הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרידה אחת יותר מדי
  • פרידה אחת יותר מדי
    ידיעות ספרים | ינואר 2019 | ביוגרפיה, שואה | 304 עמ' מודפסים

    ”לדנושה נודע שהיא יהודייה כשהיתה בת שבע וחצי. זה קרה בחדר המדרגות, כשעלתה לדירה שבה חיכתה לה דודתה סטשה.

     

    דנושה היתה קלת רגליים. כמו ציפור היא הרגישה כשהתעופפה למעלה, גומאת מדרגה אחרי מדרגה. אמנם הנעליים הגבוהות שנעלה היו מעט כבדות על הרגליים, אבל עם הזמן היא התרגלה למשקל ולשרוכים ולמדה להסתדר איתן יפה.

     

    גם ביום ההוא, כמו תמיד, היא דילגה במהירות בין הקומות, משתוקקת להגיע כבר לדירה ולחבק חזק את דודתה. ואז היא שמעה את הקול שאמר לה, ’את יודעת שאת יהודייה?‘

     

    זו היתה אמנם שאלה, אבל דנושה לא הצליחה לענות עליה. רגליה המשיכו לנוע, אבל הלב שלה קפא והאוויר סביבה נהיה כמו קרח.

     

    אילו היתה מצליחה לדבר היתה אומרת שזה לא יכול להיות. הרי כולם יודעים שיהודים הם שֵדים, ודנושה היא לא שֵד אלא ילדה טובה רגילה, שהולכת בדרכיו הקדושות של יזוס.“

     

    כך נצרב בזיכרונה של דנושה בת השבע הרגע שבו נקרעה מעולם הנצרות הקתולי, שהעניק לה מסתור בעת המלחמה, ומצאה את עצמה בעולם זר ושנוא שלא הכירה ולא רצתה בו. סיפור חייה רווי טלטלות ופרידות שוברות לב, אך גם גדוש בהרבה נחמה ואהבה ואושר.

     

    "פרידה אחת יותר מדי" מביא את סיפורה האוטוביוגרפי המטלטל של דניאלה-דנושה שטינמץ, שנולדה בקטוביץ שבפולין ערב מלחמת העולם השנייה. כפעוטה יתומה משני הוריה היא נדדה והיטלטלה בין מקומות מסתור ומנזרים, עד שבדרך לא דרך הגיעה לארץ, מצאה בית חם והורים אוהבים והקימה משפחה מאושרת. לאחר לבטים רבים החליטה להעלות את זיכרונותיה על הכתב ולפרסמם לזכר בתה תמי, שנפטרה מדום לב בהיותה בת עשרים ושתיים.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא
     
