הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרידה נכונה
    ספר מוגן
     
  • פרידה נכונה
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | פרוזה מקור | 295 עמ' מודפסים

    פגישה מחודשת בין ירון ואיה, חברי נעורים, מטלטלת את סדר חייהם ומעמידה במבחן את יכולתם להחיות את זיכרונותיהם הכמוסים - מבלי לערער את נישואיהם.

    הרומן מתאר את התמודדותם של הגיבורים עם עברם, עם שותפיהם לחיים ועם הבחירות שבחרו במהלך השנים. יחסם לאהבה הישנה ולשנים שחלפו מאיר את העלילה מזוויות שונות ומעורר שאלות: מהו ערכו של זיכרון רגשי? מהי מידת אמינותו? הייתכן שהזיכרון מתעתע בנו ומשנה את צורתו כדי למלא תפקיד כלשהו?

     

    פרידה נכונה הוא רומן פוליפוני, שבו הדמויות מספרות את סיפורן בגוף ראשון, בהווה ובעבר, בדיבור ובכתיבה. בסגנון ייחודי ובשפה קולחת נטווים עולמם ונישואיהם של איה ואורי אל מול אלה של ירון והגר, על רקע סיפור של חברות-נפש, בגידה וטיפול פסיכולוגי שלא ברור מה טיבו.

     

     

    "לאן נעלמים רגעי העבר? האם 'עבר' פירושו גם 'נגמר', 'חלף', 'הסתלק'? האם אהבה שהיתה יכולה להיעלם? אלה רק אחדות מהשאלות שבהן נוגע ספר זה. השאלות הן אמנם עתיקות, אלא שבפרידה נכונה הן מופיעות בלבוש חדש, בקול סוער ומשכנע, ובתוך הקשר מסקרן של דמויות ושל יחסים." (גיל הראבן)

     

    "מתחת לזרמי הנפש של גיבורי פרידה נכונה, ספר הביכורים של רמה מרינוב—כהן, מתחת לספקות ולהתחבטויות, צפות ועולות השאלות הנצחיות של האהבה: האומנם מים רבים - מי השגרה - לא יכבוה? מה בין אהבה להרגל, בין נישואים לשיתוף? האם ניתן לאהוב שניים בו בזמן, והאם עצתו של החכם מכל אדם - 'אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך' - תקפה גם לעניין האהבה? בל יטעו אתכם עדינותו ואיפוקו של הספר היפה והמרגש הזה; זה אינו ספר אהבה 'רגיל', זהו משחק באש." (יהודית רותם)

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • איה


    8 בפברואר

    עשיתי את זה.

    קשה להאמין. שנים שהרעיון מסתובב בראש. צף מדי פעם, מנקר, מתפוגג, ושוב חוזר, כעבור חודשים. למצוא את ירון, להתקשר. אולי להיפגש. האם הוא עדיין בחיפה? לאשתו קוראים הגר, אני זוכרת. ודאי יש להם ילדים. לא התראינו מאז, כה ארוכות השנים שחלפו. האם הוא זוכר? מה הוא זוכר? לא, הוא לא יטרוק את הטלפון בפני. אבל כיצד יגיב, לאחר שנות דור, היעלמות מוחלטת, לא ניתן לחזות. ערפל חוסם את עיני. להשיג את הטלפון, לחייג, לקוות שלא אצטרך להזדהות בפניה, להתחמק מהתחקירים שבדרך. ולהגיע אליו. לדבר, איתו. ושיהיה לבד. כמו לנחות באחת בקצה השני של העולם. מעבר לכל דמיון.

    זה התחיל בבוקר אחד של יום שישי. קמנו לאיטנו, משרכים דרכנו למטבח, לקפה של בוקר. ובעודנו יושבים סביב השולחן ופותחים דואר - מכתבים מהבנק, אסיפת הורים, טסט לאוטו, אמר אורי: "איה, תראי מה קיבלת, יש כאן הזמנה למפגש מחזורים בתיכון," והגיש לי מעטפה ובה צילום ישן של בית-הספר, והזמנה ל"ערב נוסטלגי שלא יישכח". משהו פילח אז את בטני, בעודי מצמידה את ההזמנה למקרר, מסמנת בלוח השנה את התאריך. טוב שיש זמן, וגם קצת דיאטה לא תזיק. ההכנה כנראה לא הועילה. כי כעבור מספר שבועות, בעודי עומדת ומודדת, שום בגד לא נראה מתאים. "אולי תבואי ככה וזהו," הקניט אותי אורי שלי, כשגם השמלה הירוקה נפסלה ונחתה לרגלי, בעיני ייאוש.

    השכונה הישנה בחיפה נמלאה המולה לקראת האירוע, מכל עבר נהרו תיכוניסטים-לשעבר לכיוון בית-ספרם, מחפשים את השילוט המכוון איש איש למחזורו ולבני כיתתו. מנסים לזהות פרצופים, מקווים שהם עצמם יזוהו על נקלה, ושגם שמם ייזכר בפי חבריהם - הרי הם לא באמת השתנו, לא ממש, אולי רק קצת.

    זוכרת את צהלות המפגש וקריאות הפתיעה בעודנו נופלים זה על צווארו של זה. "שופט? נהיית שופט, ועוד במחוזי? כל התיכון היית בחצר, אף מורָה לא סבלה אותך, איך נהיית שופט?" ... "ראיתם את נאווה? ילדה עם צמות, מילה לא שמעו ממנה... מנתחת מוח, נוירוכירורגיה קוראים לזה. כל הכבוד, באמת כל הכבוד." "תגידו, שמעתם שלמיכל יש שני נכדים? סבתא עם ג'ינס וגופייה, אתם קולטים?"

    עולים, יורדים, משוטטים במסדרונות, מחפשים את כיתתנו הישנה, מתמלאים זיכרונות.
    "בדיוק אותה ברזייה, גם אז היא היתה חלודה," שמחנו בברזייה הישנה. "אבל עכשיו היא נראית יותר קטנה, נכון?" אמר רענן, וצחקנו. "וגם הכיתה לא השתנתה, זאת אותה כיתת י"ב. ואת ישבת כאן, אני זוכרת אותך יושבת פה," אמרתי לנאווה והצבעתי על הכיסא הקדמי באמצע. "הורידו את השלט, למה הורידו אותו? היה כאן שלט מצד ימין של הדלת, היה כתוב י"ב/2," אמר עודד. "מה פתאום, השלט היה מצד שמאל," התעקשה מיכל, ומיד נסחפנו כולנו לוויכוח נוקב, בעומדנו שם ליד כיתתנו - האם השלט היה לימין הדלת או לשמאלה. "וכאן היו השירותים של הבנות, הזיזו אותם," אמר עודד, צער דק בקולו. "ומה אתה עשית בשירותי הבנות?" תבענו לדעת, מצחקקים מולו, בעיקר מצחקקות. לפתע הרצין. "נו, את מי חיפשת שם?" לחצנו. עודד, שבכיתה ח' היה מושא חלומן של כל הבנות, וגם קצת שלי. "בהפסקות הייתי מחפש שם את נאווה," גילה את הסוד, סוד בן שלושים שנה, והציץ בה. ואני ראיתי את הכרס מבעד לחולצתו, את הקרחת המתעקשת, ואת הזקן שלא הלם. עדיף לו בלי זקן. "לא ידעתי, בכלל לא ידעתי," גמגמה נאווה, והאדימה מולנו, ופתאום ראיתיה, ילדה ביישנית עם צמות, תלמידה שקדנית, מכנסיים קצרים, סנדלים. בנעלי עקב וחליפה מחויטת. רופאה. מחייכת. ועיניה בעודד.

    ואחר כך, בחצר, פתאום מיכל אמרה -
    "כאן היה ספסל, מתחת לעץ, אני זוכרת את איה יושבת כאן עם החבר שלה, אלון, נכון? הוא היה שני מחזורים מעלינו או שלושה?"
    "נדמה לי ששניים," אמרתי, ולא תיקנתי את שמו.
    "אל תגידי שאת לא זוכרת," אמרה מיכל, "הייתם יושבים כאן המון, מה איתו?"
    "שינו את כל הגינה, אני חושבת שהספסל היה שם, בצד ההוא. ותגידי, מה איתך, איפה את גרה? איך קוראים לנכדים שלך?"

    "נעלמת לי," אמר אורי.
    "רק הלכתי קצת להסתובב," עניתי.
    "טוב, בואי, ממש מאוחר," אמר והכניס את המצלמה לכיסו. השעה כבר היתה אחת אחרי חצות. "אני כבר באה," עניתי, "ממש כמה דקות. תחכה לי באוטו." כי הפרידה התארכה. החלפנו טלפונים, כתובות, מיילים, שלפנו משקפיים כדי לוודא שכתבנו נכון. "לא להאמין איך השנים עברו, פשוט נורא איך שהזמן טס." אמרנו שוב ושוב. "מעכשיו שומרים על קשר," הבטחנו זה לזה, "לא ניתן לעוד שנים לחלוף כך." וכך עמדה כיתתנו על המדרכה שליד בית-ספרנו הישן, מסכימים בינינו, זה לא חוקי איך שהזמן חולף. ולבסוף רענן הציע, "בואו ניפגש שוב, נעשה בקיץ עוד מפגש. זהו, קבענו. תבואו אלי."

    ואז נפרדנו.

    שרועה לצדו של אורי בנסיעה הלילית הביתה, הלומת זיכרונות.

    "כל כך שמחה שבאת איתי," ליטפתי את זרועו האוחזת בהגה. "מקווה שצילמת?"
    "צילמתי, אל תדאגי."
    "אני אשלח במיילים, כולם ירצו לראות."
    "כמעט שלושים שנה לא נפגשתם ועכשיו לא יכולתם להיפרד." אמר אורי.
    "כן, טוב שרענן החליט להזמין אליו את הכיתה בקיץ."

    ולאחר שתיקה, עוד שעתיים של נסיעה לפנינו -
    "ירון לא הגיע?" אמר אורי, ידו הימנית לאורך רגלי.
    "לא. איך ידעת שבדיוק עכשיו חשבתי על זה," חייכתי אליו בחושך.
    "למה הוא לא בא?"
    "הסתובבתי קצת ליד החבר'ה הגדולים, לא ראיתי אותו. אולי לא השיגו אותו."

    ולאחר עוד מספר דקות.

    "חבל שזה יקלקל לך, כל כך נהנית שם."
    "מרגיז אותי שלא היה לי אומץ לשאול."
    "לא נורא. אולי עדיף ככה."
    "אולי. באמת היה כיף."
    "ועכשיו אני יודע מי זה עודד שלך מכיתה ח'. מסתבר שאהב את נאווה."
    "כן. תחשוב על זה ששלושים שנה לקח לו להגיד לה."
    "שמת לב שכמעט כולם באו לבד, בלי בני זוג."
    "בטח ששמתי לב. אז מה. כל כך יותר טוב ככה," אמרתי. ואחר כך נרדמתי, כבר היה מאוחר. והגענו הביתה.

    ובקיץ נפגשנו אצל רענן.

    והזמן חלף.

    ומה עם ירון.

    ולפתע הגיעה דרישת שלום. בחורף האחרון, כבר חלפה כמעט שנה מאז פגש את חברתי הטובה במרכז העיר. לא זיהתה אותו, סיפרה לי, אדם זר ניגש אליה לפתע, פונה מתוך מטרייה, מכונס במעיל כבד, רק אחרי שהתחיל לדבר נזכרה בו, ירון. זה אותו החיוך, אמרה לי, כמו אז, כשהיינו בתיכון. השיער הלבין, וכבר לא אותו רזון נערי שהיה. תמצת לה את קורות חייו. שנות חיים ארוכות באוסטרליה, והוא עדיין נוסע וחוזר. אישה, ילדים. לא ביקש את מספר הטלפון שלי, לא אמרה אם שאל עלי, שמי כנראה נעדר משיחתם.

    ומאז - הרעיון נכח. ולא הגעתי לכדי מעשה, הרמת טלפון. והקיץ הגיע, ועבר. אולי לכבוד ראש השנה, הרהרתי, והימים חלפו. אין דבר, גם בסוכות אפשר להתקשר להגיד חג שמח. והרעיון נותר וירטואלי, כאד דקיק. ובינתיים הגיעו גשמי הסתיו. אז אולי לכבוד יום ההולדת, בפברואר יש לו יום הולדת, נדמה לי שבשמונה. ונדמה לי שהוא יהיה בן חמישים, תהיתי, מנסה לדייק בזיכרוני בהפרש הגילים בינינו, האם איחרתי בשנה? לא, נדמה לי שלא. טוב, אז שמונה בפברואר, זה התאריך. וכיוונתי לעצמי את לוח השנה, מותחת קפיץ בלתי נראה לתאריך מסומן היטב. יש עוד זמן, תתכונני ואל תאכזבי את עצמך.

    החודשים חולפים. האם אעשה זאת או שאיסוג. כה ארוכות השנים שחלפו מאז נפרדנו, כל חיי. כיצד ייתכן, הן היינו מחוברים בכל ישויותינו, בכל איברינו. איך קרה שחלפו כל כך הרבה שנים. לא לוותר על התאריך, זו ההזדמנות שלָך, אם את לא עושה את זה את באמת לא רצינית.

    הגיע היום, תמו אפשרויות המילוט, דחיות לאין קץ. יושבת במכונית, כבקופסה סגורה ומוגנת. סדרת בירורים טלפוניים, מרכזניות אדישות, פעימות לב הולכות וגוברות. התחלתי, כבר התחלתי. העולם עודנו כשהיה, ניתן לסגת, לא הותרתי סימן. אך ההחלטה שהחלטתי דוחפת בגבי. לא לעצור, לא לחשוב, להמשיך. עוד בירור, ועוד חיוג. קול נשי. לא, זאת לא אישה, זאת ילדה, אלוהים בעדי. הבת של ירון מכתיבה לי את המספר, אינה שואלת דבר, אינה מתעניינת בשאלה המיותרת, שאלה שהיתה מפילה את מגדל הקלפים שבידי, "מי רוצָה אותו?"
    "כן, הוא נמצא, אפשר להתקשר אליו, למה לא?" הפטירה בתכליתיות של בני-עשרה המרוכזים בעולמם. "תודה," ניתקתי במהירות, שלא לקלקל את התוצאות שבידי. ומניתי את הישגי: מספר הפלאפון שלו, הידיעה שהוא נמצא, והאפלה שנותרתי בה, רואה ואינה נראית. טוב, תמשיכי. הגעת, את לא עוצרת. ואת לא שואלת את עצמך שום שאלה.

    לעצום חזק את העיניים, לקחת אוויר ולזנק למים הקפואים והאפלים. להקיש את המספרים, לשלוט באצבע. צלצולים מתערבבים בדפיקות הלב.
    "הלו?" נשמע מהעבר השני.
    "אפשר לדבר עם ירון?" שומעת את עצמי.
    "מדבר."
    האם זה הוא. בחיים לא הייתי מזהה את הקול. האם קולו השתנה או שזיכרוני אבד.
    "מי מדברת?"
    "תנחש," שולפת, בלי לתכנן.
    חושב, נבוך. תקוע, מחפש רמז.
    "נו, תנחש," מתעמרת בו. שקט. אין לו מושג מי נמצאת מעבר לקו. משתעשעת, מותחת את השניות כגומי. שומעת את חיוכו הנבוך. "זאת איה."
    "איה?" המום.
    האם אתה זוכר אותי, כמעט ששאלתי, השאלה היתה על קצה הלשון, למזלי נעצרה במילימטר האחרון.
    "איה..." שומעת את שמי בפיו.
    "התקשרתי כדי להגיד לך מזל טוב, יש לך יום הולדת היום, נכון?"
    "כן," מחייך, עדיין המום.
    "וזה תאריך עגול, נכון?" ממשיכה לוודא.
    "כן, נכון. אני בן חמישים."
    שומעת את חיוכו. שואלת, והוא מספר, מרפרף בנדיבות על קורות חייו. ומתעניין בחיי. "התחתנתי עם אורי, מהקיבוץ. אתה זוכר?"
    "כן, אני זוכר, ואת עדיין איתו?"
    "כמובן," אני מחייכת.
    מופתע. "חשבתי שהתגרשת לפני כמה שנים."
    "מה פתאום," אני מופתעת, "חלילה."
    "חלילה," חוזר על דברי כהד, מחייך. לא יודע למה חשב כך.
    "כן, יש לנו ילדים," עונה, שמחה וגאווה בקולי, ומציגה אותם לפי הסדר, כבתצלום משפחתי. ומוסיפה בקלילות, "בהתחלה גרנו בחיפה, אחר כך עברנו ללמוד בירושלים. ועכשיו אנחנו במושב."
    "מה למדת?"
    "ארכיאולוגיה, אחר כך ראיית חשבון, התמחות בחוקי מס בינלאומיים," שמחה וסיפוק מהדהדים בדברי.
    "תמיד רצית ארכיאולוגיה," הוא אומר. אני מחייכת.
    "ראיתי אותָךְ לפני כמה שנים, לא אמרת לי שלום."
    איפה, מתי, אני מופתעת.
    "באוטובוס, קו תשע. כמעט עשר שנים."
    "זאת לא הייתי אני, לא יכול להיות."
    "זאת כן היית את, לבשת שמלה."
    "אם כך ברור שזאת לא הייתי אני, אני לא הולכת עם שמלות."
    "אני חושב שזאת כן היית את, הצמה שלך, ראיתי את הצמה שלך. ולא אמרת לי שלום."
    "אם זאת הייתי אני אז ברור שלא ראיתי אותך," השבתי.
    מגלגלים עוד כמה משפטים. השגתי אותו במכוניתו, הגיע עכשיו לחניה ליד בית הוריו, לא רחוק מבית הורי. כן, הם עדיין גרים שם, מחייך. נזכרת בבית, בית ילדותו, רחוב צדדי, צמחייה עבותה, אזור ותיק בנווה שאנן. מדי שבוע, בשישי בצהריים, הוא בא אליהם לבקרם, לעזור בסידורים כלשהם. לפני כניסת השבת הוא חוזר לביתו הכפרי שבפרברי העיר, משקיף על המפרץ, מראה מדהים, הוא אומר, ומשתתק. הפסקה קלה.
    "כבר כמה שנים שאני חושבת להתקשר אליך," אני אומרת לו, "וחשבתי שאם אני לא עושה את זה עכשיו, ביום ההולדת שלך, אז אני באמת לא רצינית." שוב שומעת את חיוכו. שותק. מסיימים את השיחה. מעזה בסוף להגיד - "אם אתה רוצה אתה יכול להתקשר." הפסקה. "ואם אתה רוצה," אני מצליחה לפלוט בשארית אדי האומץ שנותרו, "אפשר גם להיפגש לכוס קפה." נשימה. המילים נאמרו, לא ניתן להשיבן, לגלגל לאחור. אינו מגיב. מתכוננים להיפרד לשלום. ואז, הפתעה גמורה. מילים שבאות משומקום.
    "העיניים הירוקות שלָך היו איתי כל השנים."
    מחייכת, נבוכה. "זה בערך הדבר היחידי שנשאר," אני מצטנעת, החיוך מציף את לבי.

    דיברתי עם ירון. אותו ירון, חי וקיים. זה הוא שדיבר איתי. חוזרת הביתה, נגררת לחדרנו. צונחת על המיטה, אפיסת כוחות באיברי. יום שישי, אחר הצהריים. נחים, כהרגלנו. אוחזים ידיים, גם כהרגלנו. שתי כוסות קפה, בשני צדי המיטה. מוזיקה נעימה ברדיו, כתמיד. אבל זה לא יום שישי רגיל.

    "היום עשיתי משהו שרציתי לעשות הרבה זמן," מגישה לאורי הכנה, הקדמה מרככת.
    שותק, ממתין לבאות. ידו בידי.
    "התקשרתי לירון." ההתרגשות ניכרת בקולי.

    הערב חולף. וגם הלילה. שבת שלמה חולפת. ועוד לילה. נזכרת בשיחה. בקולו, שלא זיהיתי. לא ייתכן שראה אותי אז, לפני עשר שנים. זאת במאה אחוז היתה מישהי אחרת. נזכרת בפליאה במילים האחרונות שאמר. המחמאה מלטפת את הלב.

    האם יתקשר. ייתכן שלא אשמע ממנו.

    • רמה מרינוב-כהן
    • רמה מרינוב-כהן

      רמה מרינוב-כהן נולדה וגדלה בירושלים. היא בוגרת הגימנסיה העברית ואת שירותה הצבאי עשתה במסגרת הנח"ל. בעלת תואר ראשון מטעם האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובמוסיקולוגיה, ותואר שני במינהל עסקים. כמו כן למדה מחשבים והשתלבה בעולם ההייטק. כיום עוסקת בייעוץ בתחום הדרכת תוכנה. רמה מתגוררת במושב בשרון, נשואה ואם לשלושה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות