הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קרבן אמצע החורף
  • קרבן אמצע החורף
    מונס קלנטופט | תרגום: רות שפירא
    ידיעות ספרים, פן | 2013 | מתח ופעולה | 519 עמ' מודפסים

    "חקירה מורכבת מהרבה קולות, כאלה שאת יכולה לשמוע ואחרים שאינך יכולה לשמוע… חשוב להקשיב לקולות החרישיים, מלין. האמת מסתתרת בהם."

     

    בשעות בוקר מוקדמת, בחורף הקר ביותר הזכור בשוודיה, נאלצת חוקרת המשטרה מלין פורס לצאת את דירתה החמה כדי לפענח מקרה רצח. גופה עירומה של גבר נמצאת תלויה על עץ ביער שמחוץ לעיירה לינשפינג.

    כבר מתחילתו של הרומן ניצבת מלין בפני הרבה שאלות לא פתורות: מיהו האיש הזה? למה נרצח? מלין וצוותה חייבים לברר את האמת בקרב קהילה שמסרבת לחשוף את סודותיה, ולפסוע בעקבותיו הקפואים של הרוצח אל הפינות האפלות ביותר של הלב האנושי.

    חקירתה המעניינת של פורס והכתיבה הווירטואוזית של קלנטופט, הופכים רומן מתח זה ליחיד ומיוחד.

    קורבן אמצע החורף הוא הספר הראשון בסדרת ספרי מתח פרי עטו של מונס קלנטופט.

     

    לאחר שפרסם כמה רומנים מאוד נחשבים בשוודיה, קלנטופט החליט להתנסות בז'אנר המתח וזכה להצלחה אדירה הן מבחינה מסחרית והן מבחינה ביקורתית.

     

    הספר נמכר ב-300 אלף עותקים ברחבי העולם, ונכתב עליו כי הוא "אפל ומקפיא. היורש הראוי לטרילוגיית מילניום של לרסון."  [Review Booklist Starred]

     

    "אחת הגיבורות הנשיות הטובות ביותר שעוצבו על ידי סופר ממין זכר."

    [Guardian]

     

    "סיפור מצוין עם עבודת משטרה מוצקה בהנהגת החוקרת פורס. חובה לחובבי ספרי מתח שוודים."

    [Globe and Mail]

     

    קלנטופטגדל במשפחה ממעמד הפועלים בעיירה לינשפינג שבשוודיה, שם מתרחשת עלילת סדרת ספרי המתח שלו. לפני שהיה לסופר עבד כעיתונאי וכמבקר אוכל. הרומן הראשון שלו, פזטות, זכה בפרס שוודי המקביל בחשיבותו לוויטברד. קלנטופט מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בשטוקהולם.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    יום חמישי, 2 בפברואר

     

    האהבה והמוות שכנים.

    פניהם היינו הך. אדם אינו צריך להפסיק לנשום כדי למות, והוא אינו צריך לנשום כדי לחיות.

    לעולם אין שום ביטחון לא בנוגע למוות ולא בנוגע לאהבה.

    שני אנשים נפגשים.

    אהבה.

    הם עושים אהבה.

    והם אוהבים ואוהבים ואז, יום אחד, האהבה מגיעה באחת לקִצה. בדיוק כפי שנדמה שניצתה פעם, המעיין הקודח שלה חנוק מכורח נסיבות חיצוניות או פנימיות.

    או שהאהבה ממשיכה עד שהזמן נגמר או שהיא בלתי אפשרית מלכתחילה. ולמרות זאת היא בלתי נמנעת.

    האין אהבה מעין זו המוזכרת אחרונה, האין היא בעיקר לטורח?

    אכן היא לטורח, חושבת לעצמה מָלין פוֹרס. ובתוך כך, אחרי שיצאה מהמקלחת, היא עומדת בחלוק ליד השיש במטבח ומורחת ביד אחת חמאה על פרוסת לחם דגנים וביד השנייה מביאה ספל קפה חזק אל שפתיה.

