הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פרחים לפרש אוסטרלי
  • פרחים לפרש אוסטרלי
    אורי דותן בוכנר | מאי 2013 | פרוזה מקור, היסטוריה ופוליטיקה | 193 עמ' מודפסים
    הסצנות הראשונות של הסיפור מתרחשות בבית הקברות הצבאי הבריטי של באר-שבע. שם קבורים הפרשים האוסטרלים שנהרגו בקרב עם התורכים על באר שבע לפני מאה שנה; בפתיח לספר ניגשת אשה צעירה ונאה להניח פרח על קברו של לוחם-פרש אוסטרלי. משם גולש דותן–בוכנר, ובקלילות אופיינית, לזירה הצבאית ולדרמה ההיסטורית של הקרב המדובר.
     
    דותן-בוכנר - כ"קלאסיקן" - מתפקד כאן הן כסופר והן כהיסטוריון; מקפיד על דיוק היסטורי מחד, אך גם על חיוניות התיאור מאידך; המעברים מעידן אחד למשנהו נעשים לרוב באמצעות המיקום; באפיזודות אחרות המעברים, כולם טבעיים וחלקים, מתווכים בצמוד לדמויות או לאירועים;  ובכל מקרה, קשה להניח מהיד את הספר -  המוקפד בדיוקו וגם מענג בחיוניותו. התיאור, אף שהוא מפורט, תמיד חי וזורם כמו בסרט; ציורי וחיוני ואף משובץ, לעתים קרובות, בקורט של הומור. לנגד עיני הקורא, כמו בקולנוע, מתממשות סצנות המתרחשות בטווח של כ-90 שנה, ב"כיכובן" של דמויות, רובן אירופאיות ויהודיות אך לא רק. בין אם הסצנה מתרחשת בתל אביב של פלשתינה-א"י של פעם, בפרנקפורט של גרמניה הנאצית 1942, בניו יורק 1966 או בהונג קונג 1974 – הקורא חש כאילו היה שם בגופו והריח במו אפו את הניחוח העולה מתבשיל מהביל או מגופה המבושם של עלמת חן הטובלת באמבט.
     
    זהו גם סיפורו של בני גלבוע, צבר חד ויצרי, המשמש ראי לתקופה ומספר בתוך כך את סיפורו של דור ילידי הארץ. זהו אפוס מרתק על נשים וגברים שאהבות, תאוות, יצרים ותככים הינם חלק בלתי נפרד מהיצירה, החזון וההגשמה שלהם.
     
    אורי דותן בוכנר, יליד ירושלים, בעברו איש שייטת הצוללות, שירת בגרמניה ובדרום-אפריקה ובין השאר היה גם הצלם הראשון של תיאטרון באר-שבע. 
  • ספר דיגיטלי
     
    32
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק א'
     
    באר־שבע, ישראל, 1979
     
    הסתיו של אותה שנה היה חם ולוהט. סופו של אוקטובר אמור היה להיות כבר קריר יותר, אך השמש סירבה להרפות מאחיזתה בעיר המדבר הדרומית. רוח קדים יבשה וחמה נשבה, מעיפה ענני חול ואבק לכל עבר.
    אישה צעירה ותמירה אוחזת ורד אדום בידה הסיטה את שער הברזל הנמוך, ופסעה דרכו אל תוך בית הקברות הצבאי הבריטי של באר־שבע. סופת החול הקשתה את נשימתה, אך כשעברה מבַּעד לפּתח שנפער בגדר האבן, כאילו הוסט וילון והיא חצתה את הסף לעולם אחר. כאן שכן נווה מדבר ירוק ורענן. מַמטרות סבבוּ בניחותא, שולחות קַשתות מים לצדדים ומרטיבות את כרי הדשא הירוקים ואת אבני המצבה הלבנות שנדמה כי צמחו מתוכם. עקביה החדים לא נועדו למדשאה הרכה והלחה והקשו את הליכתה בין טורי המצבות האחידות. שְׂערהּ הארוך והכּהה נפל על כתפיה ומשקפי שמש הסתירו את עיניה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקרה כאן, אבל עדיין נזקקה לדף ההוראות המקומט שהחזיקה בידה, ושלפיו כיוונה את רגליה החטובות אל אמצע השורה השלישית. שם היא עצרה אל מול מצבת האבן הפשוטה והניחה למרגלותיה את הוורד.
     
    * * *
     
    כשעתיים לפני שהנצה החמה על ה־31 באוקטובר 1917 הניח החייל האוסטרלי ג'ון פרנסיס ווֹלקוט את גופו על האדמה היבשה והנוקשה ואת ראשו על אוכפו, וניסה להירדם. זה עתה סיימה פלוגת החיילים הרכובים שהשתייך אליה את מסעה הלילי. היה זה הלילה הרביעי שבו הוא וחבריו רכבו בשעות החשכה, מבצעים איגוף רחב ומגיעים אל באר־שבע, אותה התכוונו לכבוש, מכיווּן דרום־מזרח.
    כשאור השחר החיוור החל לבצבץ מעבר לגבעות שממזרח להם, הביטו חיילים טורקיים עייפים אל תוך החשכה המתפוגגת לאִטהּ, מאמצים את עיניהם בניסיון לראות את אלה העתידים להתנפל עליהם תוך זמן קצר. הם עברו לילה סתווי בהיר וקר, הקצינים התעטפו במעיליהם הארוכים ושאר החיילים ניסו להתחמם מעט, בעזרת שמיכות ישנות, קרועות ומחוררות. עוזרו של הטבח הפלוגתי עבר בין השוחות ומזג לספלי הפח שבידיהם תה מתוק וחם, מתוך קנקן מתכת שאחז בידו.
    תחילתה של שנת 1917 לא בישרה על סופה. זה שנה היה חיל המשלוח הבריטי תקוע מול שערי עזה. העיר, ששכנה על דרך הים, הייתה תמיד אגוז קשה לפיצוח. אבן נגף, שעמדה בדרכם של כובשים רבים שניסו לבוא אל ארץ ישראל מדרום. צבא האימפריה הבריטית לא היה שונה, ונבלם גם הוא בשערי העיר שהטורקים שלטו בה. עזה וביצוריה היו הבְּריח שחסם בפניהם את הכניסה לארץ ישראל. הייתה זו גם תחילתה של השנה הרביעית למלחמת העולם הראשונה. זה כשנה שרר קיפאון בחזית ארץ ישראל ושרי הממשלה בלונדון הביעו את אי־שביעות רצונם בהדחת מפקדו של חיל המשלוח הבריטי למצרים ובהשבתו הביתה.
    זה היה יום יולי לוהט בקהיר, אך בבניין האבן ששכנה בו מפקדת חיל המשלוח הבריטי למצרים היה קריר ונעים. לשמע פקודת "הקשב" הזדקפו קציניה לעמידת דום מתוחה ונוקשה. מאז שעות הבוקר הם חיכו בציפייה דרוכה לבואו של מצביאם החדש. צעדים מהירים נשמעו מכיווּן המדרגות וגנרל גבוה, משׂוּפּם ועז מבט פסע פנימה בצעד נמרץ. הוא החזיר הצדעה בעזרת שוט הפרשים שאחז בידו, התיישב בראש־השולחן, ורק אז ביקש מכולם לשבת. לבוש במכנסי רוכבים רחבים ובמגפיים חומים ומצוחצחים, שדרבנות כסופים בלטו מעקביו היה הגנרל אדמונד אלנבי דמות מרשימה ומטילת מורא. הוא הסיר את כובעו עטור הסרט האדום שעלי זהב נרקמו על מצחייתו, החליק בידו על קרחתו המבהיקה וביקש מראש־המטה לפתוח בתדריך. לאחר שהקשיב לתיאור שתי ההתקפות הכושלות על עזה, חשב לרגע ושאל:
    "היש לכם תכנית חלופית כיצד נוכל לשבור את קו ההגנה הטורקי חוץ מאשר לדפוק את הראש שלנו פעם אחר פעם בקיר של עזה?"
    בריגדיר פיליפּ צ'טווּד הרים את ידו, ואלנבי סימֵן לו בראשו ואמר:
    "אני מקשיב, פיליפּ." הקצין נְמוך הקומה ששְׂפם מברשת עיטר את שפתו העליונה, קם ממקומו וניגש למפה שהייתה תלויה על הקיר. הוא נטל לידו מקל מחודד־קצה והצביע על נקודה במרכזה של המפה.
