הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רבות הדרכים (1)
  • רבות הדרכים (1)
    יהלומים | ינואר 2019 | רומן רומנטי | 400 עמ' מודפסים
    לירז אבני נמצאת על סף פריצת דרך בקריירה שלה כתסריטאית, במרחק נגיעה מהגשמת חלומה הגדול ביותר. מפיק הוליוודי בעל שם עולמי מעוניין לקנות את זכויות ההפקה לספר שכתבה. הבעיה היא שגיתית, הסוכנת שלה, הציעה למכירה את הספר הלא נכון, את הספר היחיד שלירז נשבעה לעצמה שאף אחד לעולם לא יקרא.
     
    לירז נמצאת במלכוד. כל החלטה שתקבל עשויה לרומם אותה לגבהים או למוטט את העולם שבנתה לעצמה בקושי רב מתוך הריסות חייה.
     
    היא יודעת שאם ברצונה לנוע לעבר העתיד, אין לה ברירה אלא לשוב ולהתעסק בעבר.
     
    לאחר כמה שנים בתעשיית הסרטים, כרמל דור הוא אחד הישראלים החזקים בהוליווד. יש לו כסף, הצלחה ואהבה חדשה, אך הוא מרגיש תקוע. עניינים מעברו נותרו פתוחים, מונעים ממנו להתמסר בלב שלם אל אלינור, שעתידה להיות אשתו. כשהחיים מזמנים לו מפגש מחודש וכפוי עם לירז אבני, כרמל יודע שהוא חייב לנצל את ההזדמנות לסגירת מעגל, על אף שלירז היא הבחורה האחרונה בעולם שהוא היה רוצה לפגוש שוב.
     
    רבות הדרכים הוא רומן סוחף ומרגש על אהבה השורדת על אף כל הקשיים ולא באמת מתה לעולם.
     
    רבות הדרכים הוא ספרה העשירי של סופרת רבי המכר, שרון צוהר, שכתבה בין היתר את כשהגלים מתחזקים, מלאכים מעל העיר, אדר והאמת שבפנים.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • "מהו סיפור, אם לא חוטים שקופים ודקים של אמת בתוך אריג גדול מאוד של בדיה."

     

    פרק 1
     
    "איך היית רואה את החיים שלך בעוד עשר שנים מעכשיו?" רונית שאלה אותי באחת הפגישות שלנו.
    שתקתי.
    "קדימה, תקדישי לזה כמה דקות של מחשבה." היא דרבנה אותי כשתשובתי התמהמהה להגיע. לא ידעתי מה לענות לה אז, כי מחשבות על העתיד היו משהו שיש לטפל בו בכפפות של משי, כמו שמטפלים במשהו שביר מאוד. היו תקופות בחיים שלא חשבתי שיהיה לי עתיד, מכל סוג שהוא.
    "אל תעני לי עכשיו," היא אמרה כשראתה שאני ממש אובדת עצות לגבי השאלה הזאת, והטתה את ראשה הצידה, מביטה עמוק בתוך עיניי, "אבל אני רוצה שתחשבי עליה. ואני מרשה לך להפריז במחשבות. אל תחשבי על מה שריאלי, או רק על מה שנראה לך אפשרי, תחשבי בגדול."
    "זה לא לחשוב בגדול," הערתי, מחייכת קלות. "זה לחשוב בפנטזיות."
    "אז תחשבי בפנטזיות," היא הרימה גבה, "אלה המחשבות שלך, מותר לך. היחידה שתגיד לך שאת לא מסוגלת לזה או שזה לעולם לא יקרה, זו רק את. בחלומות את יכולה לעשות מה שבא לך ולהיות מי שבא לך להיות."
    להיות מי שבא לי להיות. המשפט הזה עדיין מהדהד אצלי חזק בראש. חשבתי הרבה על השיחה הזאת, ועל התשובה שרונית ביקשה ממני. אף פעם לא השבתי לה על השאלה, אבל כן גיבשתי סוג של תשובה בתוך הראש שלי. סוג של פנטזיה. בחרתי את הכיוון שלי בחיים, הלכתי ללמוד כתיבה ותסריטאות ובלילות כתבתי את הסיפורים שלי וחלמתי. כמו לכלוכית, שמנקה את ביתה של אימה החורגת וחולמת על עתיד טוב יותר, חייתי את חיי המשעממים, אבל בלילות חלמתי על יותר.
    אהבתי לפנטז שמישהו מגלה אותי, אבל באמת. חלמתי על כך שיום אחד יגלו את הפוטנציאל האמיתי שלי, יראו שאני הרבה יותר מסתם תסריטאית בינונית שעובדת בתוכנית אירוח יומית בטלוויזיה, יגלו שאני כותבת מוכשרת, ושאחד התסריטים שכתבתי פשוט גאוני ויציעו לי להפיק אותו לסדרת טלוויזיה, אבל לא רק פה, בישראל הקטנה שלנו, אלא באמריקה, בהוליווד.
    זה החלום. לקבל הצעה מהאולפנים הגדולים. למכור את הסדרה שלי לחברה כמו נטפליקס. להצליח בענק. זה נחמד מאוד בתור חלום, נכון? משהו שמחמם טוב את הלב וצובע את אפרוריות החיים בנצנצים בוהקים, גם אם זה סתם חלום.
    עד שהגיעה שיחת הטלפון המפתיעה מגיתית, הסוכנת שלי, וההזמנה לפגישה.
    עכשיו אני יושבת מולה, במשרדה, בוהה בה בעיניים רחבות ומבוהלות. היא, מצידה, מביטה בי בחוסר שביעות רצון מובהק.
    מה היה עושה מישהו אם כל מה שאי פעם חלם עליו נמצא בהישג ידו, במרחק נגיעה ממש? כל שעליי לעשות זה להתרומם על קצות האצבעות, להימתח ולהזדקף עד קצה היכולת, להושיט יד למעלה לעננים... והנה, לא ייאמן אבל זה כאן, במרחק מילימטר מהאצבעות שלי. אני יכולה להרגיש את זה. זה ממשי, זה אמיתי. קצות האצבעות שלי ממש מעקצצים.
    רוב האנשים הרגילים היו מותחים את היד רק עוד קצת, עד קצה גבול היכולת, תופסים את ההזדמנות וקוטפים אותה בזריזות לפני שתחמוק מהם ותתפוגג לעשן הקסום שממנו עשויים החלומות, אבל מה אני עושה? אני מזדקפת בכיסא, מניחה את העט שבידי הרועדת על השולחן ושולחת את אצבעותיי העצבניות והמזיעות לחפש נחמה בחיקי, ממוללות בעצבנות את רצועת התיק שלי.
    "במה את מתחבטת כל־כך?" גיתית שואלת.
    אני נאנחת בכבדות וסוגרת בטפיחה את האוגדן שעל השולחן, הודפת אותו בינינו. אני לא מסוגלת לחתום על החוזה הזה. אני מפחדת.
    "את רוצה שזה יקרה, או לא?" היא שואלת בהחלטיות, נועצת בי את עיני האיילה החומות שלה, המעוטרות בריסים עבים וארוכים המשוכים במסקרה סמיכה.
    "ברור שאני רוצה את זה," אני נאנחת, "את צוחקת עליי?! זה החלום שלי, את יודעת את זה אולי טוב יותר מכולם. שנים חלמתי על הרגע הזה, שנים."
    "והנה זה קורה!" היא מכה על האוגדן בכף ידה, קמה ממקומה וצועדת לעבר חלונות משרדה הגדולים, הפונים אל הפארק העירוני החדש. "ומה את עושה?!" היא פונה אליי, מניחה את ידיה על מותניה כמו אימא הנוזפת בבתה הסוררת, "מוכנה לזרוק הכול לעזאזל בגלל משהו ששייך לעבר?!"
    אני מנידה בראשי ימינה ושמאלה. "את לא מבינה, גיתית..."
    "אני באמת לא מבינה," היא מעדנת את טון קולה, עיניה מתרככות, "אני לא מצליחה להבין. אז נסי להסביר לי בבקשה."
    אני מהדקת את שפתיי זו לזו, מנסה לבלוע בכוח את הגוש הנוצר בגרוני. זו הרגשה מוכרת, היא תוקפת אותי בכל פעם שאני מנסה לדבר על הנושא. לעזאזל – בכל פעם שאני רק חושבת על הנושא. אני שוב מנידה בראשי לשלילה, עוצמת את עיניי לרגע.
    "זה לא משנה, גיתית," אני לוחשת, "כבר דיברנו על זה. אמרתי לך שאני רוצה את זה, אבל למה זה חייב להיות התסריט הזה? למה דווקא ׳אם אלה החיים׳? למה לא ׳עת לנדוד׳? למה שלחת לו את 'אם אלה החיים' בכלל? אני עוד כועסת עלייך בגלל זה, שיהיה ברור." אני בולעת את הרוק בקושי, מרימה את כוס המים הניצבת מולי על השולחן ולוגמת ממנה. ולמה כרמל דור, לכל הרוחות?! למה? מכל האנשים בעולם?
    היא שוב נותנת בי את המבט הזה, שעוד לא החלטתי אם זה המבט המרחם שלה או זה שרוצה לרצוח אותי בדם קר. היא הסוכנת שלי, ועל השולחן יש הצעה של מאות אלפי שקלים, שתביא איתה גם פרסום רב והצלחה בין־לאומית. כל הדברים שכותבת כמוני חולמת עליהם כל החיים.
    בשש השנים האחרונות אני עובדת כתסריטאית באחת מחברות ההפקה הגדולות בארץ, משרה של שמונה עד חמש, לא משהו מיוחד. גם בעולם הטלוויזיה החיים יכולים להיות אפרוריים וחד גוניים, ובייחוד לאחר שנפרדתי מיותם, שאז החיים שלי נכנסו לשגרה מוכרת ומשעממת שלא ניסיתי אפילו לשבור – כוס קפה בבוקר, חצי שעה של ריצה בפארק, נסיעה לאולפנים לעבודה עד שעות הערב, קניות וחזרה הביתה, ארוחת ערב ולאחריה צפייה בסרט או עבודה על מה שאני נוהגת לקרוא 'הפרויקט שלי'.
    פתאום קרה משהו. גיתית, הסוכנת הג'ינג'ית חסרת המנוח שלי, עשתה את הבלתי ייאמן. היא הצליחה לגרום לשאול שגיא, סמנכ"ל חברת ההפקה הגדולה בארץ, לקרוא שני סיפורים שלי, וב'אם אלה החיים' הוא התאהב.
    "זה פשוט מדהים, לירז," הוא אמר לי בשיחת הטלפון שניהלנו לפני חודשיים, מאיץ את פעימות ליבי בצורה מטורפת. ״זה מרגש, נוגע, חושפני בצורה סוחפת.״ שמעתי את גיתית על הקו מתנשפת באושר והתיישבתי בכבדות על הכיסא, מתקשה להאמין למשמע אוזניי, "הייתי שמח לחתום איתך על חוזה כבר עכשיו ולקנות ממך את הזכויות. זו תהיה הפקת הדגל של החברה, אני בטוח. הפקה שכולם ידברו עליה במשך שנים."
    מחיתי דמעה של אושר מזווית העין, ואז הוא הנחית עליי את הבשורה המהממת מכול, "כבר שלחתי לגיתית חוזה לבלעדיות עם חברת ההפקה שלנו, ומה שלא יהיה – אנחנו נפיק את הסיפור הזה ונהפוך אותו לסרט או לסדרה, אבל יש לו פוטנציאל גדול מזה, לירז." הוא לקח הפסקה מתודית להגברת הרושם, נושם עמוקות, וזה עבד. הייתי כבר על סף התעלפות.
    "אני לא חושב רק על הארץ. אני חושב על הוליווד. השוק האמריקאי צמא לרעיונות חדשים. כבר פנו אלינו כמה פעמים בחיפוש אחר חומרים אחרים, מיוחדים, משהו שעוד לא עשו בטלוויזיה, ואני חושב שאנחנו יכולים למכור את הסיפור שלך לאמריקאים. תחשבי על זה: אם זה יצא לפועל, מיליונים יצפו בסרט שלך. את תהיי תסריטאית הוליוודית. מדובר גם בהרבה מאוד כסף."
    שמעתי את גיתית על הקו, מתנשמת. "אוי, אלוהים אדירים." דמיינתי אותה עוברת חצי אורגזמה באותו רגע. "מה אנחנו צריכים לעשות כדי לגרום לזה לקרות?!" היא לחשה בקושי.
    "יש מכשול אחד לפנינו," שאול אמר מעברו השני של הקו, והצלחתי לשמוע את החיוך בקולו, "אבל זה מכשול יחסית קטן, כי אני די בטוח שאני יכול לשכנע גם אותו. רק תחתמו על החוזה איתי לפני הכול, אני רוצה להיות זה שמייצג אתכן במשא ומתן מול הוליווד."
    "איזה מכשול?" גיתית לקחה פיקוד ושאלה, ושמחתי על כך כי הייתי פשוט חסרת נשימה, עדיין לא מסוגלת לדבר.
    "לא ממש מכשול, אלא בעצם הליך שיווק הסיפור לבוס הגדול, זה שבסופו של דבר שם את הכסף לכל ההפקות הבין־לאומיות. הישראלי הכי חזק בהוליווד. אני אכניס אותו לתמונה, ועל פיו יישק דבר. הוא ירצה שמחלקת הפיתוח שלו תקרא את הסיפור, כמובן," הוא אמר בקול זהיר. "לירז, כדאי שתתחילי לעבוד על עיבוד הסיפור לתסריט. אני מניח שאם האנשים שלו יאהבו את התסריט, הם ירצו להיפגש איתך. לירז..." ריגוש התגנב לקולו, "את בדרך למעלה. ואני מתכוון – ממש למעלה. יש לחברה שלו קשרים באולפנים הגדולים, והיא אחראית לכמה מההצלחות הגדולות של הקולנוע הישראלי בחו"ל בשנים האחרונות. הוא יכול לגרום לזה לקרות בשבילך."
    "איזו חברה זו?" גיתית שאלה, חסרת נשימה.
    "BW&J של כרמל דור," שאול אמר, יראת קודש מתגנבת לקולו, "האורים והתומים בביזנס שלנו. האיש הכי חזק בתעשייה היום."
    הנשימה נעצרה בגרוני. פלטתי קריאת הפתעה חנוקה. גם גיתית השתנקה על הקו, אבל לא מאותן סיבות שלי, אני בטוחה.
    "זה כמו שאמרת לי ארנון מילצ'ן עכשיו," קראה גיתית בהתרגשות, "ובאמת תעשה את זה בשבילנו?!"
    "אני אעשה את זה בשבילכן," שאול הבטיח, שמעתי בקול שלו כמה הוא נהנה מהריגוש שהוא גרם לנו, "הוא הישראלי הכי חזק בהוליווד, אבל גם חבר טוב שלי והוא מקשיב לי. אם אומר לו שהתסריט שווה קריאה, הוא יעביר אותו למחלקת הפיתוח שישבו ויקראו."
    שתיקה השתררה על הקו.
    "לירז, את עוד נושמת?!" שאול צחק מעברו השני של הקו, גם גיתית צחקקה.
    "בקושי," הודיתי בקול ניחר. כרמל דור. לא שמעתי את השם הזה כבר שלוש שנים. אם חשבתי שחטפתי בומבה בראש כשגיתית הודיעה לי ששאול מעוניין ב׳אם אלה החיים׳ ולא ב׳עת לנדוד׳, אז עכשיו הנבוט הכניס לי חבטה מטלטלת, שממנה התקשיתי מאוד להתאושש.
    "טוב, אז נהיה בקשר," שאול הבטיח, "אני מתחיל להריץ את העניינים. לירז, תרגמי את הסיפור לאנגלית ותשלחי לי אותו בהקדם. אני מחזיק לכן אצבעות."
    חודשיים חלפו מאז השיחה הזאת. בשבוע הראשון הייתי צריכה לעצור כמה פעמים במהלך היום כדי להרגיע את הפרפרים בבטן ולהזכיר לעצמי לנשום נשימות עמוקות. עצם אזכור שמו של כרמל הפך לי את הבטן, כמו שקרה בכל פעם שחשבתי עליו, והזיכרונות שטפו אותי ללא הפסקה. החודש שבא לאחר מכן היה גדוש חלומות, מחשבות וזיכרונות. לא היה לי מושג שזה מה שכרמל עושה בחיים היום. לא ידעתי שהוא בורג כל־כך חשוב בתעשייה ההוליוודית, לא היה לי מושג שיש לו כל־כך הרבה כוח והשפעה, ועצם המחשבה שגורל הקריירה שלי נתון כעת בידיו של הגבר שגנב לי את הלב לפני שנים היה בה מספיק כדי לטלטל אותי על בסיס שעתי כמעט.
    תהיתי איך הוא יגיב כשיזהה את השם שלי על התסריט ואם הוא זוכר אותי בנוסטלגיה נעימה, או שהוא נוטר לי טינה על איך שהדברים נגמרו בינינו?
    את כרמל מעולם לא הצלחתי לשכוח. לא חשבתי עליו לעתים תכופות כי הוא הזכיר לי עולם שלם של דברים שתמיד העדפתי להדחיק, אבל כרמל הוא גבר שלא שוכחים לעולם. מה שקרה אז קבור ומודחק כמו שצריך אצלי, מהודק בכוח של אלפי מכבשים מנטליים, וממש לא רציתי להתחיל לחפור בנבכי מוחי וליבי בערמות הפסולת הרגשית שצברתי במשך השנים, כי זאת פסולת רדיואקטיבית ממש, לא פחות. פסולת שיש בכוחה להרוס אותי לחלוטין אם רק אתן לה לראות שוב את אור היום, וממש לא התכוונתי לתת לזה לקרות.
    אבל בערמה המהודקת הזו כבר נוצרו סדקים רק מאזכור השם שלו בשיחה עם שאול, אז מה יהיה אם נדבר או ניפגש? לא רציתי לדעת ולא רציתי לחשוב על זה אפילו.
    ואז הגיעה עוד שיחת טלפון מגיתית, שהובילה לפגישה הבוקר במשרד שלה. ולנזיפות שלה.
    "יש פה כרטיסי טיסה, למען השם!" היא מטיחה על השולחן אוגדן מרובע מפלסטיק בצורה של מעטפה, והוא מחליק ונוחת ליד התסריט שלי, ששוכב מודפס וכרוך על משטח השולחן המבהיק ליד החוזה שעליו אני לא מסוגלת לחתום. "מחלקת עסקים! הם רוצים לראות אותך! פגישה אישית עם סמנכ"ל החברה שהוא גם מנהל מחלקת הפיתוח במשרדי החברה בסנצ'ורי סיטי, בלוס אנג'לס! מה את אומרת לי, שאת לא נוסעת?!"
    "אני לא יודעת, גיתית," אני פוכרת את אצבעותיי, גופי רועד ברעידה פנימית, כמו זמזום נמוך וקבוע כזה, של ערנות, של מתח.
    "מה יש לדעת, לירז?! את הורגת אותי, באמת!" היא צועדת בחזרה אל שולחנה ומתיישבת במחאה על כיסא המנהלים שגונח בקול מתיחה מתכתי, "מה יש לדעת?" היא אומרת שוב, מדגישה כל מילה, "טיסה במחלקת עסקים לאמריקה ואירוח במלון חמישה כוכבים, רק בשביל פגישה, פגישה שאולי יצא ממנה חוזה לסדרה בטלוויזיה האמריקאית! אני לא יודעת מה קרה בינך לבין כרמל פעם, אבל אני חייבת לשאול, לירז – זה באמת משנה? באמת תזרקי הזדמנות כזו לפח?"
    אני יודעת שהיא צודקת. אני חייבת להיות לא נורמלית כדי לזרוק הזדמנות כזו לפח.
    "ואם הוא לא באמת מעוניין, גיתית?" אני לוחשת בקול חלש, "ואם הוא סוחב אותי כל הדרך לאמריקה רק כדי לסרב לי בפנים?"
    "למה שהוא יעשה כזה דבר?" היא מזעיפה את גבותיה.
    "כי הוא ירצה להחזיר לי," אני אומרת בשקט, "ורק כי הוא יכול."
    "את לא נורמלית," היא עונה, ״צריך להיות משוגע כדי לזרוק כסף על כרטיסי טיסה במחלקת עסקים רק כדי להשיג איזושהי נקמה מחורבנת. ומה בכלל עשית לו?"
    אני מתעלמת מהשאלה.
    "הפגישה תהיה עם מנהל מחלקת הפיתוח, שכמו שאמרתי לך, הוא הסמנכ"ל," היא אומרת, נועצת בי מבט נוזף מבעד למשקפיה, "ולא עם המנכ"ל עצמו. אני בספק אם הוא מטריח את עצמו לכל הפגישות בנוגע לתסריטים עתידיים שהחברה שוקלת לקנות. עצם הרעיון מגוחך מיסודו."
    גם למשפט הזה אני לא עונה, רק שואלת שאלה משלי. "איזו מן חברה נורמלית שולחת מייד כרטיסי טיסה בלי שיחה מקדימה? שיחת וידאו, אפילו?"
    "חברה שיש לה כסף," היא חותכת אותי, "האנשים האלה בביזנס לא מבזבזים זמן מיותר, הם ניגשים לעסקים מייד. אז מה זה יהיה, לירז? את נוסעת או לא נוסעת?"
    "אני מניחה שאני נוסעת," אני אומרת בקול רועד, "אין ספק שהוא הצליח לדחוק אותי לפינה הפעם כמו שצריך."
    "אויש, תפסיקי עם הדרמות," היא נוזפת בי. ״זה ביזנס, זה הכול, ואני חותמת לך שאין לו כל מעורבות אישית בתהליך. התסריטים שלך כבר בלבלו לך את השכל לגמרי. זה עסקים. את אישה בוגרת היום, הוא גבר בוגר וזה – " היא מצביעה על השולחן, על התסריט שלי, "זה הכוכב הראשי בדרמה הזאת, לא מה שהיה או לא היה ביניכם פעם. תתייחסי לזה בצורה מקצועית וזה הכול. סעי ותנסי גם ליהנות על הדרך, ותזכרי שאת לא לבד באף שלב, אני איתך. את לא חותמת על כלום בלי להתייעץ קודם כול עם שאול ואיתי."
    "אין לי ויזה," אני ממלמלת.
    "שטויות," היא מבטלת את חששותיי בהינף יד, "זה משהו שאני מסדרת לך תוך שבוע. יש לי קשרים."
    "את צודקת," אני מהנהנת, תופסת את עצמי ומתקשחת, מזדקפת בכיסא, "אני בטח חיה בסרטים שאני עצמי יצרתי, וזה טיפשי לחלוטין."
    אני מלכת דרמה מטורפת, אני יודעת את זה על עצמי. אני מאכילה את עצמי בסרטים דמיוניים חסרי שחר, וכדאי שאפסיק. גיתית צודקת. החברה שכרמל מנהל היא אחת מחברות ההפקה הגדולות בהוליווד. עשרות, אם לא מאות, תסריטים מתקבלים לבחינה במחלקת הפיתוח שלהם, ואני בטוחה שאין סיכוי שמנכ"ל החברה בעצמו יושב וקורא כל אחד ואחד מהם. יש לו אנשים שעושים את זה עבורו, ומחליטים מה ראוי להשקעה ומה לא. הפגישה שלי נקבעה עם מנהל מחלקת הפיתוח, לא איתו. פגישה אחת, הצגה של הרעיון, ואז הם יחליטו אם כן או לא להשקיע בנו. יש סיכוי מעולה שכרמל עצמו אפילו לא ידע שאני שם, ושלא נתראה בכלל.
    "זו הגישה הנכונה," היא נרגעת, נשענת לאחור על הכיסא שלה. "ויש לי הפתעה נוספת בשבילך. רק שתראי שהגישה שלהם מקצועית ביותר, תפתחי את המעטפה."
    אני מושכת את המעטפה מהשולחן, פותחת אותה. בפנים יש שני כרטיסי טיסה, לא אחד. אני מרימה אליה עיניים שואלות.
    "מחלקת הפיתוח שלחה לשתינו כרטיסים," היא מדגישה, "לא רק לך. לך ולסוכנת שלך. יהיה לך ליווי צמוד ממני. אשמור עלייך מפני הזאב הגדול והרשע." היא צוחקת.
    חיוך עולה על פניי. "אם כך," אני מגחכת, "אני מניחה שאפשר לנסוע בשקט."
    "זה מה שרציתי לשמוע," גיתית מריעה, קמה ממקומה ופוסעת אל המיני בר שבפינת המשרד, מוציאה ממנו בקבוק יין ושתי כוסות. "אני חושבת שאפשר לחגוג את המאורע."
    אני לוקחת את כוס היין מידה המושטת אליי, מביאה אותה אל שפתיי ולוגמת ממנה בזהירות.
    שאול צודק. אני מרגישה את זה. הדבר הזה הולך לשנות את חיי. כבר עכשיו, מעצם הרעיון, האדמה רועדת מתחתיי בזעזועים קטנים, כמעט בלתי מורגשים, מאלה שנרשמים בתחנות סיסמוגרפיות ברחבי הארץ ומעידים בדרך כלל על רעידת אדמה משמעותית שעומדת להגיע, בדרך כלל לפני התפרצות של הר געש. כשהאנשים הרגילים מרגישים את הרעידות האלה, הם לוקחים את הפקלאות שלהם ונמלטים הרחק הרחק מאזור הסכנה. אבל מה אני עומדת לעשות? אני עומדת לעלות על מטוס ולטוס היישר לתוך הלוע של הר הגעש.
    טעמו המתוק של היין בפי הופך לפתע לחמצמץ ומריר. אני בולעת את הרוק בכבדות ומניחה את כוס היין בזהירות על השולחן.
    החלומות מתגשמים עבור אלו המעזים לנסות להגשים אותם, אלו שפורשים את הכנפיים שלהם ועפים היישר למעלה, אל השמש הזורחת. אני רק מקווה שהכנפיים החדשות, שצימחתי במאמץ רב, לא יישרפו בדרך.
    • שרון צוהר
    • שרון צוהר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • אם אלה החיים (2)
    • האמת שבפנים
    • יום השנה האחרון
    • לפני שיתפוגג
    • לחיות את הרגע
    • לאהוב בלי סודות
    • זיכרון אהוב
    • התחנה 1 - תחנת ביניים
    • סמיך ממים
    • התחנה 2 - תחנה סופית
    • כמו שהיינו פעם
    • נחושת של זהב