הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קלמנטיין יוצאת לטיול (פעמיים)
  • קלמנטיין יוצאת לטיול (פעמיים)
    שרה פניפקר | תרגום: אסנת הדר
    מטר | יולי 2014 | ראשית קריאה, ילדים | 152 עמ' מודפסים

    הספר השישי בסדרה האהובה "קלמנטיין"

     

    בעיני קְלֶמֶנְטַיין, האביב הוא עניין רציני. באביב, עץ התפוחים שלה מתחיל לצמוח.

    באביב מַרְגָרֶט, החברה הכי טובה שלה, חוטפת שַׁגַּעַת ניקיונות.

    באביב גם יש טיול שנתי של כל בית-הספר. קְלֶמֶנְטַיין אוהבת טיולים, אבל היא לא בטוחה שתסתדר עם הכללים הנוּקשים לגבי "רַעֲשֵׁי הָאֲכִילָה", שמַרְגָרֶט הזהירה אותה לגביהם.

    ואם זה לא מספיק, לאוֹלִיב, הילדה החדשה שהצטרפה לכיתה, יש שפה פרטית! וכל הילדים מתלהבים ממנה ושוכחים להתלהב מקְלֶמֶנְטַיין.

    ומה בקשר ל"ענן" הסירחון המסתורי שנדבק לאוטובוס מספר 7 של ההסעה? תהיו בטוחים שקְלֶמֶנְטַיין תפתור את התעלומה הריחנית הזאת.

    במהלך הטיול קְלֶמֶנְטַיין מתחילה לחשוב על כללים. מי קובע אותם, ומה המשמעות שלהם והאם יש כללים שמותר להַפֵר? אולי אפילו כדאי להַפֵר? ספר חדש בסדרה האהובה שכבשה לבבות.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    69 48.3
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון: פרק 1

     

     

    תאמינו לי, האביב הוא דבר ממש חשוב פה בבוסטון. אחרי השלג והקרח, כל העיר קצת משתגעת כשמזג־האוויר החם מגיע בפעם הראשונה. אז כשאמא שלי בדקה את התֶרְמוֹמֶטֶר, שזה מין מַדחוֹם שמודד את החום של האוויר, ביום ראשון אחר־הצהריים והכריזה שהגיע הזמן לטיול האביב המשפחתי השנתי בפארק בוסטון, לקחתי את מחברת הציורים שלי כי ידעתי שאֶרְאֵה משהו מעניין.

    ובאמת ראיתי, תכף ומיד. ליד הפסל "פַּנוּ דֶרֶך לבַּרְוָוזוֹנִים" בגן הציבורי, שם אנחנו תמיד מתחילים את הטיול שלנו, ראיתי את מַרְגָרֶט, החבֵרה שלי, עומדת מעל ברווזון הפְּלִיז הזהוב האחרון. היא לבשה כפפות גומי גדולות והתיזה עליו מי סבון בעזרת ספוג. "מַרְגָרֶט!" צעקתי ורצתי אליה. "מה את עושה?"

    אבל כבר ידעתי את התשובה: מַרְגָרֶט נהיית סוּפֶּר־מַרְגָרֶטִית כשמזג־האוויר משתפר. היא מסתובבת ורוחצת כל דבר באזור עד שהוא מבריק. אפילו דברים שלא שייכים לה, כמו דלתות המעלית בכניסה לבניין שלנו והמַדְחָנִים ברחוב.

    "ניקיון אביב!" צעקה מַרְגָרֶט, ואיכשהו זה נשמע כאילו היא אמרה, "זה יום ההולדת שלי!" ו"ממתקים בחינם לכל החיים!" ביחד. היא חזרה לשפשף את ראש הברווזון.

    ההורים שלי הלכו אחרי אחי הקטן עד לקצה האגם, ואני התיישבתי ליד הברווזונים.

    "אמא שלך מרשה לך לעשות את זה?" שאלתי את עצמי אם אולי גם אמא של מַרְגָרֶט השתגעה קצת כמו מזג־האוויר. הסתכלתי מסביב וחיפשתי אותה, כי הייתי רוצה לראות את אמא של מַרְגָרֶט משתגעת קצת.

    מַרְגָרֶט הצביעה מעבר לכתפה לעבר חבורת ילדים ששיחקה מְסִירוֹת. "אמא שלי יצאה לאכול עם אֶלֶן. מִיצֶ'ל אחראי עלַי היום. הוא אמר שאני יכולה לנקות פה כל מה שאני רוצה, בתנאי שלא אגע בדברים של הבֵּיְיסְבּוֹל."

     

     

    מַרְגָרֶט הזדקפה ונעצה באחיה מבט חודר. מהצורה שבה האצבעות שלה פִּרפרו סביב הספוג, ראיתי שהכְּלָל שלו שיגע אותה. "כדורי בֵּיְיסְבּוֹל צריכים להיות לבנים, אתה יודע!" היא צרחה אליו.

    מִיצֶ'ל הניף את הכפפה שלו באוויר בחיוך גדול וחזר לשחק בֵּיְיסְבּוֹל. גם מִיצֶ'ל מתנהג סופר־מִיצֶ'לִי כשמגיע האביב. לא בגלל מזג־האוויר, אלא מפני שה"רֶד סוֹקְס" חוזרים העירה. מִיצֶ'ל אומר שה"רֶד סוֹקְס" הם קבוצת הבֵּיְיסְבּוֹל הכי אדירה בעולם, וזאת רק שאלה של זמן עד שהם יזמינו אותו לשחק איתם. הוא לוקח את מַחְבֵּט הבֵּיְיסְבּוֹל החדש שלו לכל מקום כאילו זאת יד שלישית והוא מחייך כל־כך חזק, עד שנדמה לי שהלחיים שלו עלולות להיסדק.

    "לא משנה," אמרתי למַרְגָרֶט, "לפחות הברווזים נראים נהדר."

    היא הסתכלה עליהם. "הם באמת נראים נהדר, נכון?" אמרה בחיוך גאה. "אני חושבת שגברת ברווזה בטח ממש מאושרת. לא נראה לך שהיא מנסה להוביל אותם לאגם? היא בטח חיכתה המון שנים כדי להוביל את הילדים שלה למים ולעשות להם אמבטיה כמו שצריך."

    חשבתי שלפי הסיפור היא רצתה למצוא להם בית, אבל לא אמרתי את זה למַרְגָרֶט. במקום זה לקחתי את מחברת הציורים שלי והצעתי לצייר את הפסל. "אצייר הרבה קרניים נוצצות על הברווזונים כדי להראות איזה יופי ניקית אותם. אולי אצייר גם פרה. היא תוכל להתפעל מהברווזים."

     

     

    "פרה?"

    הִנהנתי. "חקלאים היו מביאים את הפרות שלהם לכאן. בשיא הרצינות, מַרְגָרֶט."

    מַרְגָרֶט צרחה בבהלה ובדקה את סוליות הנעליים שלה.

    "לא עכשיו," הרגעתי אותה, "בימים ההם."

    הפנים של מַרְגָרֶט התעקמו כששמעה את המילים בימים ההם. ידעתי על מה היא חושבת: על הטיול השנתי לפְּלִימוּת ביום חמישי הקרוב. היא פרשׂה סמרטוט יבש על גבה של גברת ברווזה וישבה עליו עם הראש בין הידיים.

    "יש שם רִצְפּוֹת עָפָר, קְלֶמֶנְטַיין," מִלמלה מַרְגָרֶט דרך האצבעות. "ראינו סרטון ביום שישי. עָפָר! החלוצים טִאטְאוּ אותן כל בוקר, כאילו ככה הן היו פחות מלוכלכות! האנשים בימים ההם היו מטורפים!"

    היא הרימה את הראש והסתכלה עלַי עם הרבה תקווה בעיניים. "היי! את אוהבת להתלכלך. את תהיי בת־הזוג שלי בטיול. אם נצטרך לגעת במשהו שנראה מטונף, תעשי את זה אַת."

    "אה, בסדר," אמרתי לאט והוספתי אנחה טרגית, אם כי שמחתי בסתר - אני באמת אוהבת להתלכלך. "אבל אז תצטרכי להגן עלַי מהילדים של רַעֲשֵׁי הָאֲכִילָה."

    מאז ששמענו שתלמידי כיתה ג' ותלמידי כיתה ד' יאכלו יחד בטיול, מַרְגָרֶט הזכירה לי שתלמידי כיתה ד' לא מרשים להשמיע רַעֲשֵׁי אֲכִילָה. בכל פעם ששאלתי אותה מה הם יעשו אם מישהו ישמיע רעש, היא החווירה והתחילה לרעוד, כאילו התשובה איומה מכדי לומר אותה בקול רם, והתשובה הזאת הספיקה לי.

    מַרְגָרֶט חשבה קצת. "אם תעשי רעשים, לא אוכל להציל אותך," הזהירה אותי. "אבל אני יכולה ללמד אותך איזה מאכלים להביא איתך כדי לאכול בשקט. עשינו עסק?"

    הושטתי לה יד ללחיצת יד אווירית, כמו שהיא המציאה, כדי שהיא לא תרגיש חיידקים זוחלים עליה.

    אחר־כך מַרְגָרֶט הצביעה לעבר מחברת הציורים שלי. "את יכולה לצייר עכשיו. הרבה קרניים נוצצות. בלי פָּרוֹת."

    אבל בדיוק כשהוצאתי את הצבעים שלי, המשפחה שלי התקרבה.

    מַרְגָרֶט הסתכלה על הבטן של אמא שלי במבט חשדני ועשתה צעד אחד אחורה. אמא צחקה ואמרה לה, "אל תדאגי. יש עוד כמה חודשים."

    לא משנה כמה פעמים אנחנו אומרים לה שזה לא יקרה, מַרְגָרֶט מתנהגת כאילו התינוק שלנו עלול להיוולד בכל רגע, בפיצוץ גדול שמכוּוָן ישר אליה.

    מַרְגָרֶט אמרה, "וָואו, פיוווּ, יופי," אבל שמתי לב שהיא לא התקרבה. אפילו כשאבא שלי צילם אותה ליד הפסל הנקי, היא המשיכה להגניב מבטים לחוצים לעבר אמא שלי.

    ההורים שלי שוב הלכו אחרי אחי ועשו לי סימנים לבוא אחריהם. "מִמָה את כל־כך מודאגת, מַרְגָרֶט?" שאלתי ואספתי את הצבעים שלי.

    "את יודעת שיש סיבה לכך שתינוקות לובשים חיתולים, קְלֶמֶנְטַיין," ענתה מַרְגָרֶט. "ואל תחשבי שהם נולדים עם חיתול."

    לא היתה לי תשובה טובה לזה, אז טפחתי על הראש של גברת ברווזה ואמרתי שלום.

     

     

    זה היה טיול לא רע. פקחתי עין כדי לבדוק אם יש בסביבה פָּרוֹת, למקרה שאיזה חקלאי אמר לעצמו, היי, לטיפוסים ההיסטוריים האלה היה רעיון טוב. גם אני רוצה להיות נחמד לפָּרוֹת שלי ולקחת אותן לטיול בפארק! פארק בוסטון הרבה יותר מעניין עכשיו, והפָּרוֹת בטח ייהנו ממנו עוד יותר. וגם אני. פָּרות על סירות בצורת ברבורים, פָּרוֹת נחות על ספסלים, פָּרוֹת בשירותים כימיים - באמת הייתי רוצה לראות זה.

    לא ראיתי את זה, אבל ראיתי הרבה דברים אחרים. ראינו אנשים שמעיפים עפיפונים, ואישה על חד־אופן, ומיליון נרקיסים. כמה פועלים קדחו במדרכה, ואחי כל־כך התרגש עד שהוא נראה כאילו הוא התחשמל.

    אבל בעיקר ראינו דברים שנראו כאילו הם ממהרים לצמוח. ניצנים של פרחים ורודים התפרצו מהענפים. עלי עשב בצבע ירוק־זרחני נדחפו דרך העשבים החומים והעייפים של השנה שעברה. וסביב כל עץ אלון צמחו עשרות שתילים קטנים מהאצטרובלים שנפלו ממנו בסתיו.

    וזה הזכיר לי: בסתיו שעבר שתלתי כמה חרצני תפוח מאחורי הבניין שלנו. לא בדקתי אותם מאז שהשלג נמס.

     

     

    ברגע שהגענו הביתה, הלכתי מאחורי הבניין אל גֶדֶר הלבֵנים שבניתי כדי להגן על העץ שלי כשיגדל. האדמה בפנים היתה מכוסה עלים, אבל כשסילקתי אותם בזהירות, נחשו מה מצאתי!

    נֶבֶט! נֶבֶט אמיתי, חי, עם שתי קבוצות עלים!

    רצתי פנימה. "הוא נולד! הוא נולד, הוא נולד, הוא נולד!"

    אבא שלח מבט מודאג לעבר אמא, ואמא שמה ידיים על הבטן שלה, כאילו שניהם פחדו שמי שנמצא שם ישמע אותי וגם הוא יחליט להיוולד.

    "מי נולד?" שאלו ההורים שלי.

    "לא מי," אמרתי להם. "בואו אחרַי!"

    תפסתי את היד של אמא, והיא תפסה את היד של אבא, והוא הרים את אחי מהספה. הובלתי את התהלוכה המשפחתית החוצה אל גֶדֶר הלבֵנים שלי ונופפתי בידיים. "טָה־דָה!" צעקתי. "עץ התפוחים שלי נולד!"

    המשפחה שלי מחאה כפיים כאילו עשיתי איזה קסם מדהים. והאמת היא שזה מה שעשיתי.

    "אני אשקה אותו ואטפל בו, והוא יגדל ויגדל," אמרתי להם. "ואז נוכל לאכול תפוחים מתי שנרצה."

    הרמתי את הידיים ועשיתי את עצמי כאילו אני קוטפת תפוח ומושיטה להם. אפילו שְׁעוּעִית מַש הבין את הבדיחה ולעס את הכאילו־תפוח הטעים שלו. ואפילו שאבא התעקש שהוא מצא תולעת בתפוח שלו, כולנו הסכמנו שאלה התפוחים הכי טעימים שאכלנו בחיים.

     

    • שרה פניפקר
    • שרה פניפקר

      שרה פניפקר (נולדה ב9.12.1951) היא סופרת ילדים אמריקאית. הייתה ציירת בטרם החלה לכתוב ספרי ילדים. 

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות