הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קרא לי בשמך
  • קרא לי בשמך
    אנדרה אסימן | תרגום: נעמה תורן
    כנרת זמורה-דביר | אפריל 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 240 עמ' מודפסים
    "בעצם כולנו כך – מרגישים נחותים יחסית לאנשים שאנחנו הכי רוצים, ואז לפעמים – בהינתן השיקוי המתאים או איך שתקראו לזה – אנחנו כמעט יהירים מול אותו אדם." | אנדרה אסימן
     
    סיפורו של רומן פתאומי עז ועוצמתי, המלבלב בין נער בן שבע־עשרה לסטודנט צעיר שמתארח בביתו בקיץ כאסיסטנט של אביו הפרופסור, אי־שם בצפון איטליה של שנות השמונים.
     
    גלוי לב, קורע לב, נושא מעין תפילה וקינה גם יחד, זהו "סיפור אהבה מופלא שבו כל משפט, כל כאב, כל ריגוש סחרחר, מהדהד אמת" | 'סיאטל טיימס'
     
    אנדרה אסימן, איטלקי־אמריקאי ממוצא מצרי־יהודי, הוא סופר פורה ומרצה לספרות השוואתית בניו יורק. מתגורר עם אשתו במנהטן.
     
    "יפי הכתיבה של אסימן והתשוקות הטהורות המובעות בה ממקמות את היצירה היוצאת מן הכלל הזאת היישר בלב הקאנון של סיפורי האהבה הגדולים המיועדים לכול." | וושינגטון פוסט
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    96 76.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חלק 1
     
    אם לא מאוחר יותר, אימתי?
    "נתראה!" המילה, הקול, הגישה.
    מעולם לא שמעתי קודם לכן מישהו משתמש ב"נתראה" כדי להיפרד. זה נשמע אכזרי, לקוני ומזלזל, נאמר באדישות מוסווית של אנשים שלא מעוניינים לראות אותך או לשמוע ממך שוב.
    זה הדבר הראשון שאני זוכר ממנו, ואני יכול לשמוע את המילה עד היום. נתראה!
    אני עוצם עיניים, אומר את המילה, ושוב אני באיטליה, לפני כל כך הרבה שנים, הולך לאורך כביש הגישה שעצים נטועים מצדדיו, ורואה אותו יוצא מהמונית, חולצה כחולה מתנפנפת שצווארונה פתוח לגמרי, משקפי שמש, כובע קש, עור בכל מקום. לפתע הוא לוחץ את ידי, מושיט לי את התיק שלו, מוציא את המזוודה שלו מתא המטען של המונית ושואל אם אבי בבית.
    אולי הכול התחיל שם ואז: החולצה, השרוולים המקופלים, עקביו המעוגלים המחליקים החוצה מנעלי הבד השחוקות שלו, להוטים לטעום את שביל החצץ החם שהוביל אל ביתנו, וכל צעד כבר שואל, איך מגיעים לחוף?
    אורח הקיץ שלנו השנה. איזה שעמום.
    ואז, כמעט מבלי לחשוב, כבר בגבו אל המכונית, הוא מנופף לאחור בידו הפנויה ומפטיר באגביות נתראה! לנוסע אחר בתוך המכונית, שכנראה חלק איתו את דמי הנסיעה מהתחנה. בלי להוסיף שֵם, בלי מחווה שתחליק את הפרידה המחוספסת, זהו זה. שילוח במילה אחת, חטופה, נועזת, בוטה — מה שתרצו, זה לא מזיז לו.
    עוד תראה, חשבתי לעצמי, ככה הוא ייפרד מאיתנו בבוא הזמן, בנתראה! פזיז ומרושל.
    עד אז ניאלץ לסבול אותו במשך שישה שבועות ארוכים.
    הייתי מאוים כל כולי. טיפוס מהסוג שאי־אפשר להתקרב אליו.
    אבל עוד אתרגל אליו ואחבב אותו, מהסנטר המעוגל עד לעקב המעוגל. ואז, בתוך ימים, אלמד לשנוא אותו.
    את האדם הזה שתמונתו קפצה החוצה מבין טופסי הבקשה חודשים קודם לכן, בהבטחה למשיכה מיידית.
     
    אירוח בחודשי הקיץ היה הדרך של הוריי לעזור לאקדמאים צעירים לשפץ את כתבי היד שלהם לפני פרסומם. במשך שישה שבועות בכל קיץ היה עליי לפַנות את חדרי ולעבור לחדר קטן יותר בקצה המסדרון שהיה פעם של סבי. במהלך חודשי החורף, כשחיינו בעיר, הפך החדר למחסן כלים זמני, חדר אחסון ועליית גג שבה, על פי השמועה, סבי — שעל שמו אני קרוי — עדיין חורק שיניים במהלך שנת הנצח שלו. דיירי הקיץ שהיו פטורים מכל תשלום, קיבלו את כל שירותי הבית, ועקרונית יכלו לעשות בו כרצונם, בתנאי שיקדישו כשעה ביום לעזור לאבי בהתכתבויות שלו ובעבודת הניירת המגוונת שלו. הם הפכו לחלק מהמשפחה, ואחרי כחמש־עשרה שנים כאלה התרגלנו למבול של גלויות ומארזי מתנות לא רק לפני חג המולד אלא במהלך השנה כולה, מאנשים שהיו עכשיו מסורים לחלוטין למשפחה שלנו, ובשהותם באירופה יעשו הכול כדי לקפוץ לבקר בעיירה ב' ליום־יומיים עם משפחותיהם ולערוך סיור נוסטלגי במגוריהם הישנים.
    פעמים רבות בזמן הארוחות שניים־שלושה אורחים נוספים — לעתים שכנים או קרובי משפחה, לעתים קולגות, עורכי דין, רופאים ועשירים ומפורסמים — היו קופצים לבקר את אבי בדרכם לבתי הקיץ שלהם. מעת לעת אף פתחנו את חדר האוכל לזוג תיירים מזדמנים ששמעו על הווילה הישנה וביקשו לבקר ולהציץ, והוקסמו לחלוטין כשהצענו להם לאכול איתנו ולספר על עצמם, בזמן שמָפָאלדה — שקיבלה התרעה רק ברגע האחרון — הגישה את התפריט הקבוע שלה. לא היה דבר שאבי המאופק והביישן החרד לפרטיותו אהב יותר מאשר את נוכחותו של איזה גאון תורן, מומחה בתחום כלשהו, שיתַחזק את השיחה בכמה שפות. לשמש הקיץ החמה התלוותה אז, לאחר כמה כוסות של רוזאטלו, לאוּת בלתי נמנעת. כינינו את המשימה ארוחת־פֶּרֶך — ולאחר זמן־מה כך כינו אותה גם רוב אורחינו־לשישה־שבועות.
    אולי זה התחיל מיד עם בואו, במהלך אחת מאותן ארוחות צהריים שוחקות שבהן ישב לידי, וסוף־סוף קלטתי שלמרות שיזוף קל משהייתו בסיציליה מוקדם יותר באותו קיץ, כפות ידיו היו חיוורות ורכות כעוֹר בכפות רגליו, בצווארו, בפְּנים אמות ידיו שלא נחשפו ממש לשמש. גוון כמעט ורדרד, מבריק וחלק כמו בטן של לטאה. מוצנע, צח, לא מנוסה, כמו סומק בלחייו של אצן או שקיעה פתאומית בליל סערה. הוא סיפר לי על עצמו דברים שמעולם לא ידעתי לשאול.
    ייתכן שזה התחיל במהלך אותן שעות ארוכות לאחר ארוחת הצהריים, כשכולם נחו להם בבגדי ים בתוך הבית ובחוץ, גופים שרועים בכל עבר, מעבירים את הזמן עד להצעה של מישהו לרדת לסלעים ולשחות. מכרים, בני דודים, שכנים, חברים, חברים של חברים, כל מי שטרח לדפוק על דלתנו ולשאול אם אפשר לשחק במגרש הטניס שלנו — כולם התקבלו בברכה לנוח ולשחות ולאכול, ואם נשארו די זמן — להשתמש בבית ההארחה.
    ואפשר שזה התחיל בחוף. או במגרש הטניס. או במהלך הטיול הראשון ביומו הראשון, כשהתבקשתי להראות לו את הבית ואת סביבתו, וכשדבר הוביל למשנהו הצלחתי לקחת אותו אל מעבר לשער הברזל, רחוק עד לקצה המגרש הריק, ליד פסי הרכבת הנטושים שבעבר חיברו בין ב' לבין נ'. "יש כאן איפשהו תחנה נטושה?" הוא שאל והביט מבעד לעצים שתחת השמש הקופחת, מן הסתם בניסיון לשאול את בנו של הבעלים את השאלה הנכונה. "לא, אף פעם לא היתה כאן תחנה. הרכבת פשוט עצרה כשביקשת." הוא היה סקרן לגבי הרכבת; הפסים נראו כל כך צרים; זאת היתה רכבת של שני קרונות ועליה סמל המלוכה, הסברתי. עכשיו גרים בהם צוענים. הם כאן מאז שאמי נהגה לבקר פה בחופשות הקיץ של ילדותה. הצוענים גררו הלאה משם את שני הקרונות שירדו מהפסים. אולי הוא רוצה לראות אותם? "נראה. אולי." אדישות מנומסת, כאילו הבחין בהתלהבות המוגזמת שלי להרשים אותו ומיד דחה אותי.
    אבל נפגעתי.
    במקום זאת הוא אמר שירצה לפתוח חשבון באחד הבנקים ב־ב' ואז לבקר את המתרגמת האיטלקייה שלו, שהמוציא־לאור האיטלקי שלו שכר לתרגום הספר שלו.
    החלטתי לקחת אותו לשם באופניים.
    השיחה על גלגלים לא התעלתה על זו שבהליכה. בדרך עצרנו כדי לשתות משהו. בר־הטבק היה חשוך לגמרי וריק. הבעלים היה בעיצומה של שטיפת הרצפה באמוניה חזקה. יצאנו החוצה מהר ככל האפשר. שַחרור בודד על עץ אורן זימר כמה צלילים שהוטבעו מיד בלהג הציקדות.
    לגמתי לגימה ארוכה מבקבוק מים מוגזים גדול והעברתי אותו אליו, ואחר כך שתיתי ממנו שוב. שפכתי מעט מים על ידִי ושיפשפתי בה את פני, מעביר אצבעות רטובות בשערי. המים לא היו מספיק קרים, לא היו בהם די גזים, והם הותירו תחושת צמא שלא יגיע לרוויה.
    מה עושים כאן?
    כלום. מחכים שהקיץ ייגמר.
    אז מה עושים כאן בחורף?
    התשובה שעמדתי לתת העלתה בי חיוך. הוא קלט את תמציתה ואמר, "אל תגיד לי: מחכים לקיץ, נכון?"
    אני אוהב שקוראים את המחשבות שלי. הוא קלט את ארוחת־הפרך מהר יותר מאלה שקדמו לו.
    "האמת היא שבחורף הכול נעשה אפור וחשוך. אנחנו באים בחג המולד. ביתר הזמן זאת עיר רפאים."
    "ומה עוד אתם עושים כאן בחג המולד חוץ מלצלות ערמונים ולשתות ליקר ביצים?"
    הוא התגרה בי. חייכתי כמו קודם. הוא הבין ולא אמר דבר. צחקנו.
    הוא שאל מה אני נוהג לעשות. לשחק טניס. לשחות. לצאת בלילה. לרוץ. להעתיק תווים. לקרוא.
    הוא אמר שגם הוא רץ. מוקדם בבוקר. איפה רצים כאן בסביבה? לאורך הטיילת, בעיקר. אני יכול להראות לו אם הוא רוצה.
    זה הִכה בי ישר בפנים בדיוק כשהתחלתי לחבב אותו שוב: "נראה, אולי."
    שיבצתי את הקריאה בסוף הרשימה שלי, מפני שלאור הגישה החצופה והעיקשת שהפגין עד כה, חשבתי שהיא תופיע אחרונה גם ברשימה שלו. רק כמה שעות אחר כך נזכרתי שהוא בדיוק סיים לכתוב ספר על הרקליטוס, כך ש"קריאה" ודאי אינה חלק בלתי משמעותי בחייו. הבנתי שהיה עליי לחזור בי באלגנטיות וליידע אותו שתחומי העניין האמיתיים שלי מקבילים לשלו. אבל מה שעירער אותי לא היה הפליק־פלאק המסובך שהייתי צריך לבצע כדי לגאול את עצמי, אלא החששות הלא רצויים שנשזרו בתובנה שלבסוף התחוורה לי — באותו רגע כמו גם במהלך שיחה אגבית ליד פסי הרכבת — שבמשך כל הזמן הזה, מבלי משים ומבלי שאודה בכך, ניסיתי לשווא לזכות בלבו.
    כשהצעתי לבסוף — מפני שכל האורחים תמיד התלהבו מהרעיון — לקחת אותו לסן ג'אקומו ולעלות אל קצה מגדל הפעמונים שכינינו "למות עליו", לא הייתי צריך לעמוד שם סתם כך ללא תשובה בפי. חשבתי שאוכל לשכנע אותו רק אם אקח אותו לשם ואניח לו לקלוט את נוף העיירה, את הים, נצח. אבל לא, אחר כך!
    ואולי זה התחיל הרבה יותר מאוחר מכפי שאני חושב, מבלי שהבחנתי בכך. אתה רואה מישהו אבל לא באמת רואה אותו, הוא אורב לשעת כושר. או שאתה מבחין בו אבל אין שום קליק ביניכם, שום דבר לא "נתפס", ולפני שאתה מודע בכלל לנוכחותו או למשהו שמטריד אותך, ששת השבועות שהוענקו לך כמעט חלפו, והוא כבר נסע או עומד לנסוע, ולמעשה אתה נאבק להשלים עם משהו שמבלי משים התבשל במשך שבועות ממש תחת אפך ונושא את כל התסמינים של מה שאתה נאלץ לכנות אני רוצה. איך לא ידעתי, אתם שואלים? אני יודע לזהות תשוקה, ובכל זאת הפעם היא חמקה ממני לחלוטין. ניסיתי לגרום לו לחייך את החיוך הערמומי שמאיר לפתע את פניו בכל פעם שהוא קורא את מחשבותיי, כשבעצם כל מה שרציתי היה עור, רק עור.
    בערב השלישי במהלך הארוחה הרגשתי שהוא נועץ בי מבטים בזמן שהסברתי את שבע המילים האחרונות של המושיע על הצלב מאת היידן, יצירה שאת התווים שלה העתקתי. באותה שנה מלאו לי שבע־עשרה, ובהיותי הצעיר ביותר ליד השולחן ומן הסתם זה שיקשיבו לו הכי פחות, פיתחתי הרגל להגניב את מרב המידע בכמה שפחות מילים. דיברתי במהירות, מה שעורר את הרושם שאני תמיד נבוך ובולע מילים. משגמרתי להסביר את התמלול שלי, שמתי לב למבט להוט משמאלי. זה ריגש אותי והחמיא לי; היה ברור שהוא מתעניין — שהוא מחבב אותי. אם כן, זה לא קשה כל כך. אבל אחרי הפוגה קלה שלי, כשהפניתי לבסוף את פניי לעברו כדי ללכוד את מבטו, נתקלתי במבט נוקב מקפיא — מבט עוין ומזוגג, על גבול הזדוני.
    התמוטטתי לגמרי. מה עשיתי שמגיעה לי תגובה כזו? רציתי שיחזור להיות נחמד אליי, שיצחק איתי כמו לפני כמה ימים על פסי הרכבת הנטושים, או כמו בשעה שהסברתי לו באותו אחר צהריים ש־ב' היא העיירה היחידה באיטליה שהקוֹריירֶה — קו האוטובוס האזורי שנושא את דמותו של ישו — חולף בה במהירות ולעולם אינו עוצר. הוא צחק אז מיד והבין את האזכור הסמוי לספרו של קרלו לוי.2 אהבתי את האופן שבו נדמה היה שהמוחות שלנו חולפים בקווים מקבילים, איך הסקנו מיד מילים שהאחר השתעשע בהן אבל ברגע האחרון שמר לעצמו.
    הוא עומד להיות שכן בעייתי. עדיף לשמור מרחק ממנו, הירהרתי. ולחשוב שכמעט התאהבתי בו בגלל העור בידיו, בחזהו, בכפות רגליו שבמשך כל שנות קיומן מעולם לא דרכו על משטח מחוספס — ועיניו, שכאשר מבטן האחר, המיטיב יותר, נח עליך, היו כמו נס התחייה של ישו. לעולם לא תוכל לבהות בו די, אבל יהיה עליך להמשיך לבהות כדי לגלות מדוע לא תוכל.
