הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קמע
    ספר מוגן
     
  • קמע
    רוברטו בולניו | תרגום: אדם בלומנטל
    עם עובד | יולי 2018 | פרוזה תרגום | 153 עמ' מודפסים
    אָאוּקְסילְיוֹ לָקוּטוּר היא משוררת אורוגוואית בגיל העמידה, גבוהה וכחושה כמו דון קיחוטה, שבחרה לחיות במקסיקו. קוראי הרומן המפורסם של בולניו בלשי הפרא יזכרו בוודאי את המונולוג המובא מפיה שם, שבו היא מספרת על המאורע המכונן בחייה, שאירע בספטמבר 1968: הסתגרותה במשך שלושה עשר ימים בשירותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות באוניברסיטה הלאומית האוטונומית בעת הפריצה האלימה של משטרת מקסיקו לקמפוס.
     
    ברומן קצר זה שוב נותן המחבר את רשות הדיבור לאאוקסיליו, והשהות ההיא בשירותים נעשית מעין מנהרת זמן שלוקחת את המספרת אל עברה הרחוק יותר וגם אל העתיד להתרחש בעשורים שלאחר מכן – חיים שלמים של ספק צופה מן הצד ספק משתתפת  בחיי התרבות של הכרך המקסיקני הגדול, שזכתה ברבות הימים בכינוי "אֵם השירה המקסיקנית". פרק אחר פרק היא מספרת  על חיי הנוודות התלושים לכאורה שהיא חיה הרחק ממולדתה, על קשריה ומפגשיה עם דמויות שונות בעולם הבוהמה המקומי, משוררים ספרדים גולים, הציירת רמדיוס וארו, דורות של משוררים צעירים, ובהם ארטורו בלאנו, בן דמותו של המחבר.
     
    באאוקסילו יצר בולניו גיבורה מרתקת שבדרכה המיוחדת תופסת מקום מרכזי בעולמו הספרותי.
     
    "רומן יפה ומרגש... מחברו מצליח להקים לחיים דמות שתישאר בוודאי חקוקה בזיכרונו של הקורא" (איגנסיו מרטינס דה פיסון, אָה־בֶּה־סֶה).
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    זה יהיה סיפור אימה. רומן פשע אפל ומבעית. אבל הוא לא ייראה כזה, כי אני המספרת אותו. אני הדוברת ולכן הוא לא ייראה כמו סיפור אימה. אבל לאמיתו של דבר, זהו סיפור על פשע נורא.
    אני ידידתם של כל המקסיקנים. הייתי יכולה לומר: אני אם השירה המקסיקנית, אבל מוטב שלא אומר כך. אני מכירה את כל המשוררים, וכל המשוררים מכירים אותי. כך שהייתי יכולה לומר כך. הייתי יכולה להגיד: אני האם, ונושבת פה רוח מערבית מחורבנת זה עידן ועידנים, אבל מוטב שלא אומר כך. הייתי יכולה לומר, למשל: אני הכרתי את ארטוריטו בלאנו כשהיה בן שבע עשרה, ילד ביישן שכתב מחזות ושירים ולא ידע לשתות, אבל זה יהיה סוג של חזרה, ואותי חינכו (בשוט חונכתי, בשרביט ברזל) שחזרות הן דבר מיותר ושהטיעון חייב לעמוד בפני עצמו.
    מה שאני כן יכולה לומר הוא שמי.
    שמי אָאוּקְסִילְיוֹ לָקוּטוּר ואני אורוגוואית, ממונטווידאו, אם כי כשהאדים עולים לי לראש, אדי המוזרות, אני אומרת שאני צָ'רוּאָה, שזה אותו דבר ולא אותו דבר, ומבלבל את המקסיקנים בפרט ואת הלטינו־אמריקאים בכלל.
    אבל מה שחשוב הוא שיום אחד הגעתי למקסיקו בלי שידעתי בדיוק על מה ולמה, ואיך או מתי.
    הגעתי למקסיקו הבירה בשנת 1967 או אולי בשנת 1965 או ב-1962. אני כבר לא זוכרת את התאריכים או את המסעות, יודעת רק שהגעתי למקסיקו ומאז לא עזבתי. אולי ננסה להיזכר בכל זאת. נמתח את הזמן כפי שמותחים עור של אישה חסרת הכרה על שולחן של מנתח פלסטי. בואו נראה. הגעתי למקסיקו כשלֵאון פֵליפֶּה עוד היה בחיים — איזה ענק, תופעת טבע — ולאון פליפה מת ב-1968. הגעתי למקסיקו כשפדרו גַרְפְיָאס עוד היה בחיים — איזה איש גדול, ומלנכולי כל כך, ודון פדרו מת ב-1967, מכאן שוודאי הגעתי לפני 1967. אז בואו נגיד שהגעתי למקסיקו ב-1965.
    כן, בהחלט, נראה לי שהגעתי ב-1965 (אם כי אולי אני טועה, אני כמעט תמיד טועה) והתרועעתי עם הספרדים האוניברסלים הללו מדי יום ביומו, שעה אחר שעה, בלהט של משוררת ובמסירות המוחלטת של אחות אנגלייה או של אחות קטנה שמשתדלת לטובת אחיה הגדולים, שהיו נוודים כמוני, אם כי הגלות שלהם הייתה שונה מאוד משלי, אותי לא סילק איש ממונטווידאו, יום אחד פשוט החלטתי לנסוע והלכתי לבואנוס איירס, וכעבור כמה חודשים, אולי שנה, החלטתי להמשיך הלאה כי ידעתי כבר שהיעד שלי הוא מקסיקו, וידעתי שלאון פליפה חי במקסיקו ולא הייתי בטוחה לגמרי אם גם פדרו גרפיאס חי שם, אבל נדמה לי שלמעשה שיערתי שכן. אולי הטירוף הוא שדחף אותי לצאת למסע. אולי. אז אמרתי שהמניע היה תרבות. לפעמים התרבות יכולה להיות טירוף, כמובן, או להכיל את הטירוף. אולי לב שבור דחף אותי לנסוע. אולי אהבה מופרזת וחסרת גבולות. אולי היה זה הטירוף.
    מה שבטוח הוא שהגעתי למקסיקו ב-1965 והתייצבתי אצל לאון פליפה ואצל פדרו גרפיאס ואמרתי להם: אני עומדת לרשותכם לכל דבר ועניין. בטח מצאתי חן בעיניהם, כי אנטיפתית אני לא, אולי קצת מעיקה לפעמים, אבל אנטיפתית — לעולם לא. והדבר הראשון שעשיתי היה לקחת מטאטא ולטאטא להם את הבית ואחר כך ניקיתי את החלונות ובכל פעם שיכולתי ביקשתי מהם כסף ועשיתי להם קניות. והם היו אומרים לי, בנימה הספרדית הזאת, המיוחדת כל כך, אותה מנגינה מחוספסת שמעולם לא עזבה אותם, איך החליקו על פני ה-c וה-z ואיך השאירו את ה-s יתומה ותאוותנית יותר מתמיד, אאוקסיליו, הם היו אומרים לי, תפסיקי להתרוצץ בדירה, אאוקסיליו, תעזבי את הניירות האלה בשקט, אישה, אבק וספרות תמיד הלכו טוב ביחד. ואני עמדתי שם והסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי, הם כל כך צודקים, האבק תמיד, והספרות תמיד, ומכיוון שחיפשתי אז עוד ועוד גוונים דמיינתי מצבים מופלאים ועצובים, דמיינתי את הספרים הדוממים על המדף ואת אבק העולם חודר אט־אט לספריות, עיקש, בלתי ניתן לעצירה, ואז הבנתי שספרים הם טרף קל לאבק (הבנתי, כן, אבל לא השלמתי עם זאת), ראיתי מערבולות אבק, ענני אבק מתחשרים מעל איזו ערבה שהתקיימה בנבכי זיכרוני, והעננים התקדמו עד שהגיעו למקסיקו הבירה, העננים שמן הערבה הפרטית שלי שהייתה הערבה של כולם, אם כי רבים סירבו להכיר בה, ואז הכול התכסה במעטה אבק, הספרים שכבר קראתי והספרים שהתכוונתי לקרוא, ולא היה עוד מה לעשות, לא משנה כמה פעמים אטאטא ואעביר סמרטוט לעולם לא אוכל להסיר את האבק, כי האבק הוא חלק מהותי מהספרים, ושם הם חיים בדרכם או מחקים משהו שדומה לחיים.
    זה מה שראיתי. זה מה שראיתי בצמרמורת שרק אני הרגשתי. אחר כך פקחתי עיניים והופיעו שמי מקסיקו. אני במקסיקו, חשבתי, עוד בטרם חלפה הצמרמורת לגמרי. אני כאן, חשבתי. מִניה וביה שכחתי את האבק. ראיתי את השמיים מבעד לחלון. ראיתי את הקירות שהאור של מקסיקו הבירה הסתנן דרכם. ראיתי את המשוררים הספרדים ואת הספרים הנוצצים שלהם. ואמרתי להם: דון פדרו, לאון (מוזר, לקשיש המכובד שבהם פניתי בלשון קרבה; ודווקא הצעיר הרתיע אותי ולא יכולתי לפנות אליו אלא בלשון של כבוד!), הרשו לי לטפל בזה, אתם תתעסקו בשלכם, המשיכו לכתוב בשקט והעמידו פנים שאני בלתי נראית. והם צחקו. או ליתר דיוק, לאון פליפה צחק, אם כי קשה היה לדעת, למען הכנות, אם הוא צוחק או מכחכח בגרונו או מקלל, האיש הזה היה כמו הר געש, ודון פדרו גרפיאס, לעומת זאת, הסתכל עליי ומייד הסיט את מבטו (מבט עצוב כל כך) ונעץ אותו, לא יודעת, באגרטל או בכוננית מלאה ספרים (מבט מלנכולי כל כך), ואז אני חשבתי: מה יש באגרטל הזה, מה יש בשִדרות הספרים האלה שמבטו נעוץ בהן שמעורר עצב שכזה. ולפעמים הרהרתי, אחרי שהוא יצא מהחדר או כשלא הסתכל עליי, הרהרתי ואפילו התבוננתי באותו אגרטל או בספרים האמורים והגעתי למסקנה (מסקנה שזנחתי עד מהרה) שבחפצים האלה, שלכאורה אינם מזיקים, מסתתר הגיהינום או אחד משעריו הנסתרים.
    ולפעמים היה דון פדרו תופס אותי מסתכלת על האגרטל או על שדרות הספרים שלו ושואל אותי על מה את מסתכלת, אאוקסיליו, ואז הייתי אומרת, מה? אני? כאילו אני לא מבינה שום דבר או חולמת בהקיץ, אבל לפעמים גם הייתי שואלת על דברים שלכאורה לא קשורים לנושא, אבל בבחינה מקרוב דווקא שייכים בהחלט: דון פדרו, אמרתי לו, ממתי יש לך את האגרטל הזה? קיבלת אותו במתנה? יש לו ערך מיוחד בשבילך? והוא רק הביט בי ולא ידע מה לענות. או שאמר: זה סתם אגרטל. או: אין לו משמעות מיוחדת. אז למה אתה מביט בו כאילו מסתתר בו שער סמוי אל התופת? הייתי צריכה להשיב לו. אבל לא השבתי. פלטתי רק: אהה, אהה, צורת דיבור שנדבקתי בה איכשהו בחודשים הראשונים שלי במקסיקו הבירה. אף על פי כן, הראש שלי המשיך לעבוד, לא משנה כמה פעמים אמרתי אהה. ופעם אחת — זיכרון משעשע — הייתי לבד בחדר העבודה של פדריטו גרפיאס והתבוננתי באגרטל שהוא הביט בו בעצב רב כל כך, וחשבתי: אולי הוא מביט בו ככה כי אין בו פרחים, כמעט אף פעם אין בו פרחים, וניגשתי לאגרטל ובחנתי אותו מזוויות שונות, ואז (התקרבתי עוד ועוד, התקדמתי לעבר מושא ההתבוננות בתנועה לוליינית) חשבתי: אני הולכת להכניס את היד שלי ללועו השחור של האגרטל. זה מה שעלה בדעתי. וראיתי איך ידי ניתקת מגופי, מתרוממת, מרחפת מעל לועו השחור של האגרטל, מתקרבת אל שפתו הממורקת, ובדיוק באותו רגע קול דקיק בקרבי אמר לי: היי, אאוקסיליו, מה את עושה, מטורפת, וזה מה שהציל אותי, נדמה לי, כי בו ברגע קפאה זרועי, וידי נותרה תלויה באוויר, בתנוחה כמו של רקדנית מתה, סנטימטרים אחדים מפי התופת הזה, ומאותו רגע והלאה אינני יודעת מה קרה לי אם כי אני יודעת בהחלט מה לא קרה אבל יכול היה לקרות לי.
