות, הריחה קרם לילה, ניגבה בגב כף היד את הטיפה הלבנבנה שנדבקה לה לקצה האף, וכל הזמן הרגישה את הליפסטיק המשומש זוהר לה בתוך התיק, כאילו היה מרוח בחומר רדיואקטיבי, ושמעה את פעימות הלב של עצמה, מהירות כמו של עובר, כמו שהיתה שומעת אז באולטרה-סאונד, כשהאמינה שאו-טו-טו היא אמא. עכשיו הרגישה שאלה שני הדברים הכי בולטים אצלה - ליפסטיק זוהר ולב דוהר. ובשביל כמה דקות רצופות של הדהרה הזאת, התברר לה שהיא מוכנה לעשות הרבה.
    למרות הרוח החזקה שהחלה לנשב לה בתוך הגוף, היא ניסתה להיות מאוד מחושבת. זה לא היה פשוט להחליט תוך כמה זמן לצאת מהחנות. מצד אחד, היא רצתה למשוך את ההרגשה הזו כמה שיותר. מצד שני, אם תחכה יותר מדי תאבד את המומנטום, ומזג האוויר של חייה שוב יחזור להיות נאה מדי. נאה ונוח. גבול מתיחת הרגע היה דק כל כך. חמקמק.
    אחרי שלוש דקות היא החליטה שעבר מספיק זמן. להקת ציפורים בתוך הבטן שלה החלה לחמם כנפיים במשקים קטנים לפני ההמראה. היא הביטה בקלילות ימינה ושמאלה והתחילה לסלול את שביל הבריחה שלה. באצילות, בצעדים מדודים, לא מהירים מדי. בדרך עצרה ליד טסטר של בושם והשפריצה קצת על פרק יד שמאל. הביטה בענן הטיפות המתפוגג. הריחה, קימטה מצח, עיקמה אף, והתעלמה ממשק הכנפיים הגובר בתוכה. אחרי פעולת ההסחה שלה הגדילה לעשות, נעמדה בקופה וקנתה וזלין לשפתיים בטעם מנטה.
    הדופק שלה טס כשהגיעה ליציאה. האוקיינוס געש, הציפורים המריאו בענן חום-שחור ובסנכרון נדיר, כולן בבת אחת. החיים קרו פתאום גם בתוכה, ולא רק בחוץ. לרגע היא הפכה שוב לכוכבת של הסרט שלה. אבל כשהצפצופים התחילו הלב שלה קפא.

    טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו-טו

    גנב רציני היה מתחיל לרוץ בשלב הזה. אבל היא, באינסטינקט של שבויה, נעצרה, הרימה ידיים והסתכלה מסביב. "לא שמתי לב, אוי, סליחה," חזרה לעצמה בראש על סיפור הכיסוי המבולבל שלה. פתאום הבינה שידיה מונפות באוויר בצורה מגוחכת והיא זרקה אותן למטה בבהלה. היא ניסתה להשתלט על הרעד שאחז בהן, ובמקביל לאזור מספיק אומץ כדי להסתובב ולהסתכל אם מישהו דולק אחריה. שנייה אחר כך ראתה את השומר, שהצפצופים הצורמים העירו אותו מהרהוריו, מתקדם אליה במהירות. היא עצמה עיניים וחיכתה. כמה שניות עברו? היא לא היתה בטוחה, אבל השומר עדיין לא הגיע. קלודיה העזה להציץ דרך עין שמאל וראתה שהוא ניגש בכלל לאישה מבוגרת שעמדה בערך שני מטרים לימינה ופשפשה בקדחתנות בשקית הפלסטיק שהחזיקה בידה, הוציאה ממנה חולצת סריג בצבע קליפת ביצה ואמרה בכעס: "תראה איזו חוצפה, לא הורידו לי את הזמזם. מה זה? אני צריכה בושות כאלה? אני דורשת שתיתנו לי פיצוי!"
    הם התרחקו מקלודיה בלי להתייחס אליה בכלל. השומר מלמל דברי התנצלות אחרי שבדק את הקבלה. קלודיה תפסה את עצמה בפוזיציה המביכה: עומדת חיוורת ונוקשה, לבד, באמצע הקניון הנוצץ מדי של רמת אביב.
    היא הכניסה יד מגששת לתיק, נתקלה בארנק העור המגושם שלה, בצרור המפתחות, ואחר כך בחפיסת טישו מעוכה, עד שהאצבעות העיוורות מצאו את הליפסטיק ומיששו אותו ברעד. אחר כך משכה את ידה החוצה במהירות, מפילה בטעות את צרור המפתחות לרצפה ברעש גדול. היא התכופפה להרים אותו, הסתובבה והמשיכה ללכת. לאט יותר. גלי האוקיינוס נשאבו חזרה פנימה, הציפורים נדדו דרומה, והדכדוך החל לחלחל, מדמם בחלל החזה.
