הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קרנפורד
  • קרנפורד
    אליזבת גאסקל | תרגום: תומר בן אהרון
    מודן, הוצאת הכורסא, תשע נשמות | דצמבר 2018 | פרוזה תרגום | 260 עמ' מודפסים
    איזה רגע ספרותי נפלא: לפתוח את העמודים הראשונים של קרנפורד, ובדיוק כפי שבזמנו קרה לצ'ארלס דיקנס (שפרסם את הרומן בחלקים), להישאב עמוק אל תוך הסיפור. וזאת כי לפנינו ספרה הפופולרי ביותר של אליזבת גאסקל, על כל מטעני ההומור הסאטירי והחמלה שלו, רך ו"טעים" כאילו זה עתה נכתב במצב של חסד-סיפורי.
     
    אנו נמצאים בקרנפורד, עיירה אנגלית קטנה בשלהי התקופה הויקטוריאנית, שהערכים והמנהגים השמרניים בה עומדים לעבור טלטלה על ידי המהפכה התעשייתית. דרך דמויותיהן האגדיות של צמד אחיות רווקות, הקורא עד לאירועים הקטנים והגדולים של הקהילה: מהגעתו המסעירה של מפקד אלמן עם שתי בנותיו, דרך מכתבים שמגיעים מעבר לים ועד בעיותיהן הכלכליות של נשים בורגניות במשבר. 
     
    הרומן מסופר בטון של וידוי אינטימי ובאמצעות כתיבה כמו-טבעית, ומתבונן בזכוכית מגדלת על גלריית דמויות נשיות בלתי נשכחת. הוא משרטט בידי-אמן דיוקן חברתי עוקצני, ודרך שש-עשרה האפיזודות שבו מאפשר לנו לדמיין את קרנפורד עצמה, יישוב מרוחק וכפרי למחצה – המחולל מטעמים של עלילות בזו אחר זו. 
     
    המהדורה שאנו מציגים לפניכם היא זו שאליזבת גאסקל בדקה בשנת 1864, זמן קצר לפני מותה, ואשר זכתה להצלחה מתמשכת לדורות. אך בשנים שחלפו מאז מותה של גאסקל בשנת 1865, הפופולריות של קרנפורד נסקה עוד יותר: בשנת 1951 עיבד הבי.בי.סי את הספר לסדרת טלוויזיה, ומאז שודרו שני עיבודים נוספים, האחד בשנת 1972, והעדכני ביותר בשנת 2007. בשנת 2009 שודרה סדרת המשך בשם "השיבה לקרנפורד", ונראה שתנופת התרגומים העדכניים לרומן לשפות שונות נמצאת בעיצומה. כעת הגיע זמנו של קרנפורד העברי, והחגיגה רק החלה. 
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    88 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • החֶברה שלנו
     
    ראשית כול, בקְרַנְפוֹרד שולטות האמזונות. כל הבתים ששוויים גבוה מסכום מסוים שייכים לנשים. אם זוג נשוי בא להתיישב בעיירה, האדון נעלם תמיד מסיבה כזאת או אחרת; יש מי שאימה נופלת עליו מעצם היותו הגבר היחיד במסיבות הערב של קרנפורד, ויש מי שיוצא למשימה עם הרג'ימנט שלו, מפליג בספינתו, או מנהל במשך כל השבוע את עסקיו בדְרַאמְבְּל, עיר המסחר הגדולה השוכנת במרחק שלושים קילומטרים בלבד בנסיעה ברכבת. בקיצור, יהיה אשר יהיה גורלם של האדונים, בקרנפורד הם אינם נמצאים. ומה היו עושים אילוּ נמצאו בה? הרופא יוצא לסבב של חמישים קילומטרים בין מטופליו ולן בקרנפורד. אבל לא כל אחד יכול להיות רופא. את טיפוח הגינות השופעות פרחים מובחרים וניכוש כל העשבים הרעים עד האחרון שבהם; את גירוש הזאטוטים המביטים בעיניים כלות באותם פרחים מבעד לגדרות; את ההסתערות על האווזים המעיזים מפעם לפעם להסתנן לגנים כשהשערים נשארים פתוחים; את יישוב כל הסוגיות הספרותיות והפוליטיות בלי להכביד על הדיון בנימוקים ובטיעונים מיותרים; את ליקוט המידע הברור והמדויק באשר לענייניהן האישיים של כל חברות הקהילה; את ההקפדה על סדר וניקיון למופת בקרב המשרתות; את גילויו של יחס אדיב (ורודני מעט) כלפי העניים והענקת סיוע נדיב להפליא זו לזו בשעת מצוקה — את כל אלה יודעות נשות קרנפורד לעשות יפה מאוד בעצמן. כפי שציינה לפניי אחת מהן, "גבר בבית זה מטרד של ממש!". נשות קרנפורד מכירות כולן זו את מהלכיה של זו, ובה בעת אדישות להפליא זו לדעותיה של זו. שהרי לכל אחת מהן אישיות ייחודית משלה, ואולי יש לומר מוזרוּת משלה — מוזרות מפותחת היטב — ולכן אין פשוט יותר מפעולת תגמול מילולית; ואף על פי כן, מידה רבה של רצון טוב שוררת ביניהן.