    השעון מתוצרת איקֶאָה על הקיר הצבוע לבן מראה שהשעה 06:15. מחוץ לחלון, לאור פנסי הרחוב, נדמה כאילו האוויר היה לקרח. הקור עוטף את קירות האבן האפורים של כנסיית סנט לָרס, והענפים הלבנים של עצי האֶדר נראים כמי שהרימו ידיים מזמן: לא עוד לילה שבו הטמפרטורה אינה עולה על עשרים מעלות מתחת לאפס; עדיף שתשברו אותנו, תנו לנו ליפול ארצה מתים.

    מי יכול לאהוב בקור כזה?

    יום כמו היום הזה, חושבת לעצמה מָלין, לא נוצר עבור החיים.

     

    לינשֶפּינג משותקת. רחובות העיר תלויים ברפיון על קליפת כדור הארץ, והאדים בחלונות מסמאים את הבתים.

    לאנשים אפילו לא היה כוח לצאת אמש לקלוֹאֶטָה סֶנטֶר, למשחק של LHC. מועדון ההוקי של לינשֶפּינג. רק כמה אלפי צופים הגיעו, ולרוב האצטדיון מלא עד אפס מקום.

    מעניין, חושבת לעצמה מָלין, איך הלך למָרטין, בנו של עמיתה סֶקֶה, מבקיע השערים שחולם על הנבחרת הלאומית ועל קריירה של מקצוען. לה עצמה אין כוח לגייס עניין גדול בקבוצת ההוקי, אבל כמי שגרה בעיר אי־אפשר שלא לשמוע על האירועים על הקרח.

    כמעט אין אדם בחוץ.

    משרד הנסיעות שבפינת סנט לָרסגָאטָן והָמנגָאטָן לועג לעוברים והשבים עם כרזות של יעדי חופשה, האחד יותר אקזוטי מהשני: השמש, חופי הים, שמי התכלת הבלתי מציאותיים שייכים לפלנֶטה אחרת שבה גם אפשר לחיות. אֵם נאבקת עם עגלת תאומים מחוץ לאוֹסטיוֹטָבָּנקֶן. הילדים עטופים בשקים שחורים, סמויים מהעין, סבילים, חזקים ועם זאת פגיעים עד אין קץ. האֵם מחליקה על קרח שמסתתר מתחת למעטה של אבקת שלג. היא מועדת, אבל ממשיכה קדימה כאילו אפשרות אחרת אינה קיימת כלל.

    "לעזאזל עם החורפים כאן."

    מָלין שומעת בתוכה את המילים של אביה, כיצד הסביר כמה שנים קודם לכן את ההחלטה לרכוש בונגלו בן שלושה חדרים בלב אחד ממִתחמי הגמלאים בטֶנֶריף: בפּלָאיָה דֶה לָה אָרֶנָה, כמה קילומטרים מצפון לפּלָאיָה דֶה לָס אָמֶריקָס.

    מה שלומכם היום? חושבת לעצמה מָלין.

    הקפה מחמם את קיבתה.

    אתם בטח עדיין ישנים, וכשתתעוררו תקומו לשמש ולחום.

    כאן, חושבת לעצמה מָלין, שולט הכפור.

    להעיר את טוּבֶה? בני שלוש־עשרה מסוגלים לישון הרבה, אפילו מסביב לשעון אם יש להם הזדמנות. ובחורף כמו זה יהיה נחמד לשקוע בשינה של כמה חודשים, בלי לצאת החוצה, ולהתעורר רעננים כשהטמפרטורות יעלו מעל האפס.

    שטוּבֶה תישן. שגופה הארוך, הגרמי, ינוח.

    השיעור הראשון שלה אינו מתחיל לפני תשע. מָלין רואה את המחזה לנגד עיניה. איך בתה מכריחה את עצמה לקום בשמונה וחצי, מדדה אל חדר האמבטיה, מתקלחת, מתלבשת. אף פעם לא מתאפרת. אחר כך מָלין רואה איך טוּבֶה מדלגת על ארוחת הבוקר למרות כל ההפצרות. אולי כדאי שאנסה טקטיקה חדשה, חושבת לעצמה מָלין: "ארוחת הבוקר מזיקה לך, טוּבֶה. מה שלא תעשי, אל תאכלי ארוחת בוקר."

    מָלין שותה את טיפות הקפה האחרונות שבספל.

    הפעמים הבודדות שטוּבֶה משכימה קום הן כדי לסיים את אחד הספרים שהיא בולעת בשקיקה; יש לה טעם ספרותי משובח עד מאוד לגילה. ג'יין אוֹסטֶן, חושבת לעצמה מָלין. כמה בני שלוש־עשרה מלבד טוּבֶה קוראים ספרות כזאת? אבל מצד שני... היא לא ממש כמו בני שלוש־עשרה אחרים. היא אף פעם לא צריכה להתאמץ כדי להיות הכי טובה בכיתה. אולי מוטב היה אילו נאלצה להתאמץ, אילו נתקלה בקושי אמיתי?

    הזמן עובר והיא רוצה להגיע לעבודה. היא אינה רוצה לפספס את מחצית השעה בין רבע לשבע ושבע ורבע, אז היא כמעט תמיד לבד בבניין המשטרה ויכולה להכין את עבודת היום ללא הפרעות.

    בחדר האמבטיה היא פושטת מעליה את החלוק ומשליכה אותו על רצפת הלינוליאום הצהובה.

    המראָה שעל הקיר מעָוותת מעט, ואף שהיא דוחסת קצת את המטר ושבעים של גופה היא נראית רזה; אתלטית וחסונה ומוכנה לקראת כל גועל נפש אפשרי שיושלך עליה. היא פגשה בו בעבר, בגועל נפש, קיבלה את פניו, צמחה והלכה הלאה.

    לא רע לאישה בת שלושים ושלוש, חושבת לעצמה מָלין. הביטחון העצמי ישנו שם. אין דבר שאני לא יכולה להתמודד איתו. אחר כך בא הסָפק - והוודאות. לא הגעתי לשום דבר, לא התקדמתי ואני אשמה בכך בעצמי, רק אני.

    הגוף.

    היא מתמקדת בו.

    ואז טופחת לעצמה על הבטן, שואבת את הצלעות כך שהשדיים הקטנים מתבלטים. אבל ברגע שהיא רואה את הפטמות מזדקרות היא מפסיקה.

    במקום זאת היא ממהרת להתכופף ולאסוף את החלוק. היא מייבשת בפֶן את שערה הבלונדי, המסופר בתספורת קָארֶה, ומניחה לשיער ליפול על עצמות הלחיים הבולטות שלה. בולטות, אבל רכות. השיער צונח על מצחה מעל הגבות הישרות באופן שמבליט את עיניה הכחולות כדרדר. מָלין משרבבת את שפתיה, מצטערת שאינן עבות יותר. אבל ייתכן שהיו נראות מוזר מתחת לאפה הקצר, הסולד מעט?

    בחדר השינה היא לובשת ג'ינס, חולצה לבנה וסוודר גולף שחור מצמר סרוג בסריגה גסה.

    בראי שבמבואה היא מיישרת את השיער, חושבת לעצמה שאת הקמטים ליד הגבות לא רואים. היא נועלת את מגפי הקָטֶרפּילָר שלה.

    כי מי יודע מה מזמֵן לה היום?

    אולי תיאלץ לצאת לשטח. מעיל הפּוך הסינטטי העבה, השחור, שקנתה בחנות של רשת סטָדיוּם במרכז המסחרי בטוֹרנבּי בעבור שמונה מאות שבעים וחמש קרונות גורם לה להרגיש כמו אסטרונאוט שסובל משיגרון. היא אטית ולא גמישה בתנועותיה.

    לקחתי הכול?

    הנייד, הארנק בכיס. האקדח. הנספחים התמידיים הללו. הנשק היה תלוי על גב הכיסא ליד המיטה שאותה לא טרחה לסדר.

    המזרן הזה יכול להכיל שניים, ועדיין יהיה ביניהם מרווח, מרחק לשינה ולבדידות בשעות החשוכות ביותר של הלילה. אבל איך תמצאי מישהו שתוכלי לסבול אותו אם לעתים קרובות את אפילו לא מצליחה לסבול את עצמך?

    יש לה תצלום של יָנֶה ליד המיטה. היא נוהגת לשכנע את עצמה שהוא נמצא שם כדי לשמח את טוּבֶה.

    בתמונה נראה יָנֶה שזוף ופיו מחייך. לא כך עיניו הכחולות־ירוקות. השמים מאחוריו בהירים, ולידו מתנודד קלות דקל ברוח. ברקע ניתן להבחין במרומז בג'ונגל. יָנֶה חובש קסדה תכולה של האו"ם וז'קט כותנה בצבעי הסוואה עם סמל סוכנות ההצלה הלאומית. נדמה שהוא רוצה להסתובב, לוודא ששום חית טרף אינה יוצאת מתוך הצמחייה העבותה.

    רוּאָנדָה.

    קיגָלי.

    הוא סיפר על כלבים שאכלו בני אדם שעדיין לא מתו.

     

    יָנֶה נסע, נוסע, תמיד התנדב לנסוע מרצונו החופשי. זוהי מכל מקום הגרסה הרשמית.

    לג'ונגל האפוף חשיכה דחוסה כל כך עד ששומעים בו את דפיקות הלב של הרוע; לדרכים הרריות רטובות מדם, ממוקשות, בבָּלקן; משאיות נושאות שקי קמח נוהמות על פני קברי אחים רדודים, מוסווים בקושי על ידי שיחים וחול.

    והרצון החופשי היה שם מההתחלה, גם אצלנו.

    הגרסה הקצרה:

    בת שבע־עשרה ובן עשרים נפגשים באיזה דיסקוטק רגיל, לא חשוב איזה, בעיר שדה כלשהי, לא חשוב איזו. שני אנשים ללא תוכניות, דומים ולא דומים, אבל עם ריח ותחושות מוקדמות העולים בקנה אחד. וכעבור שנתיים קורה מה שאסור שיקרה. לַטְקֶס דקיק נקרע והתינוק מתחיל לצמוח.

    "אנחנו חייבים להיפטר ממנו."

    "לא, זה מה שתמיד רציתי."

    הם לא שומעים זה את מילותיו של זה. הזמן נגמר והבת מגיעה. קרן אור שאין שנייה לה. הם משחקים בלהיות משפחה. כמה שנים חולפות להן ומשהו נאלם. מתברר שזה שונה מכפי שחשבו, או שלא חשבו כלל. כל אחד מהם מתחיל לציית לרצון משלו, לא על פי השכל או ההיגיון.

    שום פיצוץ, רק תקר אטי ודליפה הזולגת רחוק אל הנוף, ועוד יותר רחוק אל תוך הנשמה.

    הצמיתות של האהבה, חושבת מָלין.

    מר־מתוק. כפי שחשבה אז, אחרי שנפרדו, כשתכולת הבית הועברה במשאית לסטוקהולם ולבית הספר לשוטרים, כשיָנֶה ברח לבוסניה: אם אצטיין בעקירת הרוע, או אז יגיע אלי הטוֹב.

    ברור שזה יכול להיות כל כך פשוט, לא?

    ואז האהבה שוב נעשית אפשרית, נכון?

     

    בדרך מהדירה החוצה מרגישה מָלין את לחץ האקדח על בית החזה. היא פותחת בזהירות את דלת חדרה של טוּבֶה. בחושך היא מצליחה להבחין בקירות, בשורות הספרים על המדפים, בגוף המתבגר בעל הפרופורציות המוזרות של טוּבֶה מתחת לסדין בצבע טורקיז. טוּבֶה ישנה חרש כמעט. היא ישנה כך מגיל שנתיים. לפני כן שנתה נדדה. פעמים רבות נהגה להתעורר במהלך הלילה, אבל אחרי כן כמו הבינה שהשקט והשלווה חיוניים לפחות בלילה. היה נדמה שהפעוטה בת השנתיים ידעה אינסטינקטיבית שאדם צריך לפָנות את הלילה לחלומות.

    מָלין יוצאת מהדירה.

    יורדת בצעד אטי את שלוש הקומות אל דלת הכניסה של הבניין. עם כל צעד היא מרגישה את הקור מתקרב אליה. הטמפרטורה בחדר המדרגות מגיעה כמעט אל מתחת לאפס.

    רק שהמכונית תתניע. כל כך קר שנדמה שהדלק עלול לקפוא.

    היא מהססת ליד הדלת. ערפילי הכפור מרחפים כמו צעיפים מבעד לחרוטי האור של פנסי הרחוב. היא רוצה לעלות בריצה את המדרגות חזרה הביתה, לפשוט מעליה את הבגדים ולהתכרבל במיטה. אחר כך הוא שוב מציף אותה, הגעגוע לבניין המשטרה. ובכן: פתחי את הדלת בתנופה, רוצי למכונית, גששי עם המפתח, פתחי את הדלת, השליכי את עצמך פנימה, התניעי וסעי.

    כשהיא יוצאת, הקור לופת אותה באחיזת חנק. נדמה לה שהיא שומעת את השערות באף מתפצחות עם כל נשימה. היא מרגישה איך נוזל הדמעות נעשה סמיך מהקור, ולמרות זאת מצליחה לקרוא את הכיתוב מעל אחת הכניסות הצדדיות של כנסיית סנט לָרס:

    "אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים".

    איפה המכונית? הווֹלבוֹ הכסופה מודל 2004 עומדת במקומה, מול גלריה סנט לָרס.

    הזרועות מסורבלות.

    מָלין מצליחה בקושי לתחוב את היד לכיס המעיל. היא חושבת שבתוכו מונחים המפתחות. אין מפתחות. כך גם בכיס השני, ובזה שאחריו. לעזאזל. כנראה שכחה אותם למעלה. ואז היא נזכרת: הם בכיס הקדמי של הג'ינס.

    האצבעות הנוּקשות כואבות כשהיא תוחבת אותן לכיס. והנה המפתחות.

    ועכשיו תיפתחי, חתיכת דלת מנוולת. הקרח פסח על חור המנעול ועד מהרה מָלין יושבת במושב הנהג ומקללת: את הקור, את המנוע שרק משתעל וממאן להתניע.

    היא מנסה פעם ועוד פעם.

    אבל המכונית ממאנת.

    מָלין יוצאת החוצה. חושבת: אני צריכה לנסוע באוטובוס, אבל מאיפה הוא נוסע?

    אלוהים, כמה קר, חתיכת מכונית מנוולת, ואז הטלפון מצלצל.

    כף יד מעוותת אוחזת במכשיר הפלסטיק העצבני. אין לה כוח לראות מי זה.

    "כן, מָלין פוֹרס."

    "סֶקֶה כאן."

    "המכונית המזוינת שלי לא מתניעה."

    "תירגעי, מָלין. תירגעי. תקשיבי. קרה דבר איום ונורא. אספר לך כשאגיע. בעוד עשר דקות אני אצלך."

    מילותיו של סֶקֶה כמו מרחפות באוויר. על פי טון הדיבור שלו מָלין שומעת שקרה משהו חמור באמת, שהחורף הקר ביותר שזכור לאנושות נעשה ברגע זה בלתי נסלח בעוד כמה מעלות, שהקור חשף את פניו האמיתיים.

    • מונס קלנטופט
    • מונס קלנטופט

      מונס קלנטופט הוא סופר שוודי. לאחר שפרסם כמה רומנים מאוד נחשבים בשוודיה, קלנטופט החליט להתנסות בז'אנר המתח וזכה להצלחה אדירה הן מבחינה מסחרית והן מבחינה ביקורתית.

      קלנטופט‎ גדל במשפחה ממעמד הפועלים בעיירה לינשפינג שבשוודיה, שם מתרחשת עלילת סדרת ספרי המתח שלו. לפני שהיה לסופר עבד כעיתונאי וכמבקר אוכל. הרומן הראשון שלו, פזטות, זכה בפרס שוודי המקביל בחשיבותו לוויטברד. קלנטופט מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בשטוקהולם.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • האויב שלה
    • הרצח הראשון שלי
    • אולטימטום
    • מקבת
    • הקבר בהרים
    • שומר המגדלור
    • צייד הארנבים
    • אשמה ללא גבולות
    • מלכודת כפולה
    • סטוקר
    • נאמנות כחולה
    • למצוא אותה