    ההחלטה לכתוב את הספר הזה נפלה כמעט כבדרך אגב, בערב אחד של שיחה בין חברים.
    מעולם קודם לא חשבתי על רעיון כזה, ואני מאמינה שגם לא הייתי חושבת עליו, אלמלא הפצירו בי הנוכחים לגלות להם מהן הסיבות לסירוב העקשני שלי לנסוע לפולין. "כולם נוסעים לשם עכשיו," הם אמרו, "איך ייתכן שדווקא את, שנולדת שם ואת מדברת ומבינה פולנית, לא מוכנה לנסוע?"
    נושא הנסיעה לפולין לא היה חדש לי. הוא עלה בביתנו לעתים קרובות, בעיקר כי דניאל בעלי רצה לראות ולהכיר את המקום שבו עברו עלי שנות חיי הראשונות. אבל אני לא רציתי לנסוע לשם. אמנם לא נותרו לי זיכרונות ברורים של אירועים אכזריים או של מעשי זוועה שהייתי עדה להם, אבל עמוק בפנים ניקר בי חשש שאם אבקר במקומות שקשורים בימי ילדותי, יתעוררו אצלי רגשות שבהחלטה מושכלת הרחקתי ממני כשהגעתי לארץ ומצאתי לי הורים חדשים.
    במשך שנים חייתי כך. לא הרשיתי לזיכרונות עצובים לחדור לעולם היפה והבטוח שבו התנהלו חיי המשפחה שלנו, שהיה בהם כל מה שאישה ואֵם חולמת שיהיה לה, אהבה ובריאות ושפע ומותרות.
    כך זה היה עד שקרה לי אסון גדול ואיבדתי את תמי בתי. הצער על מותה גדול יותר מכל עצב או כאב שחשתי מעודי, ואל החלל שנפער בתוכי נדחקו הזיכרונות הרחוקים ההם, שחיכו לרגע שאפַנה להם מקום.
    בזמנים של אבל ממד הזמן משתנה ומקבל משמעות אחרת. אני מאמינה שהאובדן האישי של דניאל ושלי חיזק עוד יותר את הצורך של שנינו למזג עד כמה שניתן את העבר וההווה, ולא לפסוח גם על השנים שבהן לא הכרנו עדיין זה את זה.
    עם הזמן הבנתי שרק אם ניסע יחד לפולין יתהדק וייסגר המעגל המשפחתי, שחסרונה של תמי הוא חלק ממנו, וכך הוא יישאר תמיד.
    אבל כשכבר השלמתי עם רעיון הנסיעה והסכמתי, התעוררו מכשולים שהרתיעו אותי. הפרסומים על פרעות שנערכו ביהודים, שהאיומה שבהן היא פרשת הרצח ההמוני של היהודים בידוובנה, גרמו לכך שההסכמה המהוססת שלי הפכה בתוך רגע אחד לסירוב. מראה הפליטים שמילאו את הרחובות וחיפשו לשווא את קרוביהם האבודים עלה מתהומות השכחה, ואליו הצטרפה סלידה עמוקה מהארץ שהניחה לדעות חשוכות ולתאוות הבצע של אזרחיה לגרום להם לאבד צלם אנוש.
    מעולם לא סירבתי לדבר על ימי ילדותי ועל המקום שממנו באתי. אלא שהמעורבות הרגשית שלי באירועים ההם היתה קלושה, כמעט בלתי קיימת. האנשים והדמויות, כולל דמותי שלי, נראו לי רחוקים וזרים והתחלפו אלה באלה. מנזרים ודודות וקרובי משפחה רחוקים התערבבו בזיכרוני לעתים קרובות מדי, ובין כל אלה ניצבה דמותה של הילדה שהייתי, קטנה ובודדה וחסרת ישע. לבי נכמר עליה, אבל לא הרגשתי קרבה אליה. כשנולדו לי ילדי, גבר והתעצם רגש הרחמים שהיה בי כלפיה. ההבדל בין הדרך שבה הם גדלו לבין הטלטלות המכאיבות שהחיים זימנו לה היה עצום כל כך, עד שנראה היה לי לפעמים שמוטב לי שלא לחשוב על כך יותר ולשוב לשכחה המנחמת.
    דניאל בעלי ובננו רז לא התעקשו ולא דחקו בי. הם המתינו בסבלנות עד שיגיע הרגע שבו ארגיש שאני מוכנה לנסוע.
    הרגע הזה הגיע בסופהּ של שנת 2016, אחרי שכבר שחזרתי את זיכרונותי והצלחתי לעשות בהם סדר. יום אחד התחלתי לספר, כמו שכבר עשיתי בעבר, אבל הפעם הסיפורים נכתבו ממש, תועדו והושמו במסגרת מסודרת של זמן כרונולוגי אמיתי. וכשנפלו מחיצות הזמן, כבר לא פחדתי עוד והרגשתי שאני מוכנה ויכולה לנסוע למקומות שבהם הכול קרה.
    יצאנו לדרך חבורה של חמישה אנשים - בעלי דניאל ובני רז ושניים מנכדי שכבר ביקרו בפולין, אבל רצו להצטרף לנסיעה המשפחתית, לארץ שבה נולדתי וגדלתי. השמים לא נפלו ואני לא התרסקתי.
    אני היא דניאלה ואני היא גם דנושה הקטנה שהייתי בפולין.
    בערבים, כשאני עומדת מול המראה בחדר האמבטיה ומסירה את האיפור מעל פני, אני רואה בבבואתי את פניה של אמי פרנקה, שפתחה לקראתי את לבה ולימדה אותי שמותר לאהוב ולהיות אהובה. ובבקרים, בצאתי מחדר השינה, אני רואה את התצלום שנשאר לי מבית הילדים שבו הייתי. אני יושבת בשורה הראשונה, ילדה בשמלת חורף כהה ושערה קשור בסרט. אני יודעת שאני היא הילדה שבתמונה הממוסגרת, ואני היא גם הדמות שנשקפת אלי במראה, ואני גם יודעת שבמרחק השנים שנפרש בין שתינו טמונה המשמעות האמיתית של חיי, שיש בהם צער ושמחה ואהבה ועצב, וכל אלה יחד הם אני.
     
     
    הקדמה
     
    את ארבעת הסיפורים שדליתי מתוך זיכרונות ילדותי לא כתבתי על פי סדר כרונולוגי. הנחתי להם לצוף ולעלות באופן ספונטני, כפי שהורו לי לעשות מנחי הסדנה לשחזור זיכרונות שבה השתתפתי. כשהסתיים התהליך וקראתי אותם שוב, בלטה לעיני העובדה שאילו הייתי בוחרת לכתוב באופן מבוקר והגיוני, הסיפור הראשון היה צריך בעצם להיות האחרון, ואז השתלשלות האירועים שליוו את ילדותי היתה, כנראה, ברורה יותר, או לפחות לא כל כך מבלבלת. אבל כשרציתי להעביר ולשנות את מקומם של הסיפורים בהתאם לזמן ולמקום שבו הם קרו במציאות, הבנתי שאם אעשה כך תיפגם משמעותה של העוצמה הרגשית הטמונה בכל אירוע שתיארתי, והבנתי גם שהבחירה בסדר שבו עלו הזיכרונות לא היתה מקרית, אלא קשורה במידת ההשפעה שהיתה לאירועים האלה על המשך חיי.
    הרגע שבו נודע לי שאני יהודייה היה הזיכרון הצורב הראשון שעלה במוחי כשהתחלתי את תהליך הכתיבה, ועל כן בחרתי לפתוח בו.
    הספר משקף את הצורך האמיתי שחשתי לספר את סיפור חיי, חיים הקשורים בעבותות להיסטוריה של העם שלנו, ובעיקר במאה העשרים. נמנעתי, גם אם לעתים נפגם בשל כך המתח או העניין, לגלוש לחשיפה שעלולה להביך אנשים אחרים, בין אם הם מכרים, ידידים או בני משפחה, כי רק לספר את סיפור חיי רציתי.
     
     
    שיר לדוגמה
    יוליאן טובים
     
    מה זו מולדת?
    אני סברתי שמולדת העולם
    אולם רימיתני מר -
    מולדת זו החצר העצובה
    שלא ביקרתיה מכבר.
     
    תרגום: בנימין טנא, הוצאת מגנס, תש"ו-1946
     
     
    פרק 1
    "שיחת הטלפון"
     
    את שיחת הטלפון ההיא לא אשכח אף פעם, זו שקרעה אותי מתוך השלווה הרגועה שהקיפה אותי והציבה חומה נצחית בין החיים שהיו לי לפניה ובין אלה שבאו אחר כך. שיחה קצרה זו היתה, מילים ספורות בלבד שפלשו לגן העדן הפרטי שלי ושינו את חיי מן הקצה אל הקצה.
    היינו אז, כמו ברבות מחופשות הקיץ שלנו, בביתנו שבאי קוואלו. זהו אי קטן שנמצא מדרום לקורסיקה, ובדרך כלל כלום לא קורה בו. המקומיים נהגו להתגאות ולומר שעיקר קסמו של האי שלהם הוא שאפשר ליהנות מכל רגע של שהייה בו גם בלי לעשות שום דבר מיוחד. גם אנחנו חשבנו כמותם. הכרנו כל אבן וכל פינה שלו, וימים שלמים עברו עלינו בקריאת ספרים ובטיולים על החוף וברכיבה על אופניים בשבילים המפותלים. תנועת מכוניות אינה מותרת באי, ישנן רק שתיים־שלוש מכוניות קטנות שנועדו לשימוש בשעת חירום, וכבר בחופשתנו הראשונה הצטיידנו בשני זוגות אופניים שעמדו יפה במהמורות הדרך הסלעית שמחברת בין הבתים והנמל.
    כך נראו החופשות עד לקיץ ההוא, שבו שיחה אחת מקוטעת הפכה את המקלט הפרטי הבטוח הזה למקום הכי רע ומפחיד שהייתי בו. וכבר הייתי במקומות מפחידים. את זה כל מי שמכיר אותי יודע.
    היום התחיל כרגיל. דניאל ואני ישבנו יחד במרפסת הרחבה שמשקיפה על המפרץ ואכלנו ארוחת בוקר, ואחר כך ירדנו להליכה על החוף. בננו הבכור רז לא היה איתנו, הוא היה בנסיעת עסקים בדרום אפריקה, וגם היה עסוק בהכנות לחתונה שלו, שעמדה להיערך קצת יותר מחודש אחר כך. תמי בתנו עמדה להצטרף אלינו ביום המחרת, ואני חיכיתי לה בקוצר רוח. עברו שבועיים מאז נפרדנו ממנה, ואני התגעגעתי.
    בשנים ההם, כשהאי עוד היה אלמוני ומספר התושבים בו היה רק מאות ספורות, אפילו קו טלפון עוד לא התקינו אצלנו, ובכל יום אחרי הצהריים היינו צועדים ברגל למשרד הדואר, שעמד במרחק של כמה מאות מטרים מביתנו, ומטלפנים משם הביתה להרצליה, מדברים עם הורי או עם אחד הילדים ומוודאים שהכול בסדר.
    בשיחת הטלפון של היום הקודם תמי נשמעה קצת ממהרת. אין לה זמן לדבר, היא התנצלה, היא צריכה לעזור לחבר לקנות מצרכים לארוחת ברביקיו שתתקיים אצלו בערב. ואני אמרתי, "טוב, לא נורא, נדבר שוב מחר, נוודא איתך שוב את מספרי הטיסות ואת שעת ההגעה המדויקת."
    זו היתה התוכנית. ומלבד הידיעה שתמי תצטרף אלינו בעוד כמה שעות, לא היה שום דבר שנראה היה שיוכל לפגום בשגרה הרגועה של חיינו.
    כשחזרנו מהחוף ביום ההוא של אוגוסט, החלטנו ללכת ברגל למשרד הדואר ולטלפן משם הביתה. היום היה יפה במיוחד, לא חם מדי אלא חמים, עם רוח נעימה שנשבה מהים ושמים בהירים בלי זכר לענן.
    כשהיינו בדרך אמרתי לדניאל ששיחה שמתנהלת מטלפון ציבורי מזכירה לי את הזמן שבו רק הכרנו, הוא ואני, בימים שבבתים עוד לא היו טלפונים, לא בבית הורי על כל פנים, ואמרתי גם שהנוסטלגיה הזו מעוררת בי געגועים לימים שהילדים היו קטנים עדיין ותמיד יצאו איתנו לחופשות.
    "הם גדלים מהר מדי," אמרתי לו, "אני לא רוצה לחשוב על הרגע שבו גם תמי לא תרצה לבוא איתנו ותעדיף לצאת לחופשה עם חברים או עם בן זוג."
    דניאל היה ענייני יותר ממני. "מה יש לחשוב עכשיו על מה שלא קורה בינתיים? עובדה שמחר תמי באה, היא לא מוותרת עלינו, אז בואי נהנה ממה שיש כל עוד אנחנו יכולים."
    כשהגענו למשרד הדואר, דניאל נכנס וחייג הביתה. אני נשארתי לעמוד בחוץ וחיכיתי שיסיים לדבר ויקרא לי. רציתי לאחל לתמי נסיעה טובה.
    על המדרכה לידי עמדה חבורה של נערים שפטפטו וצחקו בשקט. כששמעתי את דניאל צועק, שרבבתי את הראש פנימה ואמרתי, "דניאל, אתה נורא צועק, תראה איך כולם מסתכלים." ואז ראיתי את השפופרת השמוטה ואת עיניו מוכות ההלם, וכמו מרחוק שמעתי את קולו שאמר, "ההורים שלך השתגעו לגמרי, הם אומרים שתמי מתה." אני זוכרת שאורו של היום החשיך בבת אחת ושאחד הנערים רץ אלי ותפס בי. ואז שמעתי שוב צעקות, והפעם זו הייתי אני.
    כמה זמן צעקתי אני לא יודעת, וגם לא איך חזרנו לבית שלנו. אני זוכרת שנסענו לנמל, לסירה שלקחה אותנו משם, ואת המטוס הקל שהמתין על המסלול מוכן להמראה. אני זוכרת קול של גבר שאמר שעוד מעט ננחת בצרפת ונמשיך אחר כך לארץ.
    הרבה שעות היינו בדרך, אולי יומיים שלמים או אפילו יותר. הטיסות יצאו כולן בלילה, ובחוץ רבץ חושך סמיך ושחור. אני זוכרת את הרצפות הבוהקות של אולמות הנוסעים ואת אורות הניאון הלבנים שעיוורו את העיניים. בזמנים כאלה לא צריכים עיניים, כי לא רואים כלום. מלחציים של ברזל לופתים את החזה, הפה פעור ויבש וצורב והריאות מצפצפות ומשוועות לאוויר. אני זוכרת מבטים סקרניים, משפטים נבוכים באיטלקית, בצרפתית, באנגלית. אנחנו משתתפים בצערכם, מאדאם, קבלו את תנחומינו הכנים.
    איני חושבת שהבנתי מה קרה, ידעתי רק שמשהו איום מצפה לשנינו בסופו של המסע המסויט שאין לו סוף, משהו שאסור לחשוב עליו בכלל.
    "תעיר אותי מהר," התחננתי אל דניאל. "החלום הנורא הזה מכאיב יותר מדי, ואם הוא יימשך אני אמות מצער."
    אבל דניאל לא העיר אותי ביום ההוא. גם לא אחרי יומיים, כשעמדתי בבית הקברות בהרצליה. השעה היתה שש בערב, ה-7 באוגוסט של 1989. איני יודעת איך הגעתי לשם, אל הכבשן הגיהנומי הלוהט שהצטופפו בו המון אנשים. גם איני יודעת מי היו אלה שאחזו בזרועותי וגררו אותי על שביל העפר בדרך אל המקום שבו טמנו את ילדתי. הספקתי עוד לראות שדניאל מזיע ובגדיו הרטובים דבוקים לגופו כאילו מישהו שפך עליו דליים של מים, ואחר כך לא ראיתי כלום, רק הרגשתי את האש הרותחת שניתכה מהשמים וחרכה את עפעפי.
    חברה שלי קראה הספד שכתבתי. איני יודעת מתי כתבתי אותו ואיך הצלחתי לחבר מילה למילה. תמי בתי, קולה התייפח, איך עזבת אותי כך, ילדה שלי בת עשרים ושתיים.
    אני חושבת שמתתי אז. שנמלטתי מהעולם שלא רציתי להיות בו. זו היתה רק קליפת גופי שעמדה שם, חלולה ומרוקנת וחסרת חיים.
     
    • דניאלה שטינמץ
    • דניאלה שטינמץ
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הנער על ארגז העץ
    • כוכבים יש רק בשמים
    • מסעותי עם ורה
    • אלה תולדות נוח
    • אנה פרנק - יומן
    • הארנב מפטגוניה
    • אני לא גנב
    • איך קרה ששרדת
    • הילדה בסוודר הירוק
    • סוכן זיגזג
    • פרימו לוי – החיים כחומר
    • נערה באושוויץ