    לפעמים לוקחים סיכונים. זאת האמת לאמיתה. לוקחים סיכונים ונעשים כלי משחק בידי הגורל, אפילו ברגעים הכי פחות מתקבלים על הדעת.
    בפעם ההיא, ליד האגרטל, התחלתי לבכות. או ליתר דיוק: דמעות פרצו מעיניי בבלי דעת ונאלצתי להתיישב בכורסה, הכורסה היחידה שהחזיק דון פדרו בחדר ההוא, כי אלמלא התיישבתי, הייתי מתעלפת. אני יכולה להעיד לפחות שברגע מסוים התערפלה ראייתי ופקו ברכיי. וכשכבר ישבתי באו עליי רעידות כה עזות עד כי נראה שאני על סף התקף. והגרוע מכול היה שכל דאגתי באותו רגע הייתה שמא ייכנס פדריטו גרפיאס ויראה אותי במצב העגום הזה. בו בזמן לא חדלתי לחשוב על האגרטל אבל נמנעתי מלהביט בו, אף כי ידעתי (טיפשה גמורה אינני) שהוא נמצא שם בחדר, ניצב על מדף שהחזיק גם קרפד עשוי מכסף, קרפד שעורו כמו ספג לתוכו את כל הטירוף של הירח המקסיקני. ואחר כך, רועדת עדיין, קמתי והתקרבתי שוב לעבר האגרטל, נראה לי שמתוך כוונה בריאה לנפץ אותו על הרצפה, על המרצפות הירוקות, ולכן הפעם לא ניגשתי אל מושא אימתי בתנועה לוליינית אלא בקו ישר, בקו ישר לא יציב, אבל בקו, בסופו של דבר, ישר. וכשהייתי כחצי מטר מהאגרטל שוב נעצרתי ואמרתי לעצמי: אם לא התופת, ודאי יש בו סיוטים, כל מה שאנשים איבדו נמצא בו, כל מה שמכאיב וכל מה שמוטב לשכוח.
    ואז חשבתי: האם יודע פדריטו גרפיאס מה מסתתר בתוך האגרטל שלו? האם יודעים המשוררים מה אורב בלוע שאין לו קרקעית של האגרטלים שלהם? ואם הם יודעים, למה הם לא משמידים אותם, למה הם לא מקבלים על עצמם את האחריות הזאת?
    ביום ההוא לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. יצאתי מוקדם מהרגיל והלכתי לטייל ביער צַ'פּוּלְטֶפֶּק. מקום יפה ומרגיע. אבל כל כמה שלא התפעלתי ממראה עיניי בזמן ההליכה, לא הצלחתי להוציא מהראש את האגרטל ואת חדר העבודה של פדריטו גרפיאס, את ספריו ואת מבטו העצוב כל כך, שנפל פעם על חפצים תמימים ופעם על חפצים מסוכנים מאין כמותם. וכך, עיניי חוזות בקירות הארמון של מקסימיליאנו וקרלוטה או בהשתקפות העצים על פני אגם צ'פולטפק, בדמיוני ראיתי רק משורר ספרדי מביט באגרטל בעצב חובק כול. וזה עורר בי זעם. או ליתר דיוק: בתחילה התעורר בי זעם. תהיתי מדוע הוא לא עושה שום דבר בנידון. מדוע ממשיך המשורר להביט באגרטל במקום לצעוד שני צעדים (שניים־שלושה צעדים שייראו כה אלגנטיים במכנסי הפשתן הגסים שלו), להרים את האגרטל בשתי ידיים ולנפץ אותו על הרצפה. אבל אחר כך התפוגג הזעם והתחלתי להרהר בעוד הבריזה ביער צ'פולטפק ("יער צ'פולטפק הציורי", כפי שכתב מנואל גוּטְיירֶס נאחֵרָה) מלטפת את קצה אפי, עד שהבנתי שפדריטו גרפיאס כבר שבר קרוב לוודאי אגרטלים רבים, חפצים מסתוריים רבים במהלך חייו, רבים מספור! ועוד בשתי יבשות! ומי אני בכלל שאנזוף בו, ולו רק ביני לביני, על חוסר המעש שלו נוכח האגרטל שבחדר העבודה שלו.
    וברוח זו אפילו חיפשתי סיבות שיצדיקו את המשך נוכחותו של האגרטל, ואף מצאתי יותר מאחת, אבל מה הטעם למנות אותן, אין בכך שום תועלת. האגרטל פשוט היה שם, אם כי הוא יכול היה להיות גם על אדן חלון פתוח במונטווידאו או על שולחן העבודה של אבי, שמת לפני זמן כה רב וכבר כמעט שכחתי אותו, בבית הישן של אבי, דוקטור לקוטור, בית ושולחן שנופלים ברגעים אלו ממש אל תהום הנשייה.
    מכל מקום, ביקרתי בקביעות אצל לאון פליפה ואצל פדרו גרפיאס ועזרתי להם ככל יכולתי: הסרתי את האבק מהספרים וטיאטאתי את הרצפה, למשל, וכשהביעו התנגדות אמרתי להם עזבו אותי בשקט, אתם תכתבו ותנו לי לתחזק את הבית, ואז לאון פליפה צחק ודון פדרו לא צחק, פדריטו גרפיאס, מלנכולי שכמותו, הוא לא צחק, הוא נעץ בי את עיניו המזכירות שני אגמים בשעת שקיעה, אגמים בלב הרים שאין איש מבקר בהם, אגמים עצובים ושקטים, כה שקטים עד כי נדמה שאינם מן העולם הזה, והוא אמר אל תטרחי, אאוקסיליו, או תודה, אאוקסיליו, ויותר לא הוסיף. איזה איש נפלא. איזה איש תם וישר. הוא עמד שם, בלי לזוז, ואמר לי תודה. זה היה הכול, ולי זה הספיק. כי אני מסתפקת במעט. זה בולט לעין. לאון פליפה אמר שאני יפה, את יקרה מפז, אאוקסיליו, הוא אמר ורצה לעזור לי בכמה פֵּסוֹ, אבל בדרך כלל כשהציעו לי כסף זעקתי לשמיים (פשוטו כמשמעו), אני עושה את זה מרצון, לאון פליפה, אמרתי לו, אני עושה את זה כי אני חדורת הערצה. ובזמן שלאון פליפה הרהר רגע בביטוי שלי, הנחתי את הכסף שנתן לי על השולחן והמשכתי בעבודתי. שרתי. שרתי בזמן העבודה ולא היה אכפת לי אם אני עובדת בחינם או בתשלום. למעשה, אני חושבת שהעדפתי לעבוד בחינם (אם כי תהיה זו צביעות לומר שלא שמחתי כששילמו לי). אבל אצלם העדפתי לעבוד בחינם. הייתי מוכנה לשלם מכיסי כדי להסתובב בחופשיות בין הספרים והניירות שלהם. על פי רוב היו נותנים לי — ואני קיבלתי — מתנות. לאון פליפה נתן לי צלמיות חֵמר מקסיקניות. אין לי מושג מאיפה השיג אותן, כי גם בביתו לא היו לו רבות. אני חושבת שהוא קנה אותן במיוחד בשבילי. איזה עצב היה בצלמיות האלה. הן היו יפות כל כך. זעירות ויפות. לא הסתתר בהן שום שער לתופת או לשמיים, הן היו רק צלמיות מעשה ידי אינדיאנים, שמכרו אותן אחר כך לסוחרים שבאו לאוֹאָחָאקה כדי לקנות אותן ומכרו אותן אחר כך הרבה יותר ביוקר בשווקים או בדוכני רחוב במקסיקו הבירה. דון פדרו גרפיאס, לעומת זאת, נתן לי ספרים, ספרי פילוסופיה. עכשיו עולה בזיכרוני ספר של חוסה גָאוֹס, שהתחלתי לקרוא אבל לא מצא חן בעיניי. גם חוסה גאוס היה ספרדי וגם הוא מת במקסיקו. חוסה גאוס המסכן, הייתי צריכה להתאמץ יותר. מתי מת גאוס? נדמה לי שב-1968, כמו לאון פליפה, או ב-1969, ובהחלט ייתכן שמת מרוב צער. פדריטו גרפיאס מת ב-1967, במונטריי. לאון פליפה מת ב-1968. את הצלמיות שנתן לי איבדתי זו אחר זו. עכשיו הן בטח על כונניות בבתים מהוגנים או בדירות גג בשכונת נאפולס או בשכונת רומא או בשכונת היפּוֹדרוֹמוֹ־קוֹנדֵסָה. אלה שלא נשברו, כמובן. אלה שנשברו נבלעו בוודאי באבק של מקסיקו הבירה. גם את הספרים של פדרו גרפיאס איבדתי. את ספרי הפילוסופיה תחילה, ואחר כך, למרבה האסון, גם את ספרי השירה.
    לפעמים אני חושבת שגם הספרים וגם הצלמיות עדיין מלווים אותי איכשהו. אבל איך ייתכן שהם מלווים אותי? אני תוהה. האם הם מרחפים מסביבי? האם הם מרחפים מעל ראשי? האם הספרים והצלמיות שאיבדתי הפכו לאוויר של מקסיקו הבירה? לאפר שמכסה על העיר הזאת מצפון לדרום וממזרח למערב? ייתכן. הלילה האפל של הנפש שועט ברחובות מקסיקו הבירה ומטאטא הכול מלפניו. כמעט לא נשמעים כאן עוד שירים, במקום הזה שהיה פעם שיר אחד גדול. ענן האבק מרסק הכול. תחילה את המשוררים, אחר כך את האהבות ולבסוף, כשנדמה ששׂבַע והוא עומד להתפוגג, שב הענן ומתיישב במרומי עירך או מוחך ומודיע לך בתנועות מסתוריות שאין בכוונתו לזוז משם.
    • רוברטו בולניו
    • רוברטו בולניו
      רוברטו בולניוֹ נולד בסנטיאגו בירת צ'ילה ב-1953 לאב נהג משאית ולאם מורה. ב-1968 עקר עם משפחתו למקסיקו. עם בחירת איינדה לנשיא צ'ילה ב-1973 שב למולדתו ושם נעצר ושוחרר כעבור ימים מספר.
      בשובו למקסיקו הקים עם ידידו מריו סנטיאגו פַּפַּסְקְיארוֹ תנועה אוונגארדית בשירה, שהתקראה בשם "אינְפְרָאריאָליזם" וביקשה למרוד בכל גילוייה הממוסדים של הספרות.
      כעבור זמן לא רב נסע לאירופה, וב-1977 השתקע בקטלוניה. במשך שנים התפרנס מעבודות מזדמנות (בין השאר כשוטף כלים, עובד מכולת, שומר לילה בקמפינג), ובהדרגה התחילו קובצי שירה ויצירות סיפורת שלו לזכות בפרסים כספיים בתחרויות ספרותיות שונות.
      ב-1998 ראה אור הרומן בלשי הפרא (ספריה לעם, 2011), שזיכה אותו בשניים מהפרסים הנחשבים ביותר בעולם ההיספאני (פרס אֵראלְדֶה לשנת 1998 ופרס רוֹמוּלוֹ גָיֵגוֹס לשנת 1999), תורגם בהצלחה לשפות רבות וקיבע את מעמדו כדמות מובילה.
      בולניו מת ב-2003, ובין היצירות מעיזבונו בולט במיוחד הרומן רחב היריעה 2666 (ספרייה לעם, 2016). בספרייה לעם יצאו גם שני הרומנים הקצרים נוקטורנו בצ'ילה (2006) וכוכב רחוק (2008) וקובץ הסיפורים הקצרים שיחות טלפון (2012).
     
  • המלצות נוספות
    • רוח רפאים
    • יום א‘ של המתים
    • פינות אפלות
    • שיער כחול פרחים אדומים
    • 2666
    • בתו של סוחר המשי
    • הסוכן
    • גברת בירד היקרה
    • מחברת הלב
    • המנהרה
    • הראיון האחרון
    • אדל