הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קזוארינות מתות זקופות
  • קזוארינות מתות זקופות
    רימונים | 2013 | פרוזה מקור | 304 עמ' מודפסים

    קזוארינות מתות זקופות הוא השלישי בטרילוגיה שכתב רמי בר-אדון ושלא בדומה לקודמיו, עוסק בטראומת מלחמת יום הכיפורים שנחרטה בנפשם של בני הדור שהתגייס בדיוק כשפרצה המלחמה הנוראה ההיא. הספר נעדר פאתוס הרואי ודווקא בשל כך נושם את ארץ ישראל הישנה, הערכית, הציונית, שאינה מטילה ספקות בדרך. הספר אינו מתחמק מרגעים עצובים, רגעי שכול ומוות, והם המזכים אותו בתואר טרגי-קומי ואף גרוטסקי. הכתיבה מצטיינת ביכולת לנתץ את המחיצה בין שני הקצוות הללו ולמהול אותם זה בזה. רמי בר-אדון מצליח היטב בתמהיל לא פשוט זה.

    ''ערב אחד חזרתי הביתה מספריית "יד לבנים", כשאחד הספרים מהארבעה שלקחתי, נקרא בסנדלים על גשר הירקון, ספר שלא שמעתי עליו ולא על רמי בר-אדון, מחברו, מעולם. התחלתי דווקא עם הספר הלא-מוכר לי וקירות הדירה החלו לרעוד משאגות הצחוק שבקעו מפי. מה שכבש את לבי, היה הסגנון הנערי, סיפורי העלילה המשעשעים המלמדים על תל-אביב של אז, ותיאור גיבורי הספר וגודל הציצים של כל נערה המופיעה בו. בהמשך, הגעתי גם אל קזוארינות מתות זקופות. ההתלהבות הראשונית לא פגה למרות שכאן, רוח השובבות היא יותר מאופקת ואת מקומה תופסים סיפורי מלחמה, שבסופם אתה מוצא את עצמך מתקנח בדמעה החומקת מהעין בלי רשות''.

    פוצ'ו, מחברם של "חבורה שכזאת", "המורה הדגול שמילקיהו",

    "איה הג'ינג'ית" ועוד.)

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    קבעתי עם יקי בשער בעשר. העומס פה בלתי רגיל ואני מקווה שהוא יגיע בזמן.
    זהו יום הזיכרון של שנת שישים ושתיים לתקומה, אלפיים ועשר למניינם, עשרים לעשר בבוקר, החלקה הצבאית בקריית שאול.
    "עשר דקות, רמי, אני תקוע בצומת הכפר הירוק." אני יודע שזה ייקח יותר. מסתכל סביבי ולא מפסיק לגמוא את המראות. עשרות חניכים במדים של תנועות נוער שונות מחלקים בקבוקי מים לבאים, מצרפים שושנה אדומה ומבט נבוך. מאות חיילים צעירים שבקושי סיימו טירונות, מתקבצים זוגות זוגות, וחייל וחיילת במדי א' חדשים ניצבים דומם ליד כל מצבה, מעבירים משקל מרגל לרגל בחוסר נוחות. המעמד לא קל להם.
    יש לי עוד עשרים דקות עד שהכול יתחיל, ואני מסתובב קצת, פוסע בשבילי בית הקברות הצבאי העמוס באלפי מבקרים. אני זוכר במעומעם שהקבר שלו מצוי היכן שהוא בחלקה הצפונית של מלחמת יום כיפור. כדאי לברר במודיעין איך מגיעים לשם. חיילת צעירה מביטה במיומנות בצג המחשב שלפניה, משרבטת בכתב יד מעוגל את מסלול ההגעה לקבר.
    חמש־עשרה שנים לא הייתי פה. בהתחלה עוד הייתי מגיע מדי שנה, תמיד ביום שלפני יום הזיכרון. לא יכולתי לפגוש את המשפחה. החיים זרמו במסלולם, ואני, כמו רבים מבני דורי, הדרתי רגליי יותר ויותר. גם עכשיו, מיליון שנים מאוחר יותר, לא יוצא לי מהמוח הבוקר ההוא, לקראת סוף השביעית, כשהוא מרים אליי טלפון בהול וסוחב אותי בכוח לתחנה המרכזית הישנה.
    "קדימה, רמי, נוסעים לירושלים, המלחמה נגמרה והעיר העתיקה פתוחה למבקרים."
    "בחייאתק," אני מחזיר לו מייד, "המלחמה נגמרה לפני עשר שעות. שמעתי במו אוזניי ב'קול ישראל' שהודיעו על הפסקת האש, מה בא לך פתאום ירושלים? עדיין יורים שם!" לך דבר לקיר. הבחור בטון. גורר אותי אל האוטובוס העולה לירושלים, מושיב אותי ליד החלון ומתיישב צמוד אליי, שלא אבצע לו עריקות.
    "צ'מע, רמי, קודם אנחנו נכנסים לעיר העתיקה דרך שער האריות, בדיוק מאיפה שמוֹטָה נכנס עם הזחל"ם ו'בן צור סע' וכל הסיפור, ברור? משם מחפשים איך להגיע לכותל הכי זריז שאפשר, ואחרי זה חייבים למצוא חומוס רציני. והכי הכי, בא לי יונה ממולאת."
    אני מסתכל על הז'לוב הזה, המום. "בשביל יונה ממולאת אתה גורר אותי כל הדרך לירושלים?!" פעם, בדרכנו על משאית צבאית פתוחה על כביש אל־עריש בואך היאחזות נח"ל סיני, הוא ישב על אדן חלון המשאית כשמרפקו נוטה החוצה. לפתע עברה מולנו משאית ערבית והמרפק שלו ריסק את מראת הצד הענקית שלה בלי שהוא הרגיש בכלל... ה"אינעל רבּק אחוּ אל שרמוּטה" של הנהג הערבי ליוו אותנו עוד כמה קילומטרים. והאובססיה שלו לבקלאוות וכּנאפה שלא ידעה פחד... מתחשק לו בקלאווה באישון לילה? קטן עליו. מפלח בזריזות את המפתחות של הטנדר פּז'ו שתלויים בארון בכניסה למזכירות המשק, טס לטול כּרם וחוזר אחרי חצי שעה עם מגש עמוס כל טוב.
    אני מפלס את דרכי בשבילי בית הקברות המטופחים להפליא. ממש כאן קבורים גם מוישה וברוך ומאיר. ההמון סוגר על השבילים הצרים של בית העלמין ואלפי אנשים משרכים דרכם בדומייה מקפיאה, מחפשים אחר קברי יקיריהם.
    אני מזהה ממרחק את ראשו האדמוני של יָקי וסוגר לעברו במהירות. השמש מקרינה ישירות על בלוריתו השופעת, שוזרת בגוון האדמוני של שערו פסי שיבה. דווקא יפה השילוב הזה... אני רושם לעצמי בראש לצחוק אתו על זה בהזדמנות הראשונה. יקי מזהה אותי ופולט אנחת רווחה, ושנינו מזדרזים לפלס את דרכנו אל הקבר. ברמקולים מתנגן חרישית שיר של נעמי שמר.
