הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • צומת גורל
  • צומת גורל
    מודן | נובמבר 2019 | פרוזה מקור, רומן אירוטי | 222 עמ' מודפסים
    שרון, קצינה בדרגת סגן ניצב, משרתת במשמר הגבול ומחלקת את חייה בין בסיס בשטחים לבין דירה שכורה בדרום תל אביב. היא הבת הצעירה למשפחת עולים מקזבלנקה, שהופנו לדימונה עם בואם לארץ. ההתבגרות בדימונה, עיירת הפיתוח המוזנחת שלצידה נבנה הכור הגרעיני, עיצבה את נפשה והולידה בילויים הזויים ופורצי גבולות עם חברותיה לכיתה.
     
    באחד הערבים הפרועים שבהם היא מבלה במועדון ברחוב אלנבי, היא מכירה את ‘התפסן’, שחושף אותה לאתר סטוצים של קהילת הבי–די–אס–אם. שרון נשאבת לעולם הזה, ובאופן לא מתוכנן, יחסי שליטה הופכים לעניין מרכזי בחייה. באתר היא מכירה את אסתר, שמעירה בתוכה כניעוּת ומשיכה עמוקה לנשים – חלקים בנפשה שהיא מכירה, אך הדחיקה כבר בנערותה מפחד שיזעזעו את אימא שלה וישברו את ליבה.
     
    עולמה הפנימי של שרון הולך ומסתבך כשלבסיס שבו היא מפקדת מגיע רופא גדודי שנמשך אליה ולמורכבות שלה ומציע לה חיים סטרייטים עם סקס נועז. האפשרות הזאת תחסוך לה את היציאה הקשה מהארון ותשמח מאוד את משפחתה, אבל לא בטוח שתפתור את המשבר העמוק שפקד אותה. כואבת ומבולבלת, אחרי לילה סוער במיוחד, שרון עולה על מונית למקום היחיד שעשוי לתת לה שקט.
     
    מיכל אלקיים הוא שם העט של אמנית רב תחומית ופעילה חברתית.
  • ספר דיגיטלי
     
    44 29
    ספר מודפס
     
    92 64.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
     
    שרון ביקרה בקיבוץ רק פעם אחת. זה קרה כאשר הייתה בכיתה י"א, בשבוע גדנ"ע בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. זו הייתה הפעם הראשונה שלה מחוץ לבית.
     
    כל תלמידי השכבה, קבוצה גדולה של נערים ונערות שמחים, נפגשו בבוקר ליד שער בית הספר ועלו לאוטובוסים. שרון ועליזה ישבו בספסל האמצעי מול הדלת ומאחוריהן שלי ורונית. ליד החברות שלה היה לשרון שקט בלב.
     
    ככל שהתרחקו מהעיר הרגשה של שחרור הלכה והתעצמה בתוכה, בגוף, במבט, במחשבה. הן לבשו גופיות ומכנסי ג'ינס קצרים. העור של עליזה היה חום וחלק. הירך שלה, הזרוע שלה, נגעו מדי פעם באקראי בשרון. המגע היה צונן ועורר בה מבוכה.
     
    כשהגיעו, חיכו להם המדריכים, בני הקיבוץ. הם ביקשו מהם להסתדר ברביעיות, אחר כך ביקשו שיִתפּקדו. כשראו שהם לא מבינים מה הם רוצים, הסבירו שכל אחד אומר בתורו מספר. "מעכשיו זה יהיה המספר שלכם. אלה מספרי ברזל," אמר המדריך הגבוה עם השיער הארוך. "אם אחד המספרים ברביעייה שלכם חסר, אתם צריכים לדעת למה ואיפה למצוא אותו."
     
    כל רביעייה קיבלה חדר, בדיוק כך שרון והחברות שלה קיוו. בחדר היו שתי מיטות קומתיים ומקלחת ושירותים משותפים. בבתים שלהן הן חלקו מקלחת אחת עם ארבעה ולפעמים שבעה אחים ואחיות. רק לרונית, שהייתה בת יחידה, היה חדר משלה. עכשיו הצורך בפרטיות נעלם. שרון תפסה את אחת המיטות העליונות, מעל לעליזה.
     
    הריח החמוץ של התערובת מהרפת הגיע לחדר, והן ניסו לפוגג אותו בכל דרך אפשרית — התיזו דיאודורנט ובושם וסגרו חלונות למרות שלא היה מזגן. היא הייתה שיכורה מתחושת החופש, והרצון לחבק ולהרגיש קרבה גופנית לחברות שלה הלך והתעצם. היא לא הבינה מה היא מרגישה. בושה ופחד עצרו אותה מלבטא את התחושות האלה.
     
