הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרנקנשטיין בבגדאד
    ספר מוגן
     
  • פרנקנשטיין בבגדאד
    אחמד סעדאווי | תרגום: ברוריה הורביץ
    כנרת זמורה-דביר | מאי 2017 | פרוזה תרגום | 190 עמ'
    השנה היא 2005, ובעיראק שלאחר הפלת סדאם חוסיין משתוללת מלחמת הכול בכול. התקפות דמים, רציחות וחטיפות לאור יום הן דבר שבשגרה. האדי, סוחר רהיטים ישנים המתגורר בבית יהודי נטוש בשכונת בּתאוין בבגדאד, מבקש לחלוק כבוד אחרון להרוגי הפיגועים ומרכיב מאיבריהם יצור אנושי — "מה־שמו". אולם אז הדמות מתעוררת לחיים ויוצאת לנקום באחראים למותם של קורבנות החינם. 
    המצב מסתבך כשמתברר שאיבריו של פרנקנשטיין הבגדאדי נושרים בזה אחר זה אחרי כל מעשה נקם. כדי להמשיך במסע הענישה הוא זקוק ל"חלקי חילוף" ומוצא את עצמו הורג חפים מפשע במעגל הרג בלתי פוסק שמזין את עצמו. בשלב כלשהו מתגלה לרשויות דבר קיומו של גיבור־העל ומתפתח אחריו מרדף גלוי שנועד לחסלו, עד הסוף המפתיע. 
    בסגנון ישיר, לפרקים מקברי, אחמד סעדאווי מתאר את המציאות הסוריאליסטית במולדתו, מקום שלא שורר בו הצדק של החוק או השמים, אלא זה של הרחוב. אך לצד האכזריות, הטרגדיה והייאוש ישנן גם אופטימיות, חברוּת ואנושיות. פרנקנשטיין בבגדאד הוא משל רב־עוצמה על השיגעון וחוסר התוחלת שבטרור ובמלחמה, על יחסיות המוּסר ועל מדינה בעלת היסטוריה מפוארת שנקרעה לגזרים ומשתקמת לאיטה, גם אם דרכה אל הביטחון והיציבות עדיין ארוכה. 
     
    אחמד סעדאווי, יליד 1973, הוא סופר, משורר, תסריטאי ויוצר סרטים תיעודיים המתגורר בבגדאד. סעדאווי, שנמנה עם הקולות הספרותיים הצעירים הבולטים במדינתו, עסק בעיתונות בכלי תקשורת שונים, ובין השאר היה כתב הבי־בי־סי בבירת עיראק בשנים 2007-2005. עד כה פירסם ארבעה קובצי שירה וארבעה רומנים. ב־2010 נבחר לפרויקט היוקרתי
    "ביירות 39", אנתולוגיה של הכותבים הערבים הטובים והמבטיחים ביותר שגילם נמוך מ־40.
    פרנקנשטיין בבגדאד זיכה את סעדאווי בפרס הבינלאומי לספרות ערבית ("הבוּקר הערבי") לשנת 2014. הספר תורגם לצרפתית, איטלקית, פרסית וספרדית, ועתיד לראות אור גם באנגלית ובשפות נוספות.
    "איש אינו יכול לטעון כיום שהוא לא תרם, כך או אחרת, להנצחת האווירה האלימה. כעיראקים, אם יש לקח שאנו יכולים ללמוד, הרי הוא להכיר בעובדה שאיננו קורבנות בלבד... במלחמה ובאלימות כזאת אף אחד איננו חף מפשע."
    אחמד סעדאווי
     
    על פרנקנשטיין בבגדאד
    "מסוּפר היטב בכמה רבדים ומכמה נקודות מבט... תוספת חשובה לספרות הערבית המודרנית.
    מנימוקי השופטים בוועדת הפרס הבינלאומי לספרות ערבית לשנת 2014
    "אלגוריה נוקבת טורדת מנוחה על אלימות בין־עדתית."           הניו יורק טיימס
    "סיפור פנטסטי במלוא מובן המילה."
    לה פיגארו
    "אחמד סעדאווי משלב בעדינות ובחן בין הסיפור לבין המשל הריאליסטי... החיים הססגוניים בשכונת בתאוין מזכירים מאוד את אלה שתיאר להפליא נגיב מחפוז המצרי."
    לה מונד דיפלומטיק
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 42
    הוספה למועדפים שלי
  • המשוגעת

     
    - 1 -
    הפיצוץ אירע שתי דקות לאחר שהאוטובוס שבו נסעה אֶלישְוַוה הזקנה, אום דניאל, יצא לדרך. כל נוסעי האוטובוס נפנו באחת לאחור והביטו מבועתים בעמוד עשן שחור סמיך המיתמר מעלה מעבר לתנועה הצפופה, מתחנת האוטובוסים שבקרבת כיכר טַיַראן במרכז בגדאד. הם ראו את הצעירים רצים לעבר מקום הפיצוץ, מכוניות נחבטות באי התנועה או מתנגשות זו בזו, ונהגיהן מבולבלים ואחוזי אימה. לאוזניהם הגיע בליל קולות של בני אדם, צעקות בלתי ברורות, רעש והמולה ואזעקות של מכוניות רבות.
    שכנותיה של אלישווה הזקנה בסמטה 7 סיפרו שהיא יצאה משכונת בבַּתַאוִוין בדרכה אל התפילה בכנסיית מאר עוֹדישוֹ הסמוכה לאוניברסיטה הטכנולוגית כמדי יום ראשון בבוקר, ולכן אירע הפיצוץ — רבים מהתושבים טענו כי זקנה זו מנעה בברכתה ובנוכחותה בקרבם התרחשויות של דברים רעים.
    אלישווה ישבה באוטובוס שקועה בעצמה, כמי שלקתה בחירשות, נמצאת לא נמצאת, ולא שמעה את הפיצוץ הנורא שאירע במרחק כמאתיים מטרים מאחוריה. היא ישבה מכורבלת בגופה המצומק במושב שליד החלון והביטה דרכו מבלי לראות דבר. כל הדרך הירהרה בטעם המר שבפיה ובגוש האפל המעיק על לבה זה ימים.
    הטעם המר ייעלם בוודאי במהלך אכילת לחם הקודש לאחר התפילה בכנסיית מאר עוֹדִישוֹ, וכאשר תשמע את קולותיהם של בנותיה וילדיהן בטלפון, תפוג קמעה האפלה מלבה, והאור יתגלה לעיניה שכהו מראות. האב יֹאשיה יצפה כתמיד לצלצול בטלפון הנייד שלו ויודיע לה שמטילדה מתקשרת, או שתמתין זמן־מה לאחר חלוף מועד השיחה כדי לבקש מהאב שיתקשר בעצמו למטילדה.
    הדבר חזר ונשנה מדי יום ראשון, לפחות במשך שנתיים. לפני כן הקשר בינה ובין בנותיה לא היה סדיר, והתקיים באמצעות הטלפון הקווי של הכנסייה, אולם מאז ירו האמריקנים טילים על מרכזיית הטלפונים שבשכונת עַלַוויה ונכנסו לבגדאד, נותק הקשר הטלפוני למשך חודשים ארוכים. העיר הפכה למקום מוכה מוות, והבנות חשו צורך דחוף לוודא מה שלום אמן הזקנה מדי שבוע. לאחר כמה חודשים קשים של נתק חודש הקשר באמצעות טלפון לווייני שארגון צדקה יפני העניק לכנסיית מאר עוֹדישוֹ ולעומד בראשה, האב האשורי הצעיר יאשיה.
    עם כניסתם לשוק של הטלפונים הניידים קנה האב יאשיה טלפון נייד, והשיחות התקיימו באמצעותו. לאחר סיום התפילה נהג קהל המתפללים לעמוד בתור כדי לשמוע את קולותיהם של בניו ובנותיו המפוזרים ברחבי תבל. לעתים קרובות נכנסו לכנסייה נוצרים בני עדות אחרות ומוסלמים שהתגוררו בסמטאות שכונת גראז' אל־אמאנה, שבמרכזה עמדה הכנסייה, כדי להתקשר חינם לקרוביהם שבחו"ל. עם התפשטות השימוש בטלפונים ניידים פחת הלחץ שהופעל על האב יאשיה. רבים קנו לעצמם טלפונים, אך לא כן אלישווה הזקנה שהסתפקה בריטואל של שיחת יום א'.
    אלישווה, אום דניאל, היתה, מן הסתם, אוחזת בכף ידה המצומקת את טלפון הנוקיה הקטן, מצמידה אותו לאוזנה ושומעת את הקולות המוכרים של בנותיה. או־אז היתה נמוגה לפתע האפלה מלבה, והיא היתה נושמת לרווחה. אחר הצהריים בדרכה חזרה לכיכר טַיַראן היתה מוצאת את המקום שקט ורגוע בדיוק כפי שהותירה אותו אחריה בבוקר. המדרכות היו נקיות, המכוניות שעלו באש נגררו מהמקום, המתים נלקחו למכון לרפואה משפטית, והפצועים הובלו לבית החולים אל־כִּנְדִי. פה ושם נקרו בדרכה שברי זכוכית פזורים, עמוד מפויח, בור קטן או גדול שנפער במדרכה, שנבצר ממנה להבחין בהם בשל ראייתה הלקויה.
    אולם התפילה כבר הסתיימה, ושעה נוספת חלפה. אלישווה ישבה באולם האירועים הצמוד לכנסייה, ולאחר שהנשים סידרו על השולחנות את צלחות האוכל שנהגו להביא איתן מבתיהן, ניגשה אל השולחן ואכלה עם כולם כדי להסיח את דעתה. האב יאשיה עשה ניסיון כושל אחרון להתקשר למטילדה, אולם הקו היה מנותק. הוא לא הבין מה קרה, ועלה על דעתו שמטילדה איבדה את הטלפון שלה, וייתכן שנגנב ממנה ברחוב או באחד השווקים במלבורן שבאוסטרליה, ששם היא מתגוררת, והיא שכחה לכתוב את מספר הטלפון שלו בפנקס. ואולי היא לא מתקשרת מסיבה אחרת. האב לא הפסיק לדבר עם אום דניאל ולנסות לנחם אותה, ואילו היא התעטפה בשתיקה ולא הגיבה. כאשר כל הנוכחים החלו לצאת מהכנסייה, התנדב הדיאקון הזקן, נַאדֶר שַמוּני, להסיעהּ לביתה במכונית הוולגה הישנה שלו.
    היה זה השבוע השני שחלף מבלי ששיחת הטלפון המיוחלת הגיעה. לאמיתו של דבר, אלישווה לא השתוקקה לשמוע את הקולות המוכרים בטלפון, כי מן הסתם התרגלה אליהם. אולם היה בשיחות אלה דבר־מה אחר, חשוב הרבה יותר — באמצעות שתי בנותיה היתה יכולה לדבר על דניאל. איש לא הטה לה אוזן כאשר דיברה על בנה שאבד לה לפני עשרים שנה זולת בנותיה וגיאורגיוס, הקדוש המעונה, שהרבתה להתפלל לעילוי נשמתו וחשבה אותו לקדוש האישי שלה. אליהם ניתן לצרף את נַפּו, החתול הקשיש והמקריח שלה שהרבה לישון לצדה. אפילו הנשים בכנסייה החלו להתייחס אליה יותר ויותר בשוויון נפש כאשר דיברה על בנה שאבד לה במלחמה. אין חדש אצל הזקנה, התלחשו ביניהן, היא חוזרת ואומרת את אותם הדברים עצמם. כך היה הדבר ביחס לשכנותיה הזקנות. קצתן לא זכרו כלל איך נראה דניאל זה, אף שהכירוהו, ומכל מקום הוא היה אחד מני מתים רבים שחלפו בזיכרונן וגדשו אותו במהלך שנים ארוכות. עם הזמן איבדה אלישווה הזקנה עוד ועוד מהתומכים בדעתה הנחרצת והתמוהה שבנה עדיין חי, ושבקברו בבית הקברות של כנסיית אל־משרק מונח ארון מתים ריק.
    היא לא דיברה עוד עם איש על דעתה המופרכת זולת מטילדה או הִילדה, שאת קולן ציפתה לשמוע בטלפון רק מכיוון ששתיהן היו מוכנות לשאת את דבריה, מוזרים ככל שהיו. שתי הבנות הבינו שאמן הזקנה נעזרת בזכר בנה המנוח כדי להמשיך לחיות, ותו לא, וסברו כי אין צורך להסביר לה זאת וכי אין כל רע בכך שישתפו איתה פעולה.
    הדיאקון הזקן, נאדר שמוני, הסיע את אלישווה הזקנה במכונית הוולגה שלו עד הכניסה לסמטה 7 בשכונת בּתאווין, צעדים ספורים לפני ביתה. המקום היה שקט. אמנם חגיגת המוות הסתיימה שעות ארוכות לפני כן, אך שרידיה נותרו גלויים לעין. ככל הנראה היה זה הפיצוץ החזק ביותר שאירע בשכונה זו עד אז. הדיאקון הזקן היה במצב רוח מדוכדך, ולא אמר דבר לאום דניאל כאשר עצר את מכוניתו ליד עמוד חשמל. הוא נתקף פחד־מה משראה על העמוד כתמי דם ושרידי שיער של בן אנוש שהיו במרחק של כמה סנטימטרים מאפו ומשפמו הלבן והסמיך.
    אום דניאל יצאה מהמכונית מבלי לומר דבר ונופפה לו בידה לשלום. היא נכנסה לסמטה השקטה, וכל ששמעה היה קול צעדיה הכבדים על החצץ ועל ערימות הפסולת. כאשר פתחה את דלת הבית, הגתה במוחה תשובה לנפּו, שנשא את ראשו אליה כשואל: נו, מה קורה?
    מה שחשוב עוד יותר, היא הגתה במוחה דברי תוכחה לקדוש ומליץ היושר שלה, גיאורגיוס הקדוש, שהרי הלה הבטיח לה אמש שיקרה אחד מהשלושה — היא תקבל הודעה משמחת, או יוקל לה והיא תירגע, או ייסוריה יבואו אל קצם.
    - 2 -
    בניגוד לרבים אחרים, אום סלים אל־בּידה, שכנתה של אלישווה, האמינה בכל לבה שזקנה זו מבורכת. היא האמינה שיד הרחמן מונחת על כתפה בכל מקום שבו היא שוהה, וטענה כי יש ביכולתה לספר על אירועים רבים המוכיחים את אמונתה. גם אם לא פעם מתחה ביקורת על הזקנה בשל אירוע זה או אחר והתקשתה להאמין לה, הרי עד מהרה שבה להלל אותה ולחלוק לה כבוד. כאשר ישבה איתה ועם נשות הסמטה בחצר הפנימית המוצלת שלה, היתה פורשת לה שטיח קלוע מפיסות בד, מניחה שתי כריות כותנה מימינה ומשמאלה ומוזגת לה תה במו ידיה.
    אום סלים הגזימה, מן הסתם, באומרה מפורשות בנוכחות הזקנה שכבר לפני זמן רב נגזר גורלה של שכונה זו לכיליון, ואלמלא אחדים מדייריה המבורכים, וביניהם אום דניאל, היתה נהרסת ונבלעת באדמה. אלא שאמונה עמוקה זו כמוה כעשן הנרגילה שפלטה במהלך שיחות החולין של שעות אחר הצהריים. העשן הסמיך הסתלסל ויצר צורות גליות של עננים לבנים בטרם עלה במהירות והתפוגג בחלל החצר. הוא נולד ומת שם, בחצר הקטנה שבביתה הישן של אום סלים, ולא יצא מפתח הבית אל הסמטה.
    רבים סברו שאותה זקנה איננה אלא אישה סנילית, וציינו כראיה שהיא אינה שומרת בזיכרונה לזמן ארוך את שמות הגברים, ואל אחדים מהם, שהיא מכירה זה חמישים שנה, היא לוטשת מבט תמה כמו היו אנשים זרים שהופיעו לפתע פתאום בשכונה.
    אום סלים אל־בּידה וכמה נשים רחמניות, שהתמידו בפגישותיהן עם אום דניאל, חשו ייאוש ותסכול כל אימת שזו סיפקה להן עוד ועוד הוכחות המעידות מפורשות על הסניליות שלה, משסיפרה להן על מקרים מוזרים ומופלאים שקרו לה ושהיו חסרי כל היגיון.
    היו שלעגו לה, ואז חשו אום סלים וחברותיה עצב עמוק, שהרי בחבורתן הוותיקה יש מי שדורך ברגלו על הגדה האחרת, החשוכה, ומשמעות הדבר היא שהחבורה כולה מתקרבת בצעד נוסף אל אותה גדה מפחידה ושוממה.
    - 3 -
    שניים היו משוכנעים יותר מכולם שאלישווה הזקנה איננה מבורכת כלל ועיקר, והיא בסך הכול אישה משוגעת וחסרת תקנה — פרג' א־דלאל, המתווך, בעל משרד א־רסול שהשקיף אל הרחוב המסחרי במרכז בּתאווין, ושכנהּ האדי אל־עַתאג, הסוחר ברהיטים ישנים, שהתגורר בחורבה הצמודה לביתה.
    במהלך השנים ניסה פרג' א־דלאל כמה פעמים לשכנע את אלישווה הזקנה למכור את ביתה הישן, אך ללא הצלחה. זו סירבה למכור לו אותו מבלי לנמק. מה מניע אישה זקנה שכמותה לגור לבדה עם חתול בבית גדול של שבעה חדרים? מדוע לא תחליף את הבית הזה בבית קטן, מאוורר ומואר יותר, ותרוויח סכום כסף שיאפשר לה לחיות חיי רווחה בשארית חייה? שאל את עצמו פרג' א־דלאל, ולא זכה לקבל תשובה משכנעת. ובאשר לשכנהּ, האדי אל־עתאג, אדם בשנות החמישים לחייו, מכוער, אנטיפת ומדיף דרך קבע ריח של יין, הוא ביקש ממנה למכור לו את החפצים הישנים שהצטברו בביתה — שני שעוני קיר גדולים, שולחנות של עץ טיק בגדלים שונים, שטיחים, מזרנים, יותר מעשרים פסלוני גבס ושנהב בגודל כף יד של הבתולה ובנה שהיו מפוזרים ברחבי הבית, וחפצים רבים נוספים שלא היה לו הזמן הדרוש לבחון ולמנות את כולם.
    בשביל מה את צריכה את כל הענתיקות האלה, שכמה מהן עוד משנות הארבעים של המאה שעברה? למה שלא תמכרי אותן ותחסכי מעצמך את מלאכת הניקוי והאיבוק? דברים אלה ואחרים אמר אל־עתאג לזקנה בעודו לוטש את עיניו הבולטות לעבר חדרי ביתה. הזקנה הובילה אותו לפתח הבית, ומבלי להוסיף דבר לסירובה אילצה אותו לצאת אל הסמטה וסגרה את הדלת. היתה זו הפעם היחידה שבה ראה אל־עתאג את ביתה של הזקנה מבפנים, ותמונת הבית נותרה חקוקה במוחו כמוזיאון מופלא או כמחסן שבו אצורות שכיות חמדה ישנות מרתקות.
    שני הגברים יצאו מגדרם כדי לשכנע את הזקנה למכור את הבית ואת תכולתו. מכיוון שאל־עתאג לא עשה זאת לרוב בדרך מקובלת, מאמציו לא זכו באהדה מספקת מצד השכנים והמכרים. לעומתו פרג' א־דלאל ניסה כמה פעמים לדרבן את הנשים הסובבות את אום דניאל לשכנע אותה להסכים להצעתו. היו שהאשימו את ורוניקה מוניבּ, אום אנדרו, השכנה הארמנית שהשתתפה לעתים בפגישות אחר הצהריים בביתה של אום סלים, בקבלת שוחד מידי פרג' א־דלאל בתמורה לשידולה של אלישווה הזקנה לעבור לגור איתה ועם בעלה הזקן. פרג' א־דלאל דיבר גם על לבם של אום סלים ושל אנשים נוספים, ומעולם לא איבד תקווה. בו בזמן המשיך האדי אל־עתאג להציק לאלישווה כל אימת שנקרתה בדרכו, עד שהתייאש ממנה והסתפק במבטים עוינים מעושים, כמו ניסה להציתהּ בעיניו כאשר חלפה על פניו בסמטה.
    לא זו בלבד שאלישווה הזקנה סירבה להצעותיהם של השניים, אלא שהיא התייחסה אליהם בתיעוב ואיחלה להם גיהינום נצחי. הם היו בעיניה שני חמדנים, טרחנים ומזוהמים ככתמי דיו על שטיח זול שקשה להסירם.
    לרשימת השנואים והמקוללים היה ניתן להוסיף את אבּו זיידון הספר, איש המפלגה שגרר את בנה אל הבלתי נודע, ובגללו איבדה את היקר לה מכול. אולם הלה הסתתר מפניה במשך שנים ארוכות, והיא לא נתקלה בו בדרכה ולא ראתה אותו עוד. יתרה מזו, איש לא העז לדבר עליו בנוכחותה מאז עזב את המפלגה. הוא היה טרוד במחלותיו המרובות והתעלם מכל ענייני השכונה והאירועים שהתרחשו בה.
    - 4 -
    פרג' א־דלאל היה בביתו כאשר אירע הפיצוץ הנורא בכיכר טַיַראן. שלוש שעות לאחר מכן, בסביבות השעה עשר בבוקר, פתח את דלת משרד התיווך א־רסול שבבעלותו ברחוב המסחרי שבמרכז בּתאווין. משראה את הסדק בשמשה העבה הגדולה של חזית המשרד, החל לקלל, אף שכבר בדרכו הבחין בזכוכיות מנופצות של חלונות הבתים וחלונות הראווה בשכונה עקב הפיצוץ. בטרם נכנס למשרד ראה את אבּו אנמאר, בעל מלון אל־ערובּה, שניצב מול משרדו בצדו השני של הרחוב, עומד בדשדאשה שלו על המדרכה בין שברי זכוכיות שהתנפצו בכמה חלונות עליונים במלון הישן והרעוע שלו והתפזרו לכל עבר.
    אבּו אנמאר נראה אובד עצות, אולם פרג' לא נתן את דעתו על ההלם שניכר בפניו, שכן לא רחש לו חיבה יתרה, ולמעשה, לא היה ביניהם כל קשר מיוחד. יתר על כן הם היו שונים זה מזה בתכלית השינוי, והיתה ביניהם מעין תחרות סמויה. אבּו אנמאר השתכר למחייתו כרבים מבעלי המלונות בבּתאווין מהפועלים, הסטודנטים, מטופלי בתי החולים ומרפאות הרופאים והקניינים שבאו מהמחוזות. במהלך העשור האחרון, לאחר שמצרים וסודאנים רבים עזבו את המדינה, המשיכו בתי מלון אלה להתקיים מלקוחות מקומיים שהתגוררו בהם דרך קבע כמעט. היו אלה בעיקר עובדי המסעדות בשכונת בּאבּ א־שַרְגִי וברחוב סעדון, פועלים שעבדו בבתי החרושת לנעליים ובכמה מפעלים קטנים, רוכלים בשוק אל־הַרַג',3 נהגי האוטובוסים והמוניות בקווים שבין הערים הגדולות, וסטודנטים אחדים שלא סבלו את האווירה במעונות של האוניברסיטאות. אולם לאחר אפריל 2003 נעלמו רובם, ובתי מלון רבים נותרו נטושים למחצה.
    3 שוק אל־הַרַג' — שוק פשפשים במרכז בגדאד, שבו נמכרים חפצים משומשים, ובהם פריטים היסטוריים ואמנותיים יקרי ערך.
     
    בתוך המצב האומלל הזה החל פרג' א־דלאל לפעול במלוא המרץ כדי להכשיר את הקרקע להשתלטות על לקוחות פוטנציאלים שעדיין נותרו לאבּו אנמאר ולבעלי בתי המלון הקטנים והבינוניים. הוא ניצל את המצב שנוצר, של היעדר חוק וסדר, כדי להניח את ידו על בתים נטושים רבים בשכונה, הפך את הבתים המתאימים למוטלים קטנים וזולים והשכיר את חדריהם לפועלים שהגיעו מהמחוזות או לתושבים ממחוזות סמוכים, שנמלטו על נפשם מסיבות עדתיות או בשל קריאה מחודשת לנקמת דם ישנה לאחר התמוטטותו של המשטר הקודם.
    אבּו אנמאר לא עשה דבר מלבד לרטון ולהתלונן. הוא היה מהגר שהגיע בגפו מהדרום בשנות השבעים של המאה שעברה. לא היו לו קרובים או חברים בעיר הבירה שיעזרו לו, ובעבר הוא הסתמך על כוחו של המשטר. לעומת זאת, לפרג' א־דלאל היו קרובים ומכרים רבים, ובמצב הקיים של היעדר שלטון מרכזי ושל אנרכיה הולכת ומתפשטת הם היו כוחו האמיתי, שבאמצעותו הטיל עליהם את מרותו. הוא השתלט על הבתים הריקים והנטושים, וכולם הכירו בו כבעליהם החוקי, אף שהיה ידוע לכול שאין ברשותו מסמכים המוכיחים את בעלותו עליהם או מסמכים המוכיחים ששכר אותם מהמדינה.
    אילו רצה, היה יכול פרג' לנצל את כוחו העולה כלפי אלישווה הזקנה. הוא ראה את פנים ביתה פעמיים בלבד והתאהב בו מיד. עלה על דעתו כי בנו את הבית יהודים, או שהוא נבנה על פי הדגם שהיה חביב על היהודים העיראקים — בית דו־קומתי עם חצר או רחבה פנימית מוקפת בכמה חדרים ומרתף תחת החדר הימני שבהם, המשקיף אל הסמטה. בקומה השנייה, תומכות עץ מחורצות החזיקו את תקרת המסדרון מול החדרים, בשילוב עם מעקה הברזל, שהורכב על עמודי עץ מקושטים, יצרו אסתטיקה מיוחדת במינה. עוד היו בבית דלתות עץ כפולות עם בריחים ומנעולים של ברזל, וחלונות עץ מחוזקים במוטות גליליים כהים ששובצה בהם זכוכית צבעונית. החצר היתה מרוצפת בלבנים מרהיבות ביופיין, והחדרים באריחים קטנים בשחור ולבן, כלוח שחמט גדול. פתח מרובע בתקרה צפה אל השמים, וכוסה בפיסת בד לבן שהוסרה דרך קבע במהלך הקיץ. פיסת הבד כבר לא היתה במקומה, והבית כולו לא נראה עוד כבעבר. עם זאת, היה זה בית חזק, והרטיבות שחדרה לקירותיו לא פגעה בכל חלקיו כפי שקרה בבתים דומים בשכונה. במהלך השנים שחלפו נסתם המרתף ויצא מכלל שימוש, אולם לא היתה לכך כל חשיבות. החיסרון היחיד שהיה עלול לשבש את תוכניותיו של פרג' א־דלאל היה באחד החדרים שבקומה השנייה. חדר זה היה הרוס כליל, ולבנים רבות נעתקו ממנו ונפלו אל מעבר לגדר הצמודה לבית הסמוך החרב כולו שבו התגורר האדי אל־עתאג. חדר הרחצה בקומה השנייה היה אף הוא הרוס, ופרג' הבין שייאלץ לשלם עבור תיקונים ושיפוצים רבים, אך לא היה לו ספק שההשקעה תשתלם.
    לעתים חשב פרג' א־דלאל שאין כל בעיה לגרש זקנה נוצרייה חסרת כל משענת ותמיכה בתוך חצי שעה וללא כל מאמץ מיוחד, אולם קול פנימי אמר לו שבכך הוא מסתכן בהפרת חוקים ובגרימת נזק שלא במתכוון לאנשים רבים, ועדיף שלא ירחיק לכת ויעמיד בניסיון את רגשות התושבים כלפי הזקנה, שכן פגיעה בה עלולה להיות גורם להתלקחות ניצוץ של כעס כבוש כלפיו. מוטב שיחכה עד שתמות, ואז איש לא יעז להיכנס אל הבית מלבדו, שהרי הכול יודעים עד כמה הוא קשור אליו ומכירים בו כבעלים הבאים של הבית, ולא משנה כמה זמן עוד תחיה הזקנה.
    "תסמוך על האל," צעק פרג' א־דלאל בקולי קולות אל אבּו אנמאר, שספק כפיים בייאוש. אבּו אנמאר שמע את דבריו והרים ידיו אל השמים לתפילה במעין אמירת אמן. ואפשר שהתפלל ואמר בלבו: שייקח אותך האל, וכיוון בדבריו לא־דלאל החמדן שנפל בגורלו להימצא מולו בכל עת ובכל שעה.
    - 5 -
    אלישווה גירשה את החתול מהכורסה בסלון והסירה מעליה בידה את השיער שנשר ממנו. לאמיתו של דבר, היא לא ראתה כל שיער, אך היתה משוכנעת שהוא נושר ברחבי הבית, שכן הרגישה שהחתול מתקרח כאשר ליטפה לעתים את גבו. היא היתה מוכנה להתעלם מהשערות בכל מקום בבית, זולת המקום המיוחד שלה על הכורסה מול התמונה הגדולה של גיאורגיוס, הקדוש המעונה, שהיתה תלויה בין שתי תמונות אפורות קטנות יותר עם מסגרת עץ מגולף, האחת של בנה והשנייה של בעלה תיאודורוס. על הקיר היו תלויות תמונות נוספות בגודל זהה של הסעודה האחרונה ושל ההורדה מהצלב, וכן שלוש תמונות בגודל כף יד. היו אלה העתקים של ציורי איקונין מקוריים מימי הביניים של קדושים מכנסיות שונות, מצוירים בטוש עבה ובצבעים חיוורים. אלישווה לא הכירה את השמות של כולם, שכן בעלה הוא שתלה את התמונות שנים רבות קודם לכן, והן נותרו תלויות על קירות הסלון, חדר השינה שלה, חדרו הסגור של דניאל ושאר החדרים הריקים.
    כמעט מדי ערב היתה אלישווה יושבת בכורסה ומנהלת את שיחותיה העקרות עם תמונתו של גיאורגיוס הקדוש, שעל אף היותו קדוש מעונה בעל פני מלאך, דמותו בתמונה לא נראתה רוחנית כלל וכלל. הוא נראה עוטה שריון כסף עבה, שכיסה בקשקשיו המבריקים את כל גופו, חובש לראשו קסדה עם נוצה, שממנה מבצבץ על עורפו שערו הבלונדיני הגלי, ואוחז ברומח ארוך, מחודד בקצהו ומכוון לחלל. דמותו הלוחמנית ישובה על גב סוס לבן ושרירי, שמרים את רגליו הקדמיות המכופפות באוויר בניסיון להתחמק מלסתותיה של מפלצת טורפת ומכוערת, המגיחה מפינת התמונה כעומדת לבלוע את הסוס, את הקדוש ואת כל כלי המלחמה שלו.
    אלישווה התעלמה מהפאר החיצוני של הדמות. היא הרימה את משקפיה העבים שהיו תלויים על צווארה, הניחה אותם על גשר אפה והתבוננה בפני המלאך השקטות, שלא ניכר בהן כל רגש. הוא לא נראה כועס, לא מיואש, לא חולם וגם לא מאושר. הוא רק ביצע את משימתו במסירות אלוהית.
    היא לא מצאה נחמה אך ורק בהתבוננות בתמונה, אלא התייחסה למליץ היושר שלה כאל אדם קרוב, בן משפחתה שנקרעה והתפזרה, האדם היחיד שנשאר איתה זולת נפּו החתול ורוחו של בנה דניאל, שהיתה משוכנעת כי ישוב ביום מן הימים. הכול ראו בה אישה בודדה וגלמודה, אך היא האמינה בכל לבה שהיא חיה עם שלושה יצורים, או ליתר דיוק, שלוש דמויות ערטילאיות בעלות כוח ונוכחות, ודי לה בהן כדי שלא תסבול מבדידות.
    חרה לה שמליץ היושר שלה לא קיים אף לא אחת משלוש הבטחותיו, אותן הבטחות שחילצה ממנו לאחר אינספור לילות של תחנונים ובכי בראותה את עצמה פוסעת לעבר המוות מבלי שנותר לה זמן רב לחיות. כל שביקשה הוא סימן מהאל לגורל בנה — אם הוא חי, כי אז ישוב אליה, ואם הוא מת, כי אז תדע היכן קברו או היכן מונחים שרידי גופתו. היא רצתה להתעמת עם מליץ היושר שלה, אך חיכתה לרדת הלילה, שכן במשך היום תמונתו של גיאורגיוס הקדוש נראתה לה ככל תמונה רגילה, חסרת תנועה ודוממת. אך בלילה היה נפתח מעין צוהר בין עולמה ובין העולם האחר. או־אז היה האל יורד משמים ומתגלם בדמות הקדוש שבתמונה כדי לדבר דרכו עם כבשה אומללה זו, שעדר החיים פלט אותה מקרבו אט־אט, עד שכמעט נפלה לתהום האבדון ונטשה לגמרי את האמונה.
    בלילה התבוננה בתמונה הישנה לאור מנורת הנפט והבחינה בתנודות גליות מאחורי הזכוכית החיוורת ובפניו העדינות היפות של הקדוש. היא שמעה את נפּו מיילל בקוצר רוח ויוצא מהחדר, אחר כך שמה לב שעיני הקדוש פונות לעברה מבלי שישנה את תנוחתו. ידיו הארוכות המשיכו להניף את הרומח, אך עיניו היו נשואות אליה.
    "את נחפזת, אלישווה. אמרתי לך שהאל ישרה עלייך שלווה, ישים קץ לייסורייך, או שתקבלי הודעה משמחת, אבל איש אינו יכול לכפות על האל את העיתוי המתאים."
    היא התווכחה עם הקדוש במשך חצי שעה, עד שתווי פניו היפים שבו להיות נוקשים, ומבטו שב וקפא, רמז לכך שוויכוח הסרק היה לו לזרא. משסיימה, שמה פניה לחדר השינה והתפללה את תפילותיה הרגילות מול צלב העץ הגדול. בטרם שכבה לישון וידאה שנפּו ישן בפינת החדר על השטיח הקטן, שצורתו כשל עור נמר אסייתי.
    למחרת, לאחר שאכלה ארוחת בוקר ושטפה את הכלים, שמעה לפתע טרטור טורדני של מסוקי אפאצ'י אמריקניים שחלפו מעל הסמטה. באותו הרגע ראתה את דניאל, את "דנוני" שלה, כפי שנהגה לכנותו בילדותו ובנעוריו, או נכון יותר ראתה אותו בעיני רוחה. הנה כי כן, סוף כל סוף התגשמה נבואתו של הקדוש ומליץ היושר שלה.
    "בוא, בני. בוא, דנוני שלי, בוא..." קראה לו, והוא בא אליה.
    • אחמד סעדאווי
    • אחמד סעדאווי