הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
 
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ראיה להשמדה
    ספר מוגן
     
  • ראיה להשמדה
    ספרי צמרת | 2017 | פרוזה מקור | 251 עמ'
    הספר מתאר באותנטיות את חייה של מרג'נה, 
אשר באופן פתאומי ובעל כורחה נוטשת את 
ארץ הולדתה, כורדיסטן. עם עזיבתה היא מותירה שני בנים 
ובת יתומים מאב. בתה הקטנה נחטפת לאיראן, הבן האמצעי נרצח ואילו הבן הבכור, ניסים, מקים משפחה. משעולה בנה של מרג'נה לארץ, נפתח פרק חדש בחיי המשפחה לצד החיים החדשים, האכזבות, הכעסים והבגידות. 
    ספרו הראשון של איתמר ניסים הוא סיפור דרמטי מרתק על הישרדות העובָּר, הכרוכה בהישרדות העם שקם בציון במאה העשרים. 
    ההצלבה של חיי המשפחה בצד האירועים המדיניים במדינה שקמה למציאות ביטחונית קשה, מיום הקמתה ועד מלחמת יום כיפור, מתוארת בשתי וערב – בהצלבה – קושי בצד קושי, דרך תיאורים אותנטיים מועשרים ומעשירים. 
    הקורא נחשף לרב-גוניות ולתיאורים מרתקים של התרבות בכורדיסטן ושל הוויי החיים שם, ועם זאת, בספר שזורות אנקדוטות משעשעות ורלוונטיות לימינו. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37

  • פרולוג
     
     
    "מה אני?!"
    "אני תוצר של ראיה להשמדה!"
    למה יאמר זאת אדם המשקיע את כל מרצו ואת כל חייו בתרומה לחברה בעובדה שקבע מוחו הקודח, שהוא לא אחר מתוצר של ראיה להשמדה. אין כל טעם לחייו, אם לא ימצא את הראיה. כמעט מותו שקדם לבחרותו, שהקדים את כל חייו, הם, הם מטרתו היחידה: חשיפת הראיה שנועדה להשמדה.
    מה הטעם לחיים? ישאל אדם שתכלית חייו נידונה מלכתחילה להסוות ולהטעות.
    הרי זו תכליתה של ראיה המסרבת בתוקף להשמיד עצמה, היא הייתה למהות ולתמצית חייו, ראיה להשמדה. וכי למה יאמר אדם דבר שכזה? לכל אדם מהיישוב תכלית לחייו, לכל אדם באשר הוא אדם.
    אדם זה, תכליתו היא לחפש את הראיה, פן תושמד סופית ותימחה מהתודעה, ולא רק את הראיה לחפש, אלא בעיקר חיפוש אחר הסיבה. אותו נבל: טעה, הטעה ופגע. כל זאת בניסיון להשמיד את הראיה מהשטח, פן תסגיר אותו, את הפושע מבצע העבירה.
    אותה ראיה: מפה או שמא כיסוי החלות לשבת, או הבד המכסה את הסירים על הפלטה של שבת. יש אומרים שהיה זה מעיל הקטיפה, לי קשה להאמין. קשה, קשה להאמין שהוא הסתיר את הראיה. אולם הוא הסתיר אותה, הסתיר אותה יפה-יפה, קרוב לחמישים שנה.
    טוב... הוא היה אלוף, פשוט אלוף. ידע להסתיר זאת היטב בלי שאיש הבחין. שיקר, רימה, בדה ממוחו הקודח את הראיות הסותרות, כדי להסתיר את הראיה פן תפליל אותו. טוב... הוא היה חוקר מוערך, אחד שלא משאיר דבר ליד המקרה. חוקר שהתחיל כחוקר זוטר; שהחל לעבוד כבקר גבולות; שהחל לעבוד כשוטר סיור פשוט; שניסה להתקבל לעבודה כפועל בניין וכשהתקבל התגלה ללא כישורים מתאימים בתחום; שהחל בלעבוד כמדביר בחיל הרפואה; שהחל בלעבוד כסוחר צמר; ושהחל בלעבוד כשוליה לסוחר סדקית לפני שנים רבות בארץ רחוקה.
