הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קרוב רחוק
  • קרוב רחוק
    אבי גליינס | תרגום: נעה שביט
    מודן | מאי 2015 | רומן אירוטי | 248 עמ' מודפסים
    לאחר קיץ לוהט בפלורידה עם רָאש, בנו החורג של אביה מנישואיו השניים, צעיר עשיר, רודף שמלות ויהיר - בלייר שבה לעיירת הולדתה באלבמה.
    כל מה שהיא רוצה זה למצוא מחדש את השלווה בחייה: לשכוח את רָאש ואת סערת הנפש והגוף שעורר בה, לחזור לחיים פשוטים ואולי אף למצוא אהבה חדשה.
    אך חדשות בלתי צפויות משבשות את תוכניותיה ומאלצות אותה לשוב לעיירת הנופש רוזמרי ביץ’ ולעמוד שוב מול הגבר שמערער את שלוותה. רָאש אמנם נחוש להחזיר את בלייר לזרועותיו ולהוכיח כי הוא ראוי לאמונה, אך היא נקרעת בין המשיכה והאהבה כלפיו לבין חששותיה הכבדים ששוב יפגע בה וימשיך להעדיף את משפחתו על פניה.
    כשהקיץ מתקרב אל סופו ובלייר צריכה להחליט היכן היא בונה את עתידה, היא מגלה כי העבותות הקושרים אותה אל ראש לא יינתקו בקלות. ככל ששניהם חושפים עוד ועוד את רגשותיהם ותשוקותיהם, הם מעזים לחלום על עתיד משותף. אולם יד הגורל ואמיתות מן העבר טורפות את כל הקלפים, ומאלצות אותם להיאבק ולמצוא את דרכם בסבך של קשיים וסודות, ולבחון שוב את נאמנותם זה לזו.
    קרוב רחוק, רומן ההמשך לרב־המכר 'קרוב מדי', מרגש מיליוני קוראים בארצות־הברית וברחבי העולם.
     
    “בכל פעם שאני קוראת ספר מספריה של אבי גליינס, אני מצהירה שזה הספר האהוב עלי ביותר. ו’קרוב רחוק’ אינו יוצא מכלל זה: כעת הוא הספר האהוב עלי ביותר.” ניו־יורק טיימס 
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • רָאש
     
    לפני 13 שנים...
    שמעתי דפיקה על הדלת ורגליים קטנות זזות באי שקט. הלב שלי כאב כבר קודם לכן. אמא התקשרה אלי מהדרך הביתה לספר לי מה עשתה ולהגיד שהיא חייבת לצאת לכמה קוקטיילים עם חברים. אני אצטרך להרגיע את נאן. אמא שלי לא מסוגלת להתמודד עם הלחץ הזה. או לפחות ככה היא אמרה כשהתקשרה אלי.
    "רָאש?" קראה נאן ושיהקה. היא בכתה.
    "אני כאן, נאן," אמרתי וקמתי מהפוף שישבתי עליו בפינה. זה מקום המחבוא שלי. בבית הזה חייבים מקום מחבוא. אם אין לך, קורים דברים רעים.
    תלתליה האדמוניים של נאן דבקו לפניה הרטובות. היא נשאה אלי מבט בשפה תחתונה רועדת ועם העיניים העצובות האלה שלה. כמעט לא יצא לי לראות אותן שמחות. אמא שלי התייחסה אליה רק כשהיתה צריכה להלביש אותה יפה ולהציג אותה לראווה. בשאר הזמן כולם התעלמו ממנה. כולם חוץ ממני. אני ממש השתדלתי שהיא תרגיש רצויה.
    "לא ראיתי אותו. הוא לא היה," היא לחשה, מייבבת בשקט. לא הייתי צריך לשאול מי זה "הוא". ידעתי. לאמא נמאס לשמוע את נאן שואלת על אבא שלה, אז היא החליטה לקחת אותה לראות אותו. חבל שהיא לא אמרה לי. הייתי יכול לבוא. ההבעה המוכה על פניה של נאן גרמה לכפות ידיי להיקמץ לאגרופים. אם אראה אי־פעם את האיש הזה אני הולך לכסח לו את הפרצוף. רציתי לראות אותו מדמם.
    "בואי הנה," אמרתי, מושך את אחותי הקטנה לחיבוק. היא כרכה ידיים סביב מותניי ונצמדה אלי חזק. היה קשה לנשום כשהיא עשתה את זה. שנאתי את החיים שנפלו בחלקה. אני לפחות ידעתי שאבא שלי רצה אותי. הוא בילה איתי הרבה.
    "יש לו בנות אחרות. שתיים. והן... יפהפיות. יש להן שערות כמו של מלאכים. ואמא שלהן מרשה להן לשחק בחוץ, בחול. הן נעלו נעלי ספורט. מלוכלכות." נאן התקנאה בנעלי ספורט מלוכלכות. אמא שלנו לא הרשתה לה להיות פחות ממושלמת כל הזמן. בכלל לא היו לה נעלי ספורט.
    "לא יכול להיות שהן יותר יפות ממך," ניחמתי אותה, והאמנתי בזה בכנות.
    נאן משכה באפה והתרחקה ממני, נושאת אלי את עיניה הירוקות הענקיות. "הן כן. ראיתי אותן. ראיתי תמונות על הקירות עם שתי הבנות ואיש. הוא אוהב אותן... הוא לא אוהב אותי."
    לא יכולתי לשקר לה. היא צודקת. הוא לא אוהב אותה.
    "הוא דביל דפוק, נאן. אני תמיד אשמור עלייך."
     
    בלייר
     
    כיום...
    עשרים וחמישה קילומטרים מחוץ לעיר זה מספיק רחוק. אף אחד לא מתרחק מסאמיט עד כדי כך בשביל בית־מרקחת. אלא אם כן, כמובן, את בת תשע־עשרה וצריכה משהו שאת לא רוצה שיידעו בעיר שקנית. כל העיירה הקטנה שבאלבמה תשמע תוך שעה מה נקנה בבית־המרקחת המקומי. במיוחד כשמישהי לא נשואה קונה קונדומים... או בדיקת היריון.
    הנחתי את בדיקות ההיריון על הדלפק ונמנעתי מלהסתכל על המוכרת. לא הייתי מסוגלת. לא רציתי לחלוק את הפחד והאשמה שמילאו אותי עם זר מזדמן. אפילו לקיין לא סיפרתי על זה. מאז שסילקתי את רָאש מחיי שלושה שבועות קודם לכן חזרתי בהדרגה לבלות כל הזמן עם קיין. זה היה פשוט. הוא לא לחץ עלי לדבר, אבל כשרציתי לדבר הוא הקשיב.
    "שישה־עשר דולר וחמישה־עשר סנט," אמרה הגברת מצידו השני של הדלפק. שמעתי בקולה דאגה. לא מפתיע. זו בדיוק הקנייה המבישה שכל הנערות חוששות מפניה. נתתי לה שטר של עשרים בלי לשאת מבט מהשקית הקטנה שהניחה מולי. החזקתי בידי את התשובה שחיפשתי וזה הפחיד אותי למוות. יותר קל להתעלם מכך שהמחזור שלי מאחר בשבועיים ולהעמיד פנים שזה לא קורה, אבל אני חייבת לדעת.
    "שלושה דולר ושמונים וחמישה סנט עודף," אמרה, ואני לקחתי את הכסף מידה המושטת.
    "אני מקווה שהכול יסתדר," אמרה האישה בקול נעים. כשנשאתי מבט נתקלתי בזוג עיניים חומות ואוהדות. זו אישה זרה שלא אראה יותר בחיים, אבל באותו רגע עזר לי שעוד מישהו יודע. הרגשתי פחות לבד.
    "גם אני," עניתי ופניתי אל הדלת, החוצה אל שמש הקיץ היוקדת.
    בקושי הספקתי לעשות שני צעדים כשראיתי מישהו ליד הטנדר שלי. קיין נשען על דלת הנהג בזרועות שלובות על החזה. הוא חבש כובע מצחייה אפור עם האות A של אוניברסיטת אלבמה שהסתיר את עיניו.
    עצרתי ובהיתי בו. אין טעם לשקר. הוא ידע שלא באתי לכאן לקנות קונדומים. והיתה רק עוד אפשרות אחת. אפילו בלי לראות את המבט בעיניו ידעתי... שהוא יודע.
    בלעתי גוש בגרון שהציק לי מאז שנכנסתי בבוקר לרכב כדי לנסוע מחוץ לעיר. עכשיו כבר לא רק אני והזרה מאחורי הדלפק יודעות. גם החבר הכי טוב שלי יודע.
    הכרחתי את עצמי להתקדם צעד אחרי צעד. הוא ישאל שאלות ואני אהיה חייבת לענות. מגיע לו לקבל תשובה אחרי השבועות האחרונים. מגיע לו לשמוע את האמת. אבל איך אני אסביר את זה?
    נעצרתי מולו, שמחה שהכובע מסתיר את פניו. יהיה לי קל יותר להסביר בלי לראות לו בעיניים את המחשבות שעוברות בראשו.
    עמדנו בשתיקה. רציתי שהוא ידבר ראשון, אבל אחרי כמה דקות שבהן הוא לא אמר כלום, הבנתי שהוא רוצה שאני אתחיל לדבר.
    "איך ידעת איפה אני?" שאלתי לבסוף.
    "את גרה אצל סבתא שלי. ברגע שיצאת והתנהגת מוזר היא התקשרה אלי. דאגתי לך," הוא השיב.
    דמעות צרבו בעיניי. אני לא אבכה בגלל זה. בכיתי מספיק. לפַתּי חזק את השקית עם בדיקת ההיריון וזקפתי כתפיים. "עקבת אחרי," אמרתי. זו לא היתה שאלה.
    "ברור שעקבתי אחרייך," השיב, ואז ניענע בראשו והסיט את מבטו ממני למקום אחר. "התכוונת בכלל לספר לי, בלייר?"
    האם התכוונתי לספר לו? אני לא יודעת. לא חשבתי כל כך קדימה. "אני עוד לא יודעת אם בכלל יש מה לספר," השבתי בכנות.
    קיין ניענע בראשו ופלט צחקוק מריר וחרישי, לא משועשע כלל. "לא בטוחה, הא? באת עד לכאן בגלל שאת לא בטוחה?"
    הוא כועס. או אולי פגוע? אין לו סיבה להיות לא זה ולא זה. "עד שאעשה את הבדיקה לא אוכל לדעת. מאחר לי. זה הכול. אין לי שום סיבה לספר לך על זה. זה לא עניינך."
    קיין סובב אט־אט את ראשו עד שמבטו חזר אלי. הוא הרים יד להטות את כובעו אחורה. הצל הסתלק מעיניו וראיתי בהן תימהון וכאב. לא רציתי לראות את זה. זה אולי אפילו יותר גרוע ממבט שיפוטי. במובן מסוים מבט שיפוטי כבר עדיף.
    "באמת? ככה את מרגישה? אחרי כל מה שעברנו, ככה את באמת מרגישה?"
    מה שעברנו היה בעבר. הוא שייך לעבר שלי. עברתי הרבה בלעדיו. בזמן שהוא בילה בתיכון אני נלחמתי שהחיים שלי לא יתפרקו. מה בדיוק הוא חושב שהוא סבל? הרגשתי איך אני מתחילה להתרגז ונעצתי מבט היישר בעיניו.
    "כן, קיין. ככה אני מרגישה. אני לא בטוחה מה בדיוק אתה חושב שעברנו ביחד. היינו חברים טובים, ואז הפכנו לזוג, ואז אמא שלי חלתה ואתה רצית שימצצו לך את הזין אז בגדת בי. אני טיפלתי באמא החולה שלי לבד. לא היה לי על מי להישען. ואז היא מתה ואני עברתי למקום אחר. ואז נשבר לי הלב והעולם שלי התרסק וחזרתי הביתה. תמכת בי. לא ביקשתי ממך, אבל תמכת. ואני מודה לך על זה, אבל זה לא מעלים את כל הדברים האחרים. זה לא מכפר על כך שנטשת אותי כשהייתי צריכה אותך יותר מתמיד. אז תסלח לי אם כשהעולם שלי עוד פעם הולך להתהפך אתה לא הראשון שאני פונה אליו. עדיין לא הרווחת את הזכות הזאת."
    התנשמתי מהר והדמעות שלא רציתי להגיר זלגו במורד פניי. לא רציתי לבכות, לעזאזל. התקרבתי אליו ודחפתי אותו הצידה בכוח כדי לתפוס את הידית ולפתוח את הדלת. הייתי חייבת להסתלק משם. להסתלק ממנו.
    "זוז," צעקתי, מתאמצת לפתוח את הדלת בזמן שהוא עדיין נשען עליה.
    ציפיתי שהוא יתווכח איתי, והופתעתי כשעשה מה שביקשתי. התיישבתי מול ההגה וזרקתי את שקית הפלסטיק הקטנה למושב שלצידי, התנעתי את הטנדר ויצאתי מהחניה ברוורס. ראיתי אותו ממשיך לעמוד שם. הוא כמעט לא זז. רק מספיק כדי לתת לי להיכנס לרכב. הוא לא הסתכל עלי. הוא בהה בקרקע כאילו שם יימצאו לו תשובות. לא יכולתי לחשוב עליו באותו רגע. הייתי חייבת להסתלק.
    אולי לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי. אולי הייתי צריכה לשמור את הדברים בפנים כמו שקברתי אותם כל השנים האלה. אבל כבר מאוחר מדי. הוא התגרה בי ברגע הלא־נכון. לא הייתי מוכנה להרגיש אשמה בעניין.
    וגם לא יכולתי לחזור לבית של סבתא שלו. היא עלתה עלי. הוא בטח יתקשר לספר לה. אם לא את האמת, לפחות משהו קרוב. אין לי ברירה. איאלץ לעשות את בדיקת ההיריון בשירותים בתחנת דלק. מה יכול להיות יותר גרוע מזה?
    • אבי גליינס
    • אבי גליינס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • קרוב מדי
    • רחוק מדי
    • הלביאה הלוחמת - חלק א
    • תחרה וצבע 1
    • פרשיית בלאקסטון 2 - הכל או כלום
    • חטאיו של הקדוש 2 - כאוס
    • השלכות 2 – אמת
    • בידיו של הגבר הזה
    • חתונה יפהפיה
    • האחת שאיתך
    • נקודה רגישה
    • מארז סיינט