    הגברות בקרנפורד מתקוטטות זו עם זו לעתים רחוקות בלבד, וגם מקרים פעוטים אלו מסתכמים בכמה מילים עוקצניות ובמחוות ראש נרגזות שדי בהן כדי למנוע מאורחות חייהן השלווים להפוך לחדגוניים מדי. לבושן חף מאופנות, וכפי שהן עצמן אומרות, "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן בקרנפורד, ממילא כולן מכירות אותנו." וכאשר הן נוסעות למקום אחר, הנימוק שלהן משכנע בה במידה: "איזו חשיבות יש לאופן שבו אנו מתלבשות כאן, ממילא לא מכירים אותנו." בגדיהן עשויים לרוב מבדים טובים ופשוטים, ורובן קפדניות כמעט כמו מיס טַיילֶר, הזכורה בזכות ניקיונה. ובכל זאת עליי להודות, קרנפורד הוא המקום האחרון באנגליה שעדיין נראו בו שמלה בעלת שרוולים תפוחים או תחתונית צרה ומהודקת — ומראות אלו לא העלו בדל חיוך על פניו של איש.
    אני יכולה להעיד על מטריית ענק אדומה מרהיבה, עשויה משי, שתחתיה נהגה לצעוד לכנסייה בימים גשומים רווקה זקנה קטנה ועדינה, האחרונה שנותרה בחיים מבין אחיה ואחיותיה הרבים. האם יש לכם בלונדון מטריות משי אדומות? האגדה מספרת על הראשונה מסוגה שצצה בקרנפורד — הילדים הקטנים היו מתקהלים סביבה וקוראים לה "תחתונית על מקל". ייתכן שמדובר ממש באותה מטריית משי אדומה שכבר הזכרתי, אלא שבימיה הראשונים היה אב חסון מחזיק אותה מעל גדוד ילדים. לעומת זאת, הקשישה הקטנה האומללה — האחרונה ששרדה מאותה חבורת זאטוטים — הצליחה לשאת אותה אך בקושי.
    והיו גם כללים ותקנות בענייני ביקורים, ואלה הוצגו לפני כל הצעירים שבאו לשהות בעיירה והושמעו בכובד ראש שלא היה מבייש את ההקראה השנתית של חוקי האי מאן בטינְוֹולְד מאוּנְט.1
    "חברותינו מבקשות לברר מה שלומך לאחר מסעך הערב, יקירתי" (עשרים וחמישה קילומטרים בכרכרה); "מחר יניחו לך להתאושש, אבל מחרתיים הן תבואנה לביקור, אין לי כל ספק. אז הקפידי להיות פנויה אחרי שתים־עשרה — שעות הביקור אצלנו הן משתים־עשרה עד שלוש."
    ואז, לאחר הביקור —
    "חלפו שלושה ימים, יקירתי, ואני בטוחה שאמך אמרה לך לעולם לא לחכות יותר משלושה ימים מרגע שביקרו אצלך אורחים ועד שהשבת להם בביקור משלך. ומן הסתם גם אמרה לך שלעולם אין להישאר יותר מרבע שעה."
    "האם אני אמורה להביט בשעון? כיצד אדע מתי חלפה רבע שעה?"
    "עלייך לעקוב אחר השעה בכל עת, יקירתי, ולעולם לא להרשות לעצמך לשכוח אותה תוך כדי שיחה."
    היות שכולן היו מודעות היטב לכלל הזה, בין שאירחו בין שהתארחו, מובן ששום נושא מעניין מעולם לא נידון בביקורינו. הקפדנו לדבר על נושאים קלילים במשפטים קצרים, ודייקנו בזמנים.