    פתאום, משום מקום, יד חזקה אחזה לה בזרוע. היא פלטה צעקה קטנה ומבוהלת. הסתובבה מהר. קודם כול ראתה חיוך, מהסוג הקצת מעצבן כי הוא מושלם מדי. אחר כך שמה לב לשורת שיניים בוהקות. ואז גומה בסנטר וזוג עיניים כחולות. או אולי ירוקות? משהו בצבע שלהן היה מתעתע. לצד כל אחת מהן שורטטו שלושה קמטי צחוק פרושים כמו כפות רגליים זעירות של ציפור. דקירה קטנה פילחה את לבה. משהו בפניו היה מוכר כל כך. תחושה מבלבלת של דז'ה-וו הציפה אותה, על אף שידעה בבירור שהיא לא מכירה את האיש הזה.
    היא התעשתה במהירות ומשכה את הזרוע שלה בחזרה בהחלטיות. אולי לרגע נתפסה כאישה חלשה ומבוהלת, אבל היא מיד חזרה לעצמה. אחרי הכול היא היתה בחורה די גבוהה - כמעט בגובה שלו. לא מתאים לה, עודף הנשיות הזה. "אפשר לעזור לך?" שאלה בקרירות, לרגע תוהה שוב אם פגשה בו בעבר, אולי כשעוד עבדה במקומון, אולי אפילו בצבא.
    "דווקא אני חשבתי לעזור לך. זה נפל לך מהתיק, יחד עם המפתחות," הוא אמר במבטא אנגלו-סקסי כבד. אמריקאי? אנגלי? היא ניסתה להחליט כשהוא הגיש לה את הטסטר. הרעד עוד לא עזב את ידיה כששלחה אצבעות מהססות לליפסטיק המשומש, שכבר לא ממש זהר, והיא חייכה במבוכה. הסמיקה קצת. הסתכלה שוב על האיש, מנסה לנחש בן כמה הוא. החליטה שהוא מגרד את הארבעים מאיזשהו כיוון. צעיר או מבוגר ממנה?
    "הרבה זמן עבר," הוא אמר, והפעם היא זיהתה את המקור האמריקאי של המבטא, שתיבל את המילים שלו כמו כמות גדולה מדי של רוטב.
    "הרבה זמן עבר ממתי?" שאלה באנגלית, כמעט בלי לשים לב ששינתה שפה כדי להקל עליו.
    "אה... אנחנו לא...? לא, כנראה טעיתי. היה נדמה לי לרגע שאני מכיר אותך, אבל..." הוא חייך, והפסים המתוקים שבצדי העיניים הפכו לשתי מניפות. לקלודיה התחשק פתאום לגעת בהם.
    "את אמריקאית," אמר כמו קובע עובדה.
    "לא, רק מדברת כמו אחת," ענתה. תמיד היה לה מסובך להסביר למה בדיוק היא מדברת אנגלית טובה ואותנטית כל כך.
    "גם כותבת כמו אחת?" הוא שאל.
    "מה זאת אומרת?" שאלה, מעט מבולבלת.
    "סתם, יש לי מין חוש כזה. לקלוט את אלה שכותבים. בדרך כלל אני לא מפספס... אבל תמיד יש פעם ראשונה," אמר, מביט בה במבט ספק חוקר, ספק חודרני מדי, כאילו חוסר הביטחון שלה חלחל אליו וחזר אליה מתוכו.
    קלודיה לא ידעה מה לענות. כן, היא כותבת, אבל מה בדיוק היא כותבת? היא עוסקת במילים, אבל אין לזה הגדרה מאוד מדויקת, וחוץ מזה, היא לא בטוחה שלכתיבה שלה אפשר בכלל לקרוא "כתיבה".
    "אני, לפעמים... לא ממש. אני עיתונאית," מלמלה בסוף את השקר הקבוע שלה, השקר שעם השנים הפך לאמת. "למה אתה שואל?"
    "עיתונאית," הוא חייך. "טוב, הייתי קרוב. עיתונאים הם גם סוג של כותבים, לא?"
    "אבל איך ידעת?" נפלטו המילים הסקרניות מפיה, בלי שממש התכוונה. היא ניסתה לחשוב במהירות אם היא נושאת איתה משהו ששייך לעיתון, איזה עט או פנקס עטורי לוגו אדום, שיכלו להסגיר אותה.
    "זה הביזנס שלי, את יודעת," הוא אמר ושלף מהכיס כרטיס קטן.
    קלודיה בחנה את שיער הקיפוד האפרפר שלו כשהניח את הכרטיס בתוך ידה. לרגע חשה שהיא יודעת בדיוק מי הוא, שהיא מכירה אותו כמעט כמו את עצמה, ורגע אחרי כן כבר לא. הוא העיף מבט זריז בשעון שלו.
    "את עסוקה? אפשר אולי להזמין אותך לקפה? שיחה אוף דה רקורד, אל תדאגי," אמר בשובבות ילדותית ושלח לעברה קריצה קטנה.
