הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רבע לשמונה - מוטי הוד: משדות דגניה ועד קצה הרקיע
  • רבע לשמונה - מוטי הוד: משדות דגניה ועד קצה הרקיע
    ידיעות ספרים | מרץ 2019 | ביוגרפיה | 240 עמ' מודפסים
    "טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה. השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור. לחיל האוויר, אגרופו הקמוץ של צה"ל, ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית."
     
    (פקודת הקרב של מפקד חיל האוויר עם תחילת מבצע "מוקד" – 5.6.67)
     
    ***
     
    רבע לשמונה – היה תחילתו של מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים, להכרעת חילות האוויר של מדינות העימות, מצרים, סוריה וירדן. מבצע שתוכנן במשך כמה שנים ומהלכיו האחרונים נקבעו בידי מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, יחד עם בכירי חיל האוויר.
     
    "רבע לשמונה" – מביא את סיפור חייו המרתק של אלוף מוטי הוד, בן עמק הירדן וקיבוץ דגניה. אחד מארבעת הטייסים הראשונים שסיימו קורס טיס במדינת ישראל, מילא כל תפקיד פיקודי בחיל, עד שמונה באפריל 1966 למפקדו והוביל את חיל האוויר לנצחונו הגדול במלחמת ששת הימים. סיפור חייו של מוטי הוד, שזור בסיפורה של מדינת ישראל, ובסיפורו של חיל האוויר הישראלי, שהוא היה בין מעצבי דמותו.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  •  

    "רבע לשמונה... זו הייתה השעה של מוטי הוד. מאז אותו יום, כל שנה ב-5 ביוני, בשעה רבע לשמונה, הקפדתי תמיד להתקשר אליו מכל מקום בעולם שבו היית ולברך אותו. זו המחווה הגדולה שלי למנצח הגדול של מלחמת ששת הימים"

    תת־אלוף (מיל') שייקה ברקת, ראש ענף אוויר 4 (מודיעין) חיל אוויר במלחמת ששת הימים

     

    "מוטי, עכשיו אני שקט ורגוע"

     
    ישיבת פורום המטה הכללי ביום שישי, 2 ביוני 1967, לא הייתה קלה. על רקע נאום הגמגום של ראש הממשלה, לוי אשכול, חמישה ימים קודם לכן, התחושה הקשה בציבור וההססנות של הדרג המדיני בקבלת החלטות, הציג מפקד חיל האוויר, אלוף מוטי הוד, לראשונה בפני אלופי צה"ל, את עיקרי תוכנית "מוקד" לתקיפת שדות התעופה במצרים.
    "וכמה זמן זה ייקח?" הקשה אחד האלופים.
    "שלוש שעות", השיב מוטי.
    האלופים, כולל הרמטכ"ל יצחק רבין, התקשו להאמין לדברים. היחיד שלא הופתע היה ראש אג"ם, האלוף עזר ויצמן, מפקדו הקודם של חיל האוויר אשר הכיר היטב את התוכניות שהוטמנו עמוק בכספות של מפקדי הבסיסים והטייסות.
    הרמטכ"ל רבין נותר מסויג ולא רגוע. הוא התקשה להאמין שניתן להשמיד את כל חיל האוויר המצרי בשלוש שעות. "ומה עם ההגנה על שמי המדינה?" שאל, "ומה יקרה אם מטוסים ירדניים וסוריים יתקפו את תל אביב והצפון?" הוד, שהבחין בתגובתו של רבין, הציע לו להצטרף אליו לביקור בטייסות הקרב ולשמוע את הטייסים הצעירים. הוא קיווה שלאחר מפגש כזה דעתו של רבין תשתנה.
    ביום שישי בצהריים, ה-2 ביוני, נחת מטוס קל בבח"א 8, בסיס חיל האוויר בתל נוף. הוד רצה שרבין יפגוש את הטייסים של רן פקר, מפקד טייסת המיראז'ים. מהם, האמין הוד, רבין יקבל ביטחון. לאחר שיחה קצרה עם מפקד הבסיס, אלוף־משנה שמואל שטופר, ניגשו הרמטכ"ל רבין ומפקד החיל הוד לעמדת היירוט ונפגשו עם שישה טייסי כוננות, כולם בדרגות סגן. יחד איתם היה גם רב־סרן רן פקר, מפקד הטייסת.
    רבין, ענייני כרגיל, לא ביזבז זמן: "אם מחר פורצת מלחמה, מה המטרה שלך?" שאל את אחד הטייסים.
    "אינשאס".
    "איפה היא ממוקמת?" המשיך הרמטכ"ל.
    "בפאתי קהיר, מזרחית לעיר", השיב הטייס הצעיר.
    "מה יש בבסיס הזה?"
    "42 מטוסי מיג 21".
    "איפה הם חונים?"
    "בעמדות ההמראה, ברחבות החניה המפוזרות על פני החלק המבצעי של הבסיס וליד המוסכים".
    רבין המשיך לחקור ולהעמיק. טייס אחר טייס. בדק את כל הפרטים המבצעיים. שאל על מיקום תותחי הנ"מ, על היערכות המצרים ועל תחושת הטייסים ביחס למשימות המתוכננות למהלך הפתיחה של המטס הראשון במלחמה. אם וכאשר. לכל שאלה הייתה תשובה מוכנה. ככל ששאל יותר, הבין ראש המטה הכללי שהמספר שהציג מפקד החיל, שלוש שעות, אינו עוד שחצנות צברית כפי שנהוג היה לא אחת לייחס לכחולי המדים. כולם היו נחושים ובטוחים בעצמם, הכירו היטב את המשימות וידעו מה מחכה להם על הקרקע.
    מוטי הוד, מפקד הבסיס שטופר, ורן פקר לא התערבו בשיחה. הם השאירו את המלאכה לטייסים הצעירים.
    לאחר כ-20 דקות של תחקיר בנוסח רבין, עם ירידה לפרטים הכי קטנים של תוכניות התקיפה, פנה הרמטכ"ל למפקד הטייסת, רן פקר: "אני סיימתי. יש לך מה להוסיף?"
    "שום דבר. נראה שהכול ברור", השיב רן בקול בוטח.
    רבין קם, לחץ את ידי כל אחד מהטייסים ונפרד מהם לשלום.
    רן פקר, שליווה את רבין והוד למטוס הקל שהמתין להם, התבונן היטב בפניו של הרמטכ"ל. לימים סיפר: "הוא היה מכונס בתוך עצמו ונראה די מתוח, אם כי על פניו היה מבט של תחושת סיפוק מהפגישה עם הטייסים. לפני שנכנס למטוס הוא התעכב, לחץ בחוזקה את ידי ואמר בקולו העמוק: 'בהצלחה'. התרשמתי שזה היה סוג של אור ירוק. צאו לדרך..."
    משם המשיך הרמטכ"ל למוצב הפיקוד העליון. בדרך אמר למוטי הוד שהרעיון להיפגש עם הטייסים הצעירים היה מוצלח וחשוב מאוד. "מוטי, עכשיו אני הרבה יותר רגוע..." נפרד ממפקד חיל האוויר, שהרגיש באותו רגע שהרמטכ"ל חצה את הרוביקון. אין עוד דרך חזרה.
     
     
     
     

    פרק 1 

    בין מטולה לדגניה

     
     
    שפם גלילי היה לו.
    כך תיארו רבים את פניו של מוטי פיין. שפם גלילי ששורשיו אי־שם בגליל הרחוק. לא מדגניה, שם גדל ועוצבה דמותו. שפם מהגליל. כיאה לממשיכה של שושלת איכרים חסונה ששורשיה הרחק מכאן. כזה היה מוטיק פיין, בנו של יוסף, שומר היישוב העברי. איש הגליל, "ההגנה", והמבצעים המיוחדים. דמות לחיקוי לנער הצעיר שגדל על שפת הכנרת.
     
    ▪▪▪
     
    בן 13 היה יוסף פיין כשהחל לעבוד במשק של סבו, דוד אייזנברג, ביישוב יסוד המעלה שבגליל העליון. הייתה זו שנה מבורכת. שנת חיטה ושעורה בבקעה ובהר. באחד מלילות הירח המלא הסב רתם זוג שוורים לעגלה, העיר את שרגא, בנו הצעיר, משנתו העמוקה ויחד עם יוסף נכדו יצאו לעבודה בשדה. בעוד הם מעמיסים את העגלה, הבחין יוסף בדמויות מתקרבות מתוך החשיכה. הוא קפץ מהעגלה, נאחז ברגבי האדמה ושמע יריות וצעקות. את שרגא לא ראה עוד.
    כל אותו יום חיפשו אותו ולעת ערב היה זה יוסף שמצא את גופתו נקובת הכדורים של הדוד שרגא למרגלות הרי נפתלי. בשקט ובגבורה חלוצית קיבל הסב השכול את האסון, ובעת שספד לבנו הזהיר את בניו ונכדיו מנקמת דם בשכנים הערבים.
    יוסף שגדל בצל האסון המשפחתי נשבע לנקום את דמו של הדוד מבלי להפר את ההבטחה לסבו. לא דם תחת דם, אלא בהגשמת רעיון גאולת האדמה ובניית הארץ שגבתה עוד ועוד קורבנות.
     