    אני מתארת לעצמי שאחדות מתושבות קרנפורד היו עניות והתקשו במידת־מה לעמוד בהוצאות המחייה; אבל הן נהגו כמו הספרטנים והסוו את מצוקתן מאחורי חיוכים. אף אחת מאיתנו מעולם לא דיברה על כסף, שכן הנושא הזה נגוע בשאלות של סחר ועסקים, ואף שהיו בינינו עניות, כולנו היינו אריסטוקרטיות. תושבות קרנפורד ניחנו ברוח טובה של גאוות יחידה שהנחתה אותן להתעלם מכל רבב או דופי הנגלה לעין בשעה שמי מהן עושה מאמץ להסוות את דלותה. כשגברת פורסטר, לדוגמה, ערכה מסיבה במשכנה הקט, והמשרתת הפריעה לגברות היושבות על הספה וביקשה לשלוף את מגש התה מתחת לספלים, התייחסנו כולנו לנוהג החדשני הזה כאילו היה הדבר הטבעי ביותר בעולם. המשכנו לדבר על כללי האירוח כאילו כולנו בטוחות שלמארחת שלנו יש חדר משרתים, שולחן נוסף המיוחד למשרתיה, סוכנת בית ומנהל אחוזה, ולא רק נערה אחת דלת אמצעים שלא ייתכן שזרועותיה הקצרות והאדמומיות חזקות דיין לשאת את המגש למעלה ללא סיועה החשאי של גבירתה, שישבה כעת נסערת והעמידה פנים שאינה יודעת אילו מטעמים עומדים להישלח אלינו, אף שידעה גם ידעה, וגם אנחנו ידענו, והיא ידעה שאנחנו יודעות, ואנחנו ידענו שהיא יודעת שאנחנו יודעות, שהרי שקדה כל הבוקר על הכנת עוגות תופין ועוגות ספוג.
    לעוני הכללי הזה, שלא דובר בו מעולם, ולנימוס הזה, שהכול דיברו בו, היו השלכה או שתיים שלא היו בלתי רצויות, ולמעשה היו עשויות להועיל מאוד לחוגים רבים של החברה. למשל, תושבות קרנפורד הקפידו לסיים את היום בשעה מוקדמת, ומדי ערב טופפו הביתה על קבקבי עץ מוגבהים,2 כשאת דרכן מובילה משרתת נושאת עששית, בערך בשעה תשע; ובעשר וחצי כבר שכבה כל העיירה לישון. נוסף על כך, הגשת כיבוד יקר באירועי הערב נחשבה "המונית" (מילה אהודה עד מאוד בקרנפורד). גברת ג'יימיסון הנכבדה לא הגישה דבר פרט לרקיקים בחמאה ולעוגיות ספוג; אף שהייתה גיסתו של הברון המנוח מגלֶנמַייר, גם היא נקטה את מנהג "החסכנות האלגנטית" הזה.
    "חסכנות אלגנטית"! באיזו טבעיות שלפו תושבות קרנפורד את המינוח הזה! בקרנפורד, החסכנות תמיד הייתה "אלגנטית", ואילו בזבזנות נחשבה תמיד "המונית ויומרנית"; כך פיתחנו לנו מרירות שהקנתה לנו מידה רבה של שלווה ושביעות רצון. לעולם לא אשכח את החרדה שתקפה את העיירה כשאדם ושמו קפטן בראון בא להתגורר בקרנפורד ודיבר בפתיחות על היותו עני — לא בלחישה לחבר קרוב, מאחורי דלתיים סגורות וחלונות שננעלו מבעוד מועד, אלא ברחוב, לאוזני כול! בקול צבאי חזק! הוא הצהיר שבשל עוניו לא לקח לו בית מסוים. נשות קרנפורד החלו מיד להתאונן על פלישתו של אדון לשטחן. הוא היה קפטן שחי מקצבה מהצבא, והשיג משרה כלשהי בחברה המפעילה את מסילת הרכבת הסמוכה, שהעיירה הקטנה שלנו מחתה נגדה בתוקף; ואם נוסף על מינו ונוסף על הקשר שלו למסילה הגועלית, גם היה עז מצח דיו לדבר על מצבו הכספי, כי אז אין שום ספק שיש להדיר אותו מחוגינו. המוות היה מוחשי ונפוץ לא פחות מהעוני, אך מעולם לא דיברו עליו בפומבי. זו הייתה מילה שאין להזכירה בנוכחות אוזניים מעודנות. שררה בינינו הסכמה שבשתיקה ולפיה יש להתעלם מכך שהעוני עלול לגזול מאדם — אדם שעמו יש לנו יחסי ביקור שוויוניים — את האפשרות לנהוג ככל העולה על רוחו. אם הלכנו ברגל אל מסיבה או בחזרה ממנה, עשינו זאת מפני שהערב כה נעים והאוויר כה רענן, ולא בשל מחירם היקר של כיסאות אפיריון. אם לבשנו שמלות מבדי כותנה מודפסים במקום שמלות משי קיציות, עשינו זאת כי העדפנו בד שקל לכבסו; וכן הלאה, עד שנשארנו עיוורות לעובדה הפשוטה שאנו, כולנו, דלות אמצעים. מובן שבמצב כזה לא ידענו כיצד לקבל אדם המסוגל לדבר על עוני כאילו אין זו חרפה. אבל קפטן בראון הצליח בדרך כלשהי להפוך את עצמו לאיש מכובד בקרנפורד, וגם זכה לביקורים חרף ההתחייבויות שלא לבקרו כלל. בביקור שערכתי בקרנפורד כשנה אחרי שהשתקע בעיירה, הופתעתי לשמוע שדעותיו מוזכרות בהערכה. רק שנים־עשר חודשים קודם לכן היו חברותיי מהמתנגדות הנחרצות ביותר לכל הצעה לבקר את הקפטן ובנותיו, וכעת הוא התקבל בברכה אפילו בשעות האסורות שלפני שתים־עשרה בצהריים. אמנם היה זה מקרה יחיד שמטרתו לגלות מה מקור העשן העולה מהארובה אף שהאש כבויה, ואף על פי כן, קפטן בראון עלה לקומה העליונה ללא היסוס, דיבר בקול גדול מדי ביחס לחדר, ולא היסס להתבדח כאילו היה אחד מדיירי הבית. הוא לא נתן את דעתו על הפגיעות הקלות בכבודו או על קבלת הפנים חסרת הגינונים שערכו לו. הוא נהג בחביבות, אף שנשות קרנפורד נהגו בקרירות; הוא השיב על מחמאות עוקצניות קטנות בתום לב; ובפתיחותו הגברית התגבר על כל ההשפלות שחווה אדם אשר אינו מתבייש להיות עני. לבסוף, ההיגיון הגברי הבריא שלו ויכולתו לרקוח פתרונות לכל בעיה ביתית שצצה, הקנו לו מקום יוצא דופן של בר־סמכא בקרב נשות קרנפורד. הוא עצמו המשיך בשלו, ולא שת לבו לאהדה שצבר — בדיוק כפי שלא שת לבו לזלזול שספג בתחילה; ובטוחתני שנדהם יום אחד לגלות שההערכה שדבריו זוכים לה רבה כל כך, שגם עצה שנתן בבדיחות הדעת התקבלה ברצינות גמורה ומוחלטת.
    העצה הייתה בעניין זה: לגברת קשישה אחת הייתה פרת אוֹלדֶרני משובחת, והיא טיפלה בה כאילו הייתה בתהּ. לא היה אפשר לעבור אצלה ביקור רגיל של רבע שעה בלי לשמוע על החלב הנפלא שהבהמה מניבה או על תבונתה המופלאה. העיירה כולה הכירה את פרת האולדרני של מיס בטי בַּרקֶר ודיברה עליה בחביבות; מה רבים היו אפוא האהדה והצער שחשו תושבי קרנפורד כשהפרה המסכנה, ברגע של חוסר זהירות, נפלה לבור של סיד. היא גנחה בקול רם כל כך שעד מהרה באו להציל אותה; אבל בינתיים אבד לחיה המסכנה רוב שערהּ והיא יצאה מהבור מעורטלת, רועדת מקור ואומללה, בעור חשוף. כולם ריחמו עליה, אף שאחדים לא הצליחו להבליע את חיוכיהם לנוכח המחזה המשעשע. מיס בטי ברקר פרצה בבכי תמרורים מרוב עצב וייאוש. אמרו שהיא שוקלת לנסות אמבט של שמן. ייתכן שאת האפשרות הזאת העלה אחד מהאנשים שהיא נועצה בהם. אבל גם אם מישהו אכן הציע הצעה כזאת, היא ירדה מהפרק בעקבות כמה מילים נחרצות של קפטן בראון: "תביאי לה מותניית פלנל ותחתוני פלנל, גברתי, אם את רוצה שהיא תישאר בחיים. אבל אם את שואלת אותי, תהרגי את החיה המסכנה הזאת מיד."