    והיא... היא עלמה צעירה ותמה, אך מלאת חיים לצד עצבות שורשית, שגידלה את תשעת אחיה הקטנים, ותמכה באביה ובאמה בארץ שהחיים בה, בלשון המעטה, לא פשוטים הם כלל ועיקר. ארץ שסועה במלחמות עוד משחר ההיסטוריה, ויש המכנים אותה "ארץ אוכלת יושביה".
    לא! היא לא מאצולת הארץ! אף על פי שמשפחתו של אביה החורג הייתה מבוססת ואמידה. אף לא מענייה של הארץ הקשה והברוכה.
    היא... היא... תמצית מלח הארץ הארורה, הקשה והברוכה הזו. "ארץ זבת חלב ודבש",1 "שדם בנחליה כמים זורם".2
    הנהר נבע מהרי אררט ובדרכו שצף וגעש, זרם מצפון עיראק, שבחבל כורדיסטן. הוא התפצל לשני יובלים המקיפים את העיר זאכו למעין אי, שם שבו והתאחדו לנהר אחד בדרומה של העיר. מנקודה זו, הנהר המשיך לזרום לדרום עיראק. שני יובלים המהווים עורקי חיים, עורקי כלכלה, שמהם חיה ומתקיימת העיר, המוקפת נחלים מכל עבריה. שטיפת כלים, מי שתייה לתושבי העיר, מי שתייה לבהמות הבית, מים לבניית בתים מעץ, בוץ וטיט. מים, מים זורמים, מים שוצפים, מים רבים, מים חיים, מי נהר, מים צוננים, מים שהרוו צימאונם של בריות ובהמות. בשתי גדות הנהר צמחו קני סוף ועצי דקל לרוב.
    מוּרָד רחב הכתפיים ירד לגדת הנהר השמורה לגברים, הגדה בדרך לדִירָבְּון. ראשו חבוש מצנפת גדולה המזכירה את מצנפתו של הכהן הגדול ומסביב לה מטפחת צבעונית. לגופו לבש חולצה בעלת שרוולים רחבים וארוכים, מכנסי שרוואל רחבים עם שיפולים מוארכים באמצע, צרים ומהודקים למטה. על מותניו חגר חגורה רחבה. פלג גופו העליון, הנערי והחסון מוקף במטפחת ארוכה ואינו נבדל משאר הכורדים אף שיהודי הוא.
    מוּרָד חיפש לעצמו פינה מוסתרת מעיניהם של הבריות, כדי לעשות בה את צרכיו. הוא הוציא מחגורתו את השברייה המונחת בנדן והניחה על סלע, פשט את מכנסי השרוואל הרחבים, הניחם מעל השברייה וכרע. לכשיסיים ירחץ את ישבנו במימי הנהר הקרירים. בגדה השנייה, הקרובה לזאכו, גדת "הנשים", בכל ימי חמישי נפגשו על חופה נשות העיר, כדי לכבס ולמלא את כדיהן מים לשימוש ביתי, תוך עריכת שיחה על מאורעות השבוע שחלף.
    חָאתון ירדה לרחוץ בנהר. נערה גבוהה, רזה, עפעפיה מאופרים בכחול. היא פשטה כותנתה ונותרה עירומה כביום היוולדה. חָאתון נכנסה באיטיות, כדי להרגיל את גופה למימיו הקרירים של נהר "הכָווֹרָא".
    מוּרָד סיים, רחץ את ישבנו ואת ידיו, לבש את מכנסיו, חגר את חגורתו, החזיר את השברייה למקומה וירד במורד הנהר. כאילו אחזו שד, פנה לפתע ועבר לגדת הנהר השמורה לנשים. ידוע היטב לכל תושבי העיר כי גדה זו אסורה לכל גבר ונער. מוּרָד פסע על שפת הנהר ואז פגשו עיניו את הנערה, שבאותו רגע סיימה להתקלח וביקשה להתלבש. בראותו את חָאתון כפאו שד, מימיו לא ראה נערה עירומה. לאחר רגעים אחדים שבהה בחָאתון ומבטיהם הצטלבו, סב מוּרָד על צירו ובריצה חזר לביתו שבלב העיר. בדרכו חצה את "הגשר הישן", הבנוי בסגנון רומי מארבע קשתות, שתי קשתות גדולות במרכז ושתי קשתות קטנות בכל צד, וממוקם בכניסה לעיר זאכו.