    היא ניסתה להבין מה זה היה. האם סתם תשוקה זולה, או באמת התעניינות כנה. "אני... יש לי פשוט פגישה, אני בדיוק יוצאת מכאן," גמגמה, מנסה להבין לאיזה סוג של קפה הוא התכוון.
    "לא נורא, בפעם אחרת," הוא אמר, כאילו הם מדברים ונפרדים שלוש פעמים ביום כבר שנים. "תהיי בקשר," חייך שוב. ואז הסתובב, והתחיל ללכת.
    המהירות שבה קרה הכול והישירות שלו בלבלו אותה לגמרי. היא ניסתה לשחזר בראשה מה בדיוק הוא שאל, ומה ענתה לו, ולמה. התשובות שלה נשמעו לה פתאום מטופשות כל כך. מביכות. אבל ככל שהוא התרחק, הרגשה מוזרה קיננה בה, הלכה והתגברה, עד שהפכה ברורה ומוכרת. האם ייתכן שאלה געגועים? נו באמת, קלודיה, איך אפשר להתגעגע למישהו שלא מכירים, נזפה בעצמה. אבל בכל זאת לא יכלה להתעלם מהתחושה הבהירה כל כך שניקרה בה. והרי בכל מה שקשור לגעגועים קשה לה לטעות - זו אולי התחושה היחידה שעוד ממש הצליחה להרגיש מדי פעם.
    היא תהתה אם כשהרים את הליפסטיק הגנוב ידע ששלשלה אותו לתיק בלי לשלם, אם הספיק לזהות את מדבקת הטסטר הזוהרת, או אולי חשב שהוא שלה, ואז הסתכלה על הכרטיס. Adam Gold, Literary Agent - היה כתוב שם.
    סוכן ספרותי? קלודיה התאבנה במקומה. זה הרי לא יכול להיות. איכשהו תמיד קורה שהחיים יותר מפתיעים מכל סיפור שהיא היתה יכולה להמציא. אולי זה בסך הכול עוד חלק מהמוגבלות שלה, משהו שמוכיח אחת ולתמיד שהיא חסרת כישרון. איך כל כך הרבה צירופי מקרים יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת? גם העובדה שכמעט נתפסה, או שלפחות האמינה שכמעט נתפסה. גם הליפסטיק הגנוב שפתאום נפל לה מהתיק. ולמה מי שהיה צריך להרים אותו זה האיש הזה, המוכר והזר בבת אחת, שלקח אותה לסיבוב מהיר בעבר כדי לנסות להבין מאיפה לעזאזל הוא מוכר לה כל כך, או לפחות את מי הוא מזכיר. וזה שבמקרה הוא גם סוכן ספרותי, זה כבר באמת מוגזם.
    היא חיבקה באצבעותיה את הכרטיס הקטן והטמינה אותו בכיס הג'ינס. שם הכי בטוח, מהתיק הרי נופלים לה דברים. היא התחילה ללכת. בדרך לאוטו עברה ליד פח אשפה, הרימה יד, כיוונה וזרקה לתוכו את הטסטר של הליפסטיק בקשת הפוכה. היא כמעט קלעה, אבל הליפסטיק הסרבן הכה את שפת הפח, התלבט לרגע ובסוף צנח על המדרכה. בתור אזרחית טובה קלודיה לא יכלה להשאיר אותו שם. היא פסעה לעבר הפח בעצבנות והתכופפה להרים את הליפסטיק, שמדבקת ה"טסטר" המלוכלכת עדיין התנוססה עליו, כדי לזרוק אותו שוב פנימה, הפעם מקרוב.

    • לילך סיגן
    • לילך סיגן
      כפיות הוא ספרה הרביעי של לילך סיגן, כיום פובליציסטית ב״מעריב״ ובאתר החדשות האמריקאי Huffington Post. ספריה הקודמים הם "געגועים למקס”, "רומן למתחילים” ו"האלים החדשים” - שלושתם פורסמו באמצעות ידיעות ספרים והיו לרבי מכר. 
      בעבר הייתה סיגן עורכת בכירה ופרשנית של ״גלובס״, והנחתה תכניות בערוץ 10 ובחינוכית 2 (״הכסף מדבר״, ״הקמפיין״). כמו כן כיהנה בעבר בתפקיד סמנכ״ל אקטואליה ברשת (ערוץ 2), כתבה טור אישי במוסף סופשבוע של ״מעריב״, ובעבר הרחוק גם כתבה ב״הארץ״. 
       
     
    |
    ביקורת מאת גליה הראל דור, 1.11.2010
    |
    08/08/11
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • כמה רחוק את מוכנה ללכת
    • כפיות
    • בינתיים, לתמיד
    • מזל קטן
    • החיים שנועדו לי
    • קולו של ארצ'ר
    • עיר של נשים
    • כשניפגש שנית
    • הצל של אמי
    • שעות הקטיפה
    • געגוע אליך
    • גברת בירד היקרה