    מיס בטי ברקר מחתה את עיניה והודתה לקפטן מקרב לב; היא ניגשה למלאכה, ובתוך זמן קצר התייצבה כל העיירה לראות כיצד הפרה צועדת בהכנעה אל כר המרעה שלה, עטויה בבגד פלנל אפור כהה. אני עצמי ראיתיה כך פעמים רבות. האם ראיתם אי פעם בלונדון פרות לבושות בבגד פלנל אפור?
    קפטן בראון בחר לו בית קטן בפאתי העיירה והתגורר בו עם שתי בנותיו. הוא היה כנראה מבוגר משישים כשבאתי לבקר בקרנפורד בפעם הראשונה מאז עזבתי. אבל גופו היה רזה, חטוב וגמיש, ראשו מוטה לאחור בסגנון צבאי נוקשה, וצעדיו נמרצים, ועל כן נראה צעיר מכפי גילו. בתו הבכורה נראתה מבוגרת כמעט כמוהו, ובכך הסגירה את העובדה שהוא עצמו מבוגר משנדמה. מיס בראון הייתה כנראה בסביבות גיל ארבעים. הייתה לה ארשת פנים חולנית, מיוסרת ודאוגה, ונראה שעליצות הנעורים נטשה אותה מזמן. גם כשהייתה צעירה היו תווי פניה לבטח פשוטים וגסים. מיס ג'סי בראון הייתה צעירה בעשר שנים מאחותה, ויפה ממנה עשרת מונים. פניה היו עגולות, וגומות חן עיטרו את זוויות פיה. מיס ג'נקינס אמרה פעם, בעיצומו של התקף תרעומת נגד קפטן בראון (שאת סיבתו אחלוק איתכם מיד), שלדעתה "הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה." אמנם באמת היה משהו ילדי בפניה — ותמיד יהיה, אני חושבת, עד יום מותה, אפילו אם תחיה עד מאה. עיניה הכחולות היו גדולות ומלאות פליאה, והישירו מבטן אל האדם שמולן; אפה היה עגלגל וסולד, ושפתיה אדומות ובורקות; אפילו את שערהּ היא סידרה בשורות קטנות של תלתלים, והדבר העצים את המראה הילדי שלה. איני יודעת לומר אם הייתה יפה או לא, אבל פניה מצאו חן בעיניי, וכך גם בעיני כולם, ואיני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר־מה בנוגע לגומות החן שלה. בהליכתה הנמרצת ובביטחונה העצמי היא הזכירה במידת־מה את אביה. וכל אישה יכלה לזהות הבדל קל בלבושן של צמד האחיות — שהמלתחה של מיס ג'סי יקרה בערך בשני פאונדים לשנה מזו של מיס בראון. שני פאונדים היו סכום לא קטן בהתחשב בגובה קצבתו השנתית של קפטן בראון.
    וזה היה הרושם שהטביעו בי בני משפחת בראון כשראיתי אותם לראשונה יחד בכנסיית קרנפורד; את הקפטן כבר פגשתי לפני כן — בתקרית הארובה שהעלתה עשן, שאותה פתר באמצעות תיקון פשוט בגוף הארובה. בכנסייה הרכיב את משקפי הראייה שלו לעיניו בזמן מזמור הבוקר, ואז זקף את ראשו ושר בקול חזק ועליז. הוא שר את שורות התשובה בקול רם יותר מזמרתו של השמָש — איש זקן בעל קול חלוש, שלעניות דעתי נעלב מקול הבס המהדהד של הקפטן, ועלבונו רק גרם למיתריו לרעוד ולהפיק צלילים גבוהים יותר ויותר.
    ביציאה מהכנסייה נהג הקפטן הנמרץ באצילות רבה בשתי בנותיו.
    הוא הנהן וחייך אל מכריו, אבל לא לחץ שום יד לפני שעזר למיס בראון לפתוח את מטרייתה, נטל ממנה את ספר התפילה וחיכה בסבלנות עד שתגביה את שולי שמלתה בידיים רועדות וחרדות כדי שתוכל לצעוד ברחובות הרטובים.
    אני תוהה כיצד נהגו נשות קרנפורד בקפטן בראון במסיבות שלהן. בעבר היינו עולצות מפני שאין במסיבות הקלפים שום ג'נטלמן שצריך לדאוג לו ולמצוא נושאים לשיחה עמו. שמחנו על הערבים הנוחים שהתברכנו בהם; ולנוכח אהבתנו לנימוסים וסלידתנו מהמין הגברי, כמעט הצלחנו לשכנע את עצמנו שלהיות גבר פירושו להיות "המוני"; ולכן, כשגיליתי שחברתי והמארחת שלי, מיס ג'נקינס, עומדת לערוך מסיבה לכבודי, ושהקפטן ובנותיו הוזמנו אליה, תהיתי ביני לביני כיצד יתנהל הערב. כרגיל, שולחנות קלפים מכוסים בבד משחק ירוק נערכו לאור יום; זה היה בשבוע השלישי של נובמבר, והערב החל לרדת בסביבות השעה ארבע. נרות וחפיסות מסודרות של קלפים הונחו על כל שולחן. האש הובערה; המשרתת המסודרת והנקייה קיבלה הנחיות אחרונות; ואנו עמדנו, לבושות במיטב בגדינו, מקלוני הצתה בידינו, מוכנות להסתער על הנרות בהישמע הדפיקה הראשונה על הדלת. המסיבות בקרנפורד היו אירועים רציניים ומכובדים, וכשהגברות ישבו יחד בשמלותיהן הנאות ביותר הן התמלאו בתחושה של התרוממות רוח מאופקת. ברגע שהגיעו שלוש האורחות הראשונות התיישבנו לשחק פְּרֶפֶרֶנס, ואני, למורת רוחי, נאלצתי למלא את תפקיד הרביעית, המחלקת. רביעיית האורחות הבאה הושבה מיד סביב שולחן נוסף; ובמהרה הונחו במרכז כל שולחן מגשי התה, שהוכנו במזווה מבעוד מועד, כפי שראיתי כשחלפתי שם בבוקר. הספלים היו עשויים חרסינה עדינה; כלי האוכל המיושנים הוברקו עד שנצצו; אבל הכיבוד היה מהסוג הדל ביותר. עוד לפני שהונחו המגשים על השולחנות הופיעו קפטן בראון ובנותיו, ושמתי לב שמִסיבה זו או אחרת הקפטן חביב על כל הגברות הנמצאות במקום. קמטי מצח הוחלקו וקולות רמים הונמכו לקראתו. מיס בראון נראתה חולה, ומדוכאת ממש עד עפר. מיס ג'סי חייכה כהרגלה, ונדמה היה שהיא אהודה כמעט כמו אביה. מיד עם הגעתו, נטל על עצמו בלי מהומה מיותרת את תפקיד הגבר המארח: הוא דאג למלא כל מחסור ובקשה, ואף סייע למשרתת הנאה במזיגת תה לספלים ריקים ובהגשת כיבוד לגברות נטולות רקיקים. ואת כל זה עשה באורח נינוח ומכובד להפליא, כאילו מובן מאליו שהחזקים אמורים לדאוג לחלשים. כך היה ברור כי מדובר בגבר משכמו ומעלה. הוא שיחק על פֶּניז בודדים בריכוז ובעניין רב כאילו היו פאונדים. ואף שהקדיש את מרב תשומת לבו לאורחות שסביבו, הקפיד להשגיח גם על בתו הסובלת — ובטוחתני שהיא אכן סבלה, אף שלעיניים רבות נראתה לבטח רגזנית ותו לא. מיס ג'סי לא ידעה לשחק קלפים, אבל דיברה עם הגברות שלא מצאו מקום באחד השולחנות ואשר עד לבואה לא עשו דבר חוץ מלהזעיף פנים. היא גם שרה, לצליליו של פסנתר ישן וחורקני, שלבטח היה בעבר כלי נגינה ראוי. מיס ג'סי שרה את הבלדה "ג'וֹק אוף הייזלדין" בזיופים קלים; ניחא, שהרי אף אחת מאיתנו לא הייתה מוזיקלית, אף כי נוצר הרושם שלמיס ג'נקינס, שתופפה את המקצב בלי להיות בקצב, דווקא יש אוזן טובה.
    היה יפה מצד מיס ג'נקינס לעשות זאת, שכן שמתי לב שזמן קצר קודם לכן היא התרגזה כהוגן כשמיס ג'סי בראון הודתה בפזיזותה (במהלך שיחה בנושא צמר שֶטְלנד) שיש לה דוד, אחיה של אמה, שבבעלותו חנות באדינבורו. מיס ג'נקינס ניסתה להסוות את הווידוי הזה באמצעות שיעול נורא — וזאת משום שגברת ג'יימיסון הנכבדה ישבה בשולחן הקלפים הסמוך למיס ג'סי, ומה היא תאמר או תחשוב כשתגלה שהיא יושבת באותו חדר עם אחיינית של בעל חנות! אבל מיס ג'סי בראון (שהייתה חסרת טקט, כפי שהסכמנו כולנו למחרת בבוקר) חזרה שוב על המידע הזה והבטיחה למיס פּוֹל שהיא יכולה בקלות להשיג לה צמר מהסוג הדרוש לה, "דרך דוד שלי, שמחזיק במבחר הכי טוב של מוצרי שטלנד בכל אדינבּוֹרוֹ." היה זה כדי לסלק את טעמה של ההערה הזאת מפּיותינו, ואת צרימתה מאוזנינו, שמיס ג'נקינס הציעה שנאזין למוזיקה. על כן אני חוזרת ואומרת, היה יפה מאוד מצדה ללוות את השיר בתיפוף המקצב.
    בשעה רבע לתשע בדיוק, כשהמגשים הוגשו שוב לשולחנות ועליהם עוגיות ויין, פצחנו בשיחה, השווינו קלפים וניתחנו מהלכים. אך לא חלף זמן רב וקפטן בראון יזם דיון קצר בנושא ספרות.
    "הזדמן לכן לקרוא מהדורה או שתיים מ'הפיקוויקים'?" שאל. (הכתבים פורסמו אז בחלקים.)3 "יוצא מן הכלל!"
    זה המקום לציין שמיס ג'נקינס הייתה בתו של הכומר לשעבר של קרנפורד, וכיוון שהיו ברשותה כתבי יד של כמה וכמה מדרשותיו, וכן ספרייה נאה של ספרי תיאולוגיה, היא החשיבה את עצמה אדם ספרותי וראתה אתגר אישי בכל שיחה העוסקת בספרים. לכן היא ענתה ואמרה שכן, היא אכן ראתה אותם, ואפשר אף לומר שקראה אותם.
    "ומה דעתך?" הרעים בקולו קפטן בראון. "נכון שהם משובחים?"
    לנוכח התרסה שכזו לא יכלה מיס ג'נקינס שלא להגיב.
    "אני חייבת לומר שלדעתי הם אינם משתווים בשום צורה ובשום אופן לדוקטור ג'ונסון.4 ועם זאת, המחבר צעיר. שיתמיד, ומי יודע להיכן יגיע אם ייקח לו כדוגמה את הדוקטור הדגול." ניכר שקפטן בראון לא היה מסוגל להבליג על הדברים האלה. ראיתי שהתשובה הייתה מוכנה בפיו עוד לפני שמיס ג'נקינס סיימה את המשפט.
    "טוב, אלה דברים שונים בתכלית, גברתי היקרה," הוא אמר.
    "אני מודעת לכך היטב," השיבה. "ולכן איני מחמירה עמו, קפטן בראון."
    "הרשי לי לקרוא לך קטע מהמהדורה האחרונה," התחנן הקפטן. "קיבלתי אותה רק הבוקר, ואני לא חושב שמישהי מהנוכחות כבר הספיקה לקרוא אותה."
    "כרצונך," אמרה, ואימצה לעצמה ארשת המבהירה כי אין בכך שום טעם. הוא קרא את תיאור ה"סווארי" שסם וֶלר ערך בבאת'.5 מקצת הנוכחות צחקו מכל הלב. אני עצמי לא העזתי, כיוון שלנתי אצל גברת ג'נקינס. היא האזינה בחומרת סבר ובסבלנות עד שיסיים, ואז פנתה אליי וביקשה בנימה עדינה ומכובדת:
    "הביאי לי את 'רַסילאס' יקירתי, מהספרייה.״6
    כשהבאתי לה את הספר, היא פנתה לקפטן בראון —
    "הרשה לי כעת לקרוא לך קטע, ואז הנוכחות יוכלו לשפוט בין חביבך, מר בּוֹז, לדוקטור ג'ונסון."7
    היא קראה את אחת השיחות בין רסלאס לאימְלאק, בקול גבוה ומלכותי, וכשסיימה אמרה, "אני מתארת לעצמי שעכשיו ברור לכולם מדוע אני מעדיפה את דוקטור ג'ונסון ככותב פרוזה." הקפטן קפץ את פיו ותופף באצבעותיו על השולחן, אבל לא אמר דבר. היא חשבה שזה הרגע להנחית מהלומת מחץ או שתיים.
    "לשיטתי, פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות."