    "התכנית היא שאת עיקר ההתקפה הבאה ננחית על באר־שבע."
    "באר־שבע? השם הזה נשמע לי מוּכּר." אלנבי קימט את מצחו.
    "העיר מוזכרת מספר פעמים בברית הישנה, שם כרת אברהם ברית עם אבימלך מלך גרר."
    "תודה" אמר אלנבי אבל הרים את ידו, מסמן שאינו מעוניין כרגע בהרצאה מקראית, הנהן בראשו לעֶברו של צ'טווּד וסימֵן לו להמשיך.
    "הטורקים בנו את באר־שבע מחדש בתחילת המאה. הם הרגישו שאחיזתם בשולי האימפריה מתרופפת והקימו אותה כעיר מחוז מדברית כדי להגביר את שליטתם בשבטים הבדואים שהחלו להתפרע. כשפרצה המלחמה ב־1914 הם הפכו אותה למרכז צבאי ולוגיסטי עבורם ובעבור בעלי בריתם הגרמנים. הם גם כבשו לידה מִנחת־מטוסים ומתחו את מסילת ברזל מיפו עד אליה. תכניתם הייתה להמשיך ולבנות את המסילה עד שיגיעו קרוב לתעלת סואץ, כדי לכבוש אותה מידנו."
    "אם נכשלנו בעזה פעמיים, מדוע נצליח הפעם בבאר־שבע?" אִתגֵר את קציניו.
    קצין המודיעין הרים ידו ואלנבי הורה לו בניד ראש לדבּר.
    "הטורקים בטוחים שלא נצליח לארגן התקפה על באר־שבע כיוון שאין מקורות מים ברדיוס של שבעים עד מאה מייל ממנה. לכן הם מחזיקים בבאר־שבע כוח דליל של ארבעת אלפים רובאים, בעוד שעל עזה מגִנים ארבעים אלף חיילים."
    אלנבי שאת כול הקריירה הצבאית שלו עשה בחיל הפרשים, אמר:
    "הסוסים לא ישרדו מסע מדברי ארוך ללא מים."
    "לכן התחלנו למתוח צינור מים במדבר, ואת פסי הרכבת נביא קרוב ככול שנוּכל לבאר־שבע." אמר צ'טווּד ממקומו ליד המפה.
    "זה לא יומרני מדי?" המשיך אלנבי להקשות.
    "לא, זה רק עניין של זמן." ענה צ'טווּד בביטחון והוסיף,
    "אנחנו נמצאים כבר באמצע הדרך. גדודי־ההנדסה שלנו מוליכים מים מהנילוס דרך חצי האי סיני. לפי קצב העבודות נוּכל בעוד שלושה חודשים להתחיל במִתקפה."
    "ומה יקרה אם הטורקים יבינו שאנו מסיטים את המאמץ לכיווּן באר־שבע? מה המרחק בין באר־שבע לעזה?"
    "עשרים וחמישה מייל, סר. אבל חשבנו גם על זה. נבצע תכנית הטעיה והכוחות ינועו לכיווּן באר־שבע בלילות. בכך נקטין את ההזעה, נפחית את אבדן המים של האנשים והסוסים, וגם נסתתר מהמטוסים הגרמנים שמחפשים אחרינו."
    "והיכן נמצא מים כשנכבוש את באר־שבע?" המשיך אלנבי להקשות.
    "בבאר־שבע וסביבתה מצויות שבע־עשרה בארות מים." העיר קצין המודיעין כשהוא מעיין בניירותיו.
    "פירושו של דבר שנצטרך לכבוש את באר־שבע תוך יום אחד, לפני שהם יצליחו לפוצץ אותן." סיכם אלנבי את הדיון.
    מסביב לשולחן המַטה נפלה שתיקה. אלנבי הרהר דקות ארוכות כשסנטרו דבוּק לחזהו, בעוד כפות ידיו שלובות על בטנו ואגודליו סובבים זה את זה. אף אחד מהקצינים שישבו סָביב לשולחן לא ההין להפר את הדממה. לבסוף הרים את ראשו והזדקף בכיסאו.
    "פיליפּ, התכנית טובה. היא מוצאת חן בעיני" על פניו של צ'טווּד נמרח חיוך של הקלה אבל גם של קורת רוח.
    "המשך לעבוד עליה ואני אשיג מלונדון תגבורות. בעוד שלושה חודשים יעמדו מול ארבעת אלפי הטורקים שמגנים על באר־שבע ארבעים אלף משלנו. הממשלה בלונדון רוצה את ירושלים כמתנת חג המולד למלך?" הרים את קולו בשאלה רטורית, וענה עליה מיד. "אז היא תיתן לנו את האמצעים לכך."
    * * *
    ג'ון פרנסיס ווֹלקוט, נולד באנגליה אך בגיל צעיר היגר לאוסטרליה עם משפחתו, שם עבד בחווה לגידול כבשים לא הרחק ממלבורן שבמדינת ויקטוריה. כשפרצה המלחמה שנקראה אז "הגדולה" היה לו ברור כי גם הוא ייקרא לדגל כדי למלא את חובתו. הוא עשה זאת בנפש חפצה כי כמו כל האוסטרלים, גם הוא היה נאמן לכתר ולמלך שמושבו בלונדון הרחוקה. הוא גויס לחיל הפרשים הקלים האוסטרלי ועשה זאת עם הסוס ששימש אותו לרעִיית המקנה ולאיסופו. כמקובל בימים ההם, הביאו הפרשים את סוסיהם עִמם, וגויסו יחד אִתם. הוא הוצב בחטיבת הפרשים הקלים הרביעית, שהורכבה כולה מבּני ויקטוריה. את הדרך לבסיס האימונים שבקרבת מלבורן עשה ברכיבה עם עוד כמה מחבריו, פועלי חווה כמוהו. כשתמו האימונים ניתנה להם חופשה קצרה והוא ניצל אותה כדי לרכוב אל החווה ולהיפרד מרעייתו ההרה ומשלוש בנותיו. הוא בילה את הלילה בביתו ולמחרת רכב אל הנמל ועלה על האנייה שתיקח אותו ואת חבריו אל שדות הקרב הרחוקים במזרח התיכון.
    ג'ון הוריד את סוסו אל בטן האנייה, קשר אותו באפסרו ומדי יום דאג לבַקרו, להברישו ולמלא את אבוסו. כשתנאֵי הים התירו זאת, העלו הפרשים את סוסיהם אל הסיפון והוליכום סביבו. ההפלגה מאוסטרליה למצרים ארכה כחמישה שבועות. כשחלפו דרך הפתח הדרומי של תעלת סואץ, ידע ג'ון כי ההפלגה מתקרבת אל סופה. בקצה הצפוני של התעלה, בנמל פורט סעיד, עגנה האנייה. ג'ון שחרר את סוסו, נטל את מושכותיו והורידו לרציף. לחיילים ולסוסים ניתנה הפוגה קצרה, כדי שיוכלו להרגיל את רגליהם שוב לאדמה מוצקה. כשניתנה הפקודה רכבו ג'ון וחבריו אל העיר הסמוכה קנטרה. בתחנת הרכבת של העיירה המדברית עלו על רכבת שתוביל אותם ואת סוסיהם מזרחה אל מערכות עזה ובאר־שבע.
     
    * * *
     
    לאחר רכיבת הלילה המאומצת התקשה רב־טוראי ג'ון ווֹלקוט להירדם. הוא התגעגע לאשתו ההרה ולבנותיו. תוהה האם תלד הפעם את בתו הרביעית, או אולי את בנו הראשון. אף על פי שהיה פרש מנוסה, גופו כאב מהרכיבה הארוכה. כשהביט סביבו ראה לאור ירח מלא את חבריו שהתעטפו היטב בּסגיניהם הצבאיים, מנמיכים עד כמה שניתן את כובעיהם רחבי־התיתורה. פלומות האמו שננעצו בהם נעו קלות ברוח שנשבה. גם הם נשענו לאחור על אוכפיהם, מנסים להתגונן מצינת המדבר, עצמו את עיניהם ושקעו בתנומה קצרה לפני שיעלה השחר. לפי ההוראות שקיבלו, הם רכבו בשעות החשכה והסתתרו בצל ואדיות במשך שעות האור. לבסוף הגיעו החיילים הרכובים ליעדם בלי שהתגלו. סוסיהם עדיין התנשפו מרכיבת הלילה המאומצת. עורם הִבהיק והעלה אד. כרוכביהם ניסו גם הם לנוח ולאגור כוחות לקראת הקרב הממשמש ובא. הסוסים עמדו קרוב לחיילים. כמוֹתם, גם הם היו מרוחקים מרחק רב מהאוּרוות שנולדו בהן. צונפים מדי פעם ובוטשים בפרסותיהם, מעלים ענני אבק קטנים. נחיריהם פלטו אד בהיר בשל קור הלילה האפל וריחו הקרֵב של הקְרָב עלה בהם.
    עם עלות השחר החלה ההרעשה הארטילרית על ביצורי באר־שבע. שעתיים לאחר מכן הסתערו לוחמי הרגלים הבריטים על החיילים הטורקים המחוּפּרים בתעלות שנחפרו סביב העיר. הקרב נמשך כל היום, כשהרגלים הבריטים מתקדמים לאִטם, אך לא מצליחים לשבור את ההתנגדות הטורקית. כל הלוחמים ידעו שהמפתח לניצחון היו בארות המים המצויות בתחומה של באר־שבע. הטורקים, בסיוע מהנדסים גרמנים ואוסטרים, מיקשו את כל הבארות והתכוונו לפוצצן אם ייסוגו מן העיר. כשהתעכבה ההתקפה והישגי היום כולו החלו להתנדף, נשלחה פקודתו הנזעמת של אלנבי אל מפקד הקורפוס המדברי הרכוב, הגנרל האוסטרלי הארי שאובל:
    "עליך לכבוש את באר־שבע עוד היום! " כשנמסרה לידיו הפקודה הנחרצת, עמדו הוא וקציני מטהו על גבעה מדרום־מזרח לעיר, משקפותיהם בידיהם והם צופים בה. לצִדו ניצב אוסטרלי אחר, הגנרל גרנט, מפקדהּ של חטיבת־הפרשים הקלים הרביעית, ושאובל העביר את נייר הפקודה לעיונו. גרנט קרא את נוסח הפקודה ואמר:
    "נוכל לכבוש את העיר לפני השקיעה."
    "השמש תשקע תוך חצי שעה!" נשמע קולו של השָׁליש מאחוריו.
    "אכן! ויהושע לא אִתנו כאן כדי לומר 'שמש בגבעון דוֹם' " השיב גרנט, אדם מאמין ובקי בתנ"ך.
    "איך אתה מציע לפעול?" שאל שאובל, מחליק מספר פעמים באצבעותיו על שפמו העבות והלבן.
    "בהסתערות פרשים חזיתית." שאובל הרהר מספר שניות והוציא מפיו את המילים המכריעות.
    "צא לדרך!"
    השמש השוקעת צנחה במהירות אל עבר האופק וגרנט נתן את ההוראות האחרונות לביצוע ההתקפה. הוא ידע שרק באמצעות סוסיהם המהירים יצליחו הלוחמים להגיע אל העיר טרם חשכה.
    כשהגיעה הפקודה, זינק ג'ון בחדווה על גב סוסו והתיישב באוּכּפו. עליזים ונלהבים כמוהו, ישבו כעת באוכפיהם כל רעיו לחטיבה, שָׂשִׂים אלי קרב ועל פניהם הבעת ציפייה מתוחה. הם הניחו את הרובה באלכסון על גבם, הידקו את רצועת הכובע לסנטרם, ואחזו בדריכות במושכות. כשהחצוצרה השמיעה את תרועת הקרב, נעצו את דרבנותיהם בצַלעות סוסיהם ויצאו אל מִתקפת הפרשים המוצלחת האחרונה בתולדות האדם. הם התחילו דוהרים בשלושה טורים, משאירים ביניהם רווחים גדולים, מגבירים את קצב הדהירה ועוברים לשעטה מהירה ככול שהתקרבו לעמדות הטורקיות. כשהיו ממש קרובים, שלפו את כידוני הרובים, נופפו בהם מעל לראשם והתחילו שואגים וצורחים. זְעקות שזרעו אימה בלב אויביהם ונסכו אומץ בלִבם. כששמעו החיילים הטורקים העייפים את זעקות הרוכבים, את הרעם המתגלגל של אלפי הפּרסות הקרֵבות, וראו את ענן האבק העצום שהקימו הסוסים הדוהרים, נמלא לבם מורך, ולא עלה בידם לאַפּס את כוונותיהם ולכוון את כלי נשקם. רוּבּם של הקליעים והפגזים שיָרו חלפו מעל הרוכבים ולא פגעו בהם. הגל הראשון של הרוכבים דילג מעל החפירות ושעט אל תוך העיר. רוכבי הגלים השני והשלישי דילגו אף הם מעל לתעלות אך עצרו וסַבּוּ לאחור, ירדו מעל סוסיהם וברובים מכודנים הסתערו אל תוך התעלות. החיילים הטורקים המבועתים השליכו את רוביהם והניפו את ידיהם לאות כניעה. באר־שבע נפלה, רוב בארות המים נתפסו בשלמותן, ובאותו הלילה שתו הסוסים הצמאים ופרשיהם לרוויה. פִּרצה גדולה נפרצה במערך ההגנה הטורקי והדרך לירושלים הייתה פתוחה.
    ג'ון היה כמעט בן עשרים ושמונה כאשר פגע בו הקליע הטורקי הקטלני, העיף אותו מעל סוסו והטיח את גופו אל אדמת המדבר הקשה. כשהאיר השחר על האחד בנובמבר 1917, מצאו חבריו של ג'ון את גופתו מוטלת קרוב לגווייתו של סוסו האהוב. שבויים טורקיים כרו את קברו ואת קברי רֵעיו לקרב באדמת המדבר הצחיחה. צלב עץ ארעי ננעץ באדמת הלס התחוחה שנערמה מעל הקבר. לא הרחק מתחנת הרכבת הטורקית של העיר בא ג'ון אל מנוחתו האחרונה. נערים וסוסיהם שנולדו בארץ רחוקה, מצאו את סופם בארץ צייה לוהטת ושכוחת אל. באדמתה הם נקברו.
    כחמישה שָׁבועות לאחר מכן, בבוקר התשעה בדצמבר 1917 פגשו שני טבחים צבאיים בריטים שיצאו לחפש ביצים לפת השחרית של מפקדם את משלחת הכניעה בראשות ראש־העיר הערבי של ירושלים, חוסיין אל חוסייני. במקום ביצים מבושלות לארוחת הבוקר, הם הגישו למפקדם את כתב הכניעה של העיר הקדושה לשלוש הדתות המאמינות באותו האל. יומיים לאחר מכן, ב־11 בדצמבר, התקיים טקס הכניעה הרשמי. בצהרי אותו היום רכב הגנרל אלנבי על סוסו החוּם לאורך רחוב יפו, עד שהגיע למרגלות חומת העיר העתיקה. כדי להפגין יראת כבוד לעיר הקדושה, ירד הגנרל מעליו ומסר את מושכותיו לסייסו האישי. בראש פמליית קציניו צעד הגנרל המנצח דרך שער יפו אל תוך העיר העתיקה של ירושלים. מתנת חג המולד של 1917 הייתה עתה מושלמת, והגנרל אדמונד אלנבי הגישהּ למלכו ג'ורג' החמישי ולכל העולם הנוצרי בטקס חגיגי שהתקיים למרגלות מצודת דוד.
    על במת אבן מוגבהת שלרגלי המצודה, מקום שבו נהגו הטורקים לתלות את האומללים אותם דנו למוות, ניצב עתה גאה ובוטח המצביא שהביס את האימפריה המוסלמית במלחמה על הארץ הקדושה. מתנשא מעל כולם בקומתו הגבוהה, הביט בחיבה בחיילים שבאומץ לִבם ובנחישותם השיגו עבורו את התהילה ואת הניצחון. לצדיו עמדו נציגי בעלות־הברית וכל מפקדי הכוחות וקציני המטה. אחד מהקצינים קרא את ההכרזה על כיבוש העיר והודיע על הנהגת משטר צבאי בה. בכל רחבי העולם צלצלו אלפי פעמוני כנסיות במשך שעות ארוכות. בערב הדליקו היהודים נר ראשון של חנוכה, ובירכו על הַנְסים והנפלאות שעשה להם אלוהיהם, לא רק בימים ההם אלא גם ובייחוד בזמן הזה. בכך תמו שבע מאות שלושים שנות הכיבוש המוסלמי והחלו שלושים שנות השלטון הבריטי על ארץ ישראל.
    חדשות טובות כרעות עשו את דרכן בעצלתיים באותם ימים רחוקים. כשקיבלה רעייתו של ג'ון את הידיעה על נפילתו בקרב, חלפו כבר כחודשיים ימים מאז שקברו אותו רעיו ליחידה. "ג'ון פרנסיס ווֹלקוט – אנו מתגעגעים אליך, ניפּגש בשמים," זה היה הנוסח שחרט וסיתת האמן היהודי בן תימן על אבן השיש הלבנה שהגיעה מאיטליה והוצבה על קברו של ג'ון, במקום צלב העץ הארעי. זה היה הנוסח אותו כתבה אשתו למצבה שתוצב במקום רחוק שלא היה לה מושג היכן הוא נמצא, בעיר שאת שמה מעולם לא שמעה, ולעולם לא תזכה לראותה. אבל כוחם של החיים חזק מכל, וכשלושה חודשים לאחר נפילתו של ג'ון בקרב על באר־שבע, בתחילת 1918, כרעה אשתו ללדת והביאה לעולם את ילדם הרביעי ובנו הראשון. ג'ון פרנסיס ווֹלקוט השני. תינוק בריא ותכול עיניים, שנקרא על שם האב שלעולם לא יכיר.
     
    * * *
     
    יותר משישה עשורים חלפו ואל מול אותה מצבת אבן ניצבה עתה יעל גלבוע, מביטה בסמל דיוויזיית הפרשים האוסטרלית שנחקק בראשה וקוראת את המילים שסותתו מתחתיה. שעה ארוכה עמדה שם, עיניה לחות, ראשה מורכן, וזיכרונות מציפים אותה. אז פנתה ללכת. היא חצתה את שער הברזל בכיווּן ההפוך וחזרה באחת אל המציאות החמה והמעיקה של עיר המדבר ואל המציאות המעיקה לא פחות של חייה. הרוח החמה שנשבה קודם לכן פסקה, אך האוויר היה עדיין מלא באבק, ששקע לאִטו. כשהתניעה את מכוניתה הרימה את מבטה. על הקיר שממולה היו תלויות מודְעות־בחירות. מודעות שהשמש העזה עשתה בהן שַמות. פרצופי המועמדים שהודפסו עליהן הלכו ודהו, אבל עדיין יכלה יעל לזהות את חיוכו המתריס של בני. בני גלבוע, המועמד הצעיר לראשות העירייה וגם הגבר שהייתה נשואה לו.
    יעל החליטה לחזור לביתה, לנוח מעט, להתקלח ולהחליף בגדים. סופת החול הקשתה את נשימתה והיא החליטה שאת קבר אמה שבבית העלמין המרוחק תפקוד ביום אחר. מחשבותיה עדיין היו נתונות לקבר ולבנו של החייל שנקבר בו, כשפתחה את דלת ביתה ופסעה פנימה. היא הסירה את משקפי השמש והניחה אותם יחד עם תיקהּ על השולחן שבכניסה, חלצה את נעליה באנחת רווחה חרישית ופסעה יחפה אל חדר השינה שלה, כששׂמה לב שדלת החדר סבּה לאִטהּ על צירהּ ונטרקת בפניה. עיניה הנדהמות עוד הספיקו לראות את חברתה הטובה שוכבת במיטתה שלה, בעיניה בהלה והיא מנסה נואשות לכסות את מערמיה בסדין מקומט, אותו התאמצה למשוך מבּין רגליה.
    • אורי דותן בוכנר
    • אורי דותן בוכנר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל
    • מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל – כרך ב'
    • מדינה בכל מחיר
    • החצוף הארצישראלי
    • עם הספר - מדינת היהודים אלטנוילנד
    • הר העצה הרעה
    • חתונה אוסטרלית
    • אורנים
    • מסע ישראלי
    • זכויות הלאום העברי בישראל / פלשתינה
    • בשפריר חביון
    • מהי הציונות