    כנראה זרקתי לעברו מבט מרושע זהה.
    כי שיחותינו פסקו בפתאומיות למשך יומיים.
    במרפסת הארוכה המשותפת לשני החדרים שלנו, התעלמות מוחלטת: רק ברכת שלום, בוקר טוב, איזה מזג אוויר נעים, קשקושים שטחיים.
    ואז, ללא הסבר, הכול התחדש.
    האם מתחשק לי לצאת לרוץ בבוקר? לא, לא ממש. טוב, אז בוא נלך לשחות.
    כיום הכאב, הבעירה, הריגוש ממישהו חדש, ההבטחה לאושר עילאי כזה שמרחף במרחק נגיעה, ההתנהלות המגושמת במחיצתם של אנשים שאולי לא קראתי נכון ואיני רוצה לאבד וחייב לחזור ולפענח שוב בכל פנייה, הערמומיות הנואשת שאני מביא לצד כל מי שאני רוצה ומשתוקק שירצה אותי, המָסַכים שאני מוריד, כאילו ביני לבין העולם אין רק שכבה אחת, אלא רבדים של דלתות הזזה עשויות נייר אורז, הניסיון להצפין ולפענח את מה שמעולם לא קודד מלכתחילה — כל אלה התחילו בקיץ שבו אוליבר הגיע לביתנו. הם הובלטו בכל שיר שהיה להיט באותו קיץ, בכל רומן שקראתי במהלך שהותו ולאחריה, בכל דבר החל מריח רוזמרין בימים חמים ועד לצרצור המטורף של הציקדות בשעות אחר הצהריים — ריחות וצלילים שגדלתי איתם והכרתי כל שנה בחיי עד אז, אך לפתע פנו נגדי והשתנו לנצח, צבועים באירועי הקיץ ההוא.
    ואולי זה התחיל אחרי השבוע הראשון שלו, כשהתרגשתי מכך שעדיין זכר מי אני, מכך שלא התעלם ממני, ויכולתי אפוא להרשות לעצמי את המותרות שבלחלוף על ידו בדרכי אל הגן מבלי להצטרך להעמיד פנים שאיני מודע אליו. בבוקר הראשון רצנו יחד מוקדם — במעלה כל הדרך עד ל־ב' ובחזרה. למחרת שחינו מוקדם בבוקר. ואז, ביום השלישי, שוב רצנו. אהבתי לחלוף במהירות ליד מכונית חלוקת החלב, שהיתה רחוקה מלסיים את הסבב שלה, או ליד בעל המכולת והאופה שעמדו לפתוח את בתי העסק שלהם, אהבתי לרוץ לאורך החוף והטיילת כשעדיין היו שוממים מאדם, וביתנו נראה כמו חזיון תעתועים. אהבתי את זה שכפות רגלינו היו מתואמות, שמאל עם שמאל, ופגעו בקרקע בו בזמן, מותירות עקבות בחוף שקיוויתי לחזור אליהן ולהניח בחשאי את כף רגלי במקום שבו הוא הותיר את חותמו.
    ההחלפה הזאת בין ריצה לשחייה הייתה פשוט ה"שגרה" שלו באוניברסיטה. האם הוא רץ בשבת? התבדחתי. הוא תמיד התאמן, גם כשהיה חולה; הוא יתאמן במיטה אם לא תהיה ברירה. גם אם לילה קודם שכב עם מישהו חדש, אמר, הוא עדיין יֵצא לריצה מוקדמת בבוקר. הפעם היחידה שלא התאמן היתה לאחר שעבר ניתוח. כששאלתי אותו איזה ניתוח, התשובה שהבטחתי שלעולם איני רוצה לעורר בו, הפתיעה אותי כמו ליצן קופץ מקופסה בגיחוך מלא שטנה. "אחר כך, נראה."
    ייתכן שהיה קצר נשימה ולא רצה לדבר יותר מדי, או שפשוט רצה להתרכז בשחייה או בריצה. ואולי זאת היתה דרכו לדרבן אותי לנהוג כמוהו — בתמימות מוחלטת.
    • אנדרה אסימן
    • אנדרה אסימן
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות