הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרישה
  • פרישה
    ePublish | אפריל 2019 | פרוזה מקור | 181 עמ' מודפסים
    דורון בן משה שירת בצה"ל כקצין בכיר. הוא התקדם בתפקידי הפיקוד וזכה להערכה רבה. הוא ראה עצמו מגיע לצמרת של צה"ל, הוא חלם על זה, ונראה היה לו שהדבר בידיו.
     
    עם כניסתו לראיון האישי אצל מפקד הפיקוד הוא החל להבין שהכיוון הוא אחר…
     
    כך, תוך דקות ספורות הוא מצא עצמו בתוך מערבולת שהלכה והתעצמה: בתוך שיא העשייה, תוך הבנה שהוא מצוי במבוי סתום, הוא נדרש להמשיך ולתפקד, ובמקביל להתחבר לעולם שלא היה מוכר לו, עולם החיים האזרחי.
     
     
    אל"ם (במיל') רונן איציק מכניס אותנו בספרו השני אל עומק הקונפליקט הכרוך בתהליך הפרישה מצה"ל. ברומן המבוסס על מקרים אמיתיים נחשפים מאבקים דרמתיים, משברים סוערים, ומעברים חדים, אותם חווים אלו המסיימים קריירה ביטחונית ארוכה ואינטנסיבית.
     
    רונן איציק, אלוף משנה במילואים, שירת בתפקידי פיקוד רבים בחיל השריון בצה"ל. עם שחרורו פנה לחינוך, ולמחקר על אודות יחסי צבא וחברה. ספרו הראשון, "האדם שבטנק", עוסק בשירות בצה"ל בעידן האינתיפאדות והטרור
  • ספר דיגיטלי
     
    30
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוי סתום

     
    זו הייתה אולי שיחת הטלפון המאתיים באותו יום, אך היא הייתה שונה לחלוטין מכל שיחה אחרת.
     
    ‘מחר, בשמונה בבוקר, אתה נפגש עם האלוף’, נמסר לו, ‘זו שיחה אישית לסיכום השיבוץ הבא שלך’.
     
    אף ששהה בבית, ב’אפטר’, מוחו החל מייד לערוך חישובים. מחר בבוקר הוא יֵדע מה יהיה הצעד הבא בקריירה המפוארת שלו, שאותה הוא חי כבר יותר מעשרים שנה.
     
    אין זירת לחימה שבה לא פעל. הוא השתתף במבצעים והוביל כוחות. תמיד בהצטיינות. תמיד בתובענות. המחיר על כך היה קשה, אולי קשה מדי. את ילדיו בקושי ראה, לימי הולדת לא הגיע, גם לא לחתונות ולא לבר-מצוות. בני משפחתו לא תמיד הבינו זאת, לא ידעו כמה הוא רחוק מהחגיגות האלה, כמה הוא עסוק בעולם הביטחוני.
     
    בהחלט, אלו חיים בלתי אפשריים, אבל רמת הסיפוק העצמי שדורון חש הייתה בשמיים. ועכשיו, כך הסיק, הגיע הזמן שיקבל פיקוד על החטיבה הסדירה. מינוי הדגל של הפיקוד הקרבי.
     
    ‘בואי, נשתה קפה יחד’, הוא קרא לסיגל, אשתו בעשרים השנים האחרונות.
     
    סיגל נכנסה למטבח.
     
    ‘מה את אומרת, מה יהיה מחר?’ שאל דורון.
     
    ‘את האמת – אני אשמח אם לא תקבל את התפקיד’, הפתיעה אותו סיגל. ‘די, נמאס לי. אני רוצה אותך כאן, בבית, הילדים צריכים אותך. מספיק. עשית מספיק’.
     
    דורון שתק.
     
    הוא לא הצליח לדמיין את עצמו יושב בבית. הוא כבר לא זכר מה זה לקחת את הילדים לגן או לבית ספר, כבר כמה שנים טובות שהוא לא היה בבית בבקרים.
     
    סיגל אִפשרה זאת. היא הקדישה את מלוא זמנה לבית, ולא העסיקה אותו בקשיים שלה בגידול הילדים, במשברים.
     
    באחד הלילות, כשפיקד על מבצע מורכב, הודיעה לו במסרון שאופיר, בנם שהיה אז בן שמונה, מאושפז בבית החולים. זה היה עדכון קצר. הוא מייד צלצל אליה והיא הרגיעה אותו שהכול בסדר ושהילד יישאר במחלקה כמה שעות, להשגחה.
     
    בפעם הבאה שדיברו הילד כבר היה בבית.
     
    ***
    להתמנות למפקד חטיבה סדירה היה עבורו לא רק משאת נפש כמוסה, אלא חלום שטופח במשך שנים וחייב להתגשם. הוא לא דמיין אפשרות אחרת, גם לא הכין את עצמו למצב שהמינוי לא יתרחש, לא ניתח ולא חישב מהלכים אלטרנטיביים. עבורו זאת הייתה כמעט עובדה מוגמרת – המינוי הזה יֵצא לפועל.
     
    זה פשוט מגיע לו. הוא גם מנוסה יותר מהאחרים וגם לוחמני יותר באופיו. לעיתים עלה בו חשש שהאלופים היושבים סביב שולחן הדיונים, מקבלי ההחלטות, לא ייטו לטובתו. הוא לא טרח במיוחד להתחבר אליהם באופן אישי, תמיד היה עסוק בביצוע המוטל עליו. אף שהבין שיש חשיבות מסוימת בריצוי ‘אלו שלמעלה’, עבורו סדר העדיפויות היה ברור: קודם המשימה, אחר כך האנשים. הוא אהב את תפקידי הפיקוד, זה היה חלק ממנו. כבר לא זכר איך זה להיות אחרת, להיות אדם מן השורה. בעצם, כבר לא ידע מהו אורח חיים רגיל. החיים המטורפים, שקידשו משימתיות בכל מחיר והתאפיינו בחוסר שינה מתמיד, היו חלק מרכזי בהוויתו. הוא לא ראה דבר לנגד עיניו אלא את המשימה הנוכחית ואת המשימה הבאה. האם תכונותיו אלו יעמדו לזכותו במבחן השיבוצים הקרוב?
     
    ***
    הוא יצא מהבית מוקדם מאוד. הרבה לפני שעת השיחה עם האלוף. בדרך האזין לשירי מוטיבציה, שירים שליוו אותו לאורך תקופת השירות, נתנו לו השראה, הקפיצו את מצב הרוח שלו והגבירו את זרימת האדרנלין בדמו.
     
    בשעה שש כבר ניצב בשער הבסיס. יש לו שעתיים עד הפגישה. זמן טוב להתאמן. הוא החליף את המדים בבגדי ספורט והחל לרוץ. בזמן הריצה דמיין את הרגע הראשון שלו בתפקידו כמפקד היחידה הסדירה, יחידת החוד, את הדברים שיאמר ויעשה לאחר מכן כדי לעמוד ברף הגבוה שהציב לעצמו בכל תפקידיו הקודמים, את הדרך שיתווה כדי להוביל את פקודיו להישגים הגבוהים ביותר באימונים ובשעת הקרב.
     
    ‘זה כל כך קרוב, כל כך בר השגה’, לחש לעצמו.
     
    שעה ורבע של ריצה בגשם שוטף ומקלחת פושרת ומהירה סיפקו לו את ההכנה הדרושה, והוא החליט לוותר על ארוחת הבוקר. התרגשותו גאתה. הוא לבש את מדי ה-א’ המגוהצים למשעי, והגיע ללשכת האלוף, כהרגלו, עשרים דקות לפני הזמן.
     
    במקום חיכו חמישה קצינים שגם הם, כמוהו, מועמדים לתפקיד. דורון הנהן לכיוונם. כמה מהם הוא הכיר היטב ואת האחרים לא, וכולם מתמודדים ‘ראש בראש’ על תפקיד שרק אחד מהם יזכה בו, והחמישה האחרים כנראה ייאלצו לפרוש. מצב אכזרי.
     
    האווירה הייתה מתוחה. שני קצינים שוחחו ביניהם בקולות שקטים וקורקטיים על האירועים האחרונים בגבולות. קצין אחד קרא עיתון והשניים האחרים היו שקועים בטלפונים שלהם.
     
    השיחה בין שני הקצינים גוועה תוך זמן קצר וכל אחד מהם פסע בשקט לצד אחר של הלשכה, נזהר שלא לפגוש במבטיהם של האחרים.
     
    דורון סימן לזיו, אחד הקצינים שהכיר היטב וצבר עימו לא מעט חוויות, לצאת עימו מחוץ ללשכה.
     
    ‘אתמול בלילה דיברתי עם מפקד האוגדה’, סיפר זיו. ‘הוא אמר לי שאני המועמד המוביל’.
     
    דורון לא הגיב. במוחו השתוללו המחשבות, האם ייתכן שהדברים בעצם נסגרו מראש? האם לא אמורים לשקלל את ניסיונו ואת המקצועיות שלו בעת התאמת המועמד לתפקיד? הוא ניסה להשקיט את חששותיו, הלך להכין לעצמו קפה, הספיק להציץ בכותרות העיתון ונקרא למשרדו של האלוף.
     
    ‘אהלן דורון, מה נשמע?’ פתח האלוף.
     
    ‘הכול מעולה’, השיב קצרות.
     
    ‘אז מה התוכניות שלך לשלב הבא?’
     
    ‘אני מצפה לקבל את הפיקוד על היחידה הסדירה. אני חושב שאני בשל, ויודע שאני מספיק מנוסה ומקצועי כדי למלא את התפקיד על הצד הטוב ביותר. זה גם מאוד חשוב לי – יש לי קשר רגשי ארוך שנים למקום. בשבילי זו תהיה סגירת מעגל מרגשת ומחייבת’.
     
    בכוונה לא האריך בדברים. את האלוף הכיר היטב, הם נפגשו לא מעט בפעולות ובאימונים והייתה להם שפה משותפת, לא מילולית, שהייתה ברורה ומובנת לשניהם.
     
    ‘אני מאוד מעריך אותך’, אמר האלוף לאחר שתיקה קצרה. ‘אין ספק שאתה מפקד יוצא דופן שמוביל את היחידה להישגים אדירים. ברורה לי לחלוטין היכולת שלך לקחת את היחידה הזאת רחוק עוד יותר. אתה בהחלט ראוי ומתאים לתפקיד’.
     
    דורון השתדל להסתיר את שביעות רצונו. האלוף מבין מה הוא שווה! הוא ציפה להמשך הדברים ולאיחולים על המינוי הצפוי.
     
    ‘שוחחת עם מפקד האוגדה?’ שאל האלוף.
     
    ‘ודאי’, השיב דורון, תמה מעט על השאלה.
     
    ‘ו… מה הוא אמר לך?’
     
    ‘שהוא מאוד מעריך אותי ושהתחרות קשה ושיש לו דילמה. הוא רמז שהוא מתלבט ביני ובין זיו. אני חושב שהגיוני להתלבט בינינו’, השיב דורון במלוא הכנות.
     
    ‘תשמע, דורון’, האלוף רכן מעט קדימה, ‘היה לנו אתמול דיון עם כל מפקדי האוגדות. אתה בהחלט זוכה להערכה רבה מכולנו, אבל מפקד האוגדה מעדיף מועמד אחר. מועמד שאיתו הוא עבד בעבר’.
     
    דורון נרתע לאחור. המעבר ממינוי כמעט ודאי למילים ששמע ברגע זה היה מהיר וצורב.
     
    אחרי כמה שניות של שקט, הצליח למצוא את המילים. ‘כן… אני יכול להבין. אבל, בסופו של דבר, אתה האלוף וזו החלטה שלך. נראה לי בעייתי שמפקד האוגדה יחרוץ את גורל הקריירה שלי’. האם בחר במילים הנכונות? לא בטוח. בכלל לא. טעם מר עלה בפיו.
     
    ‘אתה צודק’, אמר האלוף באמפתיה, ‘אבל אני רוצה שתדע – אקבל כל החלטה של מפקד האוגדה, אחרי הכול, הוא זה שיפקד עליך או על הקצין השני. הדבר הנכון מבחינתי יהיה ללכת לקראתו. בכל מקרה, את המלצתי אעביר לדיון האלופים בראשות הרמטכ’ל – שם הנושא ייסגר’.
     
    דורון לעולם לא יזכור מה היו המשפטים שסיכמו את הפגישה, אך את ההצדעה האחרונה שלו ואת יציאתו ממשרדו של האלוף יזכור בהחלט.
     
    גופו בער. לאט לאט חלחלה בו ההבנה: הוא, ככל הנראה, לא ימונה לתפקיד שאליו שאף. ייתכן שכל יום הראיונות הזה הוא בעצם תהליך שתוצאותיו ‘תפורות’ מראש. ייתכן בהחלט.
     
    הוא נכנס לרכבו ועצבות עמוקה נפלה עליו.
     
    כשהביט בשעון ראה שכל היום עוד לפניו.
     
    בתחושת חמיצות נסע ליעדו הבא – אימון של אחת היחידות שעליהן פיקד. אימון ייחודי שעליו עמל זמן רב, והצליח להוציאו לפועל, למרות התנגדויות לא פשוטות מצד גורמים בחיל, במחלקת האימונים ובזרוע היבשה. דורון היה נחוש לקיים את האימון באופן שאותו חשב לנכון, וכרגיל, דבר לא עמד בדרכו.
     
    האימון אמור היה להיערך בצפון הרחוק, ודורון הודה בליבו על האפשרות לנהוג לבדו במשך כמה שעות ולארגן את מחשבותיו.
     
    מה עושים הלאה?
     
    האם החלטתו של מפקד האוגדה סופית?
     
    האם המצב בלתי הפיך?
     
    הוא החליט לדבר על העניין עם מפקדו בעבר, אבש’ה, גם הוא מפקד אוגדה שאמור היה לשהות בצפון.
     
    הגר, הרל’שית של אבש’ה, זיהתה מייד את קולו. ‘מה שלומך, דורון?’ שאלה בקול עולץ. ‘מתי רואים אותך?’
     
    ‘הגר, תשמעי, אני חייב להיפגש עם אבש’ה. זה מאוד דחוף, איך אפשר לסדר את זה?’
     
    ‘אני מייד בודקת וחוזרת אליך’.
     
    כעבור רבע שעה היא התקשרה.
     
    ‘המפקד ממש שמח שאתה בא, ויוכל לפגוש אותך בתשע בערב. הוא מזמין אותך לאכול איתו’.
     
    ‘אם ככה, אני בא!’ השיב דורון ולראשונה באותו יום עלה חיוך על פניו.
     
    הגר ביקשה שיגיע קודם למשרדו של אבש’ה, והשיחה הסתיימה. דורון לא יכול היה שלא להיזכר בתקופת השירות המשותפת שלהם; איך אבש’ה דרש ממנו לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים, במריבות, במתחים, אך גם – ובעיקר – בהערכה הרבה שזכה לה ממנו ובגיבוי המלא שהעניק לו. אבש’ה הוא מפקד משכמו ומעלה, סיכם לעצמו דורון ותחושת שמחה על המפגש הקרב מילאה אותו.
     
    ***
    דורון התמנה לקצין המבצעים של אבש’ה שלוש שנים קודם לכן. על אף הגעתם מחיילות שונים, מרקע אחר לחלוטין שהתבטא גם בהבדלים בתפיסת העולם, יחסיהם הצטיינו בהערכה הדדית. אבש’ה משך אותו לתוך העולם המבצעי, תמיד העסיק אותו בלחימה ולא בניירת. זה אתגר את דורון מאוד, אבל הוא נהנה מכל רגע.
     
    באחת הכוננויות שהיו בגזרה, הם החליטו לנייד את חבורת הפיקוד לעומק השטח, לאחת הגבעות החולשות על אזור הפעולה. ערב לפני כן מוקמה באותה נקודה תצפית של כוח מיוחד.
     
    לפני שהעלו את רכבי החפ’ק לעמדה, הם טיפסו ברגל כדי לאתר מקום ראוי. כשהגיעו לפסגת הגבעה נדהמו לראות שלושה חיילים שוכבים על הקרקע, עירומים לחלוטין, ולצידם בקבוק וודקה ענק של שלושה ליטר.
     
    ‘הנה הגיבורים שלנו’, גיחך אבש’ה למראה הביזארי, ודורון התפתל מצחוק. כל כך צחק שהדביק את אבש’ה בצחוקו ובמשך רבע שעה לא יכלו השניים להפסיק להתגלגל מצחוק.
     
    קציני החפ’ק לא הבינו מדוע השניים מתעכבים למעלה. לאחר זמן מה שלח קצין ההדרכה חוליית לוחמים לברר מה קרה.
     
    כשהם זיהו את דורון ואבש’ה – הם היו המומים. שני הקצינים הבכירים, תת-אלוף וסגן אלוף, נגלו לעיניהם כשהם מחובקים וצוחקים באופן בלתי נשלט. הסיפור התגלגל במהירות באוגדה וייזכר עוד שנים רבות.
     
    אבש’ה המליץ על קידומו של דורון – המלצה שהתקבלה על ידי הרמטכ’ל. תפקיד המטה האחרון שביצע דורון היה תחת פיקודו של אבש’ה. תקופה זו הותירה בשניהם תחושות טובות והם שמרו על קשר כמעט רציף.
     
    ***
    כשהגיע דורון לשטח האימון ופגש את פקודיו, התעוררו בו התחושות המוכרות: אדרנלין והתרגשות. הפעם ההתרגשות הייתה גדולה במיוחד, שכן כאשר קיבל לידיו את הפיקוד על היחידה הזאת, יחידת מילואים, לא היו פקודיו כשירים ללחימה ברמה משביעת רצון. כעת, לאחר שלוש שנים יחד, הגיעה היחידה לרף הנדרש.
     
    ‘המפקד’, פנה אליו יובל, מפקד הגדוד, איש מילואים ותיק שבאזרחות הוא עובד הייטק מוצלח מאוד, ‘מה שלומך?’
     
    ‘אני מאושר לראות אתכם ומאושר לראות שהאימון יוצא לפועל ובדרך שרצינו. מבחינתי, מדובר במבחן כשירות משמעותי’.
     
    עד מהרה הצטרפו הקצינים הצעירים יותר. דורון אהב את זה – להיות עם החבר’ה בשטח – שם הוא הרגיש מצוין. פקודיו העריכו אותו מאוד. הם היו חבורת אנשי מילואים שבמרוצת השנים שירתו לצידו בתפקידים שונים. זה היה מיוחד.
     
    דורון חזר על כמה דגשים להמשך האימון, זכה לכמה כוסות קפה הגונות, נפרד מפקודיו ונסע לפגוש את אבש’ה.
     
    כשהגיע למשרד התקבל בחיבוק ובטפיחה הגונה על השכם.
     
    ‘המפקד, מה אני יכול לעשות עכשיו?’ שאל דורון את אבש’ה, כאילו היה אביו.
     
    ‘השתתפתי בדיון אתמול אצל האלוף’, אמר אבש’ה. ‘אמרתי שבעיניי אתה מספר אחת. גם המפקד הישיר שלך אמר בדיוק אותו דבר. היינו תמימי דעים שאתה צריך לקבל את הפיקוד על היחידה. אבל היו שחשבו אחרת והעדיפו את הבחור השני, זיו. אני חושב שזו טעות, אבל זה כנראה מה שיקרה’.
     
    אבש’ה השתתק, מניח לדורון לעכל את דבריו.
     
    ‘עכשיו תראה’, המשיך בקול שקט, ‘אם אתה שואל אותי, אתה צריך לתלות את הנעליים וללכת. אתה בחור מוכשר ואני בטוח שתצליח בחוץ בכל מה שתעשה. הם הפסידו אותך, שילכו להזדיין’.
     
    ‘זה גמור…? סופי?’ שאל דורון.
     
    ‘לא סופי. ההחלטה בסוף היא של הרמטכ’ל עם האלופים’.
     
    ‘אתה יכול לדבר עליי עם כמה אלופים?’
     
    ‘בטח. אעשה זאת. בכיף’.
     
    משם המשיכו השניים לארוחת ערב. הם נזכרו בימיהם המשותפים בניהול הגזרה, במרדפים ובהיתקלויות. מדי פעם עלה קול צחוק רם משולחנם, כששחזרו חוויות משעשעות. דורון נזכר שאבש’ה הגיע לביתו לביקור ספונטני כשמעיין, בתו הצעירה, נולדה. ממש כמו במשפחה.
     
    על אף התחושות הטובות שאפפו אותו, תוצאה של ארוחת הערב המשותפת עם מפקדו בעבר, הוא החל להפנים – זהו, זה כנראה הסוף.
     
    הם סיימו את המפגש בשעה אחת-עשרה בלילה ונפרדו בחיבוק אמיץ.
     
    דורון החל בנסיעה לבסיס. בדרך שלח הודעה לסיגל, ‘את ערה?’
     
    היא ענתה מייד, ‘כן. מה נסגר בריאיון?’
     
    ‘לא נסגר כלום’, הוא הקליד. ‘ממתינים עכשיו להחלטת הרמטכ’ל’.
     
    היא שלחה לו אימוג’י של נשיקה והוא החזיר לה בסמל דומה. דורון לא היה מסוגל לכתוב לסיגל שהמצב בעייתי, שבעצם סיכוייו להתמנות לתפקיד קלושים. אולי אפילו הוא עצמו טרם עיכל את הבשורה.
     
    בחצות הגיע לבסיס, נכנס למשרדו ושקע במחשבות.
     
    האם הכול אבוד? מה אני עושה עכשיו? ניקרו בו השאלות.
     
    במשך יותר משעה הוא אחז במסגרת של תמונה שקיבל בסיום אחד התפקידים ולא הצליח להחליט עם עצמו מה עליו לעשות. לבסוף נכנס לחדרו, נשכב על מיטת הקפיצים, ובראשו המשיכו להתגלגל השאלות עד שנרדם.
    • רונן איציק
    • רונן איציק

      אל"מ איציק רונן צמח בחיל-השריון, שימש מפקד גדוד 77 בחטיבה 7, פיקד על חטיבת הראל ועל חטיבת שריון במילואים. בתקופתו זכתה החטיבה בפרס הרמטכ"ל על איכות הביצועים. כיום עוסק רונן במגוון תפקידים בתחום החינוך ומשלים עבודת דוקטורט בנושא השפעת השירות הצבאי הסדיר על בני הנוער המשרתים.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • יפים כמו שהיינו
    • אם יש גן עדן‏
    • נפל
    • כיפה סרוגה נשק בהצלב
    • שיח לוחמים - צוק איתן
    • סרוגים בקנה
    • במה לגברויות
    • מפקד שייטת 13
    • ירח מעל סואץ
    • נפש מסכות
    • שמיים שאין להם חוף
    • אשה בורחת מבשורה