הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל
  • קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל
    ידיעות ספרים | מרץ 2019 | עיון, היסטוריה ופוליטיקה | 944 עמ' מודפסים

    הקשר ההדוק שבין משפט לפוליטיקה עומד במרכזו של הספר קץ התמימות – משפט ושלטון בישראל, שמשלב בין שני ספריו החשובים של דניאל פרידמן – הארנק והחרב ולפני המהפכה.

     

    הספר דן בשורה ארוכה של דרמות פוליטיות ומשפטיות מהתקופה שקדמה לקום המדינה ועד לשנת ה־ 70 שלה, ביניהן רצח ארלוזורוב, פרשת טוביאנסקי, משפט קסטנר, הטבח בכפר קאסם, משפט אייכמן, "הפרשה", ועדת אגרנט שקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ועדת וינוגרד, חשבון הדולרים של לאה ויצחק רבין, אירועי קו 300 , משפטיהם של אריה דרעי, רפאל איתן, יעקב נאמן, חיים רמון ואהוד אולמרט, וחקירותיהם של ראשי ממשלה ובהם בנימין נתניהו.

     

    קץ התמימות גם בוחן בהרחבה את המאבקים המשפטיים והפוליטיים הנמשכים עד היום ביחסי דת ומדינה, כולל נישואין וגירושין, "מיהו יהודי" וחוק השבות. נבחנות גם שאלות הנוגעות להתנחלות בשטחים, למשפט הכפול שקם בהם ולסיפוח הזוחל. חלק מרכזי בספר מוקדש למהפכה המשפטית, לאקטיביזם השיפוטי, לעליית כוחם של בית המשפט העליון והיועץ המשפטי, לניסיונות לבלום את המהפכה המשפטית, לשינויים שחלו בתחום מינויי שופטים, להתפתחויות בתחום המשפט הפלילי ולפגיעה הקשה בזכויות אדם הכרוכה בהן.

     

    פרופסור (אמריטוס) דניאל פרידמן הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. זכה בפרס ישראל לחקר המשפט וכיהן כשר המשפטים.

     

    מהביקורות על הספרים הארנק והחרב ולפני המהפכה:

     

    "'הארנק והחרב הוא ספר חובה לכל מי שיש לו עניין בהיסטוריה המשפטית האמיתית של מדינת ישראל." בן־דרור ימיני  (nrg)

     

    "מצד אחד רכילות משובחת מחדרי חדרים, ומצד אחר אומץ לב נדיר וכתיבה שיטתית." אביגדור פלדמן על הארנק והחרב (הארץ)

     

    "לפני המהפכה הוא ספר מרתק... בעיניי הוא גם ספר חשוב. הוא מציג לקוראים תמונה מלהיבה של אירועים מרכזיים בהיסטוריה של המדינה." רות גביזון (ynet)

     

    "לפני המהפכה אינו רק ספר חשוב אלא גם ספר מהנה ומרתק. דומני שהמתעניינים בהיסטוריה הפוליטית והמשפטית של מדינת ישראל אינם יכולים להתאפק מלעיין בספר שוב ושוב." אברהם דיסקין (אתר מידה)

  • ספר דיגיטלי
     
    58
    ספר מודפס
     
    148 103.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1 
    מספרד לארץ ישראל
     
    אירועים דרמטיים עתירי משמעות היסטורית, שהיו קשורים בספרד, התחוללו בשנת 1492. כריסטופר קולומבוס, בשליחותם של המלכים פרדיננד ואיזבלה, גילה ב-1492 את אמריקה. פרדיננד ואיזבלה השלימו באותה שנה את שחרורה של ספרד מידי המוסלמים, ומיצבו אותה כמעצמה הנוצרית־מערבית המובילה. ב-1492 גם נבחר אפיפיור ממוצא ספרדי, הקרדינל רודריגו בורג'ה, שהפך לאלכסנדר השישי. דרכו אל המשרה הרמה היתה שטופת זימה ונסללה בתכסיסי עורמה ובתשלומי שוחד, ושניים מהילדים שילדה לו פילגשו, וֶנוּצה דה קטאני, זכו לפרסום גדול לא פחות מזה של אביהם: צ'זרה בורג'ה, ששימש מודל לנסיך של ניקולו מקיאוולי, וה"פאם פאטאל" לוקרציה בורג'ה.
     
    באותה שנה, 1492, עבר על העם היהודי אחד האירועים הנוראים בתולדותיו. מנהיג האינקוויזיציה, תומאס דה טורקמדה, שכנע את פרדיננד ואיזבלה לגרש את היהודים מספרד. הברירה שהוצבה בפניהם היתה להתנצר או לעזוב את המדינה, וכך בא הקץ למרכז היהודי החשוב ביותר באותם ימים, מרכז שפרח במשך מאות שנים והניב יצירות פאר של גדולי המשוררים וההוגים היהודים - הרמב"ם, הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול ורבים אחרים. שנים ספורות לאחר מכן גורשו גם יהודי פורטוגל.
    בשעה שבמערב הים התיכון התבססה ספרד כמעצמה הנוצרית הבכירה, התחזקה במזרח אימפריה מוסלמית - האימפריה העות'מאנית. ב-1453 כבש הסולטן מהמט השני - "הכובש" - את קונסטנטינופול, בירתה האדירה של ממלכת רומא המזרחית, ושם בכך קץ לאימפריה הביזנטית שקמה יותר מאלף שנים קודם לכן. המעצמה העות'מאנית תשמר את עוצמתה עוד שנים רבות, ותאיים על אירופה הנוצרית במשך כ-300 שנים נוספות.
     
    ב-1516, כ-24 שנים לאחר "גירוש ספרד", כבש הסולטן סלים הראשון ("האמיץ") את ארץ ישראל מידי הממלוכּים, שליטיה המוסלמים של מצרים. המהלך הושלם בשנה שלאחר מכן, עם כיבושה של קהיר בידי השליט העות'מאני. היהודים ראו באהדה את התחזקותה של המעצמה העות'מאנית, שהיתה ידידותית אליהם, וחיילים יהודים שירתו בצבאו של הסולטן - חלקם במשרות רמות. רבים ממגורשי ספרד החלו לנדוד אל תחומי האימפריה העות'מאנית, וחלקם השתקעו בארץ ישראל, שצורפה זה עתה לאימפריה. בין העולים החדשים היה רבי יוסף קארו, שהתיישב בצפת וחיבר בה את יצירתו הגדולה, "שולחן ערוך". בנו של סלים "האמיץ", סולימן "המפואר", שבנה את החומה סביב העיר העתיקה בירושלים, המפארת אותה עד היום, אישר לדונה גרציה ודון יוסף נשיא, ממגורשי פורטוגל, לחדש את היישוב העברי בטבריה כ-50 שנה לאחר הכיבוש העות'מאני. העיר, שהיוותה מרכז יהודי חשוב מאז חורבן בית המקדש ועד למאה העשירית לספירה, זכתה לעדנה.
     
    העלייה לארץ נמשכה לכל אורך השלטון העות'מאני, אך ממדיה עד למחצית השנייה של המאה ה-19 היו צנועים בהיקפם. מניעי העולים היו בעיקרם דתיים. לא היתה לאנשי "היישוב הישן" שום כוונה לכונן מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל (על דונה גרציה נשיא נאמר שהיו לה שאיפות להקמת ישות יהודית, אך ניתן לראות בה יוצאת מן הכלל, והדבר היה רחוק מהגשמה).
     
    מרבית התקופה היתה ארץ ישראל מוזנחת יחסית ואוכלוסייתה דלילה. כשסלים הראשון כבש את הארץ חיו בה רק כ-150 אלף תושבים, ובשנת 1800 עדיין מנתה האוכלוסייה בארץ רק כ-275 אלף נפש. במהלך המאה ה-19, ובעיקר במחצית השנייה שלה, גדל מעט קצב גידול האוכלוסין, אבל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, חיו בארץ ישראל רק כ-690 אלף בני אדם. ארץ ישראל לא היוותה בתקופה העות'מאנית מרכז מסחרי, עסקי, תרבותי או משפטי, ולא היה בה אף מוסד להשכלה גבוהה.
    מבחינה מִנהלית נכללה ארץ ישראל בפלך המרכזי של השלטון העות'מאני באזור, פלך דמשק (שנים לאחר מכן צמחה בסוריה תביעה לכלול את ארץ ישראל ב"סוריה הגדולה", והיא התבססה מן הסתם על כך שבהיסטוריה המוסלמית היתה ארץ ישראל כפופה לדמשק). הפלך (איאלה בערבית או איאלת בטורקית) חולק למספר מחוזות: ירושלים, שכם, צפת ועזה, ובכל מחוז (סנג'ק) נכללו מספר נפות (שכונו תחילה נאחיה, ומהמאה ה-19 קאזה). במהלך השנים חלו כמה שינויים במפת המחוזות, וכך, למשל, הועבר במאה ה-16 מחוז צפת (שכלל גם את עכו) מפלך דמשק לפלך חדש - צידון. לאחר מכן הועבר מרכזו של הפלך לביירות, וארץ ישראל פוצלה בין פלך דמשק לפלך ביירות.
     
    התפתחות נוספת התרחשה ב-1840, כשהשלטון על ארץ ישראל חזר לאימפריה העות'מאנית, לאחר שנים אחדות שבהן היה נתון למעשה בידי שליט מצרים מוחמד עלי ובנו איברהים פאשה. כל מחוזותיה של ארץ ישראל המערבית השתייכו עתה לפלך ביירות, בעוד שהסנג'קים של עבר הירדן נותרו כפופים לפלך דמשק.
     
    היהודים הספרדים היוו את האליטה של הקהילה המקומית בתקופה העות'מאנית. העלייה לארץ כללה גם מהגרים ממרכז אירופה ובעיקר ממזרחה, אך מעמדה של היהדות האשכנזית נפל בדרך כלל מזה של הספרדים. נכבדי העדה הספרדית התנגדו לנישואי בניהם ובנותיהם עם בני האשכנזים, ומוכר מכולם הוא סיפור אהבתו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן־יהודה, ללאה אבושדיד. הנערה היפהפייה השיבה לו אהבה, אך משפחתה התנגדה בתוקף לנישואיהם, והתרצתה רק לאחר שנים ומאמצים רבים.
     
    על חיי היהודים בירושלים בתקופה זו ניתן ללמוד רבות ממחקר רחב היקף של פרופ' אמנון כהן. לרשותו של כהן הועמדו הפרוטוקולים של בית הדין המוסלמי בירושלים, שהצטברו ב-400 שנות השלטון העות'מאני בארץ והשתמרו במאות כרכים - בערבית ובטורקית. הוא פרסם, יחד עם עוזריו, ארבעה כרכים - אחד לכל אחת מהמאות 16, 17, 18, 19 - וכותרתם, יהודים בבית המשפט המוסלמי - חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית, מלמדת על תוכנם. הם כוללים תרגום של מאות מסמכי בית הדין, הנוגעים להתדיינות של יהודים בפניו, והחומר העשיר והמרתק מספק תמונה אותנטית של חיי היהודים בירושלים: המקצועות שבהם עסקו (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה ועוד), ועסקאות שבוצעו - בין היהודים לבין עצמם ובינם לבין שכניהם המוסלמים.
     
    מנהיג העדה היהודית בארץ ונציגה כלפי השלטונות היה "הראשון לציון", הרב הראשי הספרדי, שנקרא במאה ה-19 "חכם באשי" ותואר קודם לכן כ"זקן עדת היהודים" או "זקן היהודים". הוא התמנה רשמית על ידי הקאדי המוסלמי, שנהג למעשה לאמץ את בחירתם של בני הקהילה. מחקרו של פרופ' כהן מלמד כי היו גם מקרים שבהם התמנה מנהיג נפרד לעדה האשכנזית, בהסכמת מנהיגי הספרדים. ואולם, כשנקבע זקן עדה אחד לכלל היהודים - הוא היה תמיד ספרדי. ואם מונה לעדה האשכנזית מנהיג נפרד, מעמדו של עמיתו הספרדי היה גבוה יותר.
     
    במחצית השנייה של המאה ה-19 גדלה העדה האשכנזית בירושלים, ומבחינת היהודים התקרב מעמדו של הרב הראשי האשכנזי, רבי שמואל סלנט, לזה של הראשון לציון. העדה האשכנזית אף הפעילה סמכויות שיפוט עצמאיות על חבריה, אם כי מבחינת השלטון העות'מאני המשיך הראשון לציון לשאת את המעמד הבכיר.
     
    במאה ה-17 התדרדר מצבם הכלכלי של יהודי ירושלים, חובות הקהילה רבצו כאבן ריחיים על כתפי היהודים, והתפתח תפקיד ניהולי חדש: הפרנס. הוא טיפל בענייניה הכספיים של הקהילה, והתחייב אישית לחובותיה. מבחינת השלטונות נחשבו היהודים לקבוצה אחת (אף כי העות'מאנים הכירו בקיומן של קבוצות משנה: ספרדית, אשכנזית - שנכללו שתיהן בהגדרת "היהודים הרבניים" - וקראית).13 השאלה שהתעוררה לא אחת נגעה לאחריות של קבוצת משנה אחת לחובותיה של האחרת, והיא החריפה נוכח העובדה שלא פעם שימש בן העדה הספרדית "זקן העדה" של כל "היהודים הרבניים".
     
    מצבן הכלכלי של שתי הקהילות היה קשה באותן שנים. הן נאלצו ללוות כספים בריבית, לא פעם התקשו לעמוד בתשלומים, ולא אחת מצאו את עצמם מנהיגי העדות ופרנסיהן בבית הכלא. קיימות מספר תעודות המלמדות על מאסרם של אשכנזים בגין חוב. לאחר מכן - במקרה אחד אחרי שישה חודשי מאסר - הם קיבלו ארכה לפרעון החוב ונשלחו לבתיהם כדי לנסות לגייס כספים. אל הבקשה לקבלת ארכה התלווה הסבר, והתירוץ השכיח סיפר שהתרומות מהקהילות היהודיות בחו"ל לא הגיעו, או שנשדדו בדרך.
     
    גם מצבן של הקהילות היהודיות במזרח אירופה הורע באותה תקופה, והדבר פגע ביכולת לגייס תרומות. ב-1648 (השנה בה הסתיימה מלחמת שלושים השנה, שהמיטה חורבן על אזורים נרחבים במרכז אירופה) גרר מרד הקוזאקים, שהנהיג בוגדן חמלניצקי נגד השלטון הפולני, פרעות נוראות ביהודי אוקראינה ופולין (גזירות ת"ח־ת"ט). עשרות אלפים נרצחו ורכושם נשדד. היכולת לסייע ליישוב האשכנזי בארץ נפגעה אף היא.
     
    בשנת 1700 הגיעו לירושלים כאלף יהודים אשכנזים, שבתאים, בהנהגת יהודה החסיד. היה זה חיזוק אדיר לקהילה האשכנזית הקטנה. אבל העניין הסתיים בכי רע: יהודה החסיד נפטר זמן קצר לאחר הגיעוֹ לירושלים. בטרם מותו הוא הספיק לרכוש מגרש ליד "חצר האשכנזים" והחל לבנות עליו בית כנסת, אך החובות לבנאים המוסלמים הצטרפו כעת לשאר החובות הכבדים שרבצו על העדה.
     
    חובותיה של הקהילה האשכנזית בירושלים האמירו בשנת 1720 עד כדי כך שהנושים המוסלמים נואשו מהאפשרות לגבות את כספם, ושרפו את "חצר האשכנזים" ואת בית הכנסת. בני הקהילה נאלצו לברוח מהעיר, נאסר על יהודים אשכנזים לגור בירושלים, ואלה שהתעקשו להגיע לעיר יכלו לעשות זאת רק כשהם מתחזים לספרדים. הקהילה האשכנזית בירושלים התחדשה רק כעבור כמאה שנה, כאשר עלו ארצה, בתחילת המאה ה-19, תלמידיו של רבי אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה (הגר"א), וביניהם אברהם שלמה זלמן צורף (סלומון). חלקם התיישבו בירושלים במסווה של בני העדה הספרדית, ולאחר מכן עלה בידם להסיר את האיסור על מגורי אשכנזים בעיר.16 זלמן צורף אף גייס סכומי כסף גדולים מיהודי אירופה, וב-1836 הוא הצליח להשיג אישור לבנות מחדש את החצר האשכנזית.17 הוא עצמו נרצח בידי ערבים ב-1851.
     
    גם מצבה הכלכלי של העדה הספרדית היה קשה במאות ה-17 וה-18, וגם מנהיגיה מצאו עצמם מדי פעם בכלא בגין אי־פרעון חובות, אך מצבם של הס"טים היה בכללו טוב יותר מזה של האשכנזים. יהודים ספרדים המשיכו להתגורר בירושלים לאורך כל התקופה, ולקראת סוף המאה ה-18 הצליחה הקהילה הספרדית לפרוס את חובותיה ולהקל את עוּלם.
     
    במאה ה-19 המשיך היישוב היהודי בארץ להתפתח. הוא התרכז בעיקר בצפת, חברון וירושלים, ולקראת סוף המאה עלה מספרם של יהודי ירושלים על מספר המוסלמים והנוצרים בעיר גם יחד.
    • דניאל פרידמן
    • דניאל פרידמן

      דניאל פרידמן (נולד בשנת 1936) הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (1991) וחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. כיהן כשר המשפטים בממשלת ישראל השלושים ואחת.

      דניאל יונה פרידמן נולד בארץ ישראל, בן ליהודית ולוויקטור, והוא דור שמיני בארץ מצד אמו. הוא נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת אביב. למד בתיכון גאולה במגמת גאוגרפיה וידיעת ארץ ישראל, שסבו, ישראל ויינברג, יסד, והיה פעיל בצופים.
      פרידמן נחשב מומחה למשפט מנהלי, למשפט השוואתי ולמשפט אזרחי - דיני חוזים, דיני ביטוח ודיני נזיקין, ופרסם מאמרים רבים בתחומים אלה, בכתב העת "עיוני משפט" של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ובכתבי עת נוספים. כתב יחד עם נילי כהן את סדרת הספרים "חוזים" שנחשבת לאחד משני הספרים החשובים בתחום. על הכרך הראשון בסדרה הם זכו בפרס זוסמן למשפט.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • לפני המהפכה
    • על גופתם המתה
    • הארנק והחרב
    • ישראל צריכה חוקה - למה
    • אני נכון למות
    • תיק ליברמן
    • הצאר החדש
    • מה שרואים ומה שאין רואים
    • כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
    • המרד נגד הגלובליזציה
    • סיפורי אולם המשפט
    • באזור האפור