    זאכו, עיר הבירה של חבל כורדיסטן, הנמצאת בצפון עיראק, עיר שבה התגוררו נוצרים, ערבים, דרוזים ויהודים, הייתה מחולקת לארבעה רבעים שונים, ברובע היהודי תשע-עשרה שכונות. השכונות נקראו על שמן של משפחות ידועות שהיו מקובלות ותרמו לקהילה.
    מוּרָד חצה את שכונת בַדְוּהוֹ, עבר בין הסמטאות הצרות של שכונת בַסוּנְדוּ ופילס את דרכו בין הדוכנים לממכר מוצרי תבואה, חנויות בדים וחווה לממכר חיות משק. הוא המשיך בריצתו עד שהגיע לשכונת בָכָרֶה, שהתגורר בה עם הוריו ושני אחיו הקטנים. ביתו דמה לשאר הבתים בשכונה. בית בן קומה אחת ולו חצר רחבה שגידלו בה תרנגולות ופרדות.
    משהגיע לביתו, פקד עליו אביו ניסים, "תכין את הפרדה, אני צריך ללכת לדִירָבְּון."
    "מה יש לך לעשות שם?" התעניין מוּרָד בסקרנות.
    "למכור קצת מחטים, חוטים, בדים, גומי לתחתונים וכפתורים," השיב אביו באותו טון נוקשה.
    מוּרָד שמלאו לו שלוש-עשרה עשה כמצוות אביו וכמו כן, ציידו בצידה לדרך: לחם כורדי שאמו חנה אפתה על הדּוקָא,3 לחם מיובש שאפשר להשתמש בו לאורך תקופה ארוכה (במגע עם מים, מקבל הלחם חזרה את טריותו), נאד מים וכמו כן, ציידו בגבינת צאן משומרת במלח.
    הרכיבה לדִירָבְּון ארכה שבע שעות. היו אלה ימי קיץ, החום יקד וזבובים הטרידו את שלוותו של ניסים. מסביב לדִירָבְּון נפרשו שדות תבואה, חלקם ירוקים ורובם צהובים וממתינים לקציר. בכניסה לכפר שדרת עצי דקל, ופרחי בר לבלבו ופרחו ביניהם. במהלך הרכיבה פגש מכונית אחת בלבד.
    ניסים כבד הגוף הגיע בשעות אחר הצהריים לכפר השכן, התיישב באחת מפינות הרחוב, פרש שמיכה על הארץ ופיזר עליה את מרכולתו. עוברים ושבים לא גילו כל עניין במרכולתו. בדִירָבְּון הייתה חנות לצורכי תפירה וכל אנשי הכפר רכשו ממנה את אשר חפצו. לאביו של ניסים הייתה בעבר בעלות על חנות גדולה בהרבה מהחנות הקיימת בדִירָבְּון. לאחר מותו נבזזה סחורה רבה מהחנות. למעשה, הוא ניסה למכור את מעט הסחורה שנותרה מהבזיזה.
    הערב ירד, ניסים מכר כמה כפתורים בכמה אגורות. בשעה זו מסוכן לחזור לזאכו. בדרך שרצה לעבור בה, שודדים ארבו לטרף. בשעות היום היה מסוכן ללכת בדרך המובילה בין העיר לכפר ועוד יותר בחשיכה. את מעט הצידה שהכין עבורו בנו כילה, ולא נותר לו אלא לבקש ללון אצל חברו החצי דרוזי, נִימִיר.
    "שלום כְוַגָ'אה4 נִימִיר," פנה אליו ניסים בביישנות שאפיינה אותו.
    "שלום כְוַגָ'אה ניסים, מה שלומך? איך היה המסחר היום?" אמר נִימִיר בנימה עוקצנית.
    "טְרוֹסָא5 כְוַגָ'אה, נִימִיר, היה לי יום ממש רע, חוץ מכמה כפתורים לא מכרתי כלום."
    "בַּק6 ניסים, לא נורא, בוא, תישן אצלי הלילה, אני אשכיר לך חדר."
    "נִימִיר, אמרתי לך שבקושי מכרתי מעט כפתורים, אין לי כסף לשלם לך לחדר ואני עוד צריך לחזור לזאכו, להאכיל אישה ושלושה ילדים."
    "טוב... עזוב את התשלום, הלילה תישן אצלי, אני אארח אותך ומחר תמשיך לנסות למכור!"
    מחוסר ברירה, הסכים להתארח אצל נִימִיר. משהגיעו לביתו, נִימִיר הביא כד מים, לחם, מעט ירקות וגבינת צאן. בתום ארוחת הערב, פנה נִימִיר לניסים והציע ללמדו משחק חדש, "כֶבָאָה", משחק שהמשתתפים בו אמורים להמר על הטלת עצם כבש, צדו האחד מחוספס והאחר חלק. ניסים התלהב מהמשחק, והם ישבו לשחק עד השעות הקטנות של הלילה.
    בבוקר, אף על פי שישן שעות אחדות, ואף על פי שהיה עייף, יצא נִימִיר לעבודתו, מתוך נימוס ומחשבה כי אורחו יתעורר זמן מה אחריו. כדי למכור את מרכולתו, הניח לו לישון. ניסים התעורר רק בשעות אחר הצהריים. כאב אימתני פקד את ראשו והוא חזר לישון. בערב שב נִימִיר מעיסוקו. הוא מכר בחנות לממכר דברי תבואה. נִימִיר היה משוכנע שניסים יצא למכור את מרכולתו, חזר מהשוק, התעייף ונרדם. כנראה הוא רעב, חשב בלבו. הוא העיר אותו והציע לאורח ארוחת ערב. במהלך ארוחת הערב פנה נִימִיר לניסים.
    "בכמה מכרת היום?"
    "טרוֹסָא נִימִיר, לא הצלחתי להתעורר."
    "אתה רוצה להגיד לי שישנת כל היום?"
    "כן..."
    "מה זאת אומרת, כן?"
    "קמתי אחרי צהריים, היו לי כאבי ראש חזקים אז המשכתי לישון."
    "אני ממש מאוכזב ממך, כְוַגָ'אה ניסים! אני הייתי בטוח שתצא למכור את הסחורה שלך, שתחזיר לי את הכסף שאתה חייב לי על הלינה והאוכל שנתתי לך ולבהמתך לאכול. חוץ מזה אתה צריך לפרנס את המשפחה שלך, לא?"
    בבושת פנים עזב ניסים את ביתו של נִימִיר ולן את הלילה ברחוב. ארוחתו היחידה במהלך היום הייתה הארוחה הדלה שהספיק לאכול יום קודם אצל נִימִיר.
    למחרת, עייף ומורעב יצא מהעיר בדרכו חזרה לזאכו, בדרך אכל שורשי צמחים והאכיל את הפרדה בעשב שגדל בצדי הדרך. בשארית כוחותיו חזר לביתו וקריאותיה הזועמות של אשתו קיבלו את פניו.
    "אני צריכה כסף בשביל לקנות חיטה, שעורה ולבן," אמרה חנה אשתו בפנים זעופות וקשוחות. ניכרה בה האכזבה הרבה מבעלה.
    "תעזבי אותי, כואב לי הראש, לא אכלתי כבר יומיים," ענה. היא השיבה לעומתו בקול תקיף יותר, "מה אתן לילדים לאכול?" ניסים, העייף והרעב מהמסע שעבר, צעק לעברה, "מה תיתני לילדים לאכול? או מה הבאת לי לאכול? כדאי שתלכי לעבוד ותביאי להם בעצמך אוכל. שמעת אותי אישה שמנה?" חנה הלבושה בשמלה פרחונית ישנה, עם מטפחת ראש אדומה שכיסתה את ראשה, עמדה על שלה אף על פי שבעלה המתוסכל והרעב התקיף אותה.
    "שמעתי אותך, אבל... אין לי פנים יותר להלוואת אוכל מהשכנים ובכלל, מה עשית שלושה ימים בדִירָבְּון?" חקרה אותו יותר לעומק.
    "שיחקתי... שיחקתי כבֶּאָה, כי ממילא איש לא קונה ממני את הסחורה שלי."
    "בַּשׁ,7 בפעם הבאה שאתה הולך להתפרנס בדִירָבְּון, אתה לוקח אתך את מוּרָד," אמרה בעוד עיניה הכחולות ננעצות בו.
    "כְּמָא טָלוֹךְ?8 אני צריך לקחת את מוּרָד? אני גבר ואני אסתדר לבד!"
    "אַהֶת זָלַמָא,9 תתבייש לך, הלכת לדִירָבְּון ולא מכרת כלום במשך שלושה ימים. שלושה ימים ואתה חוזר עם כמה אגורות." אגרוף הוטח בפניה היפות של חנה וזרם דם פרץ מאפה. באותו רגע התערב בנם מוּרָד, "אבא, אני אבוא אתך, אני רוצה לעזור, אני באמת מרגיש שאני יכול לעזור לך."
    מבחינת מוּרָד לא היה זה דבר של מה בכך להתערב בשיחת הוריו. בכורדיסטן אל לילדים מלהתערב בשיחתם של המבוגרים ועל אחת כמה וכמה, אם הוריהם נמצאים במהלכה של מריבה.
    "שִתַקָא כַּלְבָּא,"10 צרחו עליו בו זמנית אמו ואביו, "כשהגדולים מדברים, הקטנים שותקים," ובו זמנית סטרו לו שניהם בלחייו.
    מוּרָד הרגיש שאין לו יותר מה להפסיד והטיח בפניו של אביו את השורות הבאות:
    "אבא, אתה למעשה מוכר קצת כלי תפירה בדִירָבְּון, שמעתי ששם יש חנות גדולה שמוכרת כלי תפירה, נראה לך שאם תמכור את מעט הדברים שנשארו לך, תצליח להביא לנו אוכל הביתה? מה יש לכם להפסיד אם תיתנו לי ללכת עם אבא. מה שצריך זה לא למכור שם דברים שממילא אנשים יכולים לקנות אותם בפחות כסף, אלא לקנות מדִירָבְּון דברים שחסרים בזאכו ונמצאים רק שם ולמכור אותם כאן בזאכו במחיר יקר יותר!"
    טענותיו של מוּרָד נשמעו הגיוניות, אולם הגאווה לא אפשרה להם להודות באותו הרגע בצדקת בנם. כשבוע לאחר המריבה אזל האוכל בבית והמשפחה רעבה ללחם, חנה פנתה לשכנים והשאילה מהם קמח ומעט לבן. בקמח אפתה פיתות על הדּוקָא. מעט הלחם והלבן ששאלה מהשכנים אזל ובני הבית שוב רעבו. למרות זכר המריבה הקודמת, נאלצה חנה לפנות בשנית לבעלה.
    "ניסים, כבר אין לי פרצוף ללוות מהשכנים אוכל, אין לנו כל אפשרות להחזיר להם, אני חושבת... שאין לנו ברירה, אתה חייב לקחת אתך את מוּרָד בפעם הבאה שאתה הולך לדִירָבְּון." ניסים עצם את עיניו כנזכר בדבר מה, אסף את מחשבותיו והשיב לאשתו, "את לא סומכת עליי שאני אפרנס את המשפחה, חנה? חוץ מזה, יש שודדים בדרך וזה מסוכן ללכת עם ילד קטן. שכחת איך רצחו לנו את נעים, זיכרונו לברכה, בדרך הארורה הזאת, ואיך רצחו את אחי מרדכי, זיכרונו לברכה?" כאילו הייתה מוכנה לשאלה זו השיבה לעומתו: "מוּרָד לא ילד קטן! הוא נער שמצליח יפה מאוד לעבוד על החברים שלו והם פוחדים ממנו. חכם לוי אמר לי שהוא התלמיד הטוב ביותר בחדר. הוא יודע לקרוא ולכתוב בעברית וגם בערבית. חוץ מזה, אם תלכו יחד, אז כדאי לכם להיפרד לפני הכניסה לוואדי: אחד יעלה על ההר להזהיר את האחר מהשודדים, ככה תשמרו זה על זה, לא כמו שהיה עם נעים, זיכרונו לברכה."
    הדרכים באותם ימים היו פרוצות לשודדי הדרכים. חלק מהיהודים בכורדיסטן עסקו במסחר והיו נתונים להתקפותיהם חסרות הרחמים של שודדי דרכים מוסלמים. המצב בבית המשיך להתדרדר והמשפחה הגיעה לחרפת רעב.
