הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פיית'
    ספר מוגן
     
  • פיית'
    יהלומים – הוצאה לאור | פברואר 2019 | רומן רומנטי | 323 עמ' מודפסים
    וימברלי, העיירה הפסטורלית, מאבדת במהלך שנים ארוכות את בניה אל הלא נודע, ואף אחד לא מצליח לפצח את התעלומה.
     
    פיית’ קופר הגיעה לעיירה הקטנה במרכז טקסס עם הוריה בעקבות שליחות סודית של אביה. היא מצאה חברים ואהבה, וברגע אחד נאלצה לוותר על הכול ולשלם מחיר כבד מנשוא. אחרי עשור שכף רגלה לא דרכה בווימברלי, היא נאלצת לחזור אליה, בטוחה שכל שאיבדה לא יוכל לשוב לעולם.
     
    טיילר דיוויס הפך מהילד שאהב לשחק ב’שוטרים וגנבים’, לגבר. הוא השריף הצעיר ביותר במחוז הייז ולנגד עיניו מטרה אחת – לפצח את תעלומת הבנים הנעלמים.
     
    שובה של פיית’ פותח פצעים ישנים ומעיר סכנות חדשות. טיילר לעולם לא יוכל לסמוך על הנערה שהשאירה אותו מאחור ועדיין מסתירה ממנו כל כך הרבה, ופיית’ יודעת שלעולם לא תמצא אחר. כעת, אותן נסיבות שקירבו אותם זה אל זה וגם הרחיקו אותם – עדיין מסכנות הכול.
     
    כשהחיים של כולם מונחים על הכף, פיית’ וטיילר נאלצים לחשוף יחד אמיתות קשות הקבורות מתחת לסבך של שקרים ולמצוא את הדרך חזרה זה אל זה.
     
    פיית’ מאת סנדרה הבה, הוא רומן מתח מהפנט אשר לוקח את הקורא אל תוך סבך של חקירה מסועפת שנמשכת מעל עשור, אשר בצילה אהבה שלמרות הכל עדיין בוערת. ספריה הקודמים של סנדרה עשי שאזכור ועשי שאשכח יצאו בהוצאת יהלומים וככבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו להצלחה רבה.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    35
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
     וימברלי, טקסס, 2003
     
    אדם סמית' נעלם כלא היה. למעט פתק שתוכנו תמוה, לא הותיר אחריו דבר. איש אינו זוכר מתי ראה אותו לאחרונה. כולם מעלים השערות שונות ומשונות, אבל אף אחד לא באמת יודע. זעקות השבר של אימו מאפילות על קולותיהם המהוסים של שריף מחוז הייז ושל אביו של אדם. יומיים תמימים חלפו מרגע שנעלם, וברור לכולם שאדם כבר לא יחזור לווימברלי. אימו אוחזת בפתק הקטן שהשאיר אחריו, ידה קפוצה ומפרקי אצבעותיה מלבינים. בידה השנייה היא מחזיקה בחוזקה בידו של טיילר דיוויס, חברו הטוב של אדם. מקריאה לו פעם אחר פעם את המילים הכתובות:
     
     
     
    אימא ואבא יקרים,
     
    החיים בווימברלי משעממים ומבחינתי מיצו את עצמם. נמאס לי. החלטתי לעזוב. אם אמצא משהו טוב יותר אחזור כדי לקחת אתכם איתי. אם לא... אני מניח שלא נתראה שוב לעולם.
     
    שלכם,
     
    אדם.
     
     
     
    היא קורסת על הרצפה, מושכת את הנער הצעיר אחריה, קוראת בשמו של בנה, ומבינה שלעולם לא תראה אותו.
     
     
     
     1
     
    פיית'
     
    סן אנטוניו, היום
     
    העיניים שלי חולפות במהירות על הספרים הרבים המכסים את קירות המשרד המרווח. ספרים על גבי ספרים עוטפים את קירות החדר ומחריפים את תחושת המחנק שלי - פסיכולוגיה קלינית, פסיכותרפיה, פסיכופיזיקה, תורת האישיות של פרויד, פסיכולוגיה אנליטית של יונג. לכל הרוחות, אפילו את החלון אפשר לפתוח רק באופן חלקי מפני ששולי הספרייה נוגעים בדופן. אין פתח מילוט.
     
                פרופסור ג'נקינס נשען באדישות על משקוף הדלת, קרסול אחד משוכל על השני וזרועותיו שלובות. פניו נטולות הבעה ועיניו חודרות כל מחסום שאני מנסה להרים. אני מסיטה את מבטי, עוצמת את עיניי ומתפללת לכוחות על, ליכולת טלקינטית,[1] לאפשרות להיעלם מבלי להותיר עקבות, אני מוכנה להתפשר אפילו על היכולת לטוות קורי עכביש ולהצליח להימלט דרך החלון הפתוח למחצה. אלוהים, למה זה מגיע לי?
     
                אני משיבה אליו את מבטי, "אני יכולה לדחות את ההצעה שלך?"
     
                "זו לא הייתה הצעה," הוא עונה בהרמת גבה.
     
                "ובכל זאת?" אני מתעקשת.
     
                "לא פתוח לדיון, זה חלק בלתי נפרד מההתמחות שלך ושיעור טוב עבורך."
     
                "פאק."
     
                הוא מחניק חיוך, "לגמרי."
     
     
     
     
     
     
     
    2
     
    טיילר
     
    וימברלי, טקסס, 2006
     
    היום הראשון לשנת הלימודים. כיתה י"א, עוד שנתיים, אלוהים אדירים. עוד שנתיים ואני מסיים את הלימודים הארורים האלה. אני עוצר את מכונית הפורד מוסטנג GT שלי במפרץ החנייה של תיכון וימברלי. השעמום המוחץ בעיירה הקטנה שלנו הופך בלתי נסבל ככל שהשנים חולפות, אז אני סופר לאחור, עד שיסתיימו הלימודים בתיכון. אין לי ציפיות מהשנה הזו או מהשנה הבאה, למעט התקווה שהן יחלפו במהירות ואוכל להתחיל את הכשרתי באקדמיה לשוטרים. אה, ואולי גם תקווה נוספת, שיהיה לי מספיק סקס, ואוכל לתת מנוחה ליד שלי. הורמונים בגיל שבע עשרה הם דבר אכזרי.
     
                "דיוויס, חכה!" אני שומע את אלכס, החבר הכי טוב שלי שמאוהב באחותי אריקה באופן מעורר רחמים. הוא מגיע אליי בריצה קלה, מחייך, "אז... אריקה לא הגיעה איתך?" הוא ניגש ישר לעניין. אני מגלגל עיניים וממשיך לצעוד לעבר שער הכניסה לבית הספר. "אוקיי, הבנתי," הוא קורא אחריי, "אני מפסיק לשאול אותך על אריקה."
     
                אני עוצר ומחייך אליו. "יופי, נמאס לי משניכם."
     
                "הבנתי שיש מנהלת חדשה בבית הספר. הגיעה מסן אנטוניו," הוא מדווח בהתלהבות שמאפיינת אותו בכל דבר שהוא עושה. בכל עניין, מגדול עד קטן, הוא תמיד נרגש ממשהו.
     
                "תודה על העדכון, באמת הרגשתי שחסר לי מידע לא מעניין להתחיל את היום," אני עונה לו בשעמום. אנחנו מגיעים לגרם המדרגות הרחב והכניסה לבית הספר פקוקה. תלמידים רבים מתעכבים בכניסה. "מה לכל הרוחות הסיפור עכשיו?" אנחנו מתקדמים באיטיות עד דלת הכניסה הכחולה, והסיבה לפקק מתבררת בדמותה של אישה נאה, לדעתי באמצע שנות הארבעים שלה. טוב, אפילו יותר מסתם נאה. פצצה אמיתית, לבושה בחליפת מכנסיים שחורה, שיער בצבע שדות החיטה הזהובים של טקסס, ועיניים בצבע כחול־ירקרק מיוחד כל כך, שמזכיר את צבע הים. היא מקבלת את פני התלמידים בברכת שלום חמימה ובהצלחה בשנת הלימודים. מי היה מאמין שזו מנהלת בית הספר החדשה שלנו, מי בכלל היה מעלה על דעתו שמנהלת בית ספר יכולה להיראות כל כך...
     
                אנחנו מתקרבים אליה והיא מברכת אותנו בחיוך רחב, "בוקר אור, אני הלן קופר, שתהיה לכם שנה מוצלחת." אלכס מברך אותה לשלום אבל אני מצליח רק להנהן, דעתי מוסחת על ידי גרסה צעירה יותר של גברת קופר. צעירה יותר ויפה יותר. הרבה יותר. היא עומדת לצידה, מפל תלתלי חיטה מגיע עד ישבנה ועיניה בצבע כחול־ירקרק שמזכיר את המעמקים הירוקים של באר ג'ייקוב. אני קופא על מקומי, לא מצליח להתקדם ולא מצליח להפיק מילה אחת מפי. היא מחייכת אליי בביישנות וכשאני סוף סוף אוזר אומץ ורוצה להציג את עצמי בפניה, אלכס דוחף אותי קדימה ומחזיר אותי למציאות. הוא, בניגוד אליי שומע את קריאות התרעומת מכל עבר על כך שפקקתי את הכניסה.
     
     
     
    ***
     
     
     
    שבוע הלימודים הראשון חולף כמעט ללא אירועים מיוחדים. כל הניסיונות שלי לאתר את בתה של המנהלת קופר עולים בתוהו. הדבר היחיד שהצלחתי לגלות הוא ששמה פיית' קופר והיא בת שבע עשרה. מבט אחד והייתי אבוד לגמרי, כל התוכניות שלי להשכיב כמה שיותר בנות בבית הספר השתבשו. לא להאמין.
     
                לקראת סוף היום, לפני היציאה לחופשת סוף השבוע, מטופפת המנהלת קופר לתוך הכיתה שלנו יחד עם יועצת בית הספר. היא מחליפה כמה מילים עם מר קרוס, המורה לספרות, שמנסה ללא הצלחה לרתק אותנו לסיפור האכזרי 'בעל זבוב'. איזה מורה באמת מנסה ללמד בשבוע הראשון ללימודים? ועוד לאיים בבוחן פתע? זה בדיוק כמו לתת שיעורי בית בסוף שנת הלימודים, יום לפני שיוצאים לחופשת קיץ ארוכה. מר קרוס יוצא מהכיתה והמנהלת קופר נעמדת במרכז החדר.
     
                "צוהריים טובים, אני מניחה שהבחנתם שאחד החברים שלכם נעדר משבוע הלימודים הראשון." כולם מתלחששים, קייל טרנר, אחד הילדים היותר חלשים בחבורה שלנו לא הגיע. למעשה, לא שמענו ממנו בימים האחרונים.
     
                "אולי הוא סתם חולה? הוא תמיד היה חולני כזה," אחת התלמידות שואלת.
     
                "לצערי לא מדובר בכך. קייל השאיר לפני כמה ימים מכתב להוריו והודיע שהוא עוזב את וימברלי כדי לחפש משהו טוב יותר." היא שותקת ובוחנת את התגובות בכיתה.
     
                "הוא לא הראשון," ברור לי שעדיף לסתום, אבל אני לא יכול להתאפק.
     
                היא מכוונת את מבטה אליי, "תסביר את עצמך בבקשה, מר..."
     
                "טיילר דיוויס," אני מציג את עצמי, "אני מתכוון שהוא לא הראשון שנעלם והשאיר מכתב כזה, או דומה לו. וימברלי זו עיירה קטנטנה, המנהלת קופר. אין כאן סודות. כולם יודעים שבשנים האחרונות נעלמו כמעט עשרה נערים בדרך הזו."
     
                "למה אתה אומר שהם נעלמו?" היא שואלת, "אם כולם השאירו מכתבים דומים, הם עזבו, לא?"
     
                "לדעתי לא. אבל, מן הסתם אני לא שוטר ולא חוקר." עדיין לא, אני חושב בתוך תוכי. "סתם תחושת בטן שלי, לא יותר. קשה לי להאמין שילד בן שלוש עשרה כמו אדם סמית' שנעלם לפני שלוש שנים והיה החבר הכי טוב שלי, החליט ככה סתם לצאת לחפש משהו מחוץ לווימברלי. איזה ילד מגיע למסקנה כזאת בכלל?" אני מרגיש שהכעס משתלט עליי, "תשכחי מזה. המשטרה חקרה והגיעה לאותן מסקנות שאת הסקת כרגע, אני סתם מדבר."
     
                מבטה בוחן אותי לעומק, "אם יש לך קושי אתה תמיד יכול להיעזר ביועצת בית הספר, מר דיוויס." היא מחייכת באדיבות, "בכל אופן, אתה צודק. וימברלי זו עיירה קטנה, ובשל כך יש סיכוי גבוה שהנערים השפיעו זה על זה." בכך היא חותמת את הדיון.
     
                הן יוצאות מהכיתה וההתלחשויות בכיתה מתגברות. טיפשים, משהו רע קורה בווימברלי.
     
     
     
     
     
     
     
    3
     
    פיית'
     
    וימברלי, היום
     
    ענן אבק מתרומם סביב המכונית בשעה שאני נוסעת במהירות על שביל העפר המוביל לצפון העיירה. שכרתי את הבית המרוחק ביותר, מוקף בצמחייה עבותה וקרוב ל'באר ג'ייקוב'. אני זקוקה למרחק ולשקט בתקופה שאהיה כאן. כמעט עשר שנים חלפו מהיום הארור שבו עזבתי. נשבעתי שלא אחזור לכאן, כל מה שנלקח ממני בגלל העיירה הזאת לעולם לא ישוב. עיירה מאוסה. אלמלא הבוס הרשע שלי בבית החולים בסן אנטוניו לא הייתי חוזרת, אבל פרופסור ג'נקינס התעקש שעל מנת להשלים את ההתמחות שלי בפסיכולוגיה קלינית לילדים, יהיה עליי לעבוד באחד מבתי הספר או גני הילדים שבהם אין מערך ייעוץ מקצועי. הוא ערך בירורים ומיין בקשות לסיוע חיצוני מכמה עיירות קטנות הסמוכות לסן אנטוניו. מובן שווימברלי עלתה בגורל. גורל אכזר, אם יורשה לי לומר, שהחליט שאירוניה זו הדרך הטובה ביותר למתוח את עצביי עד תום. רציתי לדחות את ההתמחות ולהעיף את הלימודים לכל הרוחות, אבל אבא שלי עודד אותי להמשיך למרות הקושי העצום לשוב לעיירה. אז אני כאן, נאלצת להזדחל לעיירה המקוללת הזו שוב. בתקווה שאוכל למצות את ההתמחות במהירות, להעביר לפרופסור ג'נקינס מספר נכבד של דוחות שיספקו אותו, ולהימלט מכאן מבלי להתרסק שוב.
     
                הנסיעה הקצרה מהכניסה לווימברלי ועד לצפונה אורכת לא יותר מרבע שעה, ומוכיחה מעל לכל ספק שדבר לא השתנה. כל שנשאר לי הוא לקוות שלפחות חלק מהאוכלוסייה עזב. בעיקר אחד שהותרתי מאחור. טיילר דיוויס, קפטן קבוצת הכדורסל המקומית, החבר הראשון שלי, והאהבה היחידה שהייתה לי עד כה.
     
                אני עוצרת מול הבית הקטן. הבית בנוי על כלונסאות עץ, מרפסת מקיפה אותו ועליה כיסאות נדנדה מעץ. בחצר הקטנה והמטופחת תלויים נדנדה וערסל, וכל השטח מוקף גדר עץ לבנה. תמונה מושלמת של פרבר בארצות הברית. את פניי מקבלת בחיוך לבבי סוכנת הנדל"ן שחתמה איתי על חוזה השכירות.
     
                "נעים מאוד, גברת קופר, אני ורוניקה," היא מושיטה את ידה.
     
                אני לוחצת את ידה בנימוס, "נעים גם לי, ורוניקה."
     
                "הבית מוכן ונקי, הנה המפתחות," היא מעבירה אליי צרור מפתחות פשוט, "את מרוחקת מהעיירה, אבל הכול זמין במרחק כמה דקות נסיעה. אני אשמח לסייע בכל מה שתצטרכי עד שתכירי את המקום."
     
                "תודה, אבל אין בכך צורך. למדתי בתיכון וימברלי לפני כמה שנים."
     
                "הו, פיית' קופר?" היא מהססת לרגע לפני ששואלת, "יש סיכוי שאת הבת של הלן קופר שניהלה את בית הספר התיכון?"
     
                "כן," אני עונה בקצרה, מרגישה צביטה בבטני.
     
                "היא עזבה מהר כל כך, כולכם פשוט נעלמתם. לקח המון זמן עד שהגיע מנהל חדש למלא את מקומה. תמסרי לה דרישת שלום."
     
                "תודה," אני מעדיפה לסיים את השיחה הזו.
     
                "בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה," היא אומרת, ואז לוחשת כאילו יש מי שיכול לשמוע, "אם אין לך אמונות תפלות הבית הזה יהיה נהדר בשבילך."
     
                אף שאני יודעת טוב יותר, עדיין אני נוגסת בפיתיון, "אין לי אמונות תפלות, אבל סקרנת אותי."
     
                "אני מניחה ששמעת על כל הנערים שנטשו את העיירה לפני כמה שנים. משפחת פלורס איבדה את שני בניה בהפרש של שנתיים. שניהם נטשו בגיל חמש עשרה. הגברת פלורס לא עמדה בצער ותלתה את עצמה על הנדנדה."
     
                אני מצטמררת, בחילה עזה עולה בי. אני שונאת את המקום הזה.
     
                בחיוך מאולץ אני אומרת, "מצער לשמוע, אבל אין מה להאשים את הבית או את העיירה במה שקרה. זו רק הצטברות של נסיבות מצערות."
     
                "את צודקת. טוב, אני אלך לדרכי. בכל מקרה, השוטר וילסון ושריף דיוויס נמצאים במרחק שיחת טלפון אחת אם חלילה תזדקקי להם."
     
                אני קופאת על מקומי. "אלכס וילסון? טיילר דיוויס?" אני ממלמלת.
     
                "כן!" היא קוראת בהתלהבות "את מכירה אותם?"
     
                "למדנו בתיכון יחד." אז הוא כאן. לכל הרוחות!
     
                "נהדר. הם גיסים עכשיו. אלכס נשוי לאריקה."
     
                אני מחייכת, "הזוג הזה היה בלתי ניתן להפרדה. אני שמחה לשמוע שאחרי כל השנים הללו הם עדיין יחד," אני אומרת בכנות.
     
                "נכון מאוד. אלכס וטיילר חברים טובים, וקרובי משפחה. עכשיו הילדים שלהם משחקים יחד ולומדים יחד. יש משהו מרגש כשרואים את הדור הבא גדל..." היא ממשיכה לקשקש אבל אני כבר לא שומעת אותה. הפסקתי לשמוע כשהבנתי שלטיילר יש ילדים. אני עוצמת עיניים ומחכה שגל העצב יחלוף, יודעת שהפסדתי במלחמה מבלי שאפילו השתתפתי בה. אני שונאת את וימברלי.
     
     
     
     
     
     
     
    טיילר
     
    אני שונא לקבל קריאות ביום ראשון. זה היום היחיד בשבוע שאני יכול להקדיש לתומס, לג'ייסון ולאנדי. חצי יום מתבזבז על נסיעה של ארבעים דקות לעיירה סמוכה לווימברלי, שעתיים נוספות על סכסוך מקומי בין שני בעלי עסק, שמתדרדר כמעט לקרב יריות, ועוד ארבעים דקות בנסיעה חזרה. החיים כשריף של מחוז הייז שונים לגמרי ממה שציפיתי שיהיו. כעיקרון, החיים שלי הם לא מה שציפיתי שיהיו. אומנם הצלחתי להגשים את אחת השאיפות הגדולות שלי ולהיות השריף הצעיר ביותר אי פעם, אבל עד מהרה התברר שהתפקיד משעמם. אולי הוא כזה בגלל המחוז תחת תחום השיפוט שלי, ואולי הוא כזה כי הוא פשוט כזה.
     