    אחרי שהתמקמו בחדרים הן הלכו עם כולם לבית האריזה של הרימונים. חיכו להם שם כעשרה נערים ונערות מהשכבה הבוגרת בקיבוץ. הם הראו להם איך צריך לארוז את הרימונים האדומים, שהיו יפים וגדולים. היה צריך לעטוף אותם אחד־אחד בעטיפת קלקר לבנה דקה, להניח בשורות ובטורים בתוך ארגזי עץ ולשמור שהם לא ייפגעו.
     
    המדריך הגבוה עם השיער הארוך משך את מבטן של כל הבנות, אבל התעניין רק בעליזה. שרון שמה לב שהוא כל הזמן לידה וראתה אותה מצחקקת איתו מדי פעם.
     
    בצהריים הם אכלו בחדר האוכל של הקיבוץ. הקצו להם שולחנות נפרדים מהשולחנות של חברי הקיבוץ והייתה הרגשה שהקיבוצניקים מתעלמים מהם. השפע שהיה בכול וההתעלמות של הקיבוצניקים מהם עוררו בשרון תחושה של נחיתות, אך כך יכלה להציץ לחיים שלהם. השפה הרהוטה שלהם נעמה לאוזניה. היא בחנה את הלבוש שלהם וחשבה כמה הוא פשוט, כאילו לא אכפת להם איך הם נראים. החיים שלהם היו כל כך שונים ממה שידעו היא והחברות שלה. הם נראו לה רגועים. בקיבוץ הייתה גם בריכה, וילדים צהובי שיער שנראה שיש להם הכול שיחקו שם בחופשיות ובלי המחשבות הקשות שהיו לה כשהייתה בגילם.
     
    רק הבחור הגבוה חצה את המחסום בין אנשי הקיבוץ לבינם. בארוחת הצהריים הוא התקרב לכיוון עליזה. שרון, שישבה לידה, פינתה לו מקום. עליזה הכירה לו את רונית, שלי ושרון. "למה את קוראת לה שרון (במלעיל)?" "כי ככה אנחנו רגילים לקרוא לה. תכף תקרא לי עליזה (במלרע)." הבנות גיחכו ורונית אמרה לה, "מתאים לך השם הזה כמו כפפה." הבחור אכל מהר וסיפר על טיול אופניים שעשה עם החברים שלו בשישי־שבת. הם ישנו מתחת לכיפת השמיים, ובערך בשעה אחת בלילה התחילו יללות של תנים. הם חשבו שמדובר במשחק של נערים מהיישובים בסביבה, אבל זה הלך והתעצם וכאילו נוספו הרבה קולות. כולם היו מרותקים לסיפור שלו. שרון הסתכלה על עליזה וראתה שהיא שקועה בשפתיים שלו. היא עקבה אחרי המבט שלה וראתה שהשפתיים של הבחור היו אדומות, וכאילו תנועות הפנים מתגייסות אחרי השפתיים שלו לכיווץ או למתיחה. כשסיים לספר על הטיול הוא לחש משהו לעליזה באוזן.
     
    בערב הן בילו בחדר ואכלו מהחטיפים שהביאו. שלי הביאה קלפים, והן שיחקו רמי ושמעו מוזיקה מהרדיו הקטן שרונית הביאה איתה.
     
    היא שאלה את עליזה מה היא חושבת על הבחור, והיא ענתה שקוראים לו תומר, שהוא חתיך ונראה לה שהוא מחזר אחריה. "אצלנו אין כאלו בחורים," היא הוסיפה. כשהתארגנו לישון שרון נשארה לשבת על המיטה של עליזה. היא קיוותה שהיא תבקש ממנה לישון איתה, אבל עליזה לא אמרה כלום. שרון שאלה אותה מה הוא לחש לה. "שהוא יראה לי את הקיבוץ," עליזה ענתה לה בשקט. שרון רצתה שתומר ייעלם. שמחר בבוקר ייקחו אותו לעבוד במקום אחר בקיבוץ. היא רצתה שעליזה תתמקד רק בה, אבל עליזה רק אמרה, "נלך לישון?"
     
    שרון עלתה למיטה שלה. היא שמעה את המיטה של רונית חורקת ואת הנשימות שלה. היא הכניסה יד מתחת לחולצה וליטפה לעצמה את הבטן, שהייתה חלקה ונעימה, וככה נרדמה.
     
    בבוקר כולן הלכו להתקלח. שרון אמרה לעליזה שהתקלחה לידה, "שכחתי להביא סבון." "בואי קחי, אבל מאמי, את הכפות רגליים תסבני עם היד, שלא ייגעו בסבון." "כאילו שאני לא יודעת," שרון אמרה. "למה את תמיד נעלבת? גם רונית שכחה, והיא לא נעלבה כשאמרתי לה." שרון נכנסה לתא של עליזה ולקחה ממנה את הסבון. "רוצה שאני אסבן לך את הגב?" היא שאלה אותה, ועליזה אמרה "בטח". שרון סיבנה אותה לאט, קודם במרכז הגב ואחר כך לכיוון התחת ואז עלתה קצת עם שתי הידיים לבתי השחי ונכנסה איתן פנימה עד שכמעט נגעה בשדיים שלה. עליזה הסתובבה פתאום ואמרה, "בואי נזדרז שלא יתחילו לשגע אותנו עם המספרי ברזל שלהם."
     
    בארוחת הבוקר היו מעט אנשים. הקיבוצניקים קמים מוקדם ואוכלים מוקדם. גם תומר לא היה שם. שרון שמחה. היא קיוותה שלא יופיע כל היום, אבל כשיצאו לכיוון בית האריזה ראו אותו עומד בעיקול השביל וזוג אופניים שעון על העץ ליד. הוא סימן לעליזה להתקרב, והיא נשארה לדבר איתו והמשיכה גם כשכל הקבוצה התקדמה והגיעה לבית האריזה. רק אחרי כשעה שניהם הצטרפו לקבוצה. שרון שאלה אותה איפה היא הייתה ועליזה סיפרה שהוא הרכיב אותה על האופניים שלו והראה לה את כל הקיבוץ. העיניים שלה ברקו.
     
    בדימונה היו בשנים האחרונות אופניים כמעט לכל אחד, אבל בילדות, רק המשפחות המבוססות יותר רכשו אופניים לילדים. לשרון היו אופניים שהיא הייתה צריכה לחלוק עם האחים שלה. כשהייתה בת שתים־עשרה הם היו כבר גדולים והאופניים היו רק שלה. היא ועוד ילדים רכבו בחבורה. הם היו יוצאים בשבת בבוקר וסובבים את העיר. יום אחד כשהשרשרת של האופניים של עליזה נקרעה, כולם רכבו חזרה ושרון חיכתה איתה שמישהו יבוא לחלץ אותן. הן שכבו על החול שבצד הדרך, הסתכלו במשך שעתיים על העננים ומצאו בהם צורות מפלצתיות והתפוצצו מצחוק. באותו זמן כבר הייתה כנראה מאוהבת בה.
     
    שרון הרגישה שעליזה ותומר נדלקו זה על זה ולא יכלה להפסיק לחשוב עליהם. בערב השני, בחדר שלהן, עליזה נראתה כאילו היא לא איתן. היא הייתה שקועה בעצמה, אמרה שהיא עייפה וביקשה שהן ילכו לישון מוקדם יותר. בעשר וחצי, אחרי כיבוי האורות, שרון שכבה במיטה בעיניים פקוחות ושמעה שעליזה זזה וקמה מהמיטה. היא התרוממה וראתה אותה מטפסת לקומה שלה.
     
    עליזה נשכבה לידה. האור שנכנס משלבי התריס האיר את הפנים שלה. הן היו קורנות ומבריקות והעיניים נצצו כמו עיניים של חתול. היא הניחה אצבע על השפתיים של שרון ואמרה בלחש, ששש. שרון הרגישה שכל הגוף שלה רפוי וממשיך להתרפות כשעליזה העבירה את היד על הצוואר שלה ומשם ללחי. עליזה ליטפה את הפנים שלה ואז לחשה, "אני הולכת אליו." הנשימה של שרון נעצרה. היא חשבה על משהו אחר. היא רצתה לגעת בה, להרגיש את הגוף שלה. לנשק אותה. "את תחפי עליי אם מישהו פתאום יבוא וישאל?" היא שאלה. הגוף של שרון נדרך. היא הנהנה לאט. עליזה התרוממה על המרפק שלה וקירבה את הפנים שלה לפנים של שרון. "את החברה הכי טובה שלי," אמרה. היא הניחה את השפתיים שלה על השפתיים של שרון לשנייה ארוכה, התרוממה ואז ירדה בשקט מהמיטה שלה.
     
    שרון ראתה את הברק של העור החלק שלה ואת השדיים שלה כשפשטה את בגד השינה ועמדה מולה עירומה ולא הסתירה, רק הסתכלה מדי פעם על שרון וחייכה. עליזה התלבשה, פתחה את הדלת ורצתה לצאת. שרון קראה לה בלחש, היא הסתובבה והתקרבה אליה ושרון שאלה, "איפה הוא גר? אם פתאום יחפשו אותך, שאדע לאן לבוא לקרוא לך." עליזה חשבה רגע כאילו משחזרת את המקום, "בבית השלישי אחרי חדר האוכל, אחרי הפנייה ימינה. דלת צהובה."
     
    שרון שכבה במיטה. היא התלבטה אם ללכת אחריה. היא ראתה שבחוץ מספיק מואר ואין צורך בפנס, הסתכלה על הרצפה, בדקה שכפכפי האצבע שלה במקום שהניחה אותם. היא הייתה לבושה במכנסי ספורט וגופייה לבנה והחליטה לצאת ככה, כי כל תנועה או פתיחה של ארון או תיק יכולה להעיר את הבנות אחרות.
     
    שרון ירדה מהמיטה לאט ובשקט. היא תפסה את הכפכפים ביד ופסעה לכיוון הדלת, לחצה על הידית בזהירות ויצאה. הכול היה שקט. היא ספרה עשרים צעדים ורק אז הניחה את הכפכפים, נעלה אותם והמשיכה ללכת לאט, מחליקה את הרגליים על הרצפה כדי שהכפכפים לא ירעישו. רק כאשר הגיעה לחדר האוכל שחררה את ההליכה שלה. היא הקיפה את חדר האוכל וראתה את הבתים שעליזה דיברה עליהם, ספרה שלושה ופנתה ימינה. היא נעמדה מול הדלת הצהובה וחיפשה חלון. היא הלכה לאורך הקיר וראתה חלון בקיר המאונך לו. וילון לבן התנפנף ממנו החוצה. היא התקדמה לכיוון החלון ושמעה את הצחוק של עליזה ואת הקול של תומר, ושקט, ולחשושים, ושוב צחוק. מהמקום שבו עמדה ראתה שולחן ושני כיסאות. היא התכופפה ועברה לצד השני של החלון, ושם ראתה אותם. עליזה שכבה על המיטה והוא עליה. הידיים שלו היו מתחת לחולצה שלה. הוא הרים את החולצה וקירב את השפתיים שלו לשד שלה. שרון רעדה והיא יכלה לראות שגם עליזה רועדת. עליזה לבשה מכנסי ג'ינס קצרים ורחבים. תומר ליטף את הירך שלה מהברך עד הקצה התחתון של המכנסיים ושוב ירד לברך ועלה. שרון הרגישה שהיא רוצה לגעת בעצמה. היד שלו עלתה שוב ונכנסה לרווח שבין המכנסיים לגוף של עליזה. היא ראתה את היד שלו נעה פנימה והחוצה ושמעה את עליזה נאנחת בשקט. תומר התיישב והוריד את הגופייה והמכנסיים שלו. הגוף שלו היה חלק, רק באמצע החזה הייתה קווצת שערות. הוא חזר לשכב על המיטה וללטף אותה בבטן ובחזה ולאט־לאט הוריד לה את החולצה, ליטף את הפטמות שלה ועבר לכפתור המכנסיים שלה. "רגע," שרון שמעה את עליזה אומרת, "תנשק אותי עוד." הוא פישק את הרגליים שלה ושכב עליה. הם התנשקו נשיקה ארוכה. הגוף שלו התחכך בה והגוף שלה התנועע בקצב שלו. תומר עצר ושאל, "את מורידה לבד?" עליזה פתחה את הכפתור והרוכסן ואמרה, "תמשוך." הוא משך את המכנסיים ואז שלח ידיים אל התחתונים שלה.
     
    "לא," היא אמרה, "אל תוריד לי. אני לא רוצה."
     
    "אבל למה? תני לי, יהיה לך כיף."
     
    "לא, אני לא רוצה שתחדור אליי."
     
    "אל תגידי לי שלא היית עם מישהו, מה את משחקת אותה בתולה?"
     
    "עוד לא הייתי עם גבר, אבל אני לא בתולה, אוקיי? תשחרר, תומר."
     
    תוך כדי דיבור היא העלתה את האגן שלה כלפיו, דחפה אותו אחורה, ואז החזירה אותו מעליה, והגבירה בעצמה את קצב התנועה שלהם. הוא המשיך להתחכך בה דרך התחתונים. שרון ראתה את הגוף שלהם נע בקצב מהיר. תומר היה שעון על המרפקים שלו, ושרירי הישבן שלו התכווצו והתרפו. היא שמעה את עליזה נאנחת. תומר הגביר את הקצב ונאנח בכבדות עד שגמר. שרון קינאה בהם. היא הכניסה יד לתוך המכנסיים שלה, נשענה על הקיר ועשתה ביד בשקט.
    • מיכל אלקיים
    • מיכל אלקיים
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מה יש לאהוב בדורון
    • היומנים האבודים 2 - להיות אני
    • יפים כמו שהיינו
    • מארז היומנים האבודים
    • גן השמש
    • חיים שלמים 1 - לחיות חלק שני
    • תחרה וצבע 3 - פנינה ומשי
    • המפתחות 2 - המפתח לליבך
    • פגיון של אש
    • מפוקפק
    • הסכמה
    • קליע של קרח