    ▪▪▪
    שתי אוניות רעועות ועמוסות פחם יצאו בסוף המאה ה-19 מנמל אודסה שבים השחור ועליהן כמה משפחות יהודיות שנמלטו מאימת הפוגרומים ברוסיה הצארית. אחת מהן, משפחת אייזנברג מהעיירה הליטאית מזריץ', האב דוד, האם דינה ושני הילדים זאב ויוכבד, הגיעו בסופו של דבר לגליל העליון, והיו הגרעין המייסד של המושבה יסוד המעלה. מקום מבודד, חשוף לפגעי הטבע ולכנופיות ערביות, אבל בעיניו של אייזנברג זה היה המקום אליו רצה להגיע. שם ירכוש אדמה ויקים את ביתו.
    בשנת 1890, לאחר גל פרעות ביהודים, עזב שלום שכנא פיין את העיר פוזניץ' שבליטא, עם חמשת ילדיו. הם הגיעו לירושלים ועבדו אצל קבלן ערבי. אלא שהחיים היו קשים. באותה תקופה, הרבה יהודים ליטאים ברחו לדרום אפריקה. לכן, משנתקלו בקשיים בירושלים, ירד שלום שכנא פיין עם שניים מילדיו לדרום אפריקה, שלח שניים לאמריקה, ורק אחד, חיים משה פיין, נשאר בארץ.
    בשנת 1894 שמע חיים משה פיין שהברון דה רוטשילד הקים מושבה, יסוד המעלה, ליד אגם החולה בגליל. הלך ברגל מירושלים ליסוד המעלה, וכשהוא בן 20 בלבד הגיע למושבה והחל לעבוד בחוות הברון לגידול פרחים.
    עד מהרה צמחה שם אהבה גדולה: חיים משה נשא חן בעיניה של יוכבד אייזנברג, "יפהפיית הגליל", בתו של דוד אייזנברג ממיוחסי היישוב. חיים משה עבד בפלחה ובמטעי הפרחים של פקידות הברון ביסוד המעלה בשנותיה הראשונות. הוא התבלט כאחד מטובי הפועלים, והחזיק מעמד נגד הקדחת ונגד ניסיונות השידול של בני משפחתו לעזוב את ארץ ישראל.
    חלף זמן, ופקידי הברון רוטשילד שביקרו בגליל וחיפשו קרקעות לבניית מושבות חדשות, בחרו בבחור הצעיר כאחד מבין 60 המתיישבים שיזכו להתיישב באדמות הפוריות של מטולה ומרג' עיון. תנאי הברון למתיישבים הנבחרים היו קשים: יתקבלו רק גברים נשואים לאחת מבנות מושבות הברון; כל מועמד יידרש להציג אישור שהוא בריא וכל זוג מתיישבים יקבל בית מגורים ששימש קודם לכן משפחה דרוזית, חלקת אדמה של 300 דונם לגידולי שדה ושלחין, פרה וסוס. בכל שנה הוא יידרש להחזיר עשרה אחוזים מההלוואה שקיבל, בתוספת ארבעה אחוזי ריבית.
    חיים משה ויוכבד פיין, עם שלושת ילדיהם הראשונים, עברו למטולה והתיישבו בביתו של השייח' הדרוזי, יוסוף אלחג'ר, ועל שום כך נקרא חיים משה בפי הערבים "מוסה אלחג'ר". שם נולדו עוד שמונה ילדים. "הרוחות עזות וקשה לשאתן", תיארה יוכבד את החיים במקום, "לעתים החורף פה הוא קשה, אולם המקום בריא ופה גדלו לנו בנים בריאים בעלי קומה כולם".
    יוסף, בנם הרביעי של חיים משה ויוכבד, בלט מבין כל אחיו ואחיותיו. גבוה, חסון, יפה תואר ואמיץ. במלחמת העולם הראשונה, כשגייסו הטורקים בכפייה את אביו ואת שני אחיו הבוגרים, הוא, יחד עם אח נוסף, החזיק את כלכלת המשפחה.
    מלחמת העולם הסתיימה, טורקיה הובסה, ואצבע הגליל והעיירה מטולה היו לאחד מגורמי הסכסוך שהתפתח בצפון לאחר ההסכמים בין המנצחות אנגליה וצרפת, הסכמי סייקס־פיקו, שקבעו את הגבול שבין שתי האימפריות הגדולות. מטולה, עיירת הגבול הצפונית, הייתה בשטח שנמסר לצרפתים, והערבים, תושבי המקום, סירבו להשלים עם נוכחות הצבא הצרפתי ועם היישובים היהודיים. זה היה הרקע לאירועי תל חי, בי"א באדר 1920, כשהמון ערבי תקף את היישוב הקטן והרג שמונה ממגיניו, ביניהם גם יוסף טרומפלדור. למחרת קרב תל חי פונו הנשים והילדים ממטולה למושבה מנחמיה בעמק הירדן ושבו לבתיהם רק כעבור שנה.
    כדי לבנות מחדש את ביתם ההרוס, החליט חיים משה פיין להעסיק ערבים. יוסף בנו, בן פחות מ-20, התנגד לעבודה ערבית, ולאות מחאה החליט לעזוב את הבית. בנדודיו, כשהוא מתפרנס מעבודה חקלאית ועבודות שמירה, הגיע לחווה חקלאית בשם חולדה, יישוב יהודי קטן ומבודד בלב סביבה ערבית, ללא דרך, קרקע צחיחה, וללא מים. שם פגש את עוזר חולדאי, ממקימי היישוב, ולימד אותו ואת חבריו את סודות החקלאות. יוסף פיין היה אחראי להגנת היישוב, והוא גם זה שחרש את התלם הראשון, זרע את הזרעים הראשונים, רכש עבור החברים את המקצרה הראשונה לקציר השיבולים, ונסע לדמשק כדי לקנות עבורם את הפרות הראשונות.
    לימים, ייפגשו בניהם של יוסף ועוזר: מוטי הוד ורון חולדאי. הראשון מפקד חיל האוויר והשני טייס צעיר ומבטיח.
    יוסף פיין מצא בחולדה בית ואהבה. יום אחד התבקש לצאת על סוסתו לתחנת הרכבת בוואדי צראר (נחל שורק) לאסוף משם חברה חדשה שהגיעה כדי להצטרף לחווה. מנוחה קולינר שמה, צעירה מהכשרה ציונית בפולין. המסע הקצר מתחנת הרכבת בחזרה לחולדה, יוסף מקדימה ומנוחה על האוכף מאחור, הוביל לסיפור אהבה סוחף. האהבה פרחה, אבל החווה עצמה ננטשה והזוג הצעיר עבר לרחובות, שם קיבל יוסף עבודה בקבוצת השמירה על פרדסי המושבה. בשנת 1924 הם נישאו ברבנות בתל אביב, לא לפני שיוסף פיין התווכח עם הרבנים והודיע שכחבר הסתדרות מגיעה לו הנחה של חצי לירה באגרת החתונה.
    כל אותה תקופה יוסף לא ויתר על חלומו לחזור לגליל ולנופיו ולעבודת האדמה שכה אהב. בעקבות פגישה עם יוסף ברץ מקיבוץ דגניה א', שהיה אז יו"ר המרכז החקלאי, נודע לו שבקיבוץ הצעיר דגניה ב' יש נטישה של חברים שעוברים לנהלל שבעמק יזרעאל, ובעקבות זאת מחפשים שם חברים חדשים.
    מלא התלהבות נסע יוסף פיין ברכבת לצמח ומשם המשיך ברגל לדגניה ב', כדי להופיע בפני ועדת הקבלה של הקיבוץ, שבין חבריה היו לוי שקולניק וקדיש לוז.
    "יונגארמן", שאל אותו החבר לוי שקולניק, מראשי הקיבוץ, "מה אתה יודע לעשות?"
    "אני יודע לזרוע ביד אחת, לחרוש בכל סוגי האדמה, לקצור, לשמור על סוסה. אני מתאים לכל עבודה בקיבוץ", פירט יוסף בגאווה ובביטחון.
    החברים התלהבו. בחור כלבבם. אבל כשהתברר שהוריו הם מראשוני המתיישבים ביסוד המעלה ובמטולה, ההתלהבות חלפה. בן איכרים ממטולה? חבר בקיבוצם שנולד ביישוב שהעדיף עבודה ערבית זולה על עבודה עברית? לא אצלנו. "לא נקבל אצלנו בקיבוץ בן למשפחת איכרים ממטולה שגדל על עבודה ערבית", הייתה התשובה.
    לא עזרו ההסברים שהוא עצמו עזב את המושבה כי התנגד לעבודה ערבית. זו ההחלטה ואין כוונה לחזור ממנה.
    הפגישה הסתיימה ביום שישי בערב ויוסף הדחוי חיפש מקום לישון. הוא הגיע לדגניה א', ליוסף ברץ, ולשיחה הצטרפה מרים ברץ, אשתו של המארח, ששאלה את יוסף מה אשתו יודעת לעשות. הוא סיפר שהיא חולבת מצטיינת עוד מתקופת ההכשרה החלוצית בפולין ובחוות חולדה. מרים, האחראית לרפת בקיבוץ, התלהבה. "יופי, חסרה לנו רפתנית בקיבוץ".
    לאחר לילה בדגניה א', חזר יוסף פיין ברכבת לרחובות. "אני עם קיבוץ גמרתי", בישר בכעס לאשתו. דווקא מנוחה החליטה לא לוותר. היא מעדיפה חיי קיבוץ על פני המשך נדודים וחיפוש עבודה במקומות לא יציבים. "את יכולה ללכת לשם אם את כל כך רוצה, אני נשאר ברחובות", סיים יוסף פיין את הוויכוח.
    למחרת, לבושה בשמלה לבנה, שמלת החתונה שקנתה בירושלים, ועם ארגז ענבים שנשאה כשי לחברי הקיבוץ, הגיעה מנוחה לדגניה א', ובבוקר החליפה לבגדי עבודה והחלה לעבוד ברפת. יוסף נשאר ברחובות, שומר בפרדסים ובכרמים, ולאחר כמה חודשים נשבר והצטרף לאשתו בדגניה א'. עברו כמה שנים עד ששניהם התקבלו לחברות. מנוחה המשיכה לעבוד ברפת, ויוסף, שהחל לפתח קשרים טובים עם ערביי האזור, מצא עצמו מהר מאוד עסוק במשימות אחרות, שיסמנו את מסלול חייו בעתיד: שאול אביגור, חבר קבוצת כנרת הסמוכה ומראשי "ההגנה", מונה על ידי קיבוצי עמק הירדן בשנת 1928 לרכוש קרקעות מידי אפנדים ערבים. אביגור, שהתקשה לנהל משא ומתן עם בעלי הקרקעות ולהתמודד עם הביורוקרטיה ברישום האדמות, שמע על יוסף פיין, הצעיר בעל הקשרים הטובים עם ערביי הסביבה, והסתייע בו רבות.
    בספטמבר 1926 נולד הבן הבכור למשפחת פיין: מוטי, מוטיק כפי שכונה בקיבוץ. ילד טבע שגדל והתפתח לנער גבה קומה עם חזות ספורטיבית דומה לזו של אביו.
    מאורעות 1929 העלו את מפלס המתח הביטחוני בכל רחבי הארץ, וארגון "ההגנה" חיפש אחרי כל מקור אפשרי לנשק מגן. לשאול אביגור היה איש מתאים למשימה: יוסף פיין מדגניה א'. "כשריכזנו את הנתונים על מצב ציוד הלוחמה של יישובינו", תיאר אביגור את הפעילות באותם ימים, "הצטיירה בפנינו תמונה קטסטרופלית של כמות הנשק ואיכותו... לרוע המזל, המאורעות גרמו לניתוק קשרים עם מקורות רכש ערביים ואישים אחרים שהיו יכולים לסייע. הוטל עלי לרכז את פעולות הרכש ופניתי ליוסף פיין. הוא שהוציא את עגלתנו מן הבוץ בימים השחורים והמרים ההם".
    יוסף פיין היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא הקים רשת של מבריחי נשק שפעלה בדמשק, בביירות, ועם הבדואים בעבר הירדן, כשהוא אישית מפקח על מבצעי הרכש. כל מי שהיה בסוד העניינים התפעל מהתושייה שגילה: הביקוש הגדול לנשק הקפיץ את מחירו בשוק השחור, וליוסף היו רעיונות יצירתיים למימון העסקאות. הוא הקים חברה לאיסוף זבל מהכפרים הערביים בעבר הירדן ומכר את הזבל שנאסף לחקלאים ביישובים היהודיים שהשתמשו בו לדישון השדות. כך השיג כסף וגם רכש קשרים ומידע מודיעיני. במקביל הקים רשת להברחת נשק בצפון, גייס פקידי מכס צרפתים וערבים שזכו לבקשיש ביד רחבה, ופיתח דרכים מיוחדות להברחת נשק במכוניות בהן הותקן סליק מוחבא צמוד למְכל הדלק, או בעזרת מבריחים מיומנים שהובילו את הנשק על סוסים וחמורים דרך ההרים, עד לחוף עין גב בכנרת, ומשם בסירות דייגים לחוף בית ירח וליישובי האזור. אחד המקורות שגייס היה שר בכיר בממשלת סוריה, שהפך ידיד אישי שלו ואחד מספקי הנשק הגדולים של "ההגנה". הבקשיש הנדיב עשה את שלו.
    לאחת השליחויות שלו, במסווה של איש עסקים שמבקר בדמשק כדי לרכוש ציוד חקלאי ועגלות משא, צירף את מנוחה רעייתו. שני ילדיהם, מוטיק והרצל, אחיו הצעיר, נשארו בקיבוץ. בדרך עיכבו אותם ויוסף נלקח למעצר. בערב שוחרר ובמשך שלושה שבועות עסק בפגישות רכש חשאיות עם סוחרי נשק ערבים. כשחזר לגבול, עם כמה אקדחים שהוחבאו בסליק מתחת למְכל הדלק, העריך שהאנגלים יחפשו אותו והחליט להסתיר את הנשק במרתף בית הוריו במטולה. אמו, יוכבד, הציעה שהיא תבריח את האקדחים בקפלי שמלתה הרחבה. היא התחזתה לחולה במצב קשה שיש להעבירה בדחיפות ממטולה לבית חולים בטבריה. שוטרי המכס האנגלים ביציאה ממטולה קיבלו מידע מוקדם מעמיתיהם הצרפתים, הפכו את מושבי המכונית, חיפשו סליק סמוי במכונית ולא מצאו דבר. רק אצל החולה ממטולה שנאנקה מכאבים בדרכה לבית החולים לא חיפשו.
    במקרה אחר התעורר בו חשד ששוטרי מכס צרפתים במעבר הגבול בין לבנון לפלשתינה ידווחו לעמיתיהם האנגלים שמכונית "הביואיק" שלו משמשת להברחות נשק לא חוקי. יוסף ומלוויו עצרו באמצע הדרך בלילה חשוך וניתקו את קווי הטלפון שחיברו בין שתי תחנות המכס, הצרפתית והאנגלית.
    יוסף חיפש כל הזמן חיפש קשרים ומקורות חדשים. בין השאר, מצא אותם ביישובי הדרוזים והצ'רקסים. בשפרעם, יישוב מעורב שהמיעוט הדרוזי במקום סבל מידי הערבים, הוא התיידד עם משפחת עליאן המכובדת. בן המשפחה, ילד בן חמש, הבחין לילה אחד בשלושה רוכבים חובשי כאפיות שהופיעו בפתח הבית. "הערבים באים", הזהיר את אביו ולא הבין מדוע מקבלים את פני הבאים בחיבוק גדול ובכוסות קפה שחור. למחרת בבוקר סיפר לו אביו שהיו אלה ידידים יהודים, ושאחד מהם, יוסף פיין, עדכן על כוונת הכנופיות הערביות לתקוף אותם באותו שבוע. בנו של אותו ילד בן חמש, תת־אלוף רסאן עליאן, פיקד לימים על חטיבת גולני.
    הברחות הנשק היו רק צד אחד בעיסוקיו הביטחוניים. ש"י, שירות הידיעות של "ההגנה", גייס אותו לאחד מסוכניו החשובים בסוריה ובלבנון. בנוסף, סייע בהברחת יהודים לארץ דרך ביירות ודמשק.
     
    ▪▪▪
     
    ב-1938, כשהגיע לתל אביב כדי לקנות פרות לרפת של דגניה, פגש יוסף פיין במקרה ברחוב את אליהו גולומב, מפקד "ההגנה". גולומב, שהכיר את פעילותו החשאית, סיפר לו על מבצע התיישבות חשאי בצפון, עלייה על הקרקע כדי להקים יישוב חומה ומגדל חדש - חניתה, היישוב הראשון ברצף של יישובים עבריים בגליל המערבי. "אנחנו מחפשים מוכתר לקיבוץ", גילה לו, "זה שיהיה מנהיג היישוב, אחראי לביטחון, דובר ערבית, ומי שיש לו קשרים טובים עם ערביי האזור כדי שיוכל בעזרתם לקנות קרקעות להרחבת היישוב היהודי".
    יוסף ביקש זמן לחשוב. גולומב הקציב לו כמה שעות. יוסף לא ידע איך מזכירות הקיבוץ תקבל את הדבר, ומה תהיה תגובת אשתו שתגלה שהוא צפוי להיעדר לתקופה ארוכה מהבית. לשמחתו, מזכירות הקיבוץ אישרה את פניית המוסדות, וגם מנוחה הבינה שזה מה שהוא רוצה ולא התנגדה.
    באביב 1938, בעזרתו של יוסף פיין, הושלמה רכישת הקרקעות מאפנדים ערבים, אבל הבעיות רק החלו. הדרך לחניתה, יישוב יהודי בודד על גב ההר, עברה דרך כפרים ערביים בשליטת כנופיות מקומיות. "ההגנה" קיבלה עליה את הגנת המקום שנועד לסמל את ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בגליל המערבי. בתחילה גויסו כמה עשרות ערבים שהסכימו, תמורת תשלום נאה, להעמיס את ציוד הבנייה על חמורים ופרדות, אבל בלחץ ראשי הכנופיות המקומיות נסוגו בהם, ויוסף, האחראי למבצע כולו, נאלץ לגייס משאיות שיובילו את הציוד עד למרגלות ההר ומשם יועמס על 50 חמורים שיעלו אותו לפסגה. יום העלייה נקבע ל-21 במרס 1938.
    המשאיות הביאו את הציוד אבל "מבצע החמורים" נכשל כליל. החמורים הלא מיומנים רקעו ברגליהם וסירבו לטפס עמוסי ציוד על ההר. חברי חניתה, יחד עם קבוצת המתנדבים שבאו לעזרתם לרגל יום העלייה על הקרקע, נאלצו למלא את מקומם של החמורים ולטפס כשהם נושאים על גבם את הציוד הכבד.
    התגובה הערבית הגיעה במהירות, ושני מגינים ראשונים, החללים הראשונים של קיבוץ חניתה, נפלו בקרב שבו נהדפו התוקפים שהגיעו מכפר באסה הסמוך. ההתקפות נמשכו, אבל חניתה הפכה לעובדה קיימת. מפקד מחלקת הפלמ"ח הראשונה שנשלחה להגן על חניתה, לא ישכח את הרגע בו אדם גבה קומה, שחום עור, הניח יד על כתפו ואמר: "שמי יוסף פיין, אמרו לי ששמך יגאל..." היה זה יגאל פייקוביץ, לימים אלון, מי שהיה למפקד הפלמ"ח.
    וכך כתב עליו ביומנו משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ולימים ראש הממשלה: "הרבה מפעלים אצלנו תלויים באיש אחד, ואחד מהאנשים המוצלחים ביותר הוא המוכתר של חניתה. הוא חבר קבוצת דגניה אם כי אינו חבר טיפוסי. הוא בן הארץ, יליד מטולה, יודע היטב ערבית. יש לו שכל מעשי רב והוא הטביע את חותמו על סגנון החיים עם הסביבה, גם מצד הכוח שיש לגלות וגם מצד רחבות־הלב, הנדיבות והאצילות ביחסים, הכובשת לבבות בין הערבים ומעוררת אצלם כבוד".
    בתקופה זו רכש יוסף פיין ידיד חשוב חדש, צ'רלס אורד וינגייט, קצין בריטי שהתנדב לסייע להתיישבות היהודית, הקים את פלוגות הלילה וסייע בהגנת הקיבוץ המבודד שהמשיך להיות יעד להתקפות בלתי פוסקות. כמוכתר הקיבוץ הצעיר היה על יוסף פיין גם להיאבק כדי למנוע נטישת חברים שחששו להמשיך לחיות במקום מוקף ערבים. בשלב מסוים נותרו בחניתה 35 חברים בלבד.
    בשנת 1938 נולד בנם השלישי של מנוחה ויוסף פיין, אח למוטיק ולהרצל. יוסף ביקש לקרוא לו סמח, כשם האדמות שרכש עבור קיבוץ אילון שהוקם בהמשך, אולם מנוחה רעייתו התנגדה בתוקף ואסיפת הקיבוץ שנדרשה לסוגיה הכריעה ברוב קולות: הבן השלישי של משפחת פיין ייקרא יהושע, שוקי, על שם חלבן הקיבוץ שנרצח במאורעות אותה שנה בטבריה.
    יוסף החמיץ חלקים נכבדים מתקופות הילדות וההתבגרות של ילדיו, וניסה לשמור על קשר מכתבים. באחד מהם, שנשמר על ידי הרצל פיין בארכיון המשפחה, כותב יוסף לבנו: "מוטיק היקר, חביבי, מכתבך עשה עלינו רושם חזק, איך שאתה חש את המצב בארץ, באומרך שאנחנו נמשיך לנטוע ולחרוש ולא נתחשב עם הערבים הגוזלים את מנוחתנו. אתה מדבר כמו אבא שלך, או כחבר דגניה. זאת היא הדרך. אבותי הלכו בה, אני הולך בה, וגם אתה תמשיך בעבודה וביצירה..."
    בעקבות גזירות הספר הלבן הבריטי משנת 1939, שמלבד הגבלת מכסות העלייה לארץ ישראל אסר גם על מכירת קרקעות ליהודים, חזר יוסף לדמשק כדי להיפגש עם האפנדים העשירים, בעלי האדמות בגליל: "הפקודה להפסיק לקנות אדמות לא הניחה את דעתי", תיאר את אותם ימים, "ידעתי שעלי להמשיך. חזרתי לימי דמשק. בתי קפה ערביים, סמטאות אפלות, בתי מלון מזוהמים, נדודי שינה בלילות ותלבושת ערבית. ידעתי שהם יודעים מי אני ומה אני מחפש כאן. לא פעם עקבו אחרי, אבל הסכנה לא הפחדתני. הרעיון לרכוש עוד פינה, עוד שעל קרקע למען היהודי הדופק בשערי הארץ, הגביר את כוחותי והמריץ את מרצי".
    מנוחה, שהצטרפה אליו לעתים, תיארה אף היא את המסעות לבירות ערב: "כל תקופת חניתה, שלוש שנים, יוסף לא היה בבית. אני הייתי נוסעת עמו לדמשק, ביירות ורבת עמון בתור סיפור כיסוי. במשך היום היה מופיע כמנהל סולל בונה ובלילות היה קונה נשק".
    במאי 1941 עמד יוסף לצאת בראש חוליה של ארבעה אנשי פלמ"ח לטריפולי שבלבנון, שהייתה תחת שלטון ממשלת וישי הפרו־נאצית, כפעולת הסחה לפיצוץ בתי הזיקוק בעיר. במקביל, 23 לוחמי פלמ"ח בפיקודו של צבי ספקטור, מלווים על ידי קצין בריטי בשם אנטוני פאלמר, יצאו לשם בסירה כדי לבצע את המשימה ועקבותיהם נעלמו. אלו הם כ"ג יורדי הסירה. יוסף פיין וכמה מחבריו סרקו את חופי לבנון, מראש הנקרה ועד לטקייה שבצפון - ללא תוצאות. לימים פנה יפתח ספקטור, טייס קרב ובנו של צבי, מפקד הסירה, אל מוטי הוד, בנו של יוסף פיין, וביקש את אישורו לצאת ללבנון כדי לנסות לברר מה עלה בגורל אביו ושאר אנשי הסירה. יפתח ספקטור: "באתי למוטי, שהיה אז מפקד חיל האוויר. ידעתי שאביו ניסה גם הוא לחפש את אנשי הסירה. מוטי הסתכל עלי ואמר רק 'יפתח, בשביל מה זה טוב...? אלפי אנשי צי בריטים מצאו את קברם בים במהלך המלחמה. הים הוא מקום קבורה יאה לגיבורים'. רק בהמשך הבנתי כמה חוכמת חיים הייתה במשפט הזה".
    במלחמת העצמאות, כשהוא כבר בן 45, התנדב יוסף לגדוד 12 של גולני ושימש יועצו לענייני ערבים של מפקד הגדוד. תרומתו הגדולה במלחמה הייתה בהקמת הפלוגה הצ'רקסית בפיקוד ידידו חיים לבקוב, וגיוס ראשוני של דרוזים לצה"ל. לאחר המלחמה חזר לקיבוץ והקים את ענף בריכות הדגים. בבוקר ה-15 במאי 1949, בשעה שאסף מלכודות נפץ נגד חפרפרות שהסבו נזקים גדולים לחקלאות ולבריכות הדגים, הופעל מטען נפץ שנשאר בתוך אחת המלכודות. יוסף נפצע קשה ונפטר לאחר כמה ימים. שייח' יוסיף, יוסיף בק, יוסף אפנדי, אבו מראד (מרדכי), שאטר וג'דה - כפי שכונה בפי ידידיו הערבים, היה בן 46 בלבד במותו.
    "לפיין היו הרבה פנים", כתבה עליו לימים אחת מחברות הקיבוץ, "בחוזק שלו, בצניעות, ביושרה, באותנטיות, בנחישות, בכושר העמידה, בדבקות במטרה ובסוף שאפף אותו".
    אלמנתו, מנוחה, התקשתה להתגבר על האובדן, ומוטי היה זה שהצליח במידה רבה לחזק אותה: "איבדנו את אבא, אבל עכשיו הסתיימו ימי האבל ועלייך להתעשת ולהיות חזקה. אנחנו, הילדים, זקוקים לאמא".
    מנוחה פיין נפטרה בשנת 1989, 40 שנה לאחר מותו של יוסף פיין.
    • אילן כפיר
    • אילן כפיר

      אילן כפיר הוא עיתונאי בכיר בעיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"חדשות", סופר ומו"ל של עיתונים בשפה הרוסית.

      אילן כפיר נולד במושב כפר ורבורג. הוא התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, עבר את הגיבוש ליחידות החטיבתיות והתקבל לפלוגת ההנדסה החטיבתית. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס חובשים וקורס מ"כים חי"ר. כאיש מילואים לחם במלחמת ששת הימים, בשורות פלוגת ההנדסה החטיבתית של חטיבת הצנחנים "חוד החנית", והשתתף בקרב על בית הספר לשוטרים בקרב לשחרור ירושלים. במלחמת יום הכיפורים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ במבצע אבירי לב, ונפצע. את עבודו העיתונאית החל בסיקור פעולת תגמול של צה"ל בקלקיליה. בוגר אוניברסיטת תל אביב בחוגים מדע המדינה והיסטוריה של ארץ ישראל. כפיר השתתף בין השאר בכתיבת ספרי ביוגרפיה של אהוד ברק, עמיר פרץ ובנימין נתניהו. כתב את הספרים "אחי גיבורי התעלה" ו"החווה הסינית" על חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, ואת הספר "האדמה רעדה" על מלחמת לבנון השנייה.

     
    • דני דור
    • דני דור
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מסע חיים
    • כיפה סרוגה נשק בהצלב
    • השבוי ואשת השבוי
    • הנווטת
    • לא נרדם בלילות
    • בדרכי שלי
    • סודות
    • לוחם חשאי
    • דן שומרון - מנהיגות שקטה
    • דרך ארוכה קצרה- מהדורה מעודכנת ומורחבת
    • הרועה
    • מאיר עמית - האיש והמוסד