הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פעימות הלב
  • פעימות הלב
    גייל מק'יו | תרגום: אוולין שור
    אדל | יולי 2019 | רומן רומנטי | 420 עמ' מודפסים
    אמלי נפרדת מאהבתה הראשונה, ליבה שבור לפיסות כה קטנות עד שכמעט איננה מצליחה לחוש בפעימותיו. היא לא יודעת איך לנוע קדימה כשכל נשימה מלווה בכאב. כל רגע ביום הוא תזכורת מתמדת לעובדה שהשליכה במו ידיה את הדבר הכי טוב שאי פעם היה לה. אמלי יודעת שאין שום דבר בעולם הזה שיוכל לחלץ אותה מתוך האומללות שלה מלבד אדם אחד – גאווין בלייק.
     
    אמלי מסכנת את כל מה שנותר לה עבור הגבר שהשתלט על כל מחשבותיה ורגשותיה מהרגע שבו הכירו. 
     
    האם גאווין יסכים לקחת אותה בחזרה? וגם אם כן, האם האיחוד שלהם יצית מחדש את פעימות הלב שלה ואת האהבה שלא ידעה גבולות? או שמא צלקות העבר עמוקות מכדי שאי פעם יוכלו להחלים והאיחוד שלהם הוא משהו שמעולם לא באמת נועד להתקיים? האם הגורל שמתערב שוב ושוב יתקן את ההריסות שלהן גרם למן סיכוי נוסף ואמיתי?
     
    פעימות הלב מאת סופרת רבי המכר גייל מק'יו, הוא הספר השני בדואט אל הלב, על בחורה שמחפשת את הדרך להמשיך קדימה אבל מוצאת את עצמה רצה לקראת אהבתה היחידה.
    הספר הראשון בדואט אל הלב, דרך הלב, יצא גם הוא בהוצאת אדל.
     
    הדואט זכה להצלחה רבה בכל העולם וכיכב ברשימות רבי המכר, ובנוסף זכה בפרס בחירת הקוראים בקטגוריית הרומן הרומנטי הכי טוב, באתר גודרידס.
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    המפגש האחרון המפוספס
     
    אמלי השעינה את ראשה על חלון המונית וצפתה באורות מנהטן בעיניים ספוגות דמעות. מבטו של גאווין כשהלך ממנה לפני כמה שעות דהר במוח שלה. ככל שהתקרבה לבניין וככל שהתרחקה מעברה עם דילון, כך הרגישה שהשפיות והלב שלה מתנודדים על חוט עדין ביותר. היא זעה בחוסר סבלנות ומבטה נפל על הספרות הירוקות והזוהרות בשעון הדיגיטלי. השעה הייתה כמעט אחת לפנות בוקר. ניצוץ תקווה הציף את גופה והיא עצמה את עיניה בחוזקה והתפללה שגאווין ייקח אותה בחזרה.
    המונית עצרה ליד גורד השחקים שבו גר. היא לקחה את תיק היד שלה והוציאה חבילת שטרות. אחרי שמסרה לנהג סכום בלתי ידוע של כסף, פתחה את הדלת בתנופה וצעדה למדרכה, אל האוויר הקר של סוף נובמבר.
    "הי!" קרא לעברה הנהג המזרח תיכוני, "את צריכה לסגור את הדלת, גברת!"
    אמלי שמעה את דבריו אך לא נתנה עליהם את הדעת. רגליה הרועדות דחפו אותה קדימה, גרמו לה לנוע לעבר מה שקיוותה שיהיה התחלה חדשה. עתיד חדש עם הגבר שבלעדיו לא הייתה מסוגלת לחיות, זאת ידעה בוודאות. היא פתחה את הדלת לרווחה וחצתה את הלובי. זיעה נצמדה לבשרה כמו ריקבון. ביד משקשקת, לחצה על כפתור המעלית. כשדלתות המעלית נפתחו, צעדה פנימה ונשענה על הדלת, מותשת פיזית ונפשית. דמעותיה זרמו ללא הרף. היא ניסתה לגרום לעצמה להפסיק לרעוד. אמלי נאבקה לנשום נשימה אחת ראויה ולא הייתה בטוחה לגבי תגובתו העתידית של גאווין.
    היא ניסתה לחסום את הרגשות האכזריים שהתערבלו בתוכה. הדלתות נפתחו למה שיהיה התחלה חדשה... או הסוף. ברגליים דבוקות לרצפה, עמדה קפואה לרגע, עיניה נתונות לקיר מצידו השני של המסדרון. היא קלטה בהיסח דעת את דלתות המעלית נסגרות וחשה מסוחררת כשהרימה את ידה כדי להשאיר אותן פתוחות. היא יצאה ממנה באיטיות. ראייתה נעשתה צרה כמנהרה כשפנתה לעבר הפנטהאוז של גאווין והמוח שלה הסתחרר ללא שליטה, עובר על כל תסריט אפשרי. היא נאבקה כדי להתמקד במילותיו, מאפשרת לפחד לשכוך בעוד רגליה הובילו אותה קרוב יותר ויותר. הקצב הואץ עם כל צעד.
    כשהגיעה לדירה שלו, פחדיה חזרו, מעוגנים בכבדות בחזה שלה. מתוחה, היא דפקה בדלת, כל נקישה מחקה את פעימותיו הפראיות של ליבה. היא מחתה דמעות בעוד גופה רועד מכף רגל ועד ראש. הדקות חלפו ללא מענה והיא דפקה שוב, חזק יותר.
    "בבקשה, תפתח," חזרה על תפילה דוממת בזמן שצלצלה בפעמון הדלת.
    בדמעות הציצה לתוך העינית, מדמיינת אותו מביט בחזרה. המחשבה על כך שצפה בה קדחה שביל ישירות דרך ליבה.
    "בבקשה," בכתה, מצלצלת שוב בפעמון, "אלוהים, גאווין, בבקשה. אני אוהבת אותך. אני מצטערת."
    שום דבר.
    בידיים רועדות הושיטה את ידה לתיקה, הוציאה ממנו את הטלפון הסלולרי והתקשרה אליו. בעיניים נעולות על הדלת, הקשיבה לצלצולים החוזרים.
    "הגעתם לגאווין בלייק. אתם יודעים מה לעשות."
    ליבה של אמלי התכווץ, התהדק ונשמט לתחתית הבטן שלה. הקול המתוק הזה ירדוף אותה לנצח אם הוא לא ייקח אותה חזרה. הקול המתוק והמתחנן הזה, שהפציר בה להאמין לו. היא ניתקה, צלצלה שוב והקשיבה פעם נוספת. היא לא דיברה. לא הייתה מסוגלת. נשימתה המוטרפת תהיה ההודעה היחידה שהוא יקבל.
    לא היו לה מילים.
    אמלי הצמידה יד לפיה כשההבנה שהוא לא סולח לה הלכה והתבהרה. לכמה רגעים כואבים, היא הייתה שקטה. לאחר מכן, תחושת אבל התפרצה בחזה שלה. מבול של דמעות זרם במורד לחייה. בכיה הדהד במסדרון. היא נסוגה עד שגבה נתקל בקיר. היא בהתה בדלת, פניו חקוקות בזיכרונה באופן מלא חיות. כאב מייסר פילח את קרביה כשחזרה באיטיות למעלית. ליבה צלל לצד ירידת המעלית.
    *
    בכתפיים שמוטות ובנפש שבורה אמלי פתחה את הדלת לדירה שלה. אור קטן מעל הכיריים הפיץ את זוהרו ברחבי הסלון. אמלי השקיטה את צעדיה כדי לא להעיר את אוליביה ועשתה את דרכה לחדר השינה שלה. גלימת עצב אפפה אותה כשצעדה לחדר האמבטיה.
    היא הדליקה את האור והתבוננה בהשתקפותה. עיניה הירוקות, שהיו מוארות פעם בתקווה, לא שידרו כעת שום זכר לסימן חיים. היא העבירה את אצבעותיה לאורך לחייה המרוחות במסקרה. פניה היו חיוורות. ליבה היה מוכה אובדן.
    היא הניחה את כפות ידיה על משטח השיש, השפילה את ראשה והתייפחה, גומעת את האוויר בשקיקה כשכאב עמוק מייסר את נפשה. חרטה בצורתה האכזרית ביותר התהדקה סביב צווארה כמו לולאת תלייה חסרת מחילה.
    היא ניסתה להירגע בכך שפתחה את המים החמים והתיזה על פניה. לאחר מכן הושיטה יד לעבר מגבת, ייבשה את עצמה וכיבתה את האור. העייפות האטה את רגליה כשעשתה את דרכה למיטה והתכרבלה על צידה. תשושה, שקעה לתוך המזרן וניסתה להרוויח כמה שעות שינה.
    ככל שהשניות, הדקות והשעות חלפו להן, פניו הכאובות של גאווין ועיניו הכחולות והמבולבלות חדרו למצפונה של אמלי. היא נשמה נשימה רועדת, התגלגלה על גבה והביטה לעבר התקרה. בשעות הבאות, נחשולים של כאב מבחיל גאו בליבה. היא נתנה לו לחמוק מבין אצבעותיה.
    *
    גאווין ניסה להתעלם מהצליל מחריש האוזניים של מנועי המטוס הפרטי של 'בלייק תעשיות' המתעוררים לחיים ותהה אם אמלי תזכור את הדברים שהוא לעולם לא ישכח. תהה עד כמה זה באמת היה הסוף. הוא איבד אותה. בעוד פחות משבע שעות היא תהיה שייכת לדילון לנצח.
    הוא הוציא את המזוודה מתא המטען ברכבו של קולטון. ליבו שקע עמוק לתוך בטנו כשהביט לעבר שמי הלילה הנקיים והאפלים. קולטון צעד אל מסלול ההמראה – הבעת פניו לא רגועה יותר ממה שהייתה כשגאווין בא אליו.
    "אתה לא צריך לעשות את זה, בחור קטן," צעק קולטון, קווצות שערו הכהה מתבדרות לכל הכיוונים בגלל שאגת המנועים הזועמת. "לעוף מהעיר באמצע הלילה – זה לא יחזיר אותה."
    גאווין לא היה בטוח שהעזיבה שלו תמחק את הסימן שאמלי חרכה בנפשו. הוא גם לא היה בטוח שהוא יהיה חופשי אי פעם מהצורך שיש לו בה. הרגש היחיד שבאמת היה שלו. הוא ידע שהוא חייב להסתלק מניו יורק ולהתרחק מרוח הרפאים של אמלי שללא ספק תרדוף אותו.
    "אמרתי לך, אני צריך להיעלם לזמן מה, קולטון." גאווין העביר יד מחוספסת על פניו. "אני לא יכול להיות פה. פשוט דאג לכך שהמניות שלנו לא יהיו יותר בידיו של דילון."
    קולטון נאנח בכבדות והנהן. "אדאג לזה דבר ראשון בבוקר יום שני." הוא טפח על כתפו של גאווין, עיניו מתרככות. "אתה צריך להשלים עם כל זה כשתחזור. תבטיח לי שתשכח מאמלי בזמן שאתה שם."
    חזהו של גאווין התנפח לשמע שמה. "כן," הוא ענה, קולו אפל. "אשתדל."
    לאחר כמה דקות של התבוננות זה בזה, גאווין טיפס במדרגות המטוס. הוא הסתובב וצפה באחיו העוזב ברכבו את שטח שדה התעופה. במוח דפוק לגמרי ובמפח נפש העמוק ביותר שחווה בחייו, גאווין פשפש בכיסו ושלף את הטלפון הסלולרי. בלי להביט בו, זרק אותו על מסלול ההמראה. הטלפון התנפץ כשהתרסק על האדמה. להיעלם זה להיעלם. שום קשר עם אף אחד. שאף אחד לא ינסה למשוך אותו מהכאב ושאף אחד לא ינסה לשכנע אותו שהפעולות שלו הרסניות. אחרי שמסר את תיקיו לדייל, הטייס יצא לברך אותו.
    "ערב טוב, מר בלייק." הטייס בעל השיער המאפיר המשתפך על מצחו לחץ בחוזקה את ידו של גאווין. "כל מה שביקשת הוכן לשביעות רצונך ואנו ננחת בפלאיה דל כרמן תוך ארבע שעות, אדוני."
    גאווין הנהן חלושות ופנה לתאו הפרטי.
    הוא הגיף את הדלת ועיניו מייד נחתו על בקבוק בורבון שצרח את שמו. הוא הביט בו בביטול. חשיכה חלחלה סביבו. הוא הוריד את מעילו וזרק אותו על המיטה, מנסה לסלק את המלאך הרשע שחדר למחשבותיו. הוא חצה את השטח הקטן והושיט את ידו לעבר הנוזל מטשטש־המחשבות בצבע הענבר. הוא החליט לוותר על כוס, שחרר את הפקק והביא את הבקבוק לשפתיו. האלכוהול צרב בגרונו, לא מביא כל מזור לכאבו.
    באותו רגע גאווין ידע שלא יהיה זמן בחייו שבו לא יהיה מודע לחסרונה. שיכור או פיכח, היא תהיה צרורה בליבו ובנפשו עד יום מותו. הוא אהב אותה. נשם אותה כאילו הייתה האוויר סביבו. אוויר שממנו נושל לנצח. הוא הוריד את הבקבוק, העביר יד תשושה בשערו וניסה לסלק מזיכרונו את עיניה היפהפיות של אמלי. הוא צעד לעבר החלון, הציץ לעבר העיר שלמטה וידע שזה לא יעבוד. שום דבר לא יעבוד. לא להספיג את כאבו באלכוהול או לברוח ממנה – שום דבר מזה לא ירפא את מה שהרגיש.
    היא איננה. המטוס צבר גובה והאורות המהבהבים נעלמו. ליבו של גאווין המשיך להתאבל על האישה שאיבד בעוד מוחו תהה כמה זמן הוא עוד יעביר בטקס הלוויה שלה.
    *
    אור הבוקר שאב לתוכו את שארית הכוכבים מהשמיים. ללא דקת שינה אחת, אמלי קמה מהמיטה ועשתה את דרכה למטבח, אפופת תחושת בחילה. היא פתחה את המקרר ולקחה בקבוק מים ושקעה לתוך כיסא ליד השולחן. אוליביה הקיפה את הפינה.
    "המממ, אני רואה שהקציצנון הקפיץ אותך מוקדם הבוקר," אמרה אוליביה, מציצה לעבר אמלי. היא ניגשה לאחד הארונות ופתחה אותו לרווחה. "כמה נחמד מצידו לאפשר לכלה שלו להתכונן ליום חתונתה בבית שלה."
    "אוליביה, אני..."
    "לפני שאת מגוננת על דילפלצת או על המחשבות ההזויות שלך, אני רוצה שתדעי כמה עצוב היה גאווין אתמול בלילה." היא טרקה את דלת הארון. "מעולם לא ראיתי אותו פגוע כל־כך."
    אמלי עצמה את עיניה הצורבות. ליבה התכווץ לנוכח המחשבה על הכאב שגרמה לגאווין. היא נדה בראשה. "אוליביה, בבקשה, אני לא..."
    "אני יודעת, אמלי. את לא במצב רוח לדבר על זה." היא התנשפה, פותחת ארון נוסף בתנופה. "תני לי לנחש, את לא הוזה לחשוב שאת יכולה להתחתן עם דילון מפני שאת לא מאמינה לגאווין?"
    "אוליביה," אמלי התרוממה. "את לא מקשיבה לי. אני לא..."
    אוליביה הסתובבה בחדות, עיניה החומות מצטמצמות. "אני שונאת את זה שאני צריכה לומר זאת, אמ, אבל אני לא יכולה להיות חלק מהדבר הזה היום. את אוהבת את גאווין וגאווין אוהב אותך. סוף פסוק. אני מאמינה לגאווין ואפילו אם את לא, את מכריחה אותי לבחור." היא הניחה יד על ירכה והעבירה את השנייה בשערה הבלונדיני והסמיך. "אני מצטערת, אבל אני לא הולכת להיות בחתונה היום."
    "יפה, כי גם אני לא," לחשה אמלי, מתיישבת. "אני לא מתחתנת עם דילון."
    בעיניים רחבות מתדהמה, חיוך חצה את פניה של אוליביה. "את לא?" היא התנשפה בהתרגשות, ממהרת לצידה של אמלי.
    אמלי נדה בראשה כשסבב טרי של דמעות החל לנזול מעיניה.
    אוליביה כרעה ברך לצידה ועטפה את מותניה של אמלי בזרועותיה. "אלוהים אדירים, אלוהים אדירים. את רשמית מחוץ לרשימת החרא שלי. אני מתה עלייך ברגע זה!"
    "פגעתי בגאווין," אמלי כמעט נחנקה מהמילים שלה. "רציתי להאמין לו, וחלק ממני אכן האמין לו, אני מניחה, אבל פחדתי, ועכשיו מאוחר מדי."
    בלבול העיב על הבעת פניה של אוליביה כשנעמדה ומשכה את אמלי איתה. היא ערסלה את לחייה של אמלי. "לא מאוחר מדי. ברגע שתתקשרי אליו הוא ישכח הכול. גאווין אוהב אותך. הוא היה עצבני אתמול בלילה, אבל הוא מוכן למות בשבילך. תאמיני לי. זה הדבר היחיד שהוא כל הזמן אמר."
    אמלי שאפה נשימה לא יציבה. "לא. הלכתי לפנטהאוז שלו אתמול בלילה והוא לא פתח את הדלת." היא התרחקה מאוליביה והתיישבה על כיסא. "התקשרתי אליו כמה פעמים והוא לא ענה. הוא גמר איתי ומגיע לי כל חלקיק כאב שקיבלתי." אמלי נדה בראשה, קולה גווע. "אני לא מאמינה שנתתי לזה לקרות."
    "הוא לא נתן לי לקחת אותו הביתה אתמול בלילה," אוליביה נפלה שוב על ברכיה ואחזה בידיה של אמלי. "מארוחת החזרה לחתונה. הוא הכריח אותי להביא אותו לביתו של קולטון. מה שקרה גרם לו להתפכח, אבל אני בטוחה שהבחור עדיין הפוך. ראית כמה הוא שתה. השעה רק שבע בבוקר, הוא בטח לא שמע את הטלפון שלו. אתקשר אליו מאוחר יותר, אבל את צריכה לנסות להירגע, בסדר?"
    אמלי משכה באיטיות את ידיה והצמידה אותן לעיניה. היא הנהנה בחוסר רצון, בולעת חלק מהדאגה. "או־קיי, אנסה להירגע."
    חיוך איטי נגע בקצה פיה של אוליביה. "אני גאה בך, אמלי."
    "גאה בי?" היא מחתה את אפה בגב כף ידה. "על מה? על זה שפגעתי בגאווין? הפנים שלו, אוליביה. הפנים שלו לא יוצאות לי מהראש."
    בעיניים מתרככות, אוליביה ליטפה את לסתה של אמלי. "אני גאה בך על כך שאת סוף־סוף רואה שמגיעים לך חיים עם גבר שבאמת אוהב אותך ודואג לך. יכול להיות שפגעת בגאווין באופן זמני, אבל אתם תהיו בסדר גמור. את תראי."
    אמלי הביטה באוליביה ואפשרה לעצמה לחוש שביב של תקווה. היא הנהנה, מתפללת שההצהרה של אוליביה תוכיח את עצמה כנכונה.
    "בסדר," אמרה אוליביה, קמה והביטה בשעונה, "יום הלא־חתונה שלך אמור להתרחש תוך פחות מארבע שעות. מה את צריכה שאעשה חוץ מלהביא לנו קפה, שאין כאן בכלל? את בהחלט נראית כאילו לא תזיק לך כוס קפה ואני יודעת שגם לי לא." אוליביה הלכה לארון שבמסדרון, לקחה את המעיל שלה ולבשה אותו. "את רוצה שאתקשר לאחותך?" היא נאלמה דום באמצע ההליכה. "או עוד יותר טוב, אני יכולה להתקשר לבעלך־לעתיד־לשעבר ולהגיד לו שילך להזדיין?"
    אמלי קמה והלכה לאורך המטבח. היא לקחה מגבת נייר וקינחה את האף. המחשבה על כך שדילון יתעורר ויגלה שהיא לא שם שלחה צמרמורות לאורך עמוד השדרה שלה. "הוא עדיין לא יודע."
    בלבול קימט את מצחה של אוליביה. "מה זאת אומרת? חשבתי..."
    "הלכתי אחרי שהוא נרדם," קטעה אותה אמלי, מרימה את ידיה לעבר פניה. "אין לו מושג. את היחידה שיודעת."
    הלסת של אוליביה נשמטה ועיניה התרחבו. "אמממ... או־קיי. יכול להיות שאני טועה, אבל החתן הממתין בציפייה לא אמור לדעת מזה?"
    נאנחת, אמלי חלפה על פני אוליביה והלכה לחדר השינה שלה. היא התחילה לעבור על המגירות בשידה. מעבר לגאווין, הדבר היחיד לו ייחלה הייתה מקלחת חמה וארוכה. "כן, אוליביה. אני צריכה להתנקות וכשאסיים, אתקשר אליו."
    אוליביה נשענה על המשקוף, דאגה בעיניה. "את יכולה לפחות לחכות עד שאחזור מבית הקפה? אצלצל לליסה ולמייקל כדי לעדכן אותם במה שקורה, בסדר?"
    אמלי סגרה את המגירה והתבוננה בה. "כן. אחכה." היא הלכה לעבר אוליביה, עיניה רכות. "תודה לך."
    אוליביה אחזה בסנטרה של אמלי וניערה אותו בעדינות. "על לא דבר. קדימה. תעשי את המקלחת שלך ואחזור תוך כמה דקות."
    אמלי הנהנה וצפתה בה עוזבת. אחרי שדלת הכניסה נטרקה, אמלי לא יכלה שלא לחוש באימה החורכת את הבטן שלה. העימות עם דילון, עם גאווין או בלעדיו, לא הלך להיות דבר פשוט. היא עשתה את דרכה לחדר האמבטיה, הניחה את מכנסי הטריקו ואת הסווטשירט שלה על השיש ופתחה את המים. אדים חמים התערבלו באוויר. היא פשטה את הבגדים מאתמול מגופה ונכנסה למקלחת, לקחה את הסבון והעבירה אותו באיטיות על גבי הרקמות הדואבות שבין רגליה כשזיכרון מה שנתנה לדילון לעשות לה פלש למחשבותיה. ראשה נשמט בבושה. שערה הערמוני ספוג המים יצר וילון סביב פניה. כל שריר בגופה הרגיש פצוע, אבל הכאב החוויר לעומת ליבה החבוט והמרוסק.
    היא שקעה עמוק יותר אל תוך התהום החשוכה של התודעה שלה, משחזרת פעם אחת פעם את מה שעשתה בלילה האחרון. זה היה לא פחות מסיוט. באותו הרגע הבינה את גודל הזוועה. על מה ויתרה בשנה האחרונה. המודעות לאופן שבו רימתה את עצמה לחשוב שהוא אהב אותה, דאג לה, דאג למה שהיה ביניהם – זעזעה אותה עד עמקי נשמתה.
    תחושת החובה העמוקה וחובקת הכול שהרגישה כלפיו בגלל כל הדברים שעזר לה איתם הייתה הדבר שהביא אותה בדיוק לרגע זה. הכעס שלה על עצמה הלך וגבר, מבעבע עמוק בבטנה. היא שפשפה את עצמה חזק ומהר יותר, את זרועותיה, את פניה ואת רגליה. היא רצתה להסיר את עצם הקיום שלו מכל נקבוביותיה. היא הזרימה מים חמים יותר והצטמררה מהמחשבה על כך שנתנה לו להפעיל מניפולציות על כל פעולה שלה.
    על כל מחשבה שלה.
    היא שאפה עמוק וניסתה להתעשת. דילון לא היה יותר. הם לא היו יותר. הוא איננו. מתוך ההלם שלה, אמלי שטפה את גופה לא רק מבועות הסבון, אלא גם מהרעל הזדוני שהוא שפך לתוך נשמתה. היא יצאה מהמקלחת, לקחה מגבת וכרכה אותה סביב עצמה. עומדת לפני המראה, היא התבוננה באישה שממנה נפרדה לתמיד.
    "לעולם לא עוד," לחשה, נדה בראשה, העבירה את ידיה על לחייה ועצמה את עיניה בחוזקה. "לעולם."
    אחרי שגנבה רגע נוסף כדי להעריך את הטירוף שיביא איתו היום הזה, אמלי התלבשה, ייבשה את שערה וחזרה לחדר השינה. היא נאלמה דום כששמעה את הטלפון שלה מזמזם, מתריע על הודעה ממתינה. חרדה פתאומית שזה היה דילון ותקווה אפשרית שזה עשוי להיות גאווין לפתו אותה בחוזקה. היא התקרבה לשידה והושיטה יד רועדת לעבר הטלפון.
    החרדה והתקווה שלה התנדפו כשראתה שזו הודעה קולית מליסה. אמלי נכנעה לעייפות שרדפה אותה, שקעה על המיטה והניחה את ראשה על כרית. כשהאזינה להודעה המודאגת של אחותה, אמלי שמעה את דלת הכניסה נפתחת בחריקה. היא התיישבה והאזינה לשניות האחרונות של ההודעה, שבהן ליסה עדכנה אותה שמייקל והיא בדרכם אליה.
    "ליב?" קראה אמלי בעודה סוגרת את הטלפון. היא זרקה אותו על המיטה, העבירה כף יד על פניה ונעמדה כדי ללכת לחדר השני. "אני מקווה שלקחת משהו לאכול כש..."
    היא קפאה בפתח הכניסה המקומר של הסלון כשראתה את דילון נשען בנינוחות על השיש במטבח. עיניו עקבו אחריה בזמן שלגם מיץ תפוזים מכוס.
    "כשהתעוררתי לא היית, אמלי." הוא הניח את הכוס והתקרב אליה, גיחוך יהיר על שפתיו. "היית נרגשת לחזור לכאן ולהתייפות כדי להתחתן איתי היום, מה?" הוא הבריש באצבעותיו את לחייה. "הנחתי שאני יכול לקפוץ לפני שאלך לטרוור להתכונן."
    "עוף ממני, דילון," היא לחשה, קולה רועד. היא קפצה הצידה, מתרחקת ממנו, מנסה להסוות את הפחד הפועם בעורקיה.
    דילון מצמץ, מסלק את הקשיחות מגרונו. בעיניים מצומצמות, פניו נמלאו בלבול. "מה?" הוא שאל, צועד לעברה ותופס בזרועה.
    אמלי השתחררה מלפיתתו. כתפה הוטחה בארון עתיק כשמעדה לאחור. "שמעת אותי. אמרתי שתעוף ממני לעזאזל." המילים נפלו מפיה בלחש. "גמרתי איתך, דילון. זה..." היא הצביעה ביניהם, "נגמר. לא אהיה יותר הקורבן שלך."
    לפני שהבינה מה קורה, הוא הצמיד אותה לקיר, אחז בשערה ביד אחת ובסנטרה ביד שנייה. הוא העביר את לשונו על גבי שפתו התחתונה וסקר אותה. "אז כן הזדיינת איתו, נכון?"
    למרות שקריאת כאב קטנה פרחה מפיה של אמלי מהכאב המפלח, התשובה שלה טפטפה ממנה כמו לגלוג. "כן, הזדיינתי איתו. כן, אני מאוהבת בו, ולא, לא אתחתן איתך, לא עכשיו ולא אף פעם."
    למרות הפחד שאחז בכל איבריה, תחושות הקלה וחופש השתלטו עליה, נוטעות שורש עמוק בתוכה. היא עצמה את עיניה ונתנה לתמונות של גאווין להתגנב למחשבותיה, אבל הצלפה קשה מגב כף ידו של דילון על לחייה גרמה לעיניה להיפקח לרווחה. העקצוץ פשט בגופה כשחבטה בחזהו באגרופיה בניסיון להשתחרר.
    כשידו עדיין סבוכה בשערה, דילון גרר אותה לאורך החדר כמו צעצוע קטן ובלוי. אמלי נחתה על ארבע על גבי רצפת העץ וניסתה לעמוד, אבל דילון תפס בשערה והכריח אותה להישאר על הרצפה.
    "חתיכת זין חולני!" היא צרחה, עוטפת את זרועו בידיה בעודו מתנשא מעליה.
    דילון נפל על ברכיו ומשך בחוזקה בראשה לאחור, מכריח אותה להביט בעיניו. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, את מזיינת אותו מאחורי הגב שלי," הוא נהם, מאגרף את שערה חזק יותר.
    בלב פועם בחוזקה ותוך ניצול כל שביב כוח שהיה בה, אמלי נעצה בו את ציפורניה וניסתה לשחרר את ידו משערה. "לא עשית בשבילי שום דבר חוץ מלשבור אותי!" היא בכתה. כשלא שחרר אותה, חיוך מלגלג פשט בפניה. "הלוואי שהייתי יכולה לזיין אותו עכשיו מולך!"
    בעיניים מזוגגות, חלולות ואפלות יותר משמי הלילה, דילון הכה בפניה פעם נוספת. אמלי הרגישה את העור שמעל הגבה שלה נקרע. אנחה נמלטה מבין שפתיה כשדם חם וסמיך החל לזרזף לאורך רקתה וזלג על עצם הלחי שלה.
    עדיין אוחז בשערה, דילון משך אותה לעבר החזה שלו. אמלי בלעה את הפחד שאחז בגרונה והעזה לפגוש בעיניו כשדילון תלה בה מבט שהעיד על כך שהעינוי עדיין לא הסתיים. בפרץ כעס ואדרנלין, נעצה את ציפורניה בפניו, ציפורני אגודליה לוחצים על עיניו. רסיסי דם הופיעו בעפעפיו של דילון ונהמת כאב נפלטה מגרונו.
    אמלי קלטה את צליל הדלת הנפתחת לרווחה ולאחר מכן את צעקותיה של ליסה. בהמולה הרועשת, מייקל מיהר לעבר דילון ותפס אותו מתחת לזרועותיו. תנועותיו של מייקל היו פרועות כשגרר את דילון הרחק מאמלי. שני הגברים מעדו. מייקל נחת על גבו על הרצפה. דילון נפל מעליו. החבטה העמומה הדהדה בחדר. מייקל העיף את דילון הצידה, התגלגל על צידו וקפץ על רגליו.
    אמלי רעדה ללא שליטה בעוד ידה של ליסה כרוכה בחוזקה סביב כתפיה ובכתה כשצפתה בדילון מתנודד וקם מהרצפה.
    מייקל זינק, הניף את אגרופו והכה בפיו של דילון. המהלומה פילחה את השפה שלו. "הייתי צריך לעשות לך את זה כבר אתמול בלילה, חתיכת אפס!" פלט מייקל.
    דילון התיישר, מעד קדימה ואחז בצווארונו של מייקל. לפני שיכול היה לעשות משהו, אגרופו של מייקל נחת בפניו של דילון והוריד אותו לרצפה בחדות.
    קולות הומים, כולל קולה של אוליביה, הדהדו באוזניה של אמלי ובחילה התהפכה בבטנה. היא עמדה קפואה וצפתה בדירה מתמלאת בשכנים מודאגים ובשוטרים. לאחר הסבר מהיר ממייקל, שוטר גרר את דילון על רגליו ואזק את ידיו מאחורי גבו.
    "זונה מזדיינת!" גנח דילון, יורק דם לעברה של אמלי, "זה מה שאת, זונה מזדיינת! אני מקווה שהוא יזיין ויזרוק אותך כמו את כל היתר, כלבה!"
    מילותיו המורעלות של דילון יצרו פיצוץ אלים בראשה של אמלי. היא הרגישה כאילו הייתה חלקיק אבק קטנטן שנע בהילוך איטי בליבו של טורנדו זועם. למרות הטירוף שהתערבל סביבה היא לא ראתה שום דבר חוץ מפניו של גאווין. למרות שאחד השוטרים איים שהלילה של דילון במעצר יהיה בלתי נשכח, היא לא יכלה לשמוע שום דבר, רק את דפיקות ליבה השבור. הדבר היחיד שהרגישה היה חוסר התחושה שהציף את ורידיה.
    היא שחררה את עצמה מאחיזתה של אחותה ועשתה את דרכה לעבר דילון שעמד שם וגיחך ביהירות בשפתיו המדממות. היא הביטה לתוך נשמתו הזדונית של הגבר שאהבה הרבה זמן, הגבר שלו נתנה את כולה, וללא דמעה, סטרה לו בחוזקה. היא לא הייתה מסוגלת לעצור את הסבל שצברה בחודשי הגיהינום שהעביר אותה. כאב התפרץ בידיה עד לעצמותיה השבריריות כשהמשיכה להטיח את אגרופיה בפניו ובחזהו.
    "אתה עשית לי את זה!" היא צעקה, נאבקת באחד השוטרים. השוטר גרר את אמלי לאחור כשהמשיכה לגעור בדילון במבטה. "אהבתי אותך ואתה נעשית כל מה שהבטחת לי שלעולם לא תהיה! רוצה לדעת משהו, דילון?" היא שאלה, נשימתה כבדה ומבולבלת, "גם אם גאווין יעזוב אותי ולא ידבר איתי יותר לעולם, כל שנייה שביליתי איתו הייתה שווה את זה!"
    חיוכו של דילון נעלם. השוטר ליווה אותו אל מחוץ לדירה. בגוף רועד, אמלי צפתה בדילון יוצא מחייה. היא כרכה את ידיה סביב בטנה ונפלה על ברכיה, המחשבות על גאווין חותכות את ליבה. היא נשענה על שולחן הקפה, שמטה את פניה אל ידיה והחלה להתייפח. ליסה התיישבה לצידה, משכה אותה על ברכיה וערסלה את ראשה על כתפה. ליסה התנועעה קדימה ואחורה ואמלי הבינה שהיא הצילה את עצמה מלהפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
    קול דומם נוסף.
    היא מופתעת מכך שנתנה לזה להגיע רחוק כל־כך. חזיונות של אימה הסובלת את אותה התנהגות אלימה, לא רק מאבא שלה אבל גם מאין־ספור גברים נוספים, הבזיקו בזיכרונה. תמונות מייסרות ששלחו צמרמורת קרה בעצמותיה.
    "שששש, אמלי," לחשה ליסה, אוחזת בה חזק יותר. "זה נגמר עכשיו."
    אוליביה כרעה ברך לצידן, קולה רך. "את בסדר?" היא נתנה לאמלי שקית קרח ופתחה ערכת עזרה ראשונה. אוליביה הוציאה תחבושת, פתחה אותה, הרימה את סנטרה של אמלי והניחה חתיכת גאזה עם דבק רפואי על גבי הפצע הטרי מעל גבתה של אמלי.
    השוטר השמנמן שנשאר בדירה ניגש לאמלי. מדיו היו קטנים מדי לממדי גופו. "גברת, אני צריך הצהרה ממך. החובשים יגיעו בקרוב. הם ייקחו אותך לבית החולים אם את חושבת שאת צריכה להיבדק."
    "לא," אמלי הניחה את שקית הקרח על עצם לחיה הנפוחה. היא נרתעה כשהקרח נגע בעורה. "אני לא רוצה ללכת לבית החולים."
    "זה בסדר," ענה השוטר, מביט בלוח הכתיבה שלו. "את יכולה לסרב לתת הצהרה כשהם יגיעו, אבל הם עדיין צריכים לבוא מפני שמדובר במקרה של אלימות במשפחה."
    שאלה ניכרה בהבעת פניו של מייקל. "אמלי, אני חושב שאת צריכה ללכת להיבדק."
    "אני מסכימה," אמרה ליסה, דאגה בעיניה.
    אמלי קמה ונעה בחוסר יציבות לאורך הסלון כדי לבדוק אם גאווין חזר אליה. ליסה ואוליביה נעמדו על רגליהן והלכו אחריה לחדרה.
    "אמ," אמרה אוליביה ותפסה בעדינות בזרועה של אמלי, בלבול מקמט את מצחה. "למה את לא רוצה ללכת?"
    אמלי הסתובבה והעבירה את ידיה בשערה. היא לקחה את הטלפון. ליבה שקע כשראתה שאין שיחות שלא נענו מגאווין. "אמרתי לא, אוליביה. אני לא צריכה ללכת לבית החולים." דמעות נקוו בעיניה כשנפלה על מיטתה. "אני בסדר. אני צריכה רק אספירין וללכת לישון."
    שפתיה של אוליביה נמתחו בקו קשה. היא הביטה בליסה, שהבעת פניה ביטאה אותה רמה של דאגה.
    ליסה שילבה את ידיה ונשענה על המשקוף. "אמלי, אני נשבעת, את יכולה להיות כל־כך עקשנית לפעמים."
    "אני יודעת," אמלי לחשה, "אבל באמת, אני בסדר."
    אוליביה הרימה את ראשה לעבר התקרה ונאנחה. היא החזירה את תשומת ליבה לאמלי והניחה יד על ירכה. "את רוצה לדעת למה אני לא הולכת להתעקש על העניין הזה איתך, חברתי?"
    אמלי עצמה את עיניה בחוזקה ונדה בראשה. "למה, אוליביה?"
    "רק מפני שפוצצת היטב את דאקלברי־פין במכות לפני שהתחת שלו עף מכאן."
    אמלי נשכבה על צידה והצמידה את ברכיה לחזה. במצב רגיל היא הייתה חושבת שההערה של אוליביה מצחיקה, אבל לא עכשיו. היא לא הייתה מסוגלת. זה היה כל מה שיכלה לעשות כדי לגבש תשובה. "נכון," אמרה אמלי, עצבות מעיבה על קולה. היא הניחה את שקית הקרח על הלחי שלה והביטה באוליביה. "אני מניחה שבאמת עשיתי את זה." אמלי נשמה נשימה עמוקה ומשכה את השמיכה על גבי גופה. "כשהחובשים יבואו, תשלחי אותם לכאן. בינתיים, אני פשוט צריכה לנוח."
    למרות שהדאגה עדיין ניכרה בפניהן, אוליביה וליסה הנהנו ויצאו מהחדר.
    ברגע שהחדר נעשה שקט ומחשבותיה החלו להירגע סוף־סוף, עיניה נחו על הטלפון. היא הביטה בו. פניה החווירו לנוכח היעדר כל הודעה מגאווין. דמעות זרמו בחופשיות במורד לחייה.
    היא הייתה חייבת להסביר את הכאב שגרמה לו. היא התקשרה אליו ונשכה את שפתה כשהאזינה לצלצולים. כשהמשיבון ענה, היא רצתה לנתק את השיחה, אך עצרה. דאגה הציקה לה והשתוקקות אליו הידקה את החזה שלה.
    "גאווין... זו אני, אמלי," היא לחשה, מנסה לא למעוד על הרגשות המטפסים במעלה הגרון שלה. "אני לא מצפה שתדבר איתי אי פעם, אבל חייבת לומר כמה דברים." היא נשמה עמוק ונשפה באיטיות. "דילון גרם לי להרגיש שאני מתה, גאווין. אבל אתה... אתה החזרת אותי לחיים. כשג'ינה פתחה את הדלת באותו בוקר, אני..." אמלי עצרה ומחתה דמעות מעיניה. "פחדתי שחזרת אליה, אבל הייתי צריכה לתת לך להסביר. אני מצטערת. אני מצטערת על כך שמכל הבחורות בעולם שהיית יכול להתאהב בהן, בחרת דווקא בי. אני מצטערת שלא האמנתי לך כשהייתי צריכה לעשות זאת ושברתי לך את הלב. אני אוהבת אותך, גאווין. אהבתי אותך מהרגע שראיתי אותך. משהו עמוק בתוכי אמר לי שאני אמורה להיות איתך, אבל נאבקתי בזה. כל־כך הרבה דברים בך הפחידו אותי בהתחלה, אבל אז הראית לי מי אתה באמת."
    לא מסוגלת להיאבק ברגש הגולמי המכביד על ליבה, תחושת היסטריה השתלטה על אמלי ושברה אותה. "בבקשה, סלח לי על זה שנאבקתי בנו, גאווין. בבקשה, סלח לי על כך שלא נלחמתי בשבילנו כשידעתי שנועדנו להיות יחד. סלח לי על כך שהייתי מבולבלת וחלשה. מעבר לכול... תודה על שאהבת אותי. תודה על החיוך שלך ועל פקקי הבקבוקים. תודה על 'היאנקיז' המטופשים שלך ועל ההערות המתחכמות. תודה על נסיעות באישון לילה ועל זריחות משותפות. תודה שרצית את הטוב, את הרע וכל מה שביניהם." אמלי השתהתה ונדה בראשה, אבל לפני שיכלה לומר מילה נוספת, צפצוף ארוך קטע אותה והודיע שזמנה תם. "אני מצטערת על כך שהדבר היחיד שקיבלת ממני היה הרע," היא לחשה, הביטה בתקרה והצמידה את הטלפון לחזה.
    • גייל מק'יו
    • גייל מק'יו
     
  • המלצות נוספות