                אני נושם עמוק ולוחץ על דוושת הגז, מאיץ כדי לקצר את זמן הנסיעה. הילדים בדיינר אצל אימא שלי, ואף על פי שהיא אמרה שהיא מסתדרת איתם, אני יודע שאנדי יכול להיות מאתגר מאוד, בטח ובטח ביום ראשון עמוס עוברי אורח רעבים. הרגעים היחידים הללו שאני לבדי שנואים עליי במיוחד, מפני שברגע שאני לבד, המחשבות שאני דוחק הצידה במיומנות כבר שנים, עולות על פני השטח ומתחילות לערער את השליטה שלי בהן. בשנים הראשונות, אחרי שפיית' עזבה את וימברלי במהירות ונעלמה, הייתי עסוק במחשבות ובאין־ספור שאלות ששאלתי את עצמי בנוגע אליה ובנוגע לקשר שהיה בינינו. נשארתי עם תחושת החמצה. לא החמצה על העתיד הצפוי לנו, מפני שכשהיא נטשה אותי מבלי להסתכל לאחור היה ברור שאין לנו עתיד יחד. אלא החמצה שלי את כל הסימנים שהובילו לעזיבה שלה. נברתי בזיכרוני ללא הרף, חיפשתי אחרי אותם סימנים שכנראה פספסתי מתוך עיוורון מוכה אהבה, סימנים שהיו יכולים להזהיר אותי לא לפתח ציפיות לקשר ממושך, לא להתאהב באישה שלא מחזירה לי אהבה.
     
                עזבתי את וימברלי שבועיים אחרי שפיית' נטשה. הגעתי לאקדמיה לשוטרים באוסטין, וימים ספורים לאחר שהגעתי נכנסה לחיי בוני כרוח סערה. היא הייתה בת עשרים ושלוש, מבוגרת ממני בחמש שנים ומנוסה הרבה יותר, והיא הצליחה להשכיח את המחשבות לתקופה קצרה. היא הקדישה את חייה לי ורק לי. הייתי כל עולמה. היא הצליחה לסחוף אותי, היא עטפה אותי ברגשות סוערים וקיצוניים, ונתנה לי לזיין אותה בכל דרך שרציתי. מעולם לא הייתי עדין איתה, כל זיון היה אגרסיבי והיא קיבלה הכול ודרשה עוד. היא סבלה את שנות ההשתלמות הארוכות שלי באקדמיה לשוטרים ואחר כך את תהליך ההסמכה למינוי לתפקיד השריף. לא אהבתי אותה, אבל כשנכנסה להיריון כחודשיים אחרי שהכרנו, התחתנתי איתה. אלכס התחנן אליי שאלחץ עליה לבצע הפלה ואסיים את הקשר הזה, שמלכתחילה לא היה מכוון להיות רציני, אבל אני לא הסכמתי. היה לי ברור מעל לכל ספק שלעולם לא תיקרה בדרכי מישהי אחרת שבאמת ארצה לתת לה ילדים, ולא ראיתי טעם לחפש אחרי הדבר החמקמק וחסר התועלת הזה שהותיר אותי כאוב, חלש וחשוף.
     
                בוני ואני היינו נשואים שבע שנים, לטוב ולרע. היא נתנה לי שלושה בנים, תומס, ג'יי ואנדי. וביום בהיר אחד נעלמה. היא יצאה כמדי בוקר לסידורים הרגילים שלה, נכנסה לרכב שבוודאות לא היה של מישהו מקומי, ולא חזרה. האחרונה שראתה אותה הייתה אריקה.
     
                בשנה הראשונה גייסתי את כל מי שיכול היה לסייע לי לאתר אותה. מיטב החוקרים התגייסו למשימה ומסקנתם הייתה שבוני ככל הנראה נחטפה ונרצחה. כעבור שנה הבנתי שכנראה המסקנה שלהם נכונה ובוני לעולם לא תחזור. ערכנו לה טקס אשכבה שנועד בעיקר לאפשר לילדים להיפרד מאימם ולסגור מעגל. תומס בן תשע היום, ג'יי בן שבע ואנדי עוד מעט יהיה בן שש. שנתיים תמימות הם חיים ללא אם.
     
    אימא שלי, אריקה ואלכס הם העוגן שאִפשר לי לשרוד בשנתיים האלה עם שלושה בנים, בעבודה שתובעת ממני שעות לא הגיוניות ובמציאות מורכבת ללא בת זוג. בחודשים האחרונים אנדי מתחיל לגלות קשיים ולשאול שאלות על אימא. כל יום הופך קשה יותר ויותר, הוא סובל מהתפרצויות בכי בלתי נשלטות ומהתקפי זעם. כל התפרצות כזו מערערת אותי, נוגסת בשריון שאני עוטה על ליבי שנים ארוכות ומאפשר לי לשרוד. המחשבות שלי נודדות חזרה לפיית'. באופן לא רציונלי אני מאשים אותה על הדרך שבה התגלגלו חיי. העתיד שצפיתי שיהיה לי כשהייתי בן שמונה עשרה לא התממש, ונראה כעת רחוק כל כך, וככל שאני חושב על חיי כך אני מתמלא זעם עליה. הרגשות שלי עברו שינוי קיצוני, מאהבה של פעם בחיים לשנאה יוקדת.
     
                אני עוצר את הרכב בכניסה לדיינר ונכנס פנימה. הבנים מסייעים לאימא שלי בשעת העומס. הם רואים אותי ורצים אליי, מזכירים לי שלמרות הכול יש לי כל מה שאני צריך, וגם מזכירים לי שמוטלת עליי אחריות כבדה להעניק להם את מה שהם צריכים. ליבי מתמלא מחדש באנרגיה, ואני מצליח להירגע לזמן קצר.
     
                "היי, אימא," אני נושק לה על הלחי, "יום עמוס?"
     
                היא נראית מותשת ומוטרדת, "כן כן... אבל הכול בסדר. אתה רעב?"
     
                "אני יכול לדאוג לעצמי, אל תוסיפי אותי לרשימת הלקוחות שלך," אני מחייך אליה.
     
                "טוב, איך שאתה רוצה," היא מסתובבת לכיוון המטבח הגדול, אבל עוצרת ובוחנת אותי לרגע קצר.
     
                "אימא, מה קרה? הכול בסדר?" אני לא מסוגל להתעלם מהבעת הבלבול על פניה.
     
                היא נושמת עמוק, בוררת את מילותיה בקפידה, "אני אוהבת את הילדים. לא הייתי מחליפה אותם בעד שום דבר בעולם."
     
                "אבל..."
     
                "אבל אני עצובה, טיילר. רציתי יותר בשבילך. אני עדיין רוצה." עיניה מבריקות.
     
                אני מחבק אותה אליי, "יש לי כל מה שאני צריך." אני מנסה לשכך את הכאב שלה. היא שותקת. "באמת יש לי. למה את מעורערת היום? מה קרה?"
     
                היא מנגבת את עיניה, "כלום לא קרה. אני חייבת להתפנות ללקוחות."
     
                אני מסתכל עליה כשהיא עוברת דרך הדלתות המובילות למטבח. אני לא מאמין לה, משהו קרה וגרם ליכולת השליטה החזקה שלה להיסדק, אבל מחליט להניח לדברים לעת עתה.
     
                "סרט ופופקורן?" אני קורא לעבר הבנים.
     
                "כן!" הם עונים לי פה אחד.
     
                אני מרגיש ציפורניים ארוכות שורטות את גבי ומייד אחריהן גל של בושם נשי מתקתק. פאק. "היי, סקסי, אני מרגישה... ממממ, אתה יודע..." היא אומרת בשקט. הזין שלי מגיב במהירות.
     
                "היי, פאטי, זה לא הזמן או המקום," אני מתרחק ממנה.
     
                היא שוב מתקרבת. "המקום - זה המיטה שלי. הזמן - זה היום. תביא איתך את האזיקים," היא מגרגרת.
     
                אני שומע כחכוח גרון מאחורינו. אימא שלי עומדת, זרועותיה שלובות ועיניה יורות חיצי זעם. "בפעם המיליון, פאטי, תעברי למישהו אחר! תתרחקי מטיילר."
     
                פאטי מחייכת אליה, מושכת בכתפיה, לא מייחסת חשיבות למה שאימא שלי אומרת, ולא נראית מוטרדת מדבריה הישירים.
     
                "היום," היא אומרת לי ללא קול ויוצאת מהדיינר.
     
                "אתה מבין על מה אני מדברת? למה לעזאזל אתה צריך את כאב הראש הזה?" אימא שלי אומרת מבעד לשיניים חשוקות.
     
                אני נאנח, "כי אני גבר, אימא. מה השאלה בכלל."
     
                היא מנידה בראשה בתסכול. "היא טורפת," וממשיכה לענייניה.
     
                אני מרים את אנדי וארבעתנו יוצאים מהדיינר ונכנסים לרכב, אני מפעיל את המוזיקה ואנחנו שרים יחד כל הדרך הביתה. אני רוצה לנצל היטב את השעות האחרונות שנותרו בסוף השבוע לפני שנחזור לשגרת היום־יום. כשהילדים ילכו לישון אלך לביקור השבועי שלי אצל פאטי. זה הזמן המועט שיש לי לספק את עצמי ואני לא מוכן לוותר על כך.
     
     
     
     
     
    4
     
    אי שם בצפון טקסס, 2003
     
    "תתעורר, אדם סמית' הקטן. הגיע הזמן לקום. קדימה קדימה, אדם, הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש לנו מרחבים שלמים של שדות חיטה לצבוע באדום, להרוות את צימאונה של האדמה."
     
                אדם פוקח את עיניו, מנסה להסתגל לאור העמום מסביבו. ריח של טחב מכה באפו. "איפה אני?"
     
                "במקום טוב יותר," עונה הקול שהעיר אותו מהתרדמה.
     
                "בווימברלי?" הוא שואל בקול רועד.
     
                "אמרתי במקום טוב יותר," הקול עונה לו במורת רוח, "הרבה יותר טוב מווימברלי."
     
                הקול נשמע לו מוכר. הוא מנסה להתרומם מהקרקע הלחה אבל גופו כבד, ואיבריו כאילו נטמעים בקרקע, "למה אני לא יכול לקום?"
     
                "מפני שאתה לא צריך לקום," הקול משיב לו ברוגז מתגבר.
     
                "אבא, אין צורך לכעוס על הילד," קול של אישה צעירה נשמע לפתע, "אתה יודע שהוא חייב להיות רגוע."
     
                "זריקה נוספת תשאיר אותו רגוע. אבל בסדר, הגיע הזמן שאתן לך לנהל את העניינים."
     
                הקול נשמע לפתע קרוב יותר, הדמות כורעת לצידו של אדם ועיניו נפערות. "אני מכיר אותך," הוא אומר בהפתעה.
     
                "נכון, אדם. אתה מכיר אותי. אין לך ממה לפחד. אתה סומך עליי?"
     
                אדם מהנהן בחשש. "מתי אוכל לחזור הביתה?"
     
                "אני חושש שלא תחזור הביתה, אדם."
     
                "אבל כולם יחפשו אותי. ההורים שלי ידאגו," הוא אומר בתמימות.
     
                "אף אחד לא יחפש אותך," הוא משיב לו בביטחון ,"הם יודעים שאתה כבר לא בווימברלי."
     
                "טיילר יחפש אותי."
     
                "גם טיילר לא יחפש אותך," הקול הנשי עונה.
     
                הדמות אוחזת בידו והוא חש דקירה בזרוע. "אתה יכול לחזור לישון, אדם. בעוד שעות אחדות תמלא את הייעוד שלך, דם טהור להשקות בו את האדמה הצמאה."
     
                בתוך תוכו אדם צורח באימה אבל שום צליל לא בוקע מפיו. עפעפיו כבדים, סוגרים בכוח על עיניו והוא שוקע בתרדמה שלא יתעורר ממנה.
     
     
     
     
     
    5
     
    פיית'
     
    וימברלי, היום
     
    זו הייתה טעות ללכת בשבוע שעבר לדיינר של דומיניק דיוויס. הייתי בטוחה שהיא לא תזהה אותי, אבל הזעזוע על פניה הבהיר לי שטעיתי. בתחילה היא לא אמרה שום דבר אישי ולקחה את ההזמנה שלי באופן ענייני לגמרי. הדיינר היה רועש ועמוס והיה עליה להתפנות לשאר הלקוחות שהמתינו לה. המתנתי להזמנה שלי דקות ארוכות, ורק כאשר ירד מפלס הלחץ במסעדה הקטנה היא חזרה לשולחן שלי ובידה ההזמנה שלי ארוזה. אומנם התכוונתי לאכול בדיינר ולא לקחת אותה הביתה אבל היא אחזה בשקית הנייר בחוזקה עד שמפרקי אצבעותיה הלבינו לגמרי, והתיישבה בכיסא.
     
                "טיילר צריך לחזור לכאן בזמן הקרוב לאסוף את הילדים שלו. אני מציעה שתיקחי את ההזמנה שלך ולא תהיי כאן כשהוא מגיע." היא דיברה בשקט, אבל טון הדיבור שלה היה חד.
     
                "דומיניק, בבקשה, לא הגעתי לכאן כדי לעורר בעיות." לא ידעתי מה לומר.
     
                "אז תתרחקי מהבן שלי."
     
                "אוקיי," אישרתי, אפילו שלא התכוונתי לחפש אחריו.
     
                "אין לי מושג מה מביא אותך לכאן אחרי כמעט עשר שנים, פיית', אבל מה שזה לא יהיה, אני לא אתן לך לפגוע בו שוב," הקול שלה רעד.
     
                "ענייני עבודה, רק ענייני עבודה," השבתי. היא הנהנה וקמה. "דומיניק, אני יודעת שזה לא שווה כלום כרגע, אבל באמת שלא התכוונתי לפגוע בו. כל מה שקרה היה מחוץ לשליטתי."
     
                "אולי לא התכוונת לפגוע בו, אבל בסופו של דבר הוא נפגע! להחלטה שלך היו השלכות. לפני עשר שנים לא התערבתי. היום, אל תצפי שאסתכל מהצד ואתן לך להרוס אותו."
     
                "שנינו נפגענו. אהבתי אותו, למרות מה שכולכם חושבים, אהבתי אותו." אלוהים, אני עדיין אוהבת את הנער הזה ששבה את ליבי.
     
                "החיים שלו המשיכו. אני מקווה שגם שלך. אני מצפה ממך לא לחזור לדיינר שלי שוב." ובזה סיימה, קמה, הפנתה לי את גבה ובהפגנתיות קראה, "מולי, שולחן חמש מתפנה, את יכולה להושיב שם את מי שממתין."
     
                אני מעסה את רקותיי, דוחקת הצידה את המחשבות על המפגש המריר עם דומיניק, מנסה להירגע לפני המשימה הממתינה לי. השבוע הראשון בווימברלי חלף במהירות. השבוע הכרתי מקצת מהילדים שבהם אצטרך לטפל במהלך שהותי בעיירה הארורה הזו. ילדים מתוקים, בעיות קטנות בדרך כלל. הימים הראשונים אפשרו לי להירגע קצת. אבל כמו תמיד, בכל מה שקשור למקום הזה, הגורל צוחק לי בפנים.
     
                אני לוקחת את התיק שלי ואת התיקייה הקטנה, יוצאת מהמכונית, חוצה בצעדים מהירים את הכביש ונכנסת למבנה גן הילדים. הרעש של הילדים הצוהלים נשמע היטב מבעד לחלונות הפתוחים. חלקם משחקים בחצר והשאר נמצאים בתוך הגן. אני פותחת את הדלת ומחפשת אחרי הגננת. כעבור רגע היא מגיעה אליי.
     
                "את בטח פיית' קופר?" היא מושיטה לי את ידה בחיוך, "אני שֶרי."
     
                "שלום, שרי, כן, אני פיית'."
     
                "טוב, אני לא יכולה להתעכב איתך יותר מדי," היא אומרת בהתנצלות, "כמו שאת רואה, הגן שוקק חיים ואני צריכה להיות קשובה לילדים כל הזמן. אז בקצרה, אחד משני הילדים שאני מבקשת את עזרתך עבורם נמצא כאן היום, השני לצערי חולה. את יכולה לתצפת, את יכולה גם לשוחח איתו. כל דרך שתבחרי מקובלת עליי. יש כמובן טופס הסכמה חתום על ידי ההורים."
     
                "תודה, שרי. אני אשמח לשבת לידו קצת."
     
                היא מובילה אותי לשולחן שבו יושב אנדרו דיוויס. הבטן שלי מתהפכת. אין ספק מי אבא שלו. הוא יושב לבד, מרכיב מגדל מכוסות פלסטיק צבעוניות, על פניו מבט מרוכז שהופך למתוסכל בכל פעם שהמגדל מתפרק ברעש גדול. אני מתיישבת על אחד הכיסאות הסמוכים לשולחן וממתינה שיכיר בנוכחותי לצידו.
     
                הוא מגניב אליי מדי פעם מבטים סקרניים, וכעבור דקות ארוכות הוא שובר את השתיקה. "מי את?"
     
                "אני פיית', איך קוראים לך?"
     
                "אנדי," הוא ממשיך לשחק ומוסיף, "אבל את תקראי לי אנדרו. רק אבא שלי קורא לי אנדי, וגם החברים שלי." העיניים שלו מזכירות את צבע העיניים של טיילר. צבע דבש זהוב מעוטרות בסבך ריסים שחורים.
     
                "אתה רוצה שאעזור לך לבנות את המגדל?" אני מציעה.
     
                "לא! אבא אמר לי שאסור לדבר עם זרים. אני לא מכיר אותך," הוא עונה בתקיפות.
     
                "אני חושבת שאבא שלך צודק, אנדי."
     
                "אנדרו," הוא מתקן אותי, "את לא יכולה לקרוא לי אנדי. אני לא מכיר אותך."
     
                "אוקיי, אתה צודק, אנדרו. אני אשמח להכיר אותך. אז כדאי שנקרא לשרי כדי שתערוך בינינו היכרות. מה אתה אומר?"
     
                "טוב," הוא משיב, אך ממשיך לבנות את המגדל שלו, לא מחכה שהגננת תגיע.
     
                אני מסמנת לשרי שתתקרב אלינו וכשהיא מגיעה אני אומרת, "הגננת שרי, אנדרו ואני עדיין לא מכירים ולכן אנחנו לא יכולים לשוחח. תוכלי לערוך בינינו היכרות?"
     
                היא מחייכת וכורעת לצידו, "אנדי, אני רוצה להכיר לך את פיית' קופר. פיית' הגיעה לגן שלנו כדי להכיר אותך ולעזור לך קצת בחלק מהשאלות שיש לך. מה אתה אומר? תרצה לתת לה הזדמנות?"
     
                הוא מפנה מבט מלא תקווה לשרי ושואל, "היא יודעת איפה אימא שלי?"
     
                שרי נושמת עמוק ומביטה בו בצער, "כבר שוחחנו על זה, אנדי. אימא שלך כבר לא תחזור, אבל פיית' תוכל לעזור לך לנסות להתגבר על הקושי." היא קמה, "אהיה בתוך הגן אם תצטרך אותי." הוא מושך בכתפיו בחוסר עניין, לא מלווה אותה במבטו. שרי יוצאת ואנדרו ואני נשארים בחדר הפנימי, הוא ממשיך לשחק ואני מנסה לדובב אותו ללא הצלחה. השעות חולפות והגן מתחיל להתרוקן אט אט מילדים. אני מציצה בשעון, רצוי שאסיים כאן לפני שטיילר או אריקה יגיעו לאסוף את אנדי. שרי עדכנה אותי שלמרות המצב המורכב שעימו הוא מתמודד, טיילר מקפיד לאסוף את אנדי מהגן כמעט מדי יום.
     
                אני מרימה את הפנקס הקטן שבו רשמתי הערות לאורך היום, יש לי כמה שאלות ואני רוצה להתייעץ עם פרופסור ג'נקינס עוד היום.
     
                אני מתכופפת ליד אנדי ומושיטה לו את ידי, "היה לי נעים מאוד לפגוש אותך היום, אנדרו. אני אשמח להיפגש איתך שוב. ובכל פעם שתרצה תוכל לבקש מהגננת שרי להתקשר אליי ואגיע."
     
                הוא בוחן אותי במבט לא ברור, ומתעלם לחלוטין מידי המושטת אליו. אני מתיישרת, לוקחת את התיק שלי ומכניסה את הפנקס לתוכו. אני מסתובבת, ועיניים זועמות בצבע ויסקי מתבוננות בי.
     
                "מה לכל הרוחות קורה כאן!?"
     
     
     
     
     
     
     
    טיילר
     
    "היי, שרי," אני מברך אותה לשלום, "איפה אנדי?"
     
                "היי, טיילר, הוא בחדר האחורי, כפי שעדכנתי אותך הפסיכולוגית שנשלחה מסן אנטוניו הגיעה לפני שבוע. היא הקדישה את היום לצפייה באנדי כדי שתוכל לתכנן את אופן הטיפול בו."
     
                תודה לאל! אולי היא תצליח לפצח את האגוז הקשה הזה. כל עזרה שאצליח לקבל תתקבל בברכה. אני מוכן לעשות הכול כדי להקל ולו במעט על הנפש הקטנה והכאובה שלו. אני הולך לעבר החדר הפנימי ושומע קול נשי מוכר כל כך. משהו בו מעורר בי לפתע געגוע. משהו בו מעורר בי...
     
                פאק! מה הסיכוי? אלוהים אדירים. אני קופא על מקומי, כמעט משותק. צבע השיער הזה, למעט שתי נשים שאני לא מעוניין לזכור, לא ראיתי כמותו מעולם. היא כורעת על ברכיה ליד הבן שלי, משוחחת איתו כאילו הוא בן אדם מבוגר. המבט של אנדי אומר הכול. אני יודע שהיא מבינה אותו. הוא מסתכל עליה בעיניים סקרניות ומקשיב לדבריה, אף שנראה כאילו הוא לא. עם זאת, הוא מתעלם מכף היד המושטת, הוא עדיין לא סומך עליה. חכם. אל תסמוך עליה! היא אוספת את החפצים שלה ומסתובבת, ואני מרגיש כאילו מישהו חונק אותי ומרתק אותי בכוח למקום. העיניים האלה, כמו המעמקים הירוקים של באר ג'ייקוב, כמעט עשור שלם לא ראיתי אותן, עדיין נותרו באותו גוון. אני משתחרר מהקיפאון. לעזאזל, שתתרחק מהבן שלי!
     
                "מה לכל הרוחות קורה כאן!?" הקול שלי רועם בזעם.
     
                אנדי מגיע אליי בריצה, "אבא."
     
                אני מרים אותו אליי ומנשק את לחיו, "היי, מתוק. איך עבר עליך היום?" אני שואל, ועיניי נעולות על פניה של פיית'.
     
                "בסדר, שרי אמרה שאני צריך לדבר עם האישה הזאת, פיית'. על אימא," הוא עונה בתמימות, לא מודע לשכבות הכאב שהמילים שלו חושפות.
     
                "אתה לא צריך לשוחח עם אף אחד אם אתה לא רוצה," אני עונה לו מבלי להסיט ממנה את מבטי.
     
                הוא מסתובב אליה בחיוך ניצחון, "את רואה? אני לא חייב לדבר איתך."
     
                היא מהנהנת בעדינות, ולא אומרת דבר.
     
                "שרי, תוכלי לקחת את אנדי לכמה דקות? אני צריך להחליף כמה מילים עם הגברת קופר." היא בכלל עדיין קופר? לא שמתי לב אם היא תיקנה אותי.
     
                "בוודאי," שרי עונה מייד. יש סיכוי גבוה שהיא מרגישה מתח באוויר.
     
                הם יוצאים מהחדר ואני מתקרב באיטיות לעבר פיית', מקפיד לשמור על מרחק בינינו. אני גבוה ממנה והיא נאלצת להטות את ראשה מעלה.
     
                "מה הבדיחה הזאת?" אני שואל בארס.
     
                "זו לא בדיחה, טיילר. תאמין לי שאני לא רוצה להיות כאן, לא פחות ממה שאתה לא רוצה שאהיה כאן. אולי אפילו יותר."
     
                "ועדיין את כאן, למה?"
     
                "כי אין לי ברירה. נשלחתי לכאן מהעבודה. אם לא אבצע את המוטל עליי אאבד את ההתמחות שלי והקריירה שלי תיפגע."
     
                הו, הקריירה היקרה שלה. כמו תמיד, פיית' תעשה הכול בשביל הקריירה המחורבנת שלה.    "הבנתי. בכל מקרה, תתרחקי מהבן שלי. ראי את המסמך שחתמתי עליו כמבוטל. אין לך אישור לטפל בבן שלי, אני ברור?"
     
                "ברור בהחלט," היא עונה בשקט.
     
                אני מסתובב ומתכוון לצאת מהחדר אבל היא עוצרת אותי בידה. אני עוצר, מבטי ננעל על ידה האוחזת בזרועי. היא חורכת בבשרי כמו ברזל מלובן, מטביעה עוד חותם.
     
                "תעיפי את היד שלך ממני," אני אומר במיאוס.
     
                היא מרחיקה אותה במהירות, "סליחה, לא התכוונתי. רק רציתי-"
     
                "רצית מה?"
     
                "לא יגיע לכאן פסיכולוג אחר במקומי. תחשוב על אנדי, אני יכולה לעזור לו."
     
                "אנדרו בשבילך," אני מתקן אותה, "אני לא רוצה שתעזרי לו, ואני מתכוון לדאוג לכך שלא תישארי כאן עוד הרבה."
     
                היא נרתעת, "טיילר, בבקשה, אל תעשה את זה. זו העבודה שלי."
     
                "זו הבעיה שלך, לא שלי. לא היית צריכה לחזור לכאן. תעזבי מרצונך או שאדאג לכך בעצמי."            אני חוצה במהירות את החדר, לוקח את אנדי ויוצא איתו מהגן. כל הדרך לבית של אריקה ואלכס דעתי מוסחת. בזרוע שבה היא אחזה יש תחושה של צריבה, כאילו כף ידה טבלה בחומצה לפני שנגעה בי. אני משאיר את אנדי אצל אריקה, ומחליט שהדרך הטובה ביותר לשחרר את הכעס ששוטף את עורקיי היא לזיין את פאטי, מהר וחזק.
     
                אני דופק על דלת ביתה של פאטי, אפילו לא טרחתי להתקשר להודיע שאני מגיע. הדלת נפתחת ופאטי מקבלת את פניי בחיוך.
     
                "טיילר, למי אני צריכה להודות על הביקור הלא צפוי הזה?"
     
                "את לא רוצה לדעת," אני עונה בקצרה וטורק אחריי את הדלת.
     
                אני נשען על הדלת ופאטי יורדת על ברכיה ופותחת בשקיקה את מכנסיי המדים שלי. היא מלקקת את שפתיה ומכניסה את הזין שלי לתוך פיה. אני עוצם עיניי ומתרכז רק בלשון המיומנת שלה, מתעלם מתחושת הגועל שפוקדת אותי פתאום. היא ממשיכה לעבוד עליי במרץ, אבל הגוף שלי לא מגיב. פאק. אני נותן למחשבות שלי להפליג ומדמיין את פיית' על ברכיה, ושפתיה הוורודות סביב הזין שלי. אני אוחז בשערה של פאטי בחוזקה וממשיך לדמיין שמפל התלתלים של פיית' כרוך סביב אצבעותיי. הזין שלי נעשה קשה כמו פלדה ופאטי מגרגרת בשביעות רצון. הדמיון שלי משתולל, פאטי כבר לא כאן אלא פיית' ואני קורע בקלות את חולצת המשי שהיא לובשת, חושף את החזה שלה העטוף בחזייה קטנה שלא משאירה מקום לדמיון.
     
                "טיילר, אף פעם לא ראיתי אותך כל כך... אמממ..."
     
                הקול שלה מחזיר אותי בחבטה למציאות. שיט. וכמו בלון שניקבו בו חור, הזין שלי מאבד את הכוח שלו. אני מרחיק אותה מעליי, ומסדר את המדים שלי.
     
                "פאטי. פאק. זו הייתה טעות. אני... תשכחי מזה, טוב?"
     
                היא מושכת בכתפיה בחוסר עניין. "חבל, טיילר, אבל מה שתרצה."
     
                אני יוצא מהבית שלה, ממהר לרכב שלי, ומשם הביתה לפני שאאסוף את הילדים מאריקה. אני, המקלחת שלי, היד שלי. ואני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב למה.
     
     
     
     
     
     
     
     
     
    6
     
    פיית'
     
    וימברלי, 2007
     
    "אני לא מבינה למה אתם עושים סיפור מכל דבר?" אני קוראת בייאוש, כמעט זורקת את המזלג שלי על הצלחת. כמעט.
     
                "פיית'..." אבא נאנח, "אני לא רוצה שתיקשרי למקום הזה או לאנשים האלה."
     
                אימא מנידה בראשה, "היינו צריכים להשאיר אותך בסן אנטוניו אצל משפחת טאלבוט."
     
                "אבל לא נשארתי בסן אנטוניו, ואני כאן, אז די! אני בת שבע עשרה, לא בת שבע. אני רוצה לצאת ולבלות. עד כמה שאפשר לבלות בחור שכוח אל המשעמם הזה."
     
                "את יודעת למה אנחנו כאן, פיית'. את בוגרת מספיק וחכמה מספיק להבין את הסכנות הכרוכות בכל מה שקורה. אנחנו לא יודעים מה קורה כאן או מי מושך בחוטים. זה יכול להיות כל אחד, ואת תהיי חשופה לסכנה."
     
                "אני יודעת, אבא. אבל טיילר דיוויס לא מסוכן. אני מבטיחה לך-"
     
                "הוא לא מסוכן לדעתך," אימא קוטעת את דבריי, "ויכול מאוד להיות שאת צודקת. אבל הוא ערני בצורה יוצאת דופן לכל מה שקורה, והוא חושד שהדברים לא כשורה, וזה אומר שגם הוא עלול להיות בסכנה, אז יש לנו אחריות רחבה יותר להגן עליו, פיית'. כמו שאבא שלך אמר כבר, אנחנו לא יודעים מה קורה כאן ומי מעורב."
     
                אבא מרים את ידו בעדינות, מסמל לשתינו לעצור את הוויכוח. הוא מסיר את משקפי הראייה שלו ומנקה אותן, סימן מובהק לכך שהוא חוכך בדעתו מה לעשות וכיצד. הוא מסיים, מרכיב אותן חזרה ובקול שקט אומר, "את תהיי חייבת להיות זהירה, פיית'. שום מידע, בשום דרך, על שום דבר. אימא שלך מנהלת בית הספר ואני פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת סן אנטוניו, שנמצא בשנת שבתון וכותב ספר על היבטים חברתיים ותרבותיים של חידושים טכנולוגיים. מבחינתי נושא השיחה הזה לא יעלה ביניכם. לא משנה כמה טיילר להוט לדבר על זה. אני ברור?"
     
                "רונלד," אימא שלי קוראת בפחד, "זה מסוכן!" ואחרי רגע מחייכת, "ואיך לכל הרוחות המצאת שם לספר מהר כל כך?"
     
                "אההה," הוא מנופף בידו בביטול, "זה נושא שאני חושב עליו בתקופה האחרונה, בגלל הטלפון החדש הזה של 'אפל'.[2]" הוא קם מהכיסא, ניגש אליה, נושק לה על הלחי ומחבק אותה, "הלן, אנחנו פה. הצוות שלי במרחק קריאה מכאן, היא לא לבד. כולנו נצטרך להיות ערניים יותר." הוא מסתובב אליי, "פיית', אני צריך את המילה שלך שברגע שאת מרגישה שמשהו קורה, כל תחושת בטן שתהיה לך, מטופשת ככל שתהיה, את מדווחת לי."
     
                אני קמה ומצטרפת אליהם לחיבוק משפחתי מהיר ואז רצה במהירות לחדר שלי ושולחת הודעת טקסט לטיילר: ההורים שלי סוף סוף הסכימו. כעבור רגע קצר הטלפון מצלצל וטיילר מעברו השני של הקו.
     
                "תודה לאל!" הוא אומר, "פחדתי כבר לדבר איתך בבית הספר, בגלל אימא שלך."
     
                "הבטחתי לך שאני אצליח לשכנע אותם. אני לא עושה שום דבר מאחורי הגב שלהם."
     
                "וטוב שכך. לא הייתי רוצה שמערכת היחסים שלכם תיפגע. בטח ובטח לא בגללי." הוא שותק לרגע, "אז זה אומר שנוכל להיפגש בסופי שבוע, תוכלי להצטרף אליי למשחקים של הנבחרת."
     
                "כן," אני מחייכת מאוזן לאוזן.
     
                "פיית'," טיילר אומר בקול רך, "את החברה שלי, נכון?"
     
                "כן, טיילר דיוויס, אני החברה שלך."
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
     
    7
     
    פיית'
     
    היום
     
    'פיית' את החברה שלי, נכון?' קולו הרך של טיילר מהדהד באוזניי, גם עשור שלם לא מטשטש אותו. עשר שנים לא שינו במאומה את הרגשות שלי. זה מדהים ומכעיס בו־זמנית. לא היה יום אחד מאז עזבנו את וימברלי שלא חשבתי עליו. לעיתים בגעגוע, לעיתים בסקרנות, תוהה מה הוא עושה ולאן החיים הובילו אותו. את כל המחשבות שמרתי לעצמי, לא שיתפתי את אבא שלי בכלום, אף שהוא ידע והבין. הוא ראה בעיניי את הגעגוע ואת העצב. לא רציתי להכביד עליו ולהוסיף לעצב שלו. וימברלי והסודות שלה נותרו מאחור, ואבא שלי ואני שילמנו מחיר כבד מנשוא בשביל עיירה כפוית טובה שלעולם לא תדע או תעריך.
     
                כשראיתי אותו היום בגן של אנדרו הרגשתי כאילו האדמה רועדת בעוצמה תחת רגליי, עיני הוויסקי הזהובות שהסתכלו עליי בעבר ברוך ובאהבה אין־סופיים ננעצו בי היום במבט קפוא וברגש עז, שאי אפשר להגדיר אותו אחרת משנאה.
     
                אני לוקחת את הטלפון ומתקשרת לאבא שלי. הוא היחיד בעולם שיודע הכול. את כל האמת הנוראית. יודע ומבין את עוצמות הכאב והגעגוע לטיילר ולאימא שלי.
     
                "היי, פיית'," הוא עונה לי מייד בקול עמוק שמלטף אותי ומרגיע אותי כמו תמיד.
     
                "היי, אבא. מה שלומך?"
     
                "אני בסדר, מסיים סדרת מאמרים שעתידים להתפרסם בשלושה ביטאוני אנתרופולוגיה ברחבי העולם בזמן הקרוב."
     
                "נהדר, אני גאה בך. מה שלום סוזן?" אני מנסה להסוות את הרעד בקולי. אבל החושים המחודדים שלו תמיד קולטים.
     
                "סוזן בסדר גמור," הוא עונה בקצרה, "פיית', דברי איתי. מה קורה שם?" הוא משדל בעדינות.
     
                "שום דבר מיוחד. אותה עיירה ארורה ומחורבנת. אותן חנויות, אותו דיינר, אותם אנשים..."
     
                "פגשת את טיילר," הוא אומר.
     
                "כן," אני נאנחת, "מתברר שהחיים שלו לא דרכו על מקומם אחרי שעזבתי."
     
                "אני יודע. הוא השריף של מחוז הייז, היה נשוי כמה שנים ויש לו שלושה בנים קטנים."
     
                אני שואפת שאיפה חדה, "אבא! למה לא סיפרת לי לפני שהגעתי לכאן? מאיפה אתה יודע?"
     
                "לא רציתי לצער אותך. עקבתי אחריו כל השנים האלה, את יודעת שיש לי האמצעים לכך. וימברלי נותרה תיק פתוח ואנחנו ממשיכים לעקוב מרחוק אחרי הנעשה שם. אומנם אחרי שעזבנו נעלמו 'רק' שני ילדים במהלך העשור אבל הנחת העבודה היא שמדובר בתא רדום שיתעורר בקרוב."
     
                "הנערים האחרונים שנעלמו הם הילדים של משפחת פלורס?" אני שואלת בחלחלה.
     
                "כן, איך לעזאזל את יודעת?" דאגה ניכרת בקולו.
     
                "אוי, פאק!" אני נושמת עמוק, התגובה שלו מעוררת בי גל חרדה, "שכרתי את הבית שלהם לתקופה הקרובה."
     
                "פיית', זה לא חכם. הייתי שם אחרי שהאם תלתה את עצמה בגינה. הבית שלהם מרוחק ממרכז העיירה, מבודד לגמרי."
     
                "לא ידעתי. אני צריכה לדאוג? יש לי ממה לפחד כאן?" אני שואלת, יודעת שאקבל תשובה כנה.
     
                "בשלב זה, זה רק צירוף מקרים מחריד ולא יותר. אבל כמו תמיד, תהיי ערנית למה שמתרחש. כל ספק, ולו הקטן שבקטנים, תעדכני אותי בכל שעה ואנחנו נגיע."
     
                "יש משהו שאתה לא מספר לי." כמו תמיד, המידע שאני מקבלת ממנו הוא מועט ביותר, רק מה שאני צריכה לדעת. כלומר כמעט כלום.
     
                "יש המון שאני לא מספר לך, פיית'. זה תמיד היה כך ותמיד יהיה כך. את מבינה את זה, לא?" הוא משיב בכנות המאפיינת אותו.
     
                "מה אתה יודע על אשתו של טיילר?" אני מחליטה לשאול. "אם אבא שלי הוא סוכן FBI לפחות אנצל את זה למה שבאמת מעניין אותי," אני אומרת בהתנצלות.
     
                הוא צוחק, "למה את חושבת שאני יודע משהו על אשתו של טיילר?"
     
                "את טכניקת ההתחמקות הזו אני מכירה טוב מאוד. קדימה, שפוך את כל מה שאתה יודע."
     
                השתיקה מעברו השני של הקו נמשכת שניות ארוכות. אני ממתינה בסבלנות, יודעת שבמצבים כאלה הוא בוחר בקפידה כל מילה שיאמר.
     
                "קראו לה בוני. הוא הכיר אותה שבועות אחדים אחרי שנפרדתם, היא נכנסה להיריון במהירות והוא התחתן איתה מייד." וואו, כל מילה כמו חץ מורעל שנורה לתוכי. "להמשיך?" הוא שואל בעדינות.
     
                "כן," אני עונה בקצרה.
     
                "הוא סיים את הלימודים וההסמכה באקדמיה לשוטרים ולתואר הראשון במשפטים, במקביל, ובהמשך קיבל מינוי למשרת השריף במחוז. הם חזרו לווימברלי. ארבע שנים אחרי שנולד הבן הקטן היא נעלמה."
     
                "מה הסיכוי שיש קשר בין ההיעלמות שלה להיעלמות של הנערים?"
     
                "אין קשר!" הוא עונה בחדות.
     
                "וואו, מהר מדי, אבא..."
     
                "שמעת אותי, פיית'? אין. קשר." הוא מדגיש כל מילה.
     
                אוקיי, אז יש קשר, אני תוהה מהו אבל לא ממשיכה בקו השיחה הזה. אני יודעת שכאשר אבא שלי מסמן בצבע אדום בוהק את הקו שהוא לא מסכים שאחצה, זה הסימן שלי לעצור מייד. אבא הוא פרופסור בעל שם עולמי לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, ובשל כך גם סוכן בכיר של ה־FBI, בעל מומחיות לכמה נושאים שאף אדם שפוי לא רוצה לעסוק בהם. נושאים אומללים שבגללם הגענו לווימברלי מלכתחילה, נושאים שבגללם אימא שלי מונתה למנהלת בית הספר התיכון, נושאים שבגללם קרה כל מה שקרה לכולנו.
     
                "האבסורד הוא שאני אמורה לטפל בבן הקטן של טיילר, במסגרת ההתמחות שלי," אני משנה את נושא השיחה.
     
                "אמורה לטפל?"
     
                "כן, הייתי שם היום. הילד מתוק אבל עצוב, תוהה לאן נעלמה אימא שלו. ישבתי איתו שעות ולא הצלחתי לחדור אפילו שכבת מגן אחת שלו. לא הספקתי לברוח לפני שטיילר הגיע. אתה מתאר לעצמך באיזו מפלה המפגש הזה הסתיים."
     
                "שאגיד לך מה דעתי הפרוידיאנית הלא מלומדת?" הוא שואל בציניות.
     
                "תרגיש חופשי," אני אומרת בעייפות.
     
                "ידעת שהוא יגיע... התעכבת מספיק כדי לפגוש אותו ולסיים כבר את המתח שכרסם בך לקראת הפגישה איתו, לראשונה זה עשור."
     
                "יכול להיות שאתה צודק," אני אומרת בעצב.
     
                "הוא לא יאפשר לך לטפל בילד," הוא קובע.
     
                "ושוב, אתה צודק."
     
                "ודעתי הלא מקצועית על כך - זה מה שרצית שיקרה. לא יכולת להתמודד עם המעמסה הרגשית של טיפול אינטימי כל כך בילד של טיילר. העדפת שזה יתפוצץ." הוא עוצר, חושב לרגע וממשיך, "אני לא מותח עלייך ביקורת, פיית', לא בטוח שאם הייתי במקומך הייתי נוהג אחרת, אבל זו לא גישה מקצועית בכלל. והראשון להיפגע הוא הילד. תחשבי על זה, לא יגיע לווימברלי אף אחד אחר במקומך."
     
                "אני יודעת. אני פשוט אתן לו להירגע ואנסה לשכנע אותו שטובת הילד קודמת לכול. בינתיים אטפל בילד השני באותו הגן. אחר כך אצטרך להתמודד עם כמה בני נוער שהיו ממש קטנים כשהאחים שלהם נעלמו." אני צוחקת כשמחשבה מטופשת מזדחלת לראשי, "בכל הכנות, אבא, שקלתם פעם את העניין שאולי הילדים האלה פשוט ברחו מכאן מרצונם? האל יודע שאני לא הייתי מסוגלת לסבול את החיים כאן."
     
                "לצערי את רחוקה מהאמת, והלוואי שזה היה המצב. הלוואי!"
     
     
     
     
     
     
     
    טיילר
     
    'כן, טיילר דיוויס, אני החברה שלך', אני עוצם את עיניי תחת המים החמים המכים בגבי בזרם חזק מראש המקלחת, הקול הרך שלחש לי בטלפון לפני שנים רבות שהוא שלי עדיין מהדהד באוזניי. אני נותן למחשבות שלי לנדוד שנים אחורה, לגוף החמים העדין שלה, שגילה לראשונה את הרגשות המיניים החדשים שסערו בו. הזין שלי נמתח ומתקשה בשעה ששברי תמונות חולפים בראשי. חזה זקוף קטן וחצוף, בטן שטוחה, עור קרמי. המחשבות שלי חוזרות לאישה שעמדה מולי היום, חזה שופע יותר, גוף נשי וסקסי, העיניים שצבען העמיק וגלי השיער בצבע החיטה ששמרו על אורכם. אני לא יודע מה מטעין יותר את הגוף שלי באנרגיה מינית, פיית' של פעם או פיית' של היום. המחשבות שלי ננעלות על דמותה היום. אני תופס את הזין שלי ובמשיכות עדינות מלטף אותו מעלה ומטה, רוצה להאריך את הרגע. אני נשען על האריחים הקרירים, נותן לזרם המים להכות בי, לבסוף הדחף משתלט עליי ואני משחרר אנחה עמוקה בהקלה.
     
                אני יוצא מחדר האמבטיה והטלפון שלי מצלצל.
     
                "היי, אריקה."
     
                "היי מותק. הילדים יישארו אצלי לארוחת ערב. תנוח, נראית מעורער מקודם."
     
                "תודה, אריקה, אני בסדר. לא רוצה להכביד עלייך."
     
                "שטויות. הם בכל מקרה משחקים יחד בחצר. הרבה יותר קל לי כשכולם יחד, כך הם מעסיקים אחד את השני."
     
                "תודה, לא יודע מה הייתי עושה בלעדיכם," אני מעביר יד על פניי בתסכול.
     
                "מה קרה היום, אתה יכול לומר לי?" היא שואלת בעדינות.
     
                "פיית' קופר. זה מה שקרה היום."
     
                אני שומע אותה שואפת בחדות, "מה?! פיית'? אתה בטוח?"
     
                "כן, היא הפסיכולוגית שהגיעה מסן אנטוניו לתקופה הקרובה לטפל בכל הילדים הדפוקים של וימברלי."
     
                "וואו, זה... מפתיע, אירוני, עצוב, לא יודעת איך לקרוא לזה."
     
                "הכול ביחד."
     
                "פגשת אותה?"
     
                "כן, כשבאתי לקחת את אנדי. מסתבר שהיא הייתה שם כל היום. היא ידעה מי הוא ולא הופתעה כשראתה אותי. כלומר, לא הופתעה שאני האבא. היא כן הופתעה כשהופעתי שם כמה דקות לפני הזמן. ככל הנראה רצתה להסתלק לפני שאגיע."
     
                "טיילר..."
     
                "אני שונא אותה, אריקה. אני באמת שונא אותה." אריקה שותקת, נותנת לי לפרוק את מה שחונק אותי משעות הצוהריים. "רציתי להתחתן איתה, להיות איתה, התחננתי שתסכים שאצטרף אליה לסן אנטוניו או שהיא תצטרף אליי לאוסטין ותלמד שם. היא לא הייתה מוכנה לשמוע אף אחת מהאפשרויות, פשוט אמרה לי להסתלק לה מהחיים."
     
                "אני יודעת שזה עוד כואב לך. זה כואב גם לי. כואב לי בשבילך, כואב לי שאיבדתי את החברה הכי טובה שהייתה לי. כואב לי שהחברה הטובה שלי נפרדה ממך ולא הייתה לה אפשרות להישען עליי לתמיכה. ובעיקר כואב לי כי עברו כמעט עשר שנים ואני רואה את העצב שלך, טיילר, אני רואה את הבחירה שלך לחיות בלי אהבה. גם בוני הייתה בחירה לא מאהבה-"
     
                שיט, קרוב מדי ואני לא מוכן להתמודד עם זה עכשיו, "זה לא כואב! רדי מזה," אני קוטע אותה בגסות ומייד מתחרט.
     
                "אוקיי," היא עונה מייד, "בכל מקרה הילדים אצלי, קח את הזמן."
     
                אנחנו מסיימים את השיחה ואני לוקח בקבוק בירה מהמקרר, נכנס לחדר העבודה שלי, מוציא מפתח קטן מכיס המכנסיים, ופותח בעזרתו את מנעול הברזל שסוגר שידת מגירות. אני שולף את התיקיות ומתיישב על הכיסא. אני אוהב את וימברלי, העיירה שלנו יפהפייה, שקטה, נעימה. הרחובות סלולים, מעוטרים בעצים ירוקים, בתים פרטיים מוקפים גינות מטופחות. כולם מכירים את כולם. אי אפשר ללכת כאן לאיבוד. תיירים רבים עוצרים בעיירה במהלך השנה, כולם נשבים בקסם שלה, מטיילים לכיוון המעיינות, עושים קמפינג. במהלך הקיץ מגיעים שבטים של הצופים מרחבי טקסס למחנות קיץ. אבל תחושת הביטחון שאפיינה את המקום התערערה לפני כמה שנים כשהחלו הילדים להיעלם. זו אחת הסיבות שבחרתי להיות שוטר, רציתי להשיב למקום את הביטחון שאבד לו.
     
                באופן יחסי העניינים נרגעו בשנים האחרונות, הילדים האחרונים שנעלמו היו ממשפחת פלורס ומאז זהו. שקט מטעה. אולי האחרים שכחו מכל מה שקרה, אני לא. עד שלא אדע מה עלה בגורלם של הנעלמים, ומה עלה בגורלו של אדם סמית', אני לא אניח לזה. הכנתי לעצמי העתקים של כל דוחות החקירה על כל אחד מהנערים. לאורך השנים אני מחזיק בתאוריה אחת - הם לא נעלמו סתם כך, יש קשר בין כל אחת מההיעלמויות הללו, וכשהקשר יימצא תיפתר התעלומה. שלושה עשר ילדים נעלמו במהלך שש עשרה השנים האחרונות. אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע ואף אחד לא יודע דבר. כולם נעלמו בלי מחאה, בלי צעקות, בלי בכי. שקט מטעה. אני עוסק מספיק זמן באכיפת חוק, ואני יודע שאין דבר כזה שאף אחד לא ראה או לא שמע, והדבר הזה מוביל אותי למסקנה אחת - מי שאחראי להיעלמות הילדים הוא אדם שהשתלב טוב בעיירה שלנו, אדם שרכש את אמון האנשים. השאלה הגדולה היא מי הוא? והאם הוא עדיין כאן?
     
                על השולחן לפניי מונחים ארבעה עשר תיקים. שלושה עשר תיקים של הנערים שנעלמו, והתיק הארבעה עשר של בוני. אני מעביר את התיק שלה לתחתית הערמה, מבחינתי התיק הזה סגור. אני מרפרף שוב ושוב בכל התיקים ומכין רשימה, אותה רשימה שאני מכין כל כמה ימים:
     
                נערים. בנים, לא בנות.
     
                טווח הגילים תשע עד חמש עשרה.
     
                לא מעורבים חברתית.
     
                אין שיוך מעמדי ייחודי לאף אחד מהם.
     
                סבלו ממחלות ילדות יותר מילדים אחרים.
     
                כולם השאירו מכתב דומה, פחות או יותר.
     
                כולם נעלמו בין שעות הצוהריים המאוחרות לשעות הערב המוקדמות.
     
                מה לעזאזל משותף לכולם? יש בכלל מכנה משותף או שהם נבחרו באופן אקראי?
     
                אני מוסיף שורה חדשה - מי עזב את העיירה בשנים האחרונות? מי מגיע לביקור באופן קבוע?
     
                אני נועץ עיניים בשורה החדשה, מצפה ממנה לפתור את עצמה, ללא הועיל כמובן. אני סוגר את התיקים בחבטה ומכניס אותם בתסכול חזרה למקום. שנים על גבי שנים אני חוזר על הריטואל הזה כמה פעמים בשבוע מתוך אמונה שלבסוף משהו יצוץ, שפיסת המידע הקטנה שמחברת את כל הנקודות תופיע בהפתעה ברגע לא צפוי. ואני לא רוצה להיות מופתע.
     
                אני מביט על השעון ומגלה שהשעה כבר שמונה בערב. שלוש שעות חלפו במהירות. אני ממהר החוצה ונוסע בדרך הקצרה לביתם של אריקה ואלכס. השקט שמקבל את פניי כשאני פותח את הדלת האחורית למטבח לא אופייני לחמישה ילדים רעשניים בדרך כלל. אריקה יושבת ואוכלת צלחת עסיסית של פסטה.
     
                הבטן שלי רועמת ואריקה מחייכת אליי, "שב, מותק, אמזוג לך ספגטי וכדורי בשר."
     
                "מה השקט הזה? אני צריך לדאוג? אלכס מחזיק אותם באיומי אקדח?"
     
                "אתה יכול להיות רגוע. הם אכלו, התקלחו, ועכשיו הם רואים 'בייבי בוס' עם אלכס. לדעתי שני הקטנים נרדמו בכלל, ואולי גם אלכס נרדם," היא מוסיפה בגיחוך.
     
                היא מגישה לי צלחת עמוסה שהניחוח שעולה ממנה מעיר את כל בלוטות הטעם בפי. היא מוסיפה עוד קצת לצלחת שלה, ומתיישבת לצידי. אני מסתער על הצלחת, לא ידעתי עד כמה אני רעב.
     
                "אריקה, הפסטה שלך מצוינת."
     
                "מה יהיה אם זה יתברר כדבר נכון? ששדות החיטה יפסיקו להניב? נשמע כמו סוף העולם." היא אומרת בהרהור.
     
                "תפסיקי, באמת. גם את מאמינה לשטויות האלה? כבר שש עשרה שנים התאוריות המטומטמות האלה מתרוצצות, אבל אנחנו, וחצי ארצות הברית, עדיין אוכלים פסטה משובחת משדות חיטת הדורום של טקסס," אני מבטל את דברי ההבל האלה שכולם מקשקשים עליהם כבר שנים.
     
                אנחנו מסיימים לאכול ואני מרים את שתי הצלחות וניגש לכיור. ערמת הצלחות והכוסות שמציפה את הכיור ואת משטח השיש העמוס מלמדים אותי שלא היה לה רגע אחד למנוחה. אני מדיח את הכלים ומושיט לה אותם לייבוש.
     
                "תודה, אריקה. באמת. אין לי דרך לומר לך עד כמה אני מעריך את העזרה שלך."
     
                "טיילר, מספיק. אתה אחי, כשאני צריכה אותך אתה תמיד עושה הכול בשבילי." הקול שלה רועד ועיניה בוהקות, היא מפנה את מבטה הרחק ממני, "אני רוצה שיהיה לך טוב. כולנו רוצים."
     
                "למה את חושבת שלא טוב לי?"
     
                "מפני שאתה רק בן עשרים ושמונה, טיילר, ואתה מתנהל כאילו החיים שלך כבר מאחוריך. אתה תצטער על זה!"
     
                "ואולי החיים שלי באמת מאחוריי? אולי מיציתי את מכסת ההזדמנויות שניתנו לי לפני כמה שנים ועכשיו אני פשוט צריך... לא יודע... להתקיים?"
     
                היא מנגבת דמעות מלחייה ומתקרבת אליי, "אני לעולם לא אאמין בדבר כזה. לעולם."
     
                "הכול יכול להיות, אריקה," אני עונה בשוויון נפש, כאילו השיחה הזו לא נוגעת אליי.
     
                "אם היית יכול לשנות את העבר שלך, מה היית משנה? דבר אחד? שניים? לא היית משנה כלום?"
     
                אני חושב על זה מדי יום, ויכול לענות לה בכנות, בלי להתלבט בכלל, "שני דברים הייתי משנה. הראשון, לא הייתי מתקרב לפיית' קופר. השני, לא הייתי מתקרב לבוני. ואני מפריד את הילדים לחלוטין מהשיחה הזו. בשבילם הייתי נכנס ללימבו[3] וחי את כל החרא הזה שוב."
     
                "אתה לא מתגעגע לבוני," היא אומרת.
     
                "לא. אבל הילדים מתגעגעים אליה. היא אימא שלהם, לטוב ולרע."
     
                "הם לא מתגעגעים אליה, טיילר. אנדי בכלל לא הכיר אותה והגדולים זוכרים אותה במעורפל. היא הביאה אותם לעולם, דאגה שיאכלו ויהיו להם בגדים נקיים אבל שום דבר יותר מכך. הכול היה טכני וקר. בקושי להצטלם איתם היא הסכימה. כל תמונה כזו מאולצת. הם מתגעגעים לרעיון שיש להם אימא."
     
                היא לא אומרת משהו שלא ידעתי. אני רואה אותה עם הילדים, אני מרגיש את החום והאהבה שהיא נותנת להם. אין לזה תחליף. בוני באמת הייתה טכנית מאוד איתם. בזמנו הייתי עסוק בלימודים ובהכשרה ושמחתי שיש מי שנמצא איתם באופן קבוע. היום אני יודע אחרת.
     
                שעות מעטות לאחר מכן, כשהשקט שורר בבית וכל האורות כבויים, אני שוכב במיטה הקרה והבודדה שלי ושוב שוקע במחשבות שרודפות אותי בתקופה האחרונה. מחשבות שרמסתי לאורך השנים, אבל מצליחות להזדחל לאט ובאופן שיטתי מבעד לסדק שאנדי הצליח לפעור בליבי לאחרונה. מחשבות על הדברים שחסרים בחיי כגבר. מחשבות על כל הדברים שעליהם ויתרתי מראש, אחרי שנפגעתי מפיית'. אני מרגיש שבתחום הרומנטי לא אוכל לסמוך על החושים החדים שלי, אותם חושים ששירתו אותי נאמנה בכל תחום אחר, ואכזבו אותי דווקא במקום החשוב הזה. אני מרגיש כבול לבית, לילדים, לעיירה. האפשרויות העומדות בפניי להכיר מישהי מעטות, אני מכיר את כל הנשים בווימברלי ולא רואה את עצמי מבזבז את זמני על אף אחת מהן. אני יכול לקחת את הילדים ולעבור לכל עיירה אחרת במחוז הייז, ואני יכול להרחיק אפילו עד אוסטין או סן אנטוניו, ועדיין להחזיק במשרה שלי כשריף המחוז. וכמובן, תמיד עומדת בפניי האפשרות לבקש העברה למקום אחר לגמרי, בתוך טקסס ומחוצה לה. ובכל זאת, אני נותר במקומי. קשה לי להתרחק מאימא שלי ומאריקה, אף שאני יודע שכל אחת מהן תעודד אותי לעזוב אם זה יהיה לטובתי. הבעיה היא שאני לא יודע מה אני רוצה.
     
                אני עוצם עיניי אבל השינה מסרבת להגיע. ללא שליטה אני נזכר בערב האחרון שבו ראיתי את פיית'. טעמה של הדחייה עדיין מר בפי. הייתי מוכן ללכת איתה לכל מקום שאליו היא תרצה ללכת, התחננתי בפניה להצטרף אליי כפי שתכננו לאורך חודשים, אבל היא דחתה אותי ללא הסבר ולמוחרת גילינו שהם נעלמו.
     
    [1] היכולת להזיז משהו בכוח המחשבה בלבד.
     
    [2] האייפון הראשון של אפל יצא בינואר 2007.
     
    [3] מלטינית - הגבול בין גיהינום לגן עדן, שבו שוהות נשמות שלא נוקו מהחטא הקדמון.
    • סנדרה הבה
    • סנדרה הבה
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עשי שאשכח
    • חוקים נוקשים - ספר ראשון בסדרת כסף מלוכלך
    • עשי שאזכור
    • להבה וצל
    • בעיניים כלות
    • מארז הבית הלבן
    • יום השנה האחרון
    • לאהוב בלי סודות
    • זיכרון אהוב
    • רבות הדרכים (1)
    • לא רצויה
    • מתכון לאסון