    "וכיצד פורסם 'הראמבּלֶר', גברתי?" שאל קפטן בראון בקול נמוך, שאיני חושבת שמיס ג'נקינס שמעה.8
    "הסגנון של דוקטור ג'ונסון הוא דוגמה מצוינת לצעירים בראשית דרכם. אבי המליץ עליו בפניי כשהתחלתי לכתוב מכתבים — ואני גיבשתי את הסגנון שלי ברוחו. אני ממליצה עליו גם לחביבך."
    "יהיה חבל מאוד אם הוא יחליף את הסגנון שלו בכתיבה נפוחה כזאת," אמר קפטן בראון.
    מיס ג'נקינס ראתה בהערה הזאת עלבון אישי שאת עוצמתו הקפטן לא היה יכול להעלות על דעתו. מבחינתה ומבחינת חברותיה, כתיבת מכתבים הייתה מיומנות שהיא הצטיינה בה. אני עצמי ראיתי עותקים רבים של מכתבים רבים מנוסחים ומתוקנים אצלה שוב ושוב על לוח הכתיבה, וראיתי גם כיצד היא "מנצלת את מחצית השעה שלפני מועד שליחת הדואר כדי להבטיח" לחברותיה שדבר כזה או אחר כתוב כהלכה; וכפי שאמרה, כתיבתו של דוקטור ג'ונסון שימשה לה דוגמה בחיבורים הללו. היא קמה על רגליה ברוב אצילות, והשיבה בקצרה להערתו של קפטן בראון, בדגש מובחן על כל הברה והברה, "אני מעדיפה את דוקטור ג'ונסון על מר בוז."
    מספרים — אך איני מוכנה לערוב שכך היה — שקפטן בראון סינן מבין שפתיו, בחצי קול, "לעזאזל עם דוקטור ג'ונסון!" אם אכן אמר זאת, הוא התחרט על כך לאחר מכן, כפי שהראה כשהלך לעמוד ליד הכורסה של מיס ג'נקינס וניסה לשדל אותה לשיחה בנושא אחר, נעים יותר. אבל היא הייתה נחרצת בעלבונה. למחרת השמיעה את ההערה שהזכרתי קודם לכן, באשר לגומות החן של מיס ג'סי.
    • אליזבת גאסקל
    • אליזבת גאסקל
      אליזבת סטיבנסון (גאסקל מנישואיה) נולדה בלונדון ב-1810. אביה היה כומר אוניטרי, כמו גם ארכיונאי ועיתונאי. עם מות אמה, אליזבת גודלה על ידי דודתה שהתגוררה בנאטספורד בצ'שייר, מרחב שמאוחר יותר סיפק לה השראה לעלילות ספריה, כגון "וידוייו של אדון הריסון" (1851) ובמיוחד "קרנפורד" (1851-1853) שמה הבדיוני של עיירת נעוריה.
      ב-1832 נישאה אליזבת לוויליאם גאסקל, גם הוא כומר אוניטרי, והם התיישבו בעיר מנצ'סטר, שבאותה עת עמדה בפתחה של המהפכה התעשייתית. מנצ'סטר דאז היתה עיר צפופה ועתירת בעיות חברתיות. ההתנגשויות החברתיות בה סיפקו אף הם נושאים לספריה העתידיים של גאסקל, כגון "צפון ודרום" (הכורסא, 2016).
      במשך שנים אליזבת גאסקל הקדישה את ימיה לאימהוּת, לחובותיה כאשת כומר, ולעבודות צדקה. אך מותו של בנה היחיד זמן קצר לאחר לידתו ב-1845, כשהיא בת 35, גרם לה לכתוב רומן ראשון, "מרי ברטון", שראה אור בעילום שם ב-1848. הספר נחל הצלחה מידית וזכה בשבחיו של צ'רלס דיקנס, אשר מיד הזמין אותה לפרסם בכתב העת שלו: Household Words, שם ראה אור "קרנפורד", ב-1853. שנה מאוחר יותר הגיע תורו של "צפון ודרום", ולאחריו גם "חייה של שרלוט ברונטה" (1857), אחת הביוגרפיות הנפלאות של המאה ה-19, וקורפוס יצירות מרשים ביותר שכלל חמישה רומנים, עשר נובלות, ארבעה ספרי מסות וביוגרפיות ועשרות סיפורים קצרים, גותיים וריאליסטים, שחלקם נחשבים ליצירות מופת לסוגתם.
      גאסקל מתה ב-12 בנובמבר 1865, לפני שהספיקה לסיים את יצירתה הארוכה ביותר, "נשים ובנות".
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות