הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פסיכיאטר על הספה
    ספר מוגן
     
  • פסיכיאטר על הספה
    ידיעות ספרים | ינואר 2017 | ביוגרפיה, פסיכולוגיה | 335 עמ' מודפסים

    הרבה אנשים מקנאים בד"ר אילן רבינוביץ'. בגלל הפרסום. בגלל הכסף. בגלל השם שיצא לו בתור "הפסיכיאטר של הסלבריטאים". בגלל מעמדו הציבורי כמגיש רדיו וכבעל טור פופולרי שאינו חושש לומר את דעתו. אבל מי שמכיר באמת את ד"ר אילן רבינוביץ' יודע שאין הרבה סיבות לקנא בו.

     

    "ילדים וגם מבוגרים נוטים להפליג בפנטזיות על עולמות מקבילים, מושלמים," כותב רבינוביץ'. "בעולם מקביל אחי יואב לא היה נהרג בתאונה מחרידה במהלך טיול של בני עקיבא, ארבעה חודשים לפני חגיגת הבר־מצווה שלי. בעולם מקביל רעייתי יונית ואני לא היינו עוברים שבע שנים של טיפולי פוריות. באותו עולם מקביל ילדי הצעירים יותם וקרן היו ילדים רגילים ולא אוטיסטים ברמת התפקוד הנמוכה ביותר, חריגים בקרב החריגים. הם היו מוכשרים, אינטליגנטים ותאבי חיים כמו אחותם הבכורה דנה."

     

    זהו סיפור חיים כואב אך אופטימי. סיפורה המרתק והמרגש של משפחה שמקדישה מאמצים עילאיים ומשאבים אינסופיים למען ילדיה האוטיסטים, אבל לא מוותרת על חיים, על קריירה, על רגעים של אושר. סיפור על אבא שצובע פעם בחודש את שערה של בתו בת ה־ 19 , והיא אינה יכולה להביע במילים את שמחתה. על אב שבנו אהוב נפשו, גבר חסון בגובה 1.92 מ', נושך אותו בהתקפי זעם, והוא אינו יכול לעשות דבר.

     

    בספרו פסיכיאטר על הספה מביא ד"ר רבינוביץ' את סיפור חייו יוצא הדופן בכנות ובאומץ, מבלי לייפות דבר. הוא כותב על הטרגדיות שגרמו לו ולרעייתו לעזוב את הדת, אך גם הובילו אותו לבחור במקצוע שהוא כה אוהב. מספק הצצה מרתקת אל הקליניקה שלו, הגדולה מסוגה בישראל, שם הוא מטפל גם בעצמו באמצעות מטופליו. וכמי שייעץ בעבר לאחת מתוכניות הריאליטי המובילות הוא חושף את הצד האפל והבעייתי של הז'אנר הטלוויזיוני הזה, בתקווה להציל ולו גם נפש אחת בישראל.

     

    ד"ר אילן רבינוביץ', יליד 1968 , גדל בגבעתיים ומתגורר כיום ברמת גן. בוגר הפקולטה לרפואה בטכניון ומומחה בכיר בפסיכיאטריה. נשוי ליונית, האישה שאיתו מאז גיל 20 , אבא לדנה, יותם וקרן.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    54
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    הוספה למועדפים שלי
  • הקדמה 
    מאת יאיר לפיד
    תארו לעצמכם שקורה לכם אסון.
    האסון הנורא ביותר. שובר הלב ביותר. אסון מהסוג שאין לגביו ספקות - ברגע שהוא קורה אתה יודע שחייך כפי שהכרת אותם הסתיימו. אסון שהוא התגשמות כל הפחדים שלכם. אסון שמסיים באבחה אחת כל מה שחשבת על עצמך, כל מה שחלמת ותכננת, כל מה שהחיים שלך היו אמורים להיות. לא אסון מקרי, לא משהו שאומרים לך עליו, ״הזמן הוא רופא גדול״. אסון מהסוג שאין רופא שיכול לתפור את פצעיו.
    ועכשיו תארו לעצמכם שזה קורה פעמיים.
    זה מה שקרה לאילן ויונית רבינוביץ, ילדי הזהב של הציונות הדתית. שני הילדים שלהם, יותם וקרן, אובחנו כל אחד בתורו כ״אוטיסט בתפקוד נמוך״ - מושג מקצועי דקדקני וקר, שמאחוריו לילות של בכי וטירוף, סימנים כחולים כי הילד הרביץ לך, שנים ללא שינה, ובהלה שאינה עוזבת אותך לרגע מפני שעוד רגע יקרה משהו.
    אני יודע שאילן - שנוהג להצהיר על עצמו כנרקיסיסט - חושב שהספר הזה עוסק בסיפור חייו (המרתק כשלעצמו), אבל הוא טועה. הספר הזה עוסק באהבה. בעוצמתה, ביכולתה לגעת, בנחמה שהיא מעניקה לנו, בעובדה שהיא הנשק היחיד שלנו כשהאסון מכה בנו. פעמיים.
    יכול להיות שאהבתו של אילן לסובבים אותו היא המשך של אהבתו לעצמו. איני יודע, הוא הפסיכיאטר בין שנינו, אבל אני כן יודע שכולנו - בני המשפחה המורחבת של האוטיזם - היינו צריכים לבחור בין כעס ומרירות לבין אהבה וקבלה. בסוף יצא שדווקא הוא, שכדרכם של רופאים לא יכול לסבול ספרי ״רפא את עצמך״, כתב את ספר ההחלמה האולטימטיבי. אולי מפני שהוא לא מנסה להציע החלמה מלאה, אלא רק הכרה בכך שאם לא נְאבד את יכולתנו לאהוב, לא נֹאבד.
    בני משפחותיהם של אוטיסטים ימצאו את עצמם בספר הזה מהעמוד הראשון. כל אחד מאיתנו היה באוטו כשהחלה ההשתוללות, כל אחד מאיתנו התבייש ואז התבייש שהתבייש, כל אחד מאיתנו לימד את עצמו, בכל כוחו, לדמיין מה שפחות את החיים האחרים, אלה שבהם הילד לא אובחן מעולם. גם זו מתנה שאילן מעניק לנו: ההכרה בזה שאנחנו לא לבד.
    אלא שקהל היעד האמיתי הוא בני משפחת האדם. כולם. כל מי שנאלץ פעם להכריע בין חמלה לכעס, כל מי שרצה פעם לזחול לבור ולהיעלם בתוכו אבל אז גילה שיש בו כוחות שלא ידע על קיומם.
    הספר הזה יודע על קיומם. הוא עוסק לא מעט בכוחותינו, בכך שיש לנו מהם יותר ממה שאנחנו חושבים. אילן לקח אותנו למסע חייו, וכמו בכל סיפור מסע, גילינו בסוף הדרך שנסענו בתוך עצמנו.
     
    פרולוג
     
    ילדים וגם מבוגרים נוטים להפליג בפנטזיות על עולמות מקבילים, מושלמים.
    בעולם מקביל לא הייתי נולד למשפחת ניצולי שואה, ששבו לפולין בתום המלחמה מהגלות בסיביר רק כדי לגלות שאיש מיקיריהם לא שרד.
    באותו עולם מקביל, המילה הראשונה שהיתה יוצאת מפי לא היתה ״תאכל״, מילה המבטאת את קדושת המזון ואת המחסור הנורא שם, באירופה.
    בעולם מקביל לא היו מחנכים אותי על טהרת ההצטיינות בכלל ובלימודים בפרט, ״כי השכלה זה כוח ואתה יכול להרגיש שלם רק אם עשית את המקסימום״. כשסבתי, ראשת המשפחה, נפטרה בגיל מאה, לא היו כל צאצאיה רופאים, משפטנים, רואי חשבון או ״סתם״ בוגרי תואר שני.
    בעולם מקביל לא הייתי קופץ כיתה (פולניה, כבר אמרנו...) וכך הייתי מתבגר פיזית יחד עם כולם ולא בשנה איחור. הרבה תסכולים ועוגמות נפש היו נחסכים ממני. הבנות לא היו מתייחסות אלי כאל היועץ הפסיכולוגי הקטן הכי טוב שלהן, אלא כאל גבר צעיר שחושק בהן.
    בעולם מקביל אחי יואב לא היה נהרג בתאונה מחרידה במהלך טיול של בני עקיבא ארבעה חודשים לפני חגיגת הבר־מצווה שלי. המשפחה לא היתה מתפרקת. בגיל ההתבגרות הקריטי שלי הייתי זוכה לאבא במשרה מלאה, ולא לאבא שבור על מות בנו האהוב.
    באותו עולם מקביל לא הייתי ״חייב״ להיות התלמיד המצטיין, יושב ראש מועצת התלמידים, זוכה חידון המחתרות ואלוף בריצות קצרות.
    הייתי חווה ילדות ״נורמלית״ של מרד, תסכולים, אכזבות, אהבות, חברות, שטויות, בריחות מבית הספר ומעשי קונדס. לא ילד כאפות, החנון האולטימטיבי. חלומה של כל אם עברייה ואהוב המורים.
    בעולם מקביל, רעייתי יונית ואני לא היינו עוברים שבע שנים של טיפולי פוריות והפריות מבחנה.
    באותו עולם מקביל, ילדי הצעירים יותם וקרן היו ילדים רגילים ולא אוטיסטים. הם היו מוכשרים, אינטליגנטים ותאבי חיים כמו אחותם הבכורה דנה. הם לא היו נידונים להיות חריגים בקרב החריגים, אוטיסטים ברמת התפקוד הנמוכה ביותר. הרי העולם המקביל הוא הצודק והנכון, אז מדוע שדווקא לנו ייוולדו ילדים אוטיסטים? אין לנו אוטיזם במשפחה ואנחנו אנשים טובים שלא עשו רע לאיש, אז למה?
    בעולם מקביל, לא הייתי מרבה בסופרלטיבים (גם אם נכונים) על אודות עצמי כדי לטשטש טרגדיות נוראות שפקדו אותי. בעולם כזה אולי לא הייתם נופלים בפח וחושבים בטעות שאני יהיר ומתנשא (העיקר שלא ירחמו עלי. הדבר שהכי מפחיד אותי זה לעורר רחמים).
    באותו עולם מקביל לא הייתי יושב עכשיו לכתוב את הספר הזה, כי לא הייתי מפורסם ומעורר עניין.
    באותו עולם לא הייתי מחפש בנרות את תמצית היופי והנשיות, לא הייתי מוצא את יונית, רעייתי שתחיה, ונלחם כדי לכבוש את לבה. הייתי מתפשר על ״סתם״ אישה, ולא הייתי מתעורר כל יום בתחושה של מי שזכה בפיס.
    בעולם המקביל לא הייתי מצטיין בלימודי הרפואה ובהתמחות. פשוט כי לא היו לי הדחפים והדרייבים האינסופיים לכך. וגם אם הייתי מסיים את המסלול הארוך והמפרך של הלימודים ונהיה רופא פסיכיאטר מומחה, הייתי מסתפק בעבודה בקופת חולים (ואני חס וחלילה לא מזלזל), שב בשעות נורמליות הביתה, ולא עובד מסביב לשעון כשפרויקט רודף פרויקט.
    לא הייתי חי בבית שבו אני מתגורר עכשיו ולא הייתי נוסע במכונית שבה אני נוסע. מה רע בדירת שיכון בת ארבעה חדרים בפרוורים ובאוטו יפני?
    לא הייתי חי במרדף אחר ידע ומצוינות, מטפל באנשים ברמת המיקרו, אך גם שואף להשפיע ברמת המקרו. לא הייתי מתרוצץ מכנס רפואי אחד למשנהו, מתוך ידיעה שרפואה לא מפסיקים ללמוד אף פעם. לא הייתי חי דרך מטופלי, כשהצלחתם היא הצלחתי. לא הייתי יכול להסתכל למטופל ולבני משפחתו בלבן של העיניים ולדעת שאני נותן להם את הטיפול האיכותי והעדכני ביותר.
    הייתי פחות שאפתן. יותר רגוע. פחות אקסטרווגנטי. פחות ״גדול מהחיים״. הייתי יותר קונצנזוס ואהוב ופחות קשה לעיכול בשל דעותי הנחרצות.
    לפני כמה שנים ישב אצלי בקליניקה מטופל קבוע שמגיע במטוסו הפרטי לסשן הטיפולי. הוא היה בתקופת בין המצרים של עסקת מיליונים ונזקק לפגישה. התפניתי רק בשעה שתיים בלילה. ואז, תוך כדי דיאלוג, הוא היישיר אלי מבט ושאל: ״תגיד לי, אילן, בינך לבין עצמך, אתה חושב שאני נורמלי?״ חייכתי ועניתי: ״אמצע הלילה בקליניקה. אנחנו יושבים לבד בראש מגדל המשרדים, כולם כבר הלכו הביתה, ואני מעדיף לשוחח איתך ולא להיות במיטתי החמה עם רעייתי היפהפייה. אז אני נורמלי?״
    טיפול לא יכול לשנות ביוגרפיה. הוא לא יכול לתקן חסכי ילדות. המטפל לא יכול להיות תחליף להורים שלא היו טובים דיים. המציאות האובייקטיבית לא משנה. חשוב מה שהאדם חש. בטיפול טוב אדם לומד להכיר את עצמו, לחבב את עצמו על עצמו, עם היתרונות ועם החסרונות. לדעת שחסרונותיו הם יתרונותיו ולהפך. אם יש למטופל חסר עמוק שמחייב פיצוי נרקיסיסטי, הצלחה היא הישרדות עבורו. כישלון הוא מוות. תפקיד המטפל אז הוא לספק לו כלים שיעזרו לו להצליח, ולא לנסות לשכנע אותו להסתפק במועט. הצלחה מקורה בחסר, ואצל הנרקיסיסט היא נועדה לפצות על בור ענקי של חוסר ביטחון המחייב מילוי תמידי ואינסופי בתשואות. הברכה והקללה מאותו מקור הן.
    האם זה עובד? אם נחזור אלי כאדם, התשובה היא: ״לפרקים כן, בענק, ולפעמים פחות״.
    אני לא רוצה לקום לעולם המקביל הנכון והמושלם. לרוב אני מרוצה מאוד בעולמי, עם כל הטלנובלות בביוגרפיה שלי. ושלי לא יוצאת דופן כל כך. לכל אחד יש את המטען שלו, וזה לא נמדד בערך מוחלט.
    אני מאושר בחלקי ורוצה כבר לסיים את הפתיח הזה כדי לנסוע במכונית עם יותם וקרן למשך כמה שעות. אז, כשאנו נוסעים שעות ללא מטרה (כי זה מה שהם אוהבים), מאזינים למוזיקה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, אני זוכה לחיבוק ולליטוף מלא אהבה מילדי, ולרגע קסום אחד אני האדם המאושר על פני הגלובוס.
    אז מי רוצה לקום לעולם מקביל?
    לא אכחיש. ישנם רגעים שבהם אני כמהּ לעולם המקביל. על חלק מהם תקראו בהמשך. אבל עכשיו אני כותב בזחיחות נקודתית, מעט סכרינית. אז קחו את דברי בעירבון מוגבל.
    • אילן רבינוביץ
    • אילן רבינוביץ
     
  • המלצות נוספות
    • שווה לך
    • האיש שלא היה שם
    • תורה של הנפש
    • מישל אובמה - הסיפור שלי
    • כל דבר קטן
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר
    • הסדק
    • ברית של כבוד
    • מטורפת
    • שלוש
    • הילד הטוסקני