    מוישה המרמש. המדריך הנערץ. איזה גבר היה מוישה! איך היה פוסע לו בנון־שלנט בכניסה לצריף הצופים במדי חיל האוויר האפורים, כנפי הטיס נוצצות על חזהו. ואנחנו, החניכים הצעירים, זבי החוטם, היינו טורפים אותו במבטינו הנעים בין הערצה לסגידה. הוא צריך להיות קבור כאן כבר משנת 69'. ארבעים ואחת שנה עברו מאז אותה טיסה גורלית.
    אנחנו נדחקים בעדינות בין האנשים הדוממים, עושים דרכנו אל הקבר. עוד כמה דקות תישמע הצפירה. צריך להזדרז.
    את ברוך הכרתי פחות טוב. שלום שלום, לא יותר. כשהייתי חניך צעיר בצופים הוא כבר התגייס לצבא. כריזמטי בטירוף, מבטו עז וקולו חזק ורועם. מפקד בנשמתו. טיפס כמטאור בסולם הדרגות, עלה ועלה... ונפל ברמת הגולן כסמג"ד שריון. בטוח שהוא באותה חלקה של חללי יום כיפור. ברוך לנצ'נר. לך תחפש אותו בתוך השורות האלה שאינן נגמרות.
    בּוסאני. הבחור הגבוה והממושקף מגרעין "ארז". בוסאני ואני טָחנּוּ כמו משוגעים את הטרקטורים של היאחזות נח"ל סיני עד שהפכו לגרוטאות. ילד קטן שטעם שלוּק קטן מהחיים. עוד הספיק להתחתן, והלך.
    בכניסה השלישית אנחנו מזהים את המקום ומתקרבים בהיסוס, מחפשים פנים מוכרות. אף אחד. ליד המצבה עומדים בדומייה חייל וחיילת נבוכים ונותנים בנו מבט מלא תודה. אנחנו פה הראשונים. אנחנו מניחים את זרי הפרחים באגרטל הבטון וממלאים אותו במים מבקבוקי השתייה שלנו. יקי מוציא מכיסו נייר מקופל ותוקע לי ליד. אני פותח את הקיפולים - שיר. כזה כמו שרק הוא יודע לכתוב, רגיש ועוצמתי. אני קורא, נושם עמוקות - להרגיע את הרעד שתפס אותי בכתפיים, ומעביר ליקי שמניח אותו על הקבר. מחר בבוקר, כשכל הטרַרַאם כאן ייגמר ואלפי האנשים יחזרו לשגרת היומיום, הם יפתחו כאן את הממטרות לרענן את הכול והמים ירטיבו את המילים שעל הנייר המקומט.
    "תסתכל," אני מפנה את תשומת לבו של יקי, "השאירו אותו רב"ט. איך לא העלו אותו בדרגה אחרי מותו?"
    "אולי הוא היה בכלל טר"ש כשנהרג?"
    "וואלה, לא חשבתי על זה, אבל טר"ש? יש עוד דרגה כזאת?"
    צפירה. האלפים משתתקים ונעמדים דום, ואני מביט על העומדים סביבנו. סיפורי חיים. הורים רבים כבר לא נותרו במחלקה הזאת. גם אין כל־כך אלמנות כי רוב החללים היו בכלל בסדיר. חברות? בטוח שכבר התחתנו מזמן. אחים ואחיות? זהו זה. אחים ואחיות. אבל הם לא בוכים.
    החזן פוצח ב"אל מלא רחמים" שתמיד סוחט ממני שני ליטרים דמעות כמו כלום. סביבי דומייה. העיניים יבשות. "הורים, אלמנות, ילדים..." אני שומע את קולו של אהוד ברק, שר הביטחון הנצחי, חורק מתוך הרמקולים התלויים מעל לראשים. אני יודע בדיוק מה הוא הולך לומר, הוא אומר את המשפטים האלה כבר עשרות שנים. עד כמה הוא מתכוון אליהם באמת? אני שוב מסב מבטי אל הקהל הרב סביבי. מבטים עייפים, עיניים ריקות. אל מלא רחמים.
    • רמי בר-אדון
    • רמי בר-אדון

      רמי בר-אדון נולד בג' בכסלו תשי"א, 12 בנובמבר 1950 בתל-אביב. . ילדותו עברה עליו בצפון הישן של תל-אביב, למד בבית הספר "דוגמא" ועבר חניכה בצריף של אביגדור, ומשם עבר לצופים, צופי "החורש" ולשירות בנח"ל. לאחר שירות צבאי קרבי ושהות בקיבוץ חוזר לעיר הגדולה ועוסק בתחום האופנה, ובעיקר בבגדי ים. הקים את המותג "פלפל" לבגדי ים. רמי בר-אדון נשוי, אב לילדים וסב לנכדים. בשנים האחרונות מקדיש את מרבית זמנו לכתיבה המבוססת בעיקר על זיכרונות ילדותו ונעוריו.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הטנק
    • תיאום כוונות
    • חלום בתכלת-שחור
    • חולות מדבר - עדות הזויה
    • אלם קרב
    • עקודים
    • שפוי בדמשק
    • מעשה שלא היה, כך היה
    • סיפורי מיראז'ים
    • עד שיחזור החייל האחרון
    • שפן
    • אני כל כך שמח שהגעת