    אף על פי שהמצב היה רע מאוד, סירב ניסים ללכת עם בנו מוּרָד לדִירָבְּון. הזיכרון המר וההשפלה מהמסע הקודם הקשיחו את עמדתו בכל הנוגע לחזרה לאותו הכפר, לא כל שכן לקחת את בנו עמו. לצורך קיום המשפחה, פנה ניסים לשכניו וביקש נדבות. השמועה שניסים מקבץ נדבות נפוצה בשכונת בָכָרֶה. חכם לוי ארגן בבית הכנסת "מַדְרש", מגבית למשפחה.
    "ניסים, כל המתפללים בבית הכנסת אספו לך שלושה-עשר דינר, זה יספיק לך לחודשיים הקרובים. כדאי שאני אכתוב לאמך, מַרְגּ'נָה, שתשלח לך כסף, כפי ששלחה לך כל השנים לפני שהתחתנת עם חנה." ניסים משך בכתפיו, כאות להסכמה כפויה.
    בית הכנסת "מַדְרש" נבנה בשנת 1922 בדגם בית הכנסת הגדול "כנשתא רבסא", שהכיל עד כשלושת אלפים מתפללים והיה עתיק מאוד. מוּרָד חלם שייערך לו טקס בר מצווה בבית הכנסת הזה. אם לא בבית הכנסת זה, אז לפחות בבית הכנסת "מַדְרש" שהיה קטן יותר והכיל אלף מתפללים, טקס שמעולם לא זכה שיחגגו לו. אחח... איזה טקס יכול היה להיות לי: ביום שישי כל באי בית הכנסת היו אומרים את הווידוי והתחנונים. לפני כן, היו קונים לי תפילין שלא זכיתי שאבא שלי יקנה לי. לא נערכה לי מסיבה עד השעות המאוחרות של הלילה, כמו שנערכה לכל החברים שלי.
    בשבת, התהלוכה לבית הכנסת מבית הוריי, תהלוכה שלא עשו לי. אפילו שחכם לוי נתן כסף לאבא שלי שיקנה לי תפילין, הוא העדיף לשחק בכסף הזה קלפים והפסיד את כולו. בבוקר היינו מתפללים שחרית עם כל התלמידים שלמדו אתי בחדר. ואז, או אז, העלייה לתורה והקראת ההפטרה שאני אפילו לא זוכר איזו פרשה זו הייתה. במהלך הקראת ההפטרה, כל הנשים מעזרת הנשים היו מהללות ב"קולולולו" והיו זורקות עליי סוכריות.
    בסיום התפילה, היה נערך טקס נשיקת הידיים לאבי, לחכם לוי ולשאר זקני העדה ואז כל באי בית הכנסת היו מוחאים לי כפיים. ברקע החזן היה מזמר פיוטים ושירה הייתה בוקעת מגרונות הבחורים. בעזרתן של השכנות, הייתה אימא שלי מכבדת בעוגות ובמטעמים את כל באי בית הכנסת ומוסיפה איזה שלושה-ארבעה בקבוקי ערק זחלואי. בתהלוכה הגדולה בחזרה לבית של ההורים שלי, היו מצטרפים לתהלוכה רבים מאנשי העיר.
    בערב שוב היו עורכים לכבודי סעודת מצווה גדולה, שאפשר היה לקיימה לכבודי בבית של ההורים שלי. אבא שלי מעולם לא אמר לי "ברוך שפטרני מעונשו של זה," לא הוגשו מים אחרונים ולא בורכה ברכת המזון. בשבת שלאחר "שבת החתן", שוב היו עורכים עבורי ארוחה בבית של ההורים שלי ואז היו מביאים לי את המתנות. אבל ההורים הקמצנים האלה מנעו ממני, כל זאת בטענה שאין להם כסף. זאת הייתה טענתם: אין כסף, אותו כסף מועט שאבא שלי הפסיד במשחקי קלפים.
    1. שמות ג' — פסוק ח', דברים כ"ו — פסוק ט', דברים ל"א — פסוק כ', יחזקאל כ' — פסוק ו'
    2. מתוך השיר "ארץ המרדפים", כותב: ירון לונדון
    3. הדּוקָא, מחבת ענקית וקעורה המונחת על שני לבנים ומתחתיהן גזרי עץ לבערה
    4. אדון נכבד
    5. באמת
    6. אדון
    7. טוב
    8. מה עובר עלייך
    9. אתה גבר
    10. שתוק כלב
    • איתמר ניסים
    • איתמר ניסים
     
  • המלצות נוספות