הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קסם בשולי הדרך
    ספר מוגן
     
  • קסם בשולי הדרך
    אילונה אנדרוז | תרגום: יעל אכמון
    א(ה)בות הוצאה לאור | אוגוסט 2014 | מד"ב ופנטזיה, רומן רומנטי  | 494 עמ' מודפסים
    רוז דרייטון חיה בשוליים, העולם שבין העולם השבור, בו אנשים נוהגים במכוניות, קונים בוולמרט וקסם הוא אגדה בלבד, והעולם המוזר בו אריסטוקרטים כחולי דם שולטים, מחליפי צורה משוטטים וכוח הקסם שיש לך מתווה את יעודך. רק אלה החיים בשוליים, כמו רוז, יכולים בקלות לנדוד מעולם אחד לאחר, אבל לעולם לא להיות שייכים לשום מקום.
     
    רוז חשבה שאם תאמן את כוחות הקסם שלה, היא תוכל לבנות לעצמה חיים טובים יותר. בינתיים, היא מוצאת את עצמה עובדת במשכורת מינימום בעולם השבור, רק כדי לשרוד.
     
    ואז – היישר מהמקום העמוק ביותר בעולם המוזר, מגיח לחייה, דקלן קמריין, אציל כחול דם, הנחוש לכבוש אותה ואת כוחותיה.
    כשיצורים הרעבים לכוחות הקסם פולשים לשוליים מעולם המוזר, על רוז ודקלן לעבוד יחד כדי להרוס אותם- אחרת הייצורים הנוראיים יטרפו את השוליים על כל יושביו.
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    "רוזי!" השאגה של סבא זעזעה את יסודות הבית.
     
    "מה עשיתי שזה מגיע לי?" רוז ניגבה את קצף סבון הכלים מהידיים במגבת מטבח, הורידה את רובה הקשת מהוו ויצאה בצעדים תקיפים למרפסת.
     
    "רוזיייייי!"
     
    היא פתחה את דלת הרשת בבעיטה. סבא היתמר בחצר, איש ענקי ומדובלל כמו דוב, עיניו המוטרפות קרועות לרווחה, זקנו הסבוך מטונף מדם ומרצועות אפורות רוטטות. היא כיוונה אליו את רובה הקשת. שוב שיכור מהתחת.
     
    "מה אתה רוצה?"
     
    "אני רוצה ללכת לפאב. אני רוצה בירה." קולו דעך ליבבה. "תני לי כסף!"
     
    "לא."
     
    הוא התנודד בחוסר יציבות וסינן לעברה: "רוזי! זאת ההזדמנות האחרונה שלך לתת לי דולר!"
     
    היא נאנחה וירתה בו. החץ פגע לו בין העיניים, וסבא קרס על הגב כמו עץ כרות. רגליו התעוותו על הקרקע.
     
    רוז השעינה את רובה הקשת שלה על המותן. "בסדר, אתם יכולים לצאת."
     
    שני הילדים חמקו ויצאו מאחורי עץ האלון הענקי, שענפיו פשוטים מעל לחצר. שניהם היו מטונפים מבוץ אדמדם, מעסיס צמחים ומשאר חומרים לא מזוהים, שילד בן שמונה וילד בן עשר עשויים למצוא ביער. את צווארו של ג'ורג'י עיטרה שריטה משוננת, ומחטי אורן חומות הזדקרו משיערו הבלונדיני. חבורות אדומות עלו בעור שבין מפרקי ידיו של ג'ק. הוא ראה שהיא מסתכלת על הידיים שלו. עיניו נפערו, הקשתיות הענבריות הבזיקו צהובות, והוא הסתיר את אגרופיו מאחורי הגב.
     
    "כמה פעמים אני צריכה לומר לכם: אל תגעו באבני ההגנה. תראו את סבא קְליטוּס! הוא שוב אכל מוח כלב, ועכשיו הוא שיכור. ייקח לי חצי שעה לשטוף אותו בצינור."
     
    "אנחנו מתגעגעים אליו," אמר ג'ורג'י.
     
    היא נאנחה. "גם אני מתגעגעת אליו. אבל לאף אחד לא מועיל שהוא שיכור. קדימה, בואו ניקח אותו בחזרה לסככה שלו. תעזרו לי להרים את הרגליים."
     
    יחד גררו את גופו הרפוי של סבא בחזרה לסככה שבקצה קרחת היער ושמטו אותו על הנסורת שלו. רוז פרשה את שרשרת המתכת שבפינה, גררה אותה על פני הסככה, נעלה את הקולר שעל הצוואר של סבא ופתחה את העפעף השמאלי שלו לבחון את האישון. עדיין לא היה שם אודם. קליעה מוצלחת — הוא יישאר מעולף שעות.
     
    רוז השעינה את כף הרגל על החזה של סבא, תפסה בחץ ושלפה אותו במשיכה חדה. היא עדיין זכרה את סבא קליטוס של פעם, גבר גבוה ונאה בעל מבטא סקוטי קל וכישרון לא טבעי בלחימה בסיף. למרות גילו הוא עדיין ניצח את אבא בדו־קרב אחד מכל שלושה. ועכשיו הוא היה... הדבר הזה. היא נאנחה. הכאיב לה להסתכל עליו, אבל לא היה מה לעשות. כל עוד ג'ורג'י חי, כך גם סבא קליטוס.
     
    הבנים הביאו את הצינור. היא פתחה את המים, סובבה את הפייה להתזה חזקה וכיוונה את הצינור אל סבא, עד שכל הדם ובשר הכלב נשטפו ממנו. היא מעולם לא הבינה בדיוק איך "ללכת לפאב", משמעותו לרדוף אחרי כלבי רחוב ולאכול את המוח שלהם, אבל כשסבא יצא מעבר למעגל ההגנה שלו, כל כלבלב באזור נמצא בסכנה. עד שגמרה לשטוף אותו, נסגר כבר החור במצחו. כשג'ורג'י החזיר דברים לחיים, לא היה מדובר בחיים ותו לא; הוא הפך אותם כמעט לבלתי ניתנים להשמדה.
     
    רוז יצאה מהסככה, נעלה את הדלת מאחוריה וגררה את הצינור בחזרה למרפסת. העור שלה דיגדג כשחצתה את הגבול הבלתי נראה: הילדים, כנראה, החזירו את אבני ההגנה למקום. היא הביטה בדשא בצמצום עיניים. הנה הן, שורה של אבנים קטנות, רגילות למראה, כמטר זו מזו. כל אבן אצרה מטען קסם קטן. יחדיו הן יצרו מחסום קסום, שהיה חזק דיו כדי למנוע מסבא לצאת מהסככה — אם ינתק שוב את השרשרת.
     
    רוז סימנה לבנים לזוז הצידה והרימה את הצינור. "עכשיו תורכם."
     
    הם התכווצו למגע המים הקרים. היא שטפה את שניהם באופן יסודי, מכף רגל ועד ראש. כשהבוץ נשטף מכפות רגליו של ג'ק, היא ראתה קרע של חמישה סנטימטרים בנעלי "סקצ'רס" שלו. רוז שמטה את הצינור.
     
    "ג'ק!"
     
    הוא התכווץ.
     
    "הנעליים האלה עלו ארבעים וחמישה דולר!"
     
    "סליחה," הוא לחש.
     
    "מחר היום הראשון ללימודים! מה בדיוק עשית?"
     
    "הוא טיפס על עצי האורן כדי להגיע לציפורי עלוקה," אמר ג'ורג'י.
     
    היא נעצה בו מבט נוקב. "ג'ורג'י! הערב אתה יושב חצי שעה לבד מפני שהלשנת."
     
    ג'ורג'י נשך שפתיים.
     
    רוז נעצה מבט חמור בג'ק. "זה נכון? רדפת אחרי ציפורי עלוקה?"
     
    "אני לא יכול להתאפק. הזנבות שלהן זזים כל הזמן..."
     
    היא רצתה להחטיף לו. נכון, הוא לא יכול להתאפק — אין זו אשמתו שנולד חתול — אבל אלה נעליים חדשות לגמרי, שקנתה לו לבית הספר. נעליים שעשתה למענן שמיניות באוויר עם התקציב המשפחתי וחסכה אגורה לאגורה, כדי שלא ייאלץ לנעול את הנעליים הישנות והסמרטוטיות של ג'ורג'י וייראה טוב בדיוק כמו כל שאר הילדים בכיתה ב'. זה פשוט כאב.
     
    הפנים של ג'ק התכווצו למסכה לבנה וקפואה — הוא עמד לפרוץ בבכי.
     
    היא הרגישה בצביטת ניצוץ קטן של קסם. "ג'ורג'י, תפסיק לנסות להחיות את הנעליים. הן מעולם לא היו בחיים."
     
    הניצוץ דעך.
     
    ייאוש משונה הציף אותה, והכאב שלה הפך למעין קהות חושים. לחץ העיק על חזה. נמאס לה מזה, נמאס לה לספור כל דולר, נמאס לה לחסוך בכל דבר, נמאס לה עד מוות. היא חייבת לקנות לג'ק נעליים חדשות. לא למען ג'ק, אלא למען שפיותה שלה. לא היה לרוז מושג מאין תשיג את הכסף, אבל היא ידעה שהיא חייבת לקנות לו זוג נעליים חדש כאן ועכשיו, אחרת תתפוצץ.
     
    "ג'ק, אתה זוכר מה יקרה אם ציפור עלוקה תנשוך אותך?"
     
    "אני אהפוך לאחת מהן?"
     
    "כן. אתה חייב להפסיק לרדוף אחרי הציפורים."
     
    הוא הרכין ראש. "אני בעונש?"
     
    "כן. אני כועסת מכדי להעניש אותך כרגע. נדבר על זה כשנחזור הביתה. לכו תצחצחו שיניים, תסתרקו, תחליפו בגדים ותביאו את הרובים. אנחנו הולכים ל'וולמרט'."
     
    טנדר ה"פורד" הישן היטלטל על המהמורות בדרך העפר. הרובים קירקשו על הרצפה. בלי שהתבקש הניח עליהם ג'ורג'י רגל מייצבת.
     
    רוזי נאנחה. כאן, בשוליים, היא לא התקשתה לגונן עליהם. אבל הם עמדו לעבור מהשוליים לעולם אחר, והקסם שלהם יתפוגג עם המעבר. שני רובי הציד שעל הרצפה יהיו הגנתם היחידה. נקיפת אשמה עברה ברוז. הם זקוקים לרובים בגללה. אלוהים, רק שלא יתנפלו עליה שוב. לא כשהאחים שלה במכונית.
     
    הם גרו בין עולמות: מצד אחד, התקיים העולם המוזר, ומהצד האחר — העולם השבור. שני ממדים זה לצד זה, כמו בבואות מראה. בנקודת "המגע" של הממדים היתה חפיפה קלה, סרט אדמה צר שהשתייך לשניהם — השוליים. בעולם המוזר נקווה הקסם כמו בריכה עמוקה; בשוליים הוא היה טפטוף קל. אבל בעולם השבור לא היה שום קסם שיגונן עליהם.
     
    רוז בחנה את היער המתמשך סמוך לדרך, העצים הענקיים צפופים סביב הנתיב העשוי עפר כבוש. היא נסעה בדרך הזאת כל יום, לעבודה בעולם השבור, אבל היום מילאו אותה הצללים שבין גזעי העצים המסוקסים חרדה.
     
    "בואו נשחק ב'אי אפשר'," אמרה כדי לבלום את החרדה הגואה. "ג'ורג'י, אתה ראשון."
     
    "הוא היה ראשון בפעם הקודמת!" עיניו של ג'ק רשפו באור ענברי.
     
    "לא נכון!"
     
    "כן נכון!"
     
    "ג'ורג'י ראשון," היא אמרה שוב.
     
    "מעבר לגבול אי אפשר להחזיר לחיים דברים מתים," אמר ג'ורג'י.
     
    "מעבר לגבול אי אפשר לגדל פרווה וטפרים," אמר ג'ק.
     
    הם תמיד שיחקו במשחק הזה בזמן הנסיעה לעולם השבור. תזכורת מוצלחת לבנים לגבי מה אפשר ומה אי אפשר לעשות, יעילה בהרבה מהרצאה. אנשים מעטים מאוד בעולם השבור ידעו על השוליים או על העולם המוזר, ולמען ביטחון כל הנוגעים בדבר מוטב שזה יישאר ככה. הניסיון לימד אותה, כי אין טעם לנסות להסביר על קיומו של קסם לאדם מהעולם השבור. לא יאשפזו אותך בבית משוגעים, אבל יקטלגו אותך כטיפוס מוזר ויתרחקו ממך בהפסקת הצהריים.
     
    מבחינת רוב האנשים בעולם השבור, לא היו עולם שבור שוליים או עולם מוזר. הם חיו בארצות הברית, ביבשת צפון אמריקה, בכדור הארץ — וזהו זה. גם בעולם המוזר האנשים ברובם לא היו מסוגלים לראות את הגבול. רק אנשים מיוחדים הבחינו בו, והילדים חייבים לזכור את זה.
     
    ג'ורג'י נגע בידה. תורה הגיע. "מעבר לגבול אי אפשר להסתתר מאחורי אבני הגנה." היא העיפה בהם מבט, אבל הם המשיכו במשחק בלי להבחין בפחדיה.
     
    הדרך היתה נטושה. רק בני שוליים מעטים נסעו בכיוון הזה בשעת ערב כזאת. רוז האיצה, להוטה לגמור כבר עם הנסיעה ולחזור למבטחי הבית.
     
    "מעבר לגבול אי אפשר למצוא דברים אבודים," אמר ג'ורג'י.
     
    "מעבר לגבול אי אפשר לראות בחושך," אמר ג'ק וחייך חיוך רחב.
     
    "מעבר לגבול אי אפשר להבזיק," אמרה רוז.
     
    ההבזק היה הנשק החזק ביותר שלה. למרבית בני השוליים היו כישרונות ייחודיים: אחדים חזו את העתיד, אחדים ריפאו כאבי שיניים, אחדים הקימו מתים, כמו ג'ורג'י, אחרים ידעו להטיל קללות כמו רוז וכמו סבתא שלה. אבל כל אדם, שניחן ולו בשמץ קסם, יכול היה ללמוד להבזיק. זה לא היה עניין של כישרון, אלא של תרגול. אתה מתעל את הקסם מתוך הגוף שלך החוצה בפרץ מבוקר, שנראה כמו שוט או ברק. אם ניחנת בקסם ובסבלנות, יכולת ללמוד להבזיק, וככל שצבע ההבזק שלך היה בהיר יותר, כך הוא היה חם וחזק יותר. הבזק בהיר ורב עוצמה הוא נשק נורא. ביכולתו לשסף גוף, כפי שסכין חם חותך חמאה. מרבית בני השוליים לא היו מסוגלים להפיק הבזק בהיר דיו כדי להרוג או לפצוע. הם היו בני תערובת, שחיו במקום שהקסם בו מדולל, ומרביתם הבזיקו באדום ובכתום כהה. בני מזל מעטים הצליחו להגיע להבזק ירוק או כחול.
     
    ההבזק שלה היה תחילת כל הצרות שלהם.
     
    לא, הירהרה רוז, היו להם מספיק צרות גם לפני כן. משפחת דרֵייטון תמיד היתה חסרת מזל. הם היו חכמים וערמומיים מדיי לטובתם שלהם. סבא היה שודד ים ונווד. אבא היה מחפש זהב. סבתא היתה עקשנית כפרדה, ותמיד חשבה שהיא יודעת טוב יותר מכולם. אמא היתה שרלילה. אבל כל הבעיות הללו לא השפיעו אלא על בני דרייטון יחידים. כשרוז הבזיקה בלבן ביריד הבוגרים, היא משכה את תשומת לבן של אינספור משפחות שוליים הישר אל השבט הקטן שלהם. אפילו עכשיו, אפילו כשהיא נאלצת לנסוע עם רובים על הרצפה, היא לא התחרטה על זה. היא הרגישה אשמה, היא הצטערה שהעניין קרה כפי שקרה, אבל בהינתן הזדמנות חוזרת היא היתה עושה את זה שוב.
     
    הדרך התעקלה מולה. רוז פנתה קצת יותר מדיי מהר. מתלי הטנדר חרקו.
     
    אדם עמד באמצע הדרך, כמו כתם אפור על רקע הדמדומים הקרבים.
     
    היא לחצה בכוח על דוושת הבלמים. הטנדר החליק בצווחה על העפר הקשה והיבש של הדרך. לרגע הבחינה בשיער ארוך וחיוור ובעיניים ירוקות וחודרות, המביטות היישר לעברה.
     
    הטנדר דהר לכיוונו; היא לא הספיקה לבלום בזמן.
     
    האיש זינק היישר למעלה. רגליים במגפיים אפורים כהים נחתו על גג הטנדר בקול חבטה — ונעלמו. האיש ניתר הצדה מעל לגג ונעלם בין העצים.
     
    הטנדר החליק ועצר. רוז התנשפה. הלב שלה התחבט בחזה. קצות אצבעותיה עקצצו, ובפיה עמד טעם מר.
     
    היא לחצה בחוזקה על התפס לפתיחת חגורת הבטיחות שלה, פתחה את הדלת בכוח וקפצה החוצה אל הדרך. "נפצעת?"
     
    היער היה שקט.
     
    "שלום?"
     
    שום תגובה. האיש נעלם.
     
    "רוז, מי זה היה?" עיניו של ג'ורג'י היו גדולות כצלוחיות.
     
    "אני לא יודעת." גופה הוצף תחושת הקלה — היא לא פגעה בו. היא נבהלה עד מוות, אבל לא פגעה בו. כולם בסדר. איש לא נפגע. כולם בסדר...
     
    "ראית את החרבות?" שאל ג'ק.
     
    "איזה חרבות?" היא ראתה רק שיער בלונדיני, עיניים ירוקות וגלימה כלשהי. היא אפילו לא הצליחה להיזכר בפנים שלו — רק בכתם חיוור.
     
    "היתה לו חרב," אמר ג'ורג'י. "על הגב."
     
    "שתי חרבות," תיקן אותו ג'ק. "אחת על הגב ואחת על החגורה."
     
    אחדים מהמקומיים המבוגרים יותר אהבו לשחק בחרבות, אבל לאיש מהם לא היה שיער בלונדיני ארוך. ולאיש מהם לא היו עיניים כאלה. מרבית האנשים היו נבהלים לנוכח טנדר השועט לעברם. הוא לטש בה מבט, כמו נעלב מכך שכמעט דרסה אותו. כאילו היה מלך הדרך או משהו.
     
    אנשים זרים אף פעם לא היו דבר טוב בשוליים. מוטב לא להתמהמה.
     
    ג'ק ריחרח את האוויר ועיקם את אפו כמנהגו, כשחיפש עקבות ריח. "בואו נמצא אותו."
     
    "בואו לא."
     
    "רוז..."
     
    "כבר עכשיו אתה הולך על קרח דק." היא נכנסה לטנדר וטרקה את הדלת. "אנחנו לא רודפים אחרי איזה אידיוט, שחושב כי שולי הדרך לא נועדו לאנשים חשובים כמוהו." היא נשפה בבוז וניסתה להשתלט על קצב הלב שלה.
     
    ג'ורג'י פתח את הפה.
     
    "אף מילה."
     
    כעבור דקה או שתיים הם הגיעו לגבול, הנקודה שבה מסתיימים השוליים ומתחיל העולם השבור. רוז הרגישה תמיד ברגע המדויק של המעבר אל העולם השבור. תחילה היתה חרדה מפלחת את חזה, אחריה היה רגע של סחרחורת עזה, ואז כאב. כאילו רטט הקסם, הניצוץ החמים, שהתקיים במקום כלשהו בתוכה, גווע במהלך החצייה. הכאב נמשך רק שבריר שנייה, אבל היא תמיד חששה מפניו. אחריו היא הרגישה לא שלמה. שבורה. זה היה מקור הכינוי של הממד נטול הקסם.
     
    גבול זהה התמשך בקצה האחר של השוליים, במעבר אל העולם המוזר. היא מעולם לא ניסתה לחצות אותו. היא לא היתה בטוחה שהקסם שלה יהיה חזק מספיק כדי לשרוד.
     
    הם נכנסו לעולם השבור ללא בעיות. היער הסתיים עם השוליים. עצי אלון ואורן רגילים של מדינת ג'ורג'יה תפסו את מקום העצים הכהים, העתיקים. דרך העפר הפכה סלולה.
     
    הם נסעו בכביש הדו־מסלולי הצר, עברו על פני תחנות הדלק התאומות, עד השדרה. רוז בדקה, שאין תנועה בשדרה, ופנתה ימינה לעבר העיירה פָּיין בּארֶן.
     
    מטוס חלף בשאגה מעליהם בדרכו אל נמל התעופה סוואנה, שנמצא רק שלושה קילומטרים משם. העצים פינו את מקומם לקניונים פתוחים ולאתרי בניין, שהיו פזורים בין תלים של בוץ ג'ורג'יה אדום. בריכות ונחלים קטעו את המישור — החוף נמצא במרחק ארבעים דקות נסיעה בלבד מכאן, כך שכל חור באדמה התמלא במוקדם או במאוחר במים. הם חלפו על פני בתי מלון — "קומפורט אין", "נייטס אין", "מריוט", "אמבסי סוויטס" — עצרו ברמזור, חצו את המחלף ולבסוף פנו אל מגרש החנייה ההומה של "וולמרט".
     
    רוז חנתה בצד והחזיקה את הדלת פתוחה בשביל הבנים. הזוהר הענברי התפוגג מעיניו של ג'ק. עכשיו הן היו חומות־כהות פשוטות. היא נעלה את הטנדר, בדקה את הדלת רק ליתר ביטחון — היא היתה נעולה היטב — ופנתה לעבר הדלתות המוארות.
     
    "עכשיו תזכרו," אמרה בעודם משתלבים בעדר הקונים של שעת הערב. "נעליים וזהו. אני רצינית."
    • אילונה אנדרוז
    • אילונה אנדרוז
      אילונה אנדרוז הוא שם עט של אילונה וגורדון –  בעל ואישה. אילונה ילידת רוסיה שהגיעה כילדה לארה”ב וגורדון היה בעברו קצין תקשורת בצבא האמריקאי.  השניים הכירו בלימודי כתיבה יוצרת בקולג’, שם לאילונה היו ציונים גבוהים משלו וגורדון עדיין מלקק אתת פצעיו…
      השמועות על כך שגורדון היה קצין במודיעין עם רשיון להרוג ושאילונה היתה מרגלת רוסיה מסתורית שפיתתה אותו מעולם לא הוכחו כנכונים.
      השניים גרים באורוגון, ארה”ב יחד עם שני ילדיהם, שלושת כלביהם וחתולם. יחד הם כתבו שתי סדרות שהפכו לרב מכר עולמי: עולם השוליים ו- הפנטזיה האורבנית על קייט דניאלס. (שתצא גם היא בהוצאת א(ה)בות)
     
  • המלצות נוספות
    • מאהב מהאופל- ספר 1 בסדרת הפגיון השחור
    • חוב של כבוד
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • מחברת הלב
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • המנהרה
    • מטורפת
    • ללא עקבות
    • הסוכן
    • הפרחים